מה יותר נפלא מטיול חד פעמי? חיים חד פעמיים בתוך טיול. היכולת לקום בבוקר ולהחליט מה אתה רוצה לעשות היום, לאן אתה רוצה ללכת ומה מעניין אותך לראות. אמנות? ים? חנויות? הרים?- וכל זה לאורך זמן. כן, אלו החיים שלנו פה- פחות או יותר, כי בכל זאת יש לנו כמה מחוייבויות. אך- לא באמת אפשר לגור באיטליה ולהרגיש את המועקה שבמחוייבות. הכל פה Buono.
ולמה אני מספרת לכם את זה? כי עם התחושה הנ”ל, יצאנו לטיול שלנו לדרום טירול. איך זה קרה? ביום חמישי בדקנו לראשונה את האתר Blah Blah car.
לאילו מכם שלא מכירים אותו- זהו אתר טרמפים בתוך אירופה. הוא עובד באופן שהאדם המציע טרמפ מעלה את כל הפרטים: מאיפה לאיפה הוא נוסע, כמה מקום יש לו באוטו, כמה תעלה נסיעה, האם הוא מוכן לסטות מעט מהמסלול המתוכנן ואף באיזה אוטו הוא נוסע. לך כמחפש דרך תחבורה יעילה נשאר רק למצוא את הטרמפ המתאים לך, לשלוח לו הודעה ו-וואלה, סידרת לך טרמפ. הטרמפים הללו נוחים ביותר באיטליה שכן הרכבות לא זולות במיוחד, וישנם מקומות ללא תחנת רכבת והטרמפים לעיתים מגיעים למקומות אטרקטיביים במיוחד.
חיפשנו באתר טרמפים שיוצאים מפררה מחר (יום שישי) ובדקנו לאן הם מגיעים. אחד הטרמפים שהוצעו היה למראנו ולמרבה הנוחות אותו בחור הציע גם טרמפ חזרה לפררה ביום ראשון בערב. הוא, כך התברר לנו מאוחר יותר, נסע לעשות סקי בהרים.
שעות הערב כבר הגיעו והעניין היה ספונטני למדי, הבחור מהטרמפ אמר לנו שזה אפשרי וסגרנו נסיעת הלוך וחזור. כעת רק נשאר לסגור מקום שינה. גם פה אמליץ על אתר- Airbnb.
בעיניי זו הדרך היחידה לסגור מגורים ללילה/ לסופ”ש. האתר מאפשר לך למצוא דירות/ חדרים בתוך דירה של אנשים במקום בו תבחר (לעיתים במקומות בהם בכלל אין מלונות), במחיר שתבחר ועל פי האופי שלך. האירוח הוא ע”י אנשים ולא בעלי מקצוע, לעיתים מוצעת ארוחת בוקר כלולה.למי שאוהב שקט ושלווה הדבר לא תמיד יתאים- על אף שלא מדובר בהוסטל עדיין מדובר בלפגוש אנשים אחרים, אך תמיד ניתן לשכור גם דירה שלמה (כשמשלמים קצת יותר או במיקום פחות מבוקש). בעיניי אופציה זו ממש עדיפה על בית מלון שכן כל מקום מקבל אופי משל עצמו ולא דומה אף במעט למקום הקודם שראית.
שיטוט באתר הראה לנו אופציה להשכרת חדר בטירה. אמנם המחיר לא היה הזול ביותר אך כמה הזדמנויות יש לאדם בחייו לישון בטירה אמיתית? לחצנו על כפתור “אישור”, והלכנו לישון בהתרגשות לקראת הביקור שלנו בטירה בצפון בין ההרים.
את הנסיעה החלנו בסביבות הצהריים, והצפי להגעה היה בתוך כ3 שעות. נהג האוטו שלנו, פרנצ'סקו, התברר כשכן שלנו, ממש בניין ממולנו. אז במהלך הנסיעה (בין טראנס אחד לאחר שהתנגנו ללא הפוגה באוטו) תיחקרנו אותו על כל מה שכדאי לעשות בפררה, על הפיצה הכי טובה, והגלידה המועדפת. כאיטלקי לכל דבר ועניין- היו לו תשובות להכל.
באותה הדרך הוא גם סיפר לנו קצת מהיסטוריית חבל דרום טירול אליו היו מועדות פנינו.
דרום טירול ובו גם מראנו, היו שייכים לאימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כחלק מהסכם שנחתם בשנת 1919 ופירק את האימפריה, היא עברה לאיטליה באופן חוקי.
למרות ש75% מתושבי חבל זה דיברנו בגרמנית, במשאל עם שנערך לאחר מלחמת העולם השנייה, הם בחרו להישאר עם איטליה (לא מאשימה אותם). יחד עם זאת כאשר מגיעים למקום מיד מבין שהאדריכלות אינה איטלקית, השפה במקומות רבים (כולל בשלטים ברחוב) היא גרמנית,ועד היום שומעים בה יותר גרמנית מאיטלקית.
עוד עובדה מעניינת צויינה באוזנינו והיא שתושבי המחוז עשירים במיוחד, וזאת כיוון שקיבלו טובת הנאה מהממשלה- אם אכן תישארו איתנו המיסים שלכם יהיו פחותים… האם זהו מירמור של תושבי איטליה על תושבי “כאילו איטליה” או שמא יש אמת בדברים, אני לא יודעת בשלב זה לומר.
הדרך לטירת Rubein
לבסוף, לאחר נסיעה ארוכה ועצירת קפה אחת הגענו למראנו, נפרדנו לשלום מפרנצ'סקו, קבענו מקום מפגש ליום ראשון והחלנו לצעוד מעלה, לכיוון ההרים (לא יותר מדי, ההליכה ארכה 20 דקות).
בתמונה: השער שבישר לנו שהגענו למקום לחלוטין שונה ממה שראינו עד כה.
כשהתרחקנו מספיק מהעיר נכנסו לרחובות קטנים ושקטים יותר (למרות שלעיר הזאת יש אופי גם ככה דיי שקט ופסטורלי), ולבסוף לשערי הטירה. צלצלנו באינטרקום, וגברת עם שיער כסוף ומבטא גרמני כבד אמרה לנו שאיחרנו. ייקית. בתחילה חשבנו אותה לאשת אחזקה אך מהר מאוד הבנו שזוהי בעלת הבית בכבודה ובעצמה, דוכסית בשיוכה, אדונית הטירה- וגם המארחת שלנו.
הדוכסית, לאחר שתחקרה אותנו- מאין אתם? מה לומדים? מדוע הגעתם לפה ומדוע בלי רכב? העבירה אותנו במסדרון, כאילו שכל יום אנחנו הולכים בכזה שמעוטר בפרסקאות בנות 500 שנה שאינם נמצאים בכנסייה או במוזיאון, הראתה לנו איפה תוגש ארוחת הבוקר, ולבסוף נתנה לנו את המפתחות (העצומים!) והראתה לנו את חדרנו.
בתור שני חובבי אמנות, לא יכולנו להפסיק להתפעל מהחדר שנראה כמו חדר ממוזיאון שאסור בו לגעת. אלא שפה מותר לא רק לגעת אלא גם להשתמש. הרגשנו שהגענו לתוך חלום בו לכמה ימים גם אנחנו אנשי אצולה אוסטריים.
לאחר שקצת נרגענו וצילמנו את כל פינות החדר, יצאנו לשתות בירה בבר מקומי. גילינו את הבירה המקומית- FROST ועוד משקה שאהבנו- הוא ליקר ביצים מתוק (כן זה נשמע קצת מגעיל אבל זה היה נהדר) ומסתבר שהוא מאוד פופולרי בצפון איטליה. עוד יותר מספריץ. ולבסוף הלכנו לישון במיטה המלכותית שלנו.
בבוקר, התארגנו והתלבשנו בבגדי הטיולים שלנו (לאותו יום תכננו טיולון בהרים) והלכנו לארוחת הבוקר. כבר כשנכנסנו התברר לנו שאנחנו under dressed, והארוחה לוקחת חלק מחדר אוכל ישן ויפייפה בו תלויים ציורי שמן יפיפיים, הארוחה מוגשת בכלים מיוחדים, וישנו מבחר של גבינות טריות, לחמים, פירות ומיצים. לזה לא ציפינו.
שמחים וטובי לב, יצאנו מארוחת הבוקר (ולקחנו את הזמן), לחקור קצת את הטירה ולצאת לכיוון ההרים שנשקפו אלינו מכל עבר (בערך נשקפו- היה המון ערפל!).
הטירה עצרה את נשימתנו, אך ביציאה מהשער גילינו עולם יפייפה לא פחות.
ועם המחזות הללו בדרכינו, הגענו למשרד תיירות במרכז העיר- שהסבירו לנו הכל על ההגעה ל”מראנו 2000”, מה שאנחנו מכנים “ההרים הגבוהים”. החלטנו שמה שיפה מלמטה חייב להיות יפה גם מלמעלה.
מראנו 2000
בגדול הוא אתר סקי ידידותי למתחילים, אליו ניתן להגיע בקלות באמצעות רכבל, שעולה 8 יורו (להלוך וחזור גם יחד). אלא שבעוד שאין שלג/ גולשים במקום, ניתן לטייל במסלולים המסומנים בשלטים שמספרים את הזמן לכל כיוון, ולגלות תוך כדי מסעדות/ בתי אירוח בלב ההרים. איתרע מזלנו וכאשר עלינו ירד עלינו הרבה גשם, והלכנו קצת בתוך ערפל. אך האם זה יעצור אותנו? לא ולא.
כמובן, שכדאי להגיע למקום כאשר השמש זורחת ואין ערפל/ כשיש סקי. אך מכיוון שכבר עלינו (ואני מאוד התרגשתי מכך שסופסוף עושים טיול טבע ולא טיול עירוני) טיילנו. (מתחנו את הרגליים).
לאחר מכן ישבנו לשתות שוקו חם ולהתחמם בלב ההרים וחזרנו. כשראינו שנשאר לנו עוד זמן לפני הרכבל האחרון למטה, נכנסנו לעוד בר והזמנו בירה ומשקה מקומי- שכשהגיע התברר כסוג של חלב.
לקראת שעות הערב כשחזרנו לטירה, עשינו סיבוב בגינתה העצומה, שבין היתר כללה גן ורדים (שנאמר לנו שבדיוק פספסנו את פריחתו היפייפיה), אורוות סוסים (לידה עמד סוס פוני חמדמד), המון פינות חמד לשבת בהם ביום נעים, ואף בריכה נסתרת. התחלנו לחשוב שאולי היינו צריכים לבוא בקיץ.
מוזיאון התיירות והגנים של טירת Trauttmansdorff
ביום הבא, יומינו האחרון, הגשם פסק ואיפשר לנו לבצע הליכה נעימה בשמש- במסלול מהטירה אל מוזיאון התיירות והגנים. (כמובן שאם אתם מגיעים לאיזור, דעו מה קיים באיזור ושמרו את המוזיאון ליום גשום).
הגן הבוטני המדובר, יעניין גם את מי שלא מתעניין בצומח. הוא יפייפה, צבעוני וממוקם בגובה כך שבחלקים רבים ממנו מתגלה נוף עוצר נשימה של ההרים והסביבה. לא לחינם הוא זכה בפרסים בינלאומיים! קחו בחשבון שהוא גדול והזמן המומלץ לראות את כולו הוא בין 3-6 שעות (לנו הייתה רק שעה וחצי), וזה כמובן לא כולל את מוזיאון התיירות.
המוזיאון, מספר על ההיסטוריה התיירותית של מראנו ושל האיזור וממה הושפעה, והוא מאוד גרפי, נעים ואינטרקטיבי. מומלץ מאוד למשפחות עם ילדים אך גם אנחנו למדנו ממנו כמה דברים ומאוד נהנינו.
כשחזרנו לטירה על מנת להתארגן לנסיעה חזרה הביתה, נתקלנו בדוכסית וביקשנו בנימוס לראות עוד חלקים בטירה שכה התרשמנו ממנה. באדיבותה היא הכניסה אותנו אל תוך המגדל- שמציג את עבודות האמנות של אביה, הראתה לנו את קאפלת המשפחה הפרטית המעוטרת גם היא בפרסקאות- וניהלה איתנו שיחה על אמנות בכלל.
נפרדנו לשלום מהאגדה שלנו והבטחנו לנצור זאת בזיכרונינו (ולשתף כמה שיותר אנשים על מנת שגם הם יזכו להנות מזה- לא הרבה יודעים על דברים כאלו וזה כל כך פשוט ושווה את זה.)
זהו האתר הרשמי של הטירה הזו- תעשו לעצמכם טובה ותחיו ב"סרט/אגדה" כמה ימים.
זהו סיפור אמיתי, מעשה שהיה כך היה. והם חיו באושר (אבל העושר הלך ונגמר אט אט) באיטליה.
