בתחילת חודש דצמבר, טסתי לברלין לבקר חברה. משם חזרתי עם מספר רכישות חדשות (כן הכל שם באמת זול) וביניהן ציוד טיולים למתחילים- נעליים טובות ותיק גדול.
רעיונות החלו לזרום מהר במוחי- יורוטריפ עם תיק על הגב, קאוצ'סרפינג, טיול להודו... בן זוגי שראה את הגלגלים מסתובבים דרך עיניי הירוקות עצר אותי קצת לפני שאספיק לחשוב על ביצוע טרק כל הדרך לירח ובחזרה באמצעות הנעליים האדירות שלי והוריד את זה לאדמה. זה קרה באלגנטיות כזו שאף לא שמתי לב להסחת הדעת וכמה ימים לאחר מכן יצאנו לטיול תרמילאים סטייל (במיני) עם שתי ערים שונות, רכבות, נעליים טיולים ושלושה ימים. נו, כמעט יורו טריפ.
ויצ'נזה Vicenza
הסיפור שלנו אמנם מתרחש כאן ועכשיו אך חוזר אחורה בזמן, אל התקופה בה חיו הרומים, הקימו לעצמם אימפריה משגשת והניחו את התשתיות למסורת רבת שנים של הערצת היופי והחיים הטובים. כחלק מיציאתם מרומא והלאה התיישבו הרומים בעיר קטנה בצפון איטליה וקראו לנו “Vincentia” שנגזרה מהמילה "ניצחון"- הם אכן נלחמו ביושבי המקום נכון לאז וזכו- העיר עברה לידיהם. כשמטיילים בעיר מבינים שזהו ניצחון סימבולי לא פחות- הם זכו במיקום ירוק ומרכזי בצפון.
אלף וכמה מאות אחרי, הגיע דור העתיד הרומי והביא עמו את "ילד הפלא"- פאלאדיו. אנדראה פלדיו, (ה)אדריכל העיר פעל בעיר ובערים נוספות בסביבה במאה ה16 (ואותו המשיכו תלמידיו) שעד היום נלמד בתולדות האמנות והאדריכלות כאחד הגדולים, וככזה שהושפע רבות מסגנון הבנייה היווני, הרומי והרנסנסי- וכלל אותם בבנייניו. הרומים מצאו את השטח והוא לקח את ה"ניצחון" שלב אחד קדימה- אהבה. בנייניו לא משאירים שום מקום של ספק, הוא אהב את המקום בו הוא חי ומת, וכשאוהבים משהו כל כך מעבירים את זה הלאה: כשמתבוננים ב"וילה רוטונדה", במגדל השעון, בתיאטרון האולימפי- מרגישים את הפרפרים בבטן.
טוב עכשיו קצת Fast Forward- חמש מאות ומשהו שנה אחרי ילד הפלא, הגענו לשם אנחנו- אני ובן זוגי, לשאוף קצת אבק כוכבים אדריכלי.
מיד כישרדנו מהרכבת בוינצ'נטיה, שעם השנים שונה שמה לויצ'נזה, התחלנו ב”מסע” אל עבר הוילה המפורסמת ביותר של פאלאדיו- “וילה רוטונדה”. בתחילה חשבנו שהוילה נמצאת בפרבר של העיר ולא בעיר עצמה אך התברר שישנו מסלול (שמתחיל ממש קרוב לרכבת) מסודר המוביל ישירות לוילה (ולווילות נוספות שלו) וזה לוקח בין 20-25 דקות בהליכה.ההליכה הייתה נעימה בין איזור שנראה שקט ואף כפרי.
אלא שכאשר הגענו לוילה התברר שזו בדיוק שעת ארוחת צהריים של השומר, ויש לנו פחות או יותר שעתיים עד שהיא תיפתח מחדש - בשעה 15:00. אז המשכנו לטייל במסלול הכפרי שהוביל אותנו למדרגות מעץ שסיפרו לנו שמחכה לנו פה (מיני) טרק שיוביל אותנו לפסגה בה נוכל לשבת, להינות מהנוף ולאכול את הסנדוויץ' שלנו.
העלייה הזו ממש מומלצת והיא מכניסה קצת טבע לא צפוי לטיול המיועד להיות עירוני. אמנם התנשפתי לא מעט (בכל זאת תיק על הגב ואיטליה הורידה לי כל רמת כושר שאי פעם הייתה לי), אבל העלייה בהחלט הייתה שווה את זה, צפינו בויצ'נזה ממעלה, קיבלתי את “טיול השטח” שרציתי והטיולון העביר לנו את הזמן, משם כבר המשכנו לווילה שנפתחה.
בפעם השנייה שהגענו לוילה, נאמר לנו שאמנם השער פתוח אך פנים הוילה סגור בחורף. שימו לב לפרט הזה במידה ואתם מתכננים להגיע אליה בחודשים הקרים. כך, הכרטיס מאפשר שיטוט אך ורק סביבה. וילה רוטונדה ידועה מאוד בזכות הסמטרייה שלה, היא נראית בדיוק אותו הדבר בכל אחד מארבעת צדדיה. סמטריה זו יחד עם היותה מוקפת פסלים גורמת לתחושת השיטוט להיות מאוד נעימה. והרי זה בדיוק מה שרצה פאלאדיו, בבניית הוילה זו הייתה מטרתו ומדהים איך זה עדיין משפיע עלינו אחרי כל השנים שעברו- וזה עוד מבלי שהוא ידע על כל תיאוריות הפאנג שווי...
לקראת עזיבתנו השמיים הפתיעו אותנו, התבהרו והשקיעה הייתה יפייפיה.
ועם השקיעה- שמנו פעמינו לכיוון החדר השכור שלנו בלב הפועם של העיר- במדרחוב המרכזי. בכדי לחוות חוויה איטלקית PROPER בעיר שכולה שיר הלל לאדריכלות, כדאי לישון בבית של מקומיים, לוותר אף לו ללילה אחד על מלון שנראה כמו כל מלון אחר ולהשכיר חדר בAIRBNB. הבית היה מעוצב בסטייל ואלגנטיות כמו שרק איטלקים שחיים במדינה בצורת מגף עשויים לעצבו. התברר שהבחור שגר שם- ג'וזפה, משכיר שני חדרים בדירה בAIRBNB.כל חדר מעוצב באופן שונה ומפתיע, כולל המטבח, הסלון ואיזור הכניסה.
זהו הלינק לדירה (הבאמת באמת מומלצת) באתר: https://www.airbnb.com/rooms/3984560
הרחוב הראשי בעיר נקרא (איך לא?) Corso Palladio. זהו רחוב המסעדות, החנויות ולפני הכריסמס זהו הרחוב המארח את דוכני המתנות האוכל והשתייה. זהו מדרחוב יפייפה, וכולו קושט באורות כל הדרך עד הפיאצה המרכזית. התרשמנו מאוד שיחסית לעיר קטנה מבחר החנויות הייחודיות וגם הרשתות היה מצויין- והרבה מהן אף במחיר שווה לכל כיס.
בתמונה: רחובות ויצ'נזה צבעוניים ומקושטים לקראת החג. תצפית מהחלון בחדרינו
Piazza dei signori
פיאצה זו מוקפת בפנינים אדריכליות רבות וביניהן Basilica Palladiana של פאלאדיו, ולידו מגדל השעון Torre della Bissara שהיה שם עוד טרם בניית המבנה. בשיטוט הלילי שלנו זכינו לראות את שניהם מקושטים באורות מנצנצים.
בכלל, אווירת החג, הקישוטים והאורות נותנים תחושה שתיכף יצלמו פה סרט המשך ל”It's a wonderful life”, הגרסא הישראלית/ איטלקית. פשוט אין על הNATALE (חג המולד) הגרסה האיטלקית.
בתמונה: הבזיליקה של פאלאדיו ומגדל השעון מעוטרים באורות.
בתמונה: הבזיליקה של פאלאדיו באור יום.
בבוקר החלטנו לבחון את התוצרת המקומית המוצעת ביריד לפני ששמנו פעמינו אל עבר היעד הבא. באיטליה, ככל שמתקרבים לצפון ניתן לזהות מוצרים המשתייכים באופיים לשלג ולקור שלא יופיעו החל מנקודה דרומית מסויימת- כך למשל ליקר הביצים שנתקלנו בו בפעם הראשונה מאז הנסיעה שלנו לצפון הרחוק יותר . הדבר תקף גם לגבי גבינות מסויימות ומאכלים אופיינים- אנחנו בכל מקרה הסתפקנו בחצי קילו עגבניות מיובשות והמשכנו אל עבר התאטרון האולימפי.
התאטרון האולימפי Teatro Olimpico
התיאטרון העתיק באירופה.
התיאטרון הוקם גם כן ע”י פאלאדיו. אלא שהשמועה אומרת שהוא נבנה סופית רק לאחר מותו ולכן כנראה בעיקר תוכנן על ידו אך לא בוצע בפועל. כך או אחרת, יש לכם הזדמנות לצפות בתיאטרון בו צפו המוני ויצ'נזים (וכנראה גם נספחי הסביבה) נרגשים. התיאטרון מלא פסלים, מראה פרספקטיבה מעניינת מאוד של הבמה ובכך ממחיש את היותו שייך לתקופת הרנסנס הפלאית. שלא תתבלבלו- ריח היושן במקום הוא לחלוטין ריח של יוקרה.
הכניסה לתיאטרון מספרת על ההצגה הראשונה שהוצגה בו כאשר רק נפתח ב1585- המלך אדיפוס, החל מהפרסומות להצגה וכלה בביקורות וסיפורים על ההמולה שהגיעה נרעשת לצפות בהצגה. מעניין ולא מוגזם בכמותו. כדאי לדעת שגם כיום מוצגים בו מופעים מדי פעם- שווה לבדוק מתי ולהגיע ולצפות בהופעה!
ומסיפור על אהבה אחת המשכנו הלאה, לסיפור אהבה אחר ותפסנו רכבת לורונה- עירם הנצחית של רומיאו ויוליה.
ורונה Verona
שער הכניסה למרכז ההיסטורי
הנסיעה ברכבת בין שתי הערים אורכת פחות או יותר שעה, והנסיעה עוברת בנוף לא רע בכלל ואף ביום יפה ניתן לזכות בהצצה לאלפים המושלגים. אלא שהאידיליה הפסטורלית נשברת קצת בכניסה לעיר שכן- “דורותי אנחנו כבר לא בטקסס”, העיר גדלה ומרחבת….
כבר מהכניסה לעיר הבחנו שהעיר עמוסה להחריד מהרבה מקומות אחרים באיטליה- זה כנראה קרה הן בגלל שהיא באמת תיירותית יותר משאר המקומות הקטנים והן בגלל שהיה זה סוף שבוע ארוך לכל האיטלקים- שכן ב8/12 מצויין באיטליה חגה של המדונה שהתעברה ללא חת- חג הImacculata. מבחינת האיטלקים המאמינים הרציניים זהו יום של כנסייה ותפילות, ומבחינת השאר- חופש! ויוה לה מדונה!
גם בוורונה התקיים יריד- גדול בהרבה לקראת הכריסמס, אלא שהיותו גדול יותר גרמה לו להיות הרבה פחות נעים להסתובבות, כך שיש לדעת שזה מה שקורה בסוף שבוע וורוני שלפני חג המולד.לקראת הערב כשקצת מאסנו בהדחקות בין אנשים החלטנו לאכול במסעדה ולגוון הפעם- הרי שעיר גדולה מחייבת מטבח קולינרי עשיר- וצדקנו, מצאנו מסעדה הודית (החלטנו קצת לנוח מהפסטה) שעמדה בכל ציפיותינו והייתה טעימה לא פחות מכל פסטה פרסקה- אז אם באוכל הודי חשקתם, זהו המקום, בעל השם (הלא מקורי להחריד): Maharaja
ב
הבוקר הביא עמו רוגע, שלווה ונעימות ואף יצאה אלינו השמש ובישרה על יום יפייפה. החלטנו להתחיל בתצפית פנורמית על העיר מה- Piazzale Castel San Pietro. בכדי להגיע למקום, נדרשת מעט עבודת רגליים- טיפוס במדרגות, אך הנוף הנחשף משם שווה כל טיפת זיעה, וגם פעם אמרו לי שכדי להשיג דברים שווים באמת צריך לעבוד קשה עבורם (זה לחלוטין בא מהחיים האנטי-איטלקיים-נהנתנים, ניחשתם נכון- רוסיה הקומוניסטית). יחד עם זאת, לא הייתי ממליצה לעלות לשם כשהשמש כבר נמצאת גבוה בשמיים.
אחרי שהתמלאנו בהשראה מ“אוויר הפסגות” החלטנו לשאוף קצת “אוויר שייקספירי” ולבדוק מה כל המהומה סביב "המרפסת של ג'ולייטה". נכון- אמנם המרפסת הבדיונית המבוססת על הסיפור הידוע לשמצה “רומיאו ויוליה” היא יפה ומקושטת בפרחים, אך גם כל קירותיה מלאים בגרפיטי, פתקים לג'ולייטה (בסגנון- הו! ג'ולייה הביאי לי חתן! ) ומסטיקים. מעניין מה שייקספיר היה אומר על זה? כמו כן,במרכז החצר עומד פסל מוטרד תמידית- פסל הזהב של יוליה שלצערה,כל העוברים והשבים נוגעים בה בחלקיה הפרטיים- לא כל הנוצץ זהב? אולי זה המזרח… ויוליה היא השמש.
אני בכל מקרה לא הוקסמתי. היעדים הבאים היו מרשימים יותר, אבל- אם כבר עברנו בשכונה…
אהבה בכל פינה
משם עברנו בין רחובות קטנים ושלווים, שחלקם היו מקושטים לכבוד פסטיבל המדונה, ובדרך עצרנו בקפה קטן לאכול איזה משהו קטן לפני ההגעה למוזיאון הטירה הישנה, או באיטלקית: Museo di Castelvecchio.
טיפ: אם ברצונכם לאכול ארוחת צהריים קלה, בברים רבים מכינים סנדוויץ' טרי ממש במקום ולפי הזמנה. לרוב באיטליה זהו סנדוויץ' בשרי וחלבי גם יחד אך ניתן גם לבקש אותו צמחוני. עשינו זאת, קיבלנו ארוחה טעימה וזולה יחסית ושיחה עם איטלקי מקומי, ברחוב נידח יחסית בורונה שסיפר לנו שהיה באשדוד, וזו העיר האהובה עליו בישראל….
סמטאות לבשו חג.
המוזיאון היה מעניין, לא גדול מדי אך גם לא קטן מדי, הכיל את מריה עם המון סגנונות שיער ואת ישו התינוק בכל הצבעים ובנוסף פיסול ימי הביניים ואפשרות לשיטוט על החומה ממעלה. שווה את ההשקעה של כמה יורואים בודדים.
נוף של גשר ויונה. תצפית מחומות המוזיאון.
מבושמי תרבות נוצרית התקדמנו לכיוון התחנה האחרונה(והחשובה ביותר) שלנו בורונה: התיאטרון.
“Do not swear by the moon, for she changes constantly. then your love would also change.”
טיפ: בכל יום ראשון הראשון בכל חודש הכניסה לכל האטרקציות באיטליה היא בחינם- שווה ביותר אך צפו לתורים ארוכים מהרגיל. אנחנו ויתרנו והלכנו במקום ביום שלמחרת, אך זה משהו ששווה לדעת. טיפ 2: לא להיבהל מהתורים הארוכים בכניסה לתיאטרון, זה מתקדם ממש מהר (באופן יחסי ליעילות איטלקית...)
ועל התיאטרון לא ארחיב עוד בסיפור כי יש משהו בעצמה של המקום שתמונה ואף לא אלף מילים לעולם לא יצליחו לתאר. רק אספר לכם שפרק אחד בסיפור הזה הסתיים- אך רק פתח לנו את התיאבון לעוד ועוד...
באמצע הערב עלינו על רכבת שתיקח אותנו, מחלקה שנייה לפררה.
היא הייתה פרברית, איטית ומסורבלת אך בסוף הגענו. עייפים ומרוצים.
טיול תרמילאים- V
