כולם יודעים שברלין זולה. ושברלין מושכת אליה, בעקבות כך, אמני רחוב צעירים מרחבי העולם. אבל מי הם בדיוק? איך נראית עיר שבה הגרפיטי הוא התחביב מספר אחד? ואיך בכלל אפשר להבין את מה שהם מציירים על הקירות?
תשכחו מכתובות כמו "דוד+שירי לנצח". לא תמצאו כאן "נ נח נחמ נחמן מאומן", ואפילו לא "בית"ר ירושלים אהבת חיי". אם בישראל הגרפיטי ממוקד בעיקר בתוכן, הרי שמרססי הגרפיטי בברלין מתמקדים לא פחות גם בצורה. ציורי הקיר ברחוב לא נקראים סתם גרפיטי – הברלינאים מתייחסים אליהם כאל אמנות רחוב. זהו הספורט המוביל בברלין, יותר מכדורגל, והברלינאים משתדלים להשאיר חותם בכל מקום בעיר. אפילו על הרכבות.
בעקבות כך, את ברלין רצוי לראות ולהרגיש דרך אמני הרחוב שהגיעו מכל קצוות תבל לצבוע את דעותיהם, רעיונותיהם וביקורתם כלפי הממסד. הגרפיטי נראה לרוב ברבעים הפחות תיירותיים של העיר ויותר עניים, אפורים, מאוכלסים על-ידי מהגרים מכל העולם – ביניהם מתבלטים בעיקר הטורקים – וכמו-כן שמאלנים צעירים, אמנים, אנטי-קפיטליסטיים ואנטי מלחמה ושלטון. אפילו איקאה הכמעט ממסדית החליטה לשתף פעולה עם אותם אמני רחוב, והזמינה אותם לצייר על קירות אחד הסניפים בברלין. והם כמובן לא ויתרו על ההזדמנות להעביר ביקורת על ענקית הרהיטים.
ולא, הם לא מציירים על חומת ברלין. הגרפיטי שעל החומה, יפה וצבעוני לכשעצמו, הוא סיפור אחר. הקטע שנקרא איסט סייד גלרי, 1.2 ק"מ של חומה, נצבע על ידי אמנים אחרים – כאלה שהעירייה הזמינה ותיאמה איתם מראש את המסר. ובהתאם, המסרים שעל חומת ברלין הם מאוד אופטימיים, יש שיאמרו נאיבים. העולם הוא מקום נהדר, בואו נחיה כולנו בשלום ומייק לאב נוט וור. ביקורת כלשהיא תאלצו לחפש במקום אחר. אמני הרחוב החתרניים, המוערכים יותר בברלין, מציירים על קירות בניינים. הם כועסים, הם צינים, והם מה זה מגניבים.
אז מי הם אמני הרחוב המובילים בברלין?
Swoon האמריקאית שמורחת דמויות בגודל טבעי על קירות העיר.
Blu האיטלקי שריסס את קירות ברלין במאות תרסיסים צבעוניים עד שעבר להשתמש ברולרים עם מוט באורך מטרים ספורים, כשהנושא הוא כמעט תמיד בוז ולעז לשלטון ולקפיטליזם.
הגרפיטי למעלה נמצא ברובע קרויצברג, נחבא בין גשר של רכבת עילית למועדון לילה. המפלצת הענקית מורכבת מהמון אנשים קטנים, והיא גם ניזונה מאנשים. עיניה חלולות, והאנשים שמרכיבים אותה עירומים, צפופים, נאבקים זה בזה כדי לשרוד ולא לפול מטה. עם השנים ניתנו המון פרשנויות ליצירה. המקובלות שביניהן הן ביקורת קשה נגד טבע האדם ונגד השיטה הקפיטליסטית. במקום אחר ברובע קרויצברג צייר Bluלפני מספר שנים את אחד מציורי הקיר המפורסמים ביותר בעיר.
הביקורת נגד הקפיטליזם כאן גלויה וברורה יותר. שעוני הזהב היוקרתיים הם גם אזיקים, ואולי בכלל ניתן להרהר על הקשר שבין כסף, חופש, (חוסר) פנאי ו(חוסר) זמן.על השטח הריק שמול הקיר החליט יזם עשיר ממינכן לבנות קומפלקס מפואר של דירות יוקרה. שכונת קרויצברג היא הרי אחת השכונות המבוקשות ביותר בעיר. Blu הודיע שהוא לא מוכן שהעשירים מדרום גרמניה יבואו לגור בברלין ולהנות מיצירות הגרפיטי הפופולריות שלו – שבאופן אירוני, יוצאות בדיוק נגד אותם עשירים קפיטליסטים. הוא צבע את הקיר בשחור ומחק את יצירתו שלו, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים. במרוצת הזמן, אמנים שונים וסתם תושבי השכונה מילאו את הקיר השחור בכתובות נאצה נגד אותם עשירים מדרום גרמניה שרוצים להתיישב בשכונה שלהם, שפעם כאמור הייתה שכונת עוני והיום נחשבת לאחד המקומות המגניבים בברלין. ככה זה נראה היום.
Alias שמשתמש בטכניקת הסטנסיל כשהנושא אצלו הוא לרוב סוציאלי-חברתי. רוב עבודותיו הם ילדים שיושבים על פצצות או מחזיקים פצצות או יושבים עם עיניים עצומות וחור במצח, כשהאמירה שלו היא תמיד: "משהו בעולם לא בסדר".
El Bocho מתמקד בקומוניקציה והתייחסות לחיים העירוניים, משתמש בדמות של ילדה בשם לוסי, אותה ראה בסדרת טלוויזיה צ'כית. פעם היא מחזיקה אקדח, פעם יושבת על הדשא ועל מצחה כתוב: "קנה אותי!", ופעם יושבת בעריסה ומעשנת סיגריה.
בתמונה הבאה לוסי הקטנה לבושה כמו גנגסטרית אמריקאית. היא מזהירה את התיירים לא להאמין לסוחר הסמים (בברלין היו לא מעט מקרי עוקץ של סוחרי סמים בפארקים שמכרו גראס מזויף לתיירים). לוסי נמצאת בסיטואציות ואומרת דברים לא טיפוסיים לילדים. אל בוצ'ו קורא לפרויקט הזה של התמונות "מות התמימות", או "מות הילדות". הביקורת היא על כך שהילדים של היום גדלים לעולם ציני, עולם שבו המחשבים והאינטרנט כבר לא מאפשרים לילדים לגדול בתמימות מגוננת.
