אנחנו זוג בגילאי 28 ו-33.
טיילנו בסין בחודש אוקטובר 2016. החודשים ספטמבר-אוקטובר נחשבים לעונה טובה לטיולים כיוון שזוהי העונה היבשה, וכן כמות התיירים בחודשים אלה אמורה להיות נמוכה יותר.
שימו לב! אל תגיעו לסין בתאריכים 1-7.10 כיוון שחל שם חג לאומי כלשהו, והתקופה הזו נקראת Golden Week. זה שבוע שבו כל סין מטיילת ונמצאת בתנועה, המוני אנשים בכל מקום, בלתי אפשרי להזמין כרטיסים וכו. בקיצור, מאד מאד לא מומלץ!
יום #1 – טיסה מהארץ להונג קונג:
טסנו עם חברת Swiss Air עם קונקשן בציריך.
להונג קונג הגענו אחה”צ ביום שלמחרת. כבר בשדה התעופה רכשנו כרטיסי Octopus, שהינם כרטיסים נטענים, אשר מאפשרים שימוש בכל אמצעי התחבורה הציבורית (פרט למוניות), וכן ניתן לשלם באמצעותם גם בחלק מרשתות המזון ועוד. הכרטיס הכי סטנדרטי עולה HKD 150, כאשר הוא מוטען בפועל ב-100 HKD. בסוף השימוש שלכם אתם יכולים להחזיר את הכרטיס ולקבל את כל הכסף שנותר בו, וכן 41 מתוך 50 HKD ששילמתם בהתחלה.
המלון שבו שהינו נקרא Rainbow Hotel, והוא ממוקם 3 דקות הליכה מתחנת מטרו Jordan. כל האזור הזה הוא איזור שוקק חיים, עם הרבה שווקים, חנויות, מסעדות ועוד. ברבים מבתי המלון בהונג קונג מבקשים פיקדון בסכום לא מבוטל (אנחנו נתבקשנו להשאיר 500 HKD), שניתן להשאיר במזומן או באשראי.
שימו לב, בהונג קונג השקעים החשמליים הם בריטים, ודרוש מתאם מתאים.
באותו ערב נסענו לנמל ויקטוריה (Victoria Harbor) כדי לראות אותו מואר, וכן לצפות במופע שנערך שם כל ערב. מהטיילת בנמל אכן נשקף נוף מרהיב על הגדה השניה, ומאד מומלץ לחזות בזה עם רדת החשיכה. לעומת זאת, המופע עצמו הוא לא משהו מיוחד ששווה להתאמץ עבורו ולהגיע בדיוק בשעה שבה הוא נערך – הוא נמשך כרבע שעה, במהלכה מתנגנת מוזיקה מלווה בקריינות (בימים שונים ובשעות שונות הקריינות היא בשפות שונות), וכן ישנן קרני לייזר שמאירות מכמה מגורדי השחקים שבגדה השניה.
ארוחת ערב במהלך היומיים הראשונים בהונג קונג אכלנו במסעדה קטנה שנקראת Dim Dim Sum. היא נמצאת בקצהו של Nathan Road, כרבע שעה הליכה מתחנת מטרו Jordan. המסעדה הזו נכללת בין 100 הטובות בעולם שמתמחות בדים סאם. היא תמיד מלאה כמעט עד אפס מקום, ולא בכדי. האוכל שם באמת מאד טעים, ואנחנו ממליצים עליה בחום!
יום #2 – הונג קונג:
בבוקר נסענו אל Victoria Peak. נוסעים עד לתחנת מטרו Central, ומשם יש שלטים ל-Peak Tram Lower Terminus (הליכה של כ-10 דקות מתחנת המטרו). הכניסה עולה 88 HKD, והיא כוללת נסיעה ברכבל דמוי רכבת וכניסה לתצפית עצמה. הרכבל מטפס מתחתית ההר עד לראשו, משם נשקף נוף מדהים על כל הונג קונג. בתצפית ניתן לקבל מדריך אלקטרוני. בעת ביקורנו, התקיימה במקום תערוכה של תמונות תלת מימדיות שאפשר להצטלם איתן בפוזות מצחיקות. התמונות כולן היו קשורות לסין, מה שהפך את זה לעוד יותר נחמד ומעניין. הכניסה לתערוכה היתה חינם, והיא מוקמה בתוך הבניין שבראשו נמצאת התצפית. אני לא יודעת אם זו תערוכה קבועה או זמנית, אך אם תבקרו שם, תהיו מודעים לאפשרות לקיומה. בנוסף לתצפית, יש באזור שבילים סלולים, בהם ניתן לטייל לאורך ההר.
כשירדנו חזרה לעיר, הלכנו לבקר ב- Hong Kong Park, שנמצא מספר דקות הליכה מהטרמינל של הרכבל. הפארק עצמו מאד יפה ומאד ירוק, ונמצא בלב ליבו של אזור העסקים של הונג קונג. בין היתר בפארק יש מתחם שבו ציפורים עפות חופשי לידכם.
לאחר הטיול בפארק, נסענו לאזור שנקרא SOHO. זה אזור יקר של פאבים ומסעדות שניתן להגיע אליו באמצעות דרגנוע שמתחיל מתחתית ההר ועולה עד למרכזו, נסיעה שאורכת כרבע שעה. האזור עצמו לא הרשים אותנו בכלל, ולא דומה למקבילו בלונדון. בדרך חזרה למטה ראינו שוק מקומי, וסיירנו בו. בהעדר זמן, לא שווה לבזבז את זמנכם על ביקור באזור זה.
לאחר מכן הלכנו לטרמינל של המעבורות מהונג קונג למקאו (יש כמה, תלוי בכרטיסים שאתם מזמינים ובחברה שממנה אתם מזמינים) כדי לקבל מראש את הכרטיסים שלנו להפלגה שצפוייה לנו למחרת בבוקר.
יום #3 – מקאו:
בבוקר עלינו על המעבורת. את הכרטיסים הזמנו מראש מהארץ בחברת TurboJet ששטה מהונג קונג (Kowloon) למקאו (ל-Outer Harbor). במקום הסתבר שהמזוודות שלנו גדולות מדי, ולא ניתן להעלות אותן איתנו על הסיפון (יש גם קריטריון של משקל וגם של גודל). נאלצנו לשלם עוד 25 HKD למזוודה. השייט אורך שעה, בסופו אתם מגיעים לטרמינל במקאו, ואוספים את המזוודות שלכם.
משם יש שאטלים ללא עלות לבתי המלון הגדולים במקאו. אנחנו רצינו לסייר קודם כל ברובע הפורטוגזי הישן, ורק אז לנסוע למלון שלנו, אז תכננו לקחת את השאטל שמגיע למלון Grand Lisboa, שנמצא לא רחוק מהרובע הפורטוגזי, להשאיר שם את המזוודות, וללכת לטייל. התברר שהמזוודות שלנו גדולות מדי גם לזה, ושכיוון שאנחנו לא אורחים של המלון, הם לא יכולים להעלות אותנו לשאטל. נאלצנו לקחת שאטל למלון Wynn שנמצא ממול. אורך הנסיעה כ-10 דקות.
ממלון Wynn הלכנו עם המזוודות למלון Grand Lisboa, הליכה של כ-10 דקות, ושם השארנו את המזוודות. ניתן לאחסן שם ציוד עד 3 ימים ללא עלות, אך הם אוסרים לאחסן דברי מזון ושתייה.
ממלון Grand Lisboa הלכנו אל הרובע הפורטוגזי, כרבע שעה הליכה. הרובע הפורטוגזי הוא אזור המוכר כאתר מורשת על-ידי UNESCO, וכולל בין היתר את:
Senado Square, Catedral Igreja da Se, St. Domingo's Church, Ruins of St. Paul, Monte Forte ועוד.
אנחנו טיילנו שם שעתיים, כיוון שהגענו למקאו רק ליום אחד, אבל אפשר לטייל שם הרבה יותר.
משם הלכנו למלון SANDS, הליכה של כחצי שעה, ואכלנו שם ארוחת צהריים בבופה (all-you-can-eat) בשם Sands Lunch Buffet 888. המחיר הוא כ-100 ש”ח לאדם. הבופה נראה מוצלח, אך לצערנו הגענו לשם כבר לקראת סיום ההגשה, ואכלנו רק את מה שנשאר.
לאחר ארוחת הצהריים הלכנו לאסוף את המזוודות שלנו, הליכה של כ-20 דקות.
משם הלכנו למלון Sintra, ממוקם מאחורי Grand Lisboa כדי לעלות על השאטל שנוסע למלון שלנו, Hard Rock Hotel, שנמצא בקומפלקס שנקרא City Of Dreams. המלון ממוקם בפנינסולה של מקאו – קוטאי. המלון ממוקם ישר על הסטריפ. הנסיעה לשם אורכת כ-20 דקות.
המלון עצמו הוא מאד מפואר, החדר שלנו היה ממוקם בקומה גבוהה עם נוף מהמם על מלון Venetian הממוקם ממול. במלון יש 2 בריכות וג'קוזי, מתחת למים מתנגנת מוזיקה. אחת הבריכות רדודה למדי, לשניה לא הגענו. שפת הבריכה מעוצבת בתור חוף ים, עם חול אמיתי וכסאות נוח, וכן אזור למשחק כדורשת. וכמובן נוף למלון Venetian.
הסתייגות אחת – מסתבר שהגענו לשם לא רק ביום ראשון, שהינו יום חופש, אלא גם ביום חג כלשהו. לפנינו בתור ל-check in עמדו פחות מ-10 אנשים, אך רק 3 עמדות עבדו, וגם הן עבדו מאד מאד לאט. כל אדם היה מתעכב שם לפחות ל-20 דקות. התוצאה היתה שאנשים עמדו בתור לצ'ק-אין במשך שעה שלמה, עובדה שהיא בזיונית עבור מלון ברמה כזו ובגודל כזה. כשהגיע סוף סוף תורינו, התלוננו על כך למנהל, ושאלנו איך הוא יכול לפצות אותנו על ההמתנה. הוא אמר שכל חדרי המלון תפוסים, ולכן לא יכול לשדרג אותנו, אך הציע לשלוח לנו צלחת פירות לחדר. צלחת הפירות אכן נשלחה, אך מה שהיה בה היה מעבר למעליב עבור מלון בסדר גודל כזה, במיוחד לאור מבחר הפירות שהיה בארוחת הבוקר – היו שם 5 פירות, שנראו כמו שאריות מאיזו ארוחה, ו-5 עגבניות שרי. בנוסף, אורחי המלון מתבקשים להשאיר פיקדון בגובה הזוי של 1000HKD.
בכל מקרה, אחת הסיבות שהגענו למקאו היתה המופע של Circ Du Solei, הנערך באותו הקומפלקס בו שהינו (City of Dreams), ונקרא House of Dancing Water. גם למי שכבר היה במופעים של Circ Du Solei בעבר (למשל מופע O בלאס וגאס), המופע עדיין מאד מאד מומלץ, מאד מרשים ועוצר נשימה! למי שלא היה – על אחת כמה וכמה! קשה לתאר במלים את המופע, אבל למי שלא מכיר, רק אסביר שמדובר במופע קרקס (אקרובטיקה בלבד, ללא בעלי חיים חלילה) של גדולי האומנים בעולם. המופע הזה הוא ייחודי (כמו גם המופעים האחרים הניתנים על-ידי Circ Du Solei) כיוון שהוא דורש במה מיוחדת שתאפשר להציג את כל מה שהמופע כולל. המופע מתרחש באוויר, במים וביבשה, ולא ישאיר אתכם אדישים!
לאחר המופע, הלכנו לעשות סיבוב בסטריפ ובבתי המלון שבו. אם כבר ביקרתם בוגאס, הסטריפ לא ירשים אתכם. הוא הרבה יותר קטן וצנוע, ואין בו דבר מלבד בתי המלון עצמם. במקאו הדגש הוא על הקזינו, ואכן נמצא שם בין היתר גם הקזינו הגדול ביותר בעולם. אך כל המופעים והאטרקציות שקיימות בוגאס, גם מחוץ לבתי המלון וגם בתוכם, לא קיימות פה.
יום #4 – כניסה לתוך סין היבשת ונסיעה לגוילין:
בבוקר לקחנו מונית לטרמינל המעבורות של מקאו (Outer Harbor). שם שילמנו שוב על אחת המזוודות, שהיתה גדולה במיוחד, אך לפני הירידה מהמעבורת ראינו ששמו אותה יחד עם כל שאר המזוודות על הסיפון. כלומר זו סתם קומבינה, ואין שום סיבה אמיתית לא להעלות אותן איתכם על הסיפון. אם תהיו במצב דומה, ויהיה לכם כוח להתווכח עם אנשים שאינם דוברי אנגלית, אז לידיעתכם.
עם המעבורת (גם כן של חברת TurboJet) שטנו ל-Shenzhen, שהינה עיר סינית, על הגבול עם הונג קונג. כאן רוב האנשים כבר אינם דוברי אנגלית, אבל חלקם מסוגלים לקרוא ולכתוב באנגלית.
מטרמינל המעבורת נסענו במטרו עד לתחנת Shenzhen North Railway Station. את כרטיסי הרכבת לגוילין הזמנו מראש מהארץ דרך אתר שנקרא China DIY Travel. השירות שקיבלנו מהם היה נהדר, גם בעת הרכישה בארץ, וגם בעת שהותינו בסין, בכל בעיה ושאלה שהתעוררה. קנינו את הכרטיסים מראש, לפני שהמכירה שלהם החלה, והם קנו לנו אותם ברגע שהם נהיו זמינים. בנוסף, הם שולחים הסבר מפורט, כולל סרטוני וידאו, לגבי אופן איסוף הכרטיסים בתחנת הרכבת. ההסבר כולל גם משפטים בסינית שיש להראות לנהג המונית כדי להגיע לתחנת הרכבת, וכן למוכר בקופת הכרטיסים כדי לקבל את הכרטיסים שלכם. קשה לתאר עד כמה זה עזר ופישט את אופן קבלת הכרטיסים.
התהליך הוא כזה: קודם כל עליכם ללכת לקופת הכרטיסים, להראות שם את מספר ההזמנה שלכם ואת הדרכונים שלכם. שם אתם מקבלים את כרטיסי העליה לרכבת. אם הזמנתם יותר מנסיעה אחת ברכבת, אתם יכולים לאסוף את כל הכרטיסים בו-זמנית, אך תצטרכו לשלם על כל כרטיס שלא נרכש בתחנת המוצא תוספת של 5CNY.
לאחר מכן, אתם צריכים לעבור בדיקת דרכונים ובידוק בטחוני, ורק לאחר מכן אתם בעצם נכנסים לשטח התחנה, שם עליכם ללכת לרציף שכתוב בכרטיס.
כל שלב כזה דורש עמידה בתור בנפרד, ולכן מומלץ מאד להגיע לפחות שעתיים מראש לתחנת הרכבת (במיוחד אם היא ממוקמת בעיר גדולה).
הרכבת שנסענו בה הינה מסוג Bullet Train, מודרנית, חדשה, נקיה ונוחה. הרכבת נוסעת במהירות של 300 קמ”ש, ומגיעה ליעדה תוך 3 שעות.
כשהגענו לגוילין, תפסנו מונית רשמית, ונסענו להוסטל שלנו – This Old Place Youth Int'l Hostel. מאד מומלץ להשתמש רק במוניות רשמיות (ניתן לזהות אותן על פי הצבע והלוחיות על גג המונית) מטעמי ביטחון שלכם ושל הציוד שלכם, ומטעמי מחיר (הפעלת מונה). אל תתפתו ללכת אל אלה שעומדים ליד היציאה מהתחנה ומזמינים אתכם לנסוע איתם.
גוילין עצמה היא עיר די גדולה ואפורה למדי, אך ההוסטל שלנו היה ממוקם באזור הכי יפה של העיר, ממה שיצא לנו להתרשם – על גדת נהר, עם נוף לגבעות המפורסמות של גוילין.
בהוסטל עצמו שוררת אווירה מאד נעימה, הבנות שעובדות בקבלה מדברות היטב אנגלית, ועל הגג יש טרסה שמשקיפה על הנוף מסביב.
בסין רוב האתרים הפופולריים חסומים – גוגל על כל האפליקציות שלו, פייסבוק וכו. הדבר היחיד שעבד לאורך כל הטיול היה ווטסאפ. בהוסטל, בנוסף לרשת שיש בכל חדר, יש גם רשת נוספת בלובי אשר ממנה ניתן להתחבר גם לגוגל ופייסבוק, אך התקשורת מאד איטית.
יום #5 – שדות אורז Longji:
הזמנו טיול לשדות אורז דרך חברת China Highlights. בעיקרון אפשר להזמין את הטיול גם דרך ההוסטל, אך פחות אהבנו את התוכנית שהם הציעו. הטיול שהזמנו היה של קבוצה קטנה, אך בפועל הסתבר שרק אנחנו הזמנו את הטיול לאותו היום, וקיבלנו סיור אישי. הנהג שלנו היה גם המדריך, ויצאנו לדרך. שדות האורז נמצאים שעתיים וחצי של נסיעה מגוילין. פה בפעם הראשונה התוודענו לתרבות הנהיגה של הסינים, מה שבהמשך הסתבר כתואם מאד להתנהגות שלהם באופן כללי.
הכביש מחוץ לעיר היווה נתיב אחד לכל כיוון, ובאזור של שדות האורז הוא הפך גם להררי ומפותל מאד, עם הרבה מאד סיבובים, כשמעבר לנתיב יש תהום. זה לא הפריע לנהג שלנו לנסוע במהירות הרבה יותר גבוהה ממה שהגיוני, לעקוף כל רכב שנסע לפניו, גם אם הוא לא באמת הפריע לו, אלא מעצם העובדה שהוא לפניו, לעקוף בסיבובים, כשבכלל לא רואים מה מגיע מאחורי הסיבוב, לסטות חזרה לנתיב שלו שניה לפני התנגשות עם הרכב בנתיב הנגדי, וכו. בהתחלה חשבנו שרק הנהג שלנו הוא כזה, אבל מהר מאד הבנו שזו תרבות הנהיגה בסין באופן כללי.
התחנה הראשונה שלנו בטיול היתה ביקור בשבט Yao, שמוכרים גם כשבט ארוכות השיער. כפי שניתן להבין, מה שמאפיין את השבט הוא השיער הארוך של הנשים. הביקור כולל מופע של נשות הכפר (נמשך כ-40 דקות), שבמהלכו בין היתר הן מראות איך הן מטפחות את השיער שלהן. המופע עצמו מאד משעשע וחמוד. בדרך חזרה לרכב נשות הכפר יותר מישמחו למכור לכם מזכרות.
אחרי הביקור בכפר אכלנו במסעדה מקומית. מנת הדגל באזור זה היא אורז שאפוי בתוך מקלות במבוק, מה שנותן לו טעם ייחודי. מעבר לזה, המדריך הזמין לנו עוד 2 מנות. לא מפנק במיוחד, אך סביר, והשביע עד הערב.
משם המשכנו בנסיעה לשדות האורז. המדריך לקח אותנו עד לראש ההר, משם יש מסלול הליכה של כשעתיים וחצי שעובר דרך כל השדות ויורד עד החניה בתחתית השדות, שם הוא חיכה לנו. שדות האורז הכי יפים בחודש ספטמבר, כשהאורז כבר מוכן לקצירה, והשדות נצבעים בצבע צהוב. לצערינו, אנחנו הגענו באמצע אוקטובר, כשרוב השדות כבר נקצרו, וערמות אורז שכבו לאורך הטרסות. המראות עדיין מרהיבים ביותר! טרסות פרוסות על גבי כל צלע ההר מדרגות-מדרגות, ומכל נקודה הנוף הוא שונה. היו גם כמה מקומות שם עדיין לא הספיקו לקצור את האורז, וזכינו לראות גם קצת צהוב.
למרגלות שדות האורז שוכן הכפר Ping'an. המסלול עובר דרך הכפר, וגם שם יותר מישמחו למכור לכם עוד קצת מזכרות. לאחר סיום הביקור בשדות האורז שבנו לגוילין.
יום #6 – גוילין וסביבתה:
התחלנו את היום מביקור במערת נטיפים בשם Reed Flute Cave. המערה נמצאת ממש מחוץ לגוילין בתוך אחת הגבעות. הגענו לשם בעזרת מונית, אורך הנסיעה מההוסטל הוא כרבע שעה. הכניסה למערה הינה 110CNY. למערה אתם נכנסים בקבוצה עם עוד הרבה סינים, ומדריכה שמספרת לכם על המערה בסינית שוטפת. כל המדריכים נושאים מיקרופון ורמקולים, מה שהופך למטרד כשיש יותר ממדריך אחד בתוך החלל בו אתם נמצאים. המערה עצמה מוארת באורות לא טבעיים, כמות התאורה בה גדולה מאד, במידה כזו שנראה שבכלל עלולה לגרום נזק לנטיפים (עקב חימום). זאת מבלי להתייחס לעובדה שאפשר לצלם שם חופשי, גם עם פלאש, ובנוסף הסינים עוברים ונוגעים בנטיפים, מה שכידוע פוגם בגדילתם. ההתרשמות הכללית שלנו מהמערה היתה שהמערה מאד יפה ועשירה מאד בנטיפים, אך התאורה הלא טבעית גורעת מיופיה מאד.
בנוסף, פה נחשפנו פעם ראשונה, ובצורה די מעודנת עדיין, למנטליות הסינית, שליוותה אותנו כל הטיול. מעבר לנטייה שלהם להתקהל ולהדחף, במקום לתפוס קצת ספייס ולהנות מהמראות, במרכז המערה ממוקמות 2 עמדות צילום בתשלום. מי שרוצה (וכל הסינים רוצים מסיבה שעד היום לא ברורה לנו, לנוכח כמות המצלמות, הטלפונים ומוטות הסלפי שהם נושאים איתם) יכול להצטלם בעמדות האלה תמורת תשלום ע”י צלם של המקום. כמובן שכל הקבוצה רוצה להצטלם, וכמובן שאתה צריך לעמוד ולחכות עד שכל עשרות הסינים יצטלמו. עוברים כמה צעדים, ושוב עמדת צילום בתשלום. אחרי שהקבוצה סיימה בהצלחה להצטלם, התחילו בהקרנת סרט קצר על תקרת המערה, משהו שהם קוראים לו 4D מסיבה לא ברורה. בנוסף, יש שם מסך עליו מקרינים 2 רקדני בלט רוקדים. כל הסינים שולפים בהתלהבות את המצלמות שלהם ומתחילים לצלם. אנחנו מצידנו תהינו מה הקשר בין רקדני הבלט לבין המערה ולמה זה בכלל נחוץ.
המשכנו הלאה בסיור, והגענו לאיזו מובלעת במערה, 2 אולמות קטנים, ששום דבר על פניו לא מייחד אותם משאר האולמות במערה, שהכניסה אליהם היא בתשלום נוסף של 10 CNY. שילמנו ונכנסנו. פה החלטנו לחכות עד שכל הקבוצה ההומה של הסינים תצא, לתפוס מהם מרחק, ורק אז להמשיך בדרכנו. את הדרך עד סוף היציאה מהמערה עשינו לבד לגמרי, בשקט מוחלט, וזה היה החלק הטוב ביותר של הסיור.
מכאן לקחנו מונית ונסענו לגבעה באמצע העיר שנקראת Fubo Hill. הכניסה עולה 28CNY. הגבעה עומדת על גדת נהר Li, והמתחם כולל בנוסף לגבעה גם פארק קטנטן למרגלות הגבעה ושרשרת מערות שיוצאת אל גדת הנהר. מהגבעה נשקף נוף על העיר (כמו שאמרתי קודם, עיר אפורה למדי), לנהר ולגבעות שנמצאות סביבה.
ירדנו מהגבעה וצעדנו ברגל לאורך הנהר עד שהגענו לגשר הראשון. חצינו אותו והמשכנו ישר עד פארק שנקרא Seven Star Park. הפארק משתרע למרגלות 3 גבעות, שמהוות גם הן חלק מהפארק. הפארק גדול ויפה, אפשר להסתובב בו כמה שעות טובות, יש בו הרבה פינות חמד. ממוקם בו גם גן חיות, אך הוא בתשלום נוסף (לא נכנסנו). עלות הכניסה לפארק היא 75CNY.
אחרי שיצאנו מהפארק, חזרנו שוב אל הגשר ברגל, חצינו אותו, והמשכנו הלאה לאורך גדת הנהר, עד שהגענו ל-Elephant Trunk Hill. הכניסה למקום עולה 75CNY. האתר כולל פארק קטן ומסלול שמתחיל מנוף על ה-Elephant Trunk Hill, שזהו סלע על גדת הנהר עם חור במרכזו, המסגל לסלע מראה של פיל עם חדק. המסלול עולה בהמשך במעלה הגבעה. עקב השעה המאוחרת הסתפקנו בנוף בלבד.
בערב, לאחר שהחשיך, בדרכנו אל ההוסטל, עברנו באזור הנהר שזורם ליד ההוסטל. כל האזור הזה מואר באופן מקסים בלילה – גשרים ופגודות מוארים על גדת הנהר. לאורך הנהר יש טיילת, והרבה מאד אנשים מטיילים שם. מקום מאד נחמד.
בגדול, אפשר לוותר על היום הזה בגוילין עצמה. כל המקומות שראינו ביום הזה היו מאד יפים, אך לא היה משהו יוצא דופן שפשוט אי אפשר לוותר עליו. אם אתם קצרים בזמן, יכול להיות שעדיף להשקיע את הזמן הזה ביאנגשו, עליה אפרט בהמשך.
הערה נוספת בקשר לנהיגה וחציית כבישים בערים בסין (הורגש בעיקר בגוילין) – יש הרבה מאד קטנועים בכבישים, שלא מצייתים לשום חוקים. יש תנועה שוטפת שלהם, וכמו כן, אפשר גם לעלות איתם על המדרכה או לחצות במעברי חציה. מאד מפחיד לחצות כבישים בתור הולך רגל. הסינים רואים בך מכשול, ופשוט עוקפים אותך מכל כיוון מבלי להאט. גם אם כבר מוצאים מקום שבו יש מעבר חציה מרומזר, זה שנדלק אור ירוק עבור הולכי רגל לא אומר שתנועת המכוניות והקטנועים פסקה. הם ממשיכים לנסוע מבלי לעצור גם כשיש אנשים שחוצים את הכביש באור ירוק.
יום #7 – שייט בנהר Li ויאנגשו:
הזמנו שייט בנהר Li דרך חברת Yangshuo Insider. השייט כלל איסוף מההוסטל (עם המזוודות), הבאתינו לנקודת איסוף מרכזית, שם עברנו לאוטובוס גדול עם מדריכה מקומית, הסעה שלנו לרציף, שייט מגוילין ליאנגשו (כעת הנהר רדוד מאד, והשייט לקח 5.5 שעות), ארוחת צהריים על הסיפון, ולמי שמעוניין בסיום השייט גם אוטובוס חזרה לגוילין (מרוחקת כשעה וחצי נסיעה מיאנגשו).
בעת ההכנות לטיול קראנו ביקורות מעורבות על השייט הנ”ל – המדריכים רועשים מאד וצועקים במיקרופונים לאורך כל השייט, הספינות הן גיגיות ישנות, השירותים הם בעמידה (כל השירותים בסין הם שירותי “בול פגיעה”) ומומלץ לבקר שם בתחילת השייט כי בהמשך הם הופכים להיות מטונפים בצורה בלתי נסבלת, אוכל מגעיל שמחולק קודם כל לתיירים הסינים ורק אח”כ לתיירים החיצוניים, נוף שהופך להיות במהרה לא מעניין ועוד. לשמחתינו, הרוב המוחלט של הטענות הסתברו כשגויות לחלוטין, ונהננו מהשייט מאד!
הדבר היחיד שהיה נכון למחצה זה המדריכים הרועשים. המדריכה באוטובוס צעקה כל הנסיעה עד הרציף לתוך המיקרופון בעוצמות ווליום לא הגיוניות, והסבירה דברים הכי בסיסיים, ברמה של ילדים בגן. אבל לשמחתינו, פה החלק הקשה ביותר הסתיים.
הספינות אמנם ישנות, אבל מאובזרות היטב. השירותים שעל הסיפון הם שירותים עם אסלה, ולאורך כל השייט נקיונם נשמר. מדי פעם, למעשה לעתים די רחוקות, המדריכה שעל הספינה אומרת משהו בכריזה, אבל זה נעשה בשקט יחסית ודי קצר ולעניין. חלק כלשהו מהזמן מושמעת מוזיקה נעימה. האוכל מחולק בחמגשיות, וניתן לכולם בו זמנית, ללא כל הפרדה. האוכל היה סביר ביחס למה שציפינו לו – דג עם אורז ועוד כמה תוספות. ולגבי הנוף – הנוף מרהיב ביותר! לצערינו ביום של השייט מזג האוויר היה ממש אביך, וחששנו שלא נראה כלום בכלל. אבל הסלעים כ”כ קרובים לספינה, שבכל מקרה רואים הכל. נכון שבמזג אוויר שמשי זה כנראה הרבה יותר יפה, אבל גם במזג אוויר אביך הנופים פשוט מדהימים. אנחנו עמדנו על הסיפון העליון כל ה-5.5 שעות של השייט כי היה פשוט חבל לרדת למטה ולפספס את כל היופי הזה. בקיצור, השייט מאד מומלץ!
כאשר הגענו ליאנגשו, הלכנו מהרציף אל ההוסטל שלנו. הרציף נמצא בקצה העיירה, ואין ממנו אוטובוסים. יש רק קטנועים או משהו בסגנון מוניות. בגלל שהטעו אותנו, הלכנו את כל המרחק עד ההוסטל ברגל עם המזוודות (משהו כמו 25 דקות כשיודעים לאן הולכים). ההוסטל שבו ישנו נקרא Yangshuo Travelling With Hostel. מאד קשה למצוא את ההוסטל הזה, אבל המיקום שלו מעולה – בדיוק בקצה ה-West Street, מדרחוב עם המון מסעדות, פאבים, מועדונים, דוכנים, חנויות, ועוד ועוד, וליד Yangshuo Park. החבר'ה שמנהלים את ההוסטל מדברים טוב אנגלית, ומאד משתדלים לעזור בכל מה שרק ניתן. בסין הרוב המוחלט של המיטות, בטח ובטח שבהוסטלים, בעלות מזרונים מאד קשים. ההוסטל הזה היה המקום היחיד ברמה הזו שסיפק מזרונים רכים.
אחרי שהתמקמנו בהוסטל, הלכנו ל-Yangshuo Park. הקסם של יאנגשו הוא בזה שהיא ממוקמת בין הגבעות, יש גבעות שצצות ממש באמצע העיירה. גם הפארק מכיל הרבה גבעות כאלה, ואפשר לעלות לראשן ולראות את הנוף על כל העיר. זה בדיוק מה שעשינו.
אחרי הביקור בפארק, הלכנו למופע בשם Sound & Impression Light Show. המופע הזה נערך על גדות נהר Li, והמהות שלו היא שזה מופע שנערך באוויר הפתוח, ומערב בתפאורה שלו את הנהר והגבעות הטבעיות שלאורכו. את הכרטיסים למופע הזמנו מחברת Yangshuo Insider, שאירגנה לנו גם הסעות אל המופע ובחזרה. כמות האנשים בכניסה למופע היתה גדולה מאד, ושרר שם כאוס די רציני. איכשהו בתוך הכאוס הזה אתם אמורים לעקוב אחרי אדם שנושא את המספר שאמרו לכם, עד שמגיעים לאיזשהו מבנה בתוך שטח המופע, ומשם הוא יוצא ומביא את הכרטיסים שלכם. שיטה ממש לא ברורה שיוצרת מלא בלאגן.
המופע עצמו ממש לא הרשים אותנו, ואם יש לכם משהו יותר טוב לעשות בערב, אז כדאי לעשות אותו. המופע מערב הרבה מאד אנשים, וזה הדבר הכי מרשים בו. מעבר לזה, הרמה של האומנים נמוכה למדי, והפואנטה המרכזית שהיא שילוב הנופים הטבעיים במופע, פוספסה לחלוטין מבחינתנו. המופע מתבצע בלגונה מדהימה ביופיה, מוקפת בגבעות. לאורך כל המופע בקושי מאירים אותן, ורק לקראת סוף המופע פתאם מאירים את כולן. אורך המופע הוא שעה. מעבר לזה, הסינים מאד אוהבים לצלם הכל (הרבה יותר מאשר להסתכל בעיניים ופשוט להנות), ואז ישר לשלוח לכל החברים שלהם. לכן לאורך כל המופע כולם מסביבכם מצלמים כל רגע עם פלאשים, מה שמאד מסנוור ומציק.
אחרי שחזרנו מהמופע הלכנו להסתובב ב-West Street. המדרחוב שוקק חיים, מלא באנשים, מאד צבעוני ושמח. אם אתם רוצים לראות את West Street האמיתי, צריך בהחלט ללכת לשם בערב (ב-12 בלילה הכל כבר מתחיל להסגר, והרחוב מתרוקן), ולא ביום. ביום הרחוב די רדום ולא דומה בכלל לאווירה ששוררת שם בערב.
יום #8 – מעבר מיאנגשו לז'נגג'יאג'יאה:
מההוסטל אפשר היה לרכוש כרטיסים לשאטל לשדה התעופה בגוילין. בפועל, מגיע שאטל לאסוף אתכם מהמלון, ומביא אתכם לתחנת אוטובוס המרכזית של יאנגשו. תחנת האוטובוס נראית יותר כמו מגרש חניה, שאפילו לא סלול, והאוטובוסים נראים כמו גרוטאות ישנות, מסריחים מעשן מבפנים (הסינים מרבים לעשן, גם בתוך האוטובוסים), חלק מהכסאות שבורים וכו. שם עלינו על האוטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה בגוילין. משך הנסיעה כשעה וחצי. חלק מהכביש היה משובש ולא סלול. הנהג כמובן נסע כמו משוגע, כיאה לסינים. הגענו לשדה התעופה בגוילין, מסרנו מזוודות, עשינו צ'ק-אין, והלכנו ללונג' שהזמנו עוד מהארץ. את כרטיסי הטיסה (והלונג') הזמנו דרך אתר בשם Ctrip. הצורה בה האתר בנוי לא בהכרח אינטואיטיבית, וגם השירות שהם נותנים לא טוב. מאד קשה לקבל מהם תמיכה כלשהי או בכלל תשובה למייל. בתגובה למייל בו תהינו מדוע 3 שבועות הם לא זמן מספיק כדי לקבל מהם תגובה כלשהי, הם ענו שיותר נוח להם שנתקשר. אחלה.
בכל מקרה, באתר הזה הזמנו כניסה ל-First Class Lounge, שלא מהווה שום דבר מיוחד משום בחינה, אבל זה עלה 35 ש”ח, ועדיין היה הרבה יותר נחמד לשבת שם מאשר בהמולה שבאולמות ההמתנה.
בנוסף, הזמנו טיסה מגוילין ל-Zhangjiajie עם חברה בשם OK Airways. בעליה למטוס הסתבר שזה מטוס ל-24 נוסעים, ישן מאד, עם 2 פרופלורים חיצוניים. משך הטיסה 1:45 שעות.
בקרב הסינים מקובל לפלוט את כל תוצרי הגוף שלהם בפני כולם ובכל מקום (יריקות, גרעפסים, גם עשיית צרכים בפומבי בקרב ילדים ראינו, ולא כי לא היו שירותים ליד), וכך גם במהלך הטיסה הזו, שבה מרגישים כל רעידה קטנה של המטוס, היה נוסע שהקיא את כל תכולת קיבתו (שהיתה מלאה עד מאד) על רצפת המטוס, מבלי לנסות בכלל לפתוח שקית הקאה. כל ההתנהגויות שתוארו בפיסקה האחרונה אלה דברים שמאפיינים מאד את העם הסיני, וצריכים להיות מודעים וערוכים לכך לפני שמחליטים לנסוע.
בתום הטיסה הגענו ל-Zhangjiajie. ביקשנו מראש מהמלון בו התארחנו שישלחו לנו שאטל שיאסוף אותנו, ואכן חיכה לנו מישהו ביציאה מהטרמינל. הגענו לעיר בלילה, והרושם הראשוני ממנה היה מאד לא נעים – רובה מוחשכת. אפילו מהמטוס בקושי רואים רחובות מוארים, למרות שהעיר גדולה. טיפוסים שנראים שיכורים למחצה ומאיימים למדי מסתובבים ליד הטרמינל. בניינים גבוהים עם אותיות אדומות גדולות מעליהם, משהו שנראה קומוניסטי מאד, ויוצר אסוציאציות לא נעימות בעליל. עיר שנראית קצת מתה.
אחרי נסיעה של כרבע שעה הגענו למלון. המלון נקרא California Hotel, ומנוהל ע”י משפחה שמתגוררת במלון גם כן. בעלת המלון מקסימה, מדברת אנגלית היטב, עוזרת בכל דבר אפשרי ומאד לבבית. מסתבר שבחלק מחדרי המלון יש שירותים סיניים, אך היא משתדלת לשדרג לכל התיירים החיצוניים לחדרים עם שירותים מערביים. בלילה הראשון לא היו לה הרבה חדרים פנויים, לכן אמנם שודרגנו לחדר עם שירותים מערביים, אך קיבלנו 2 מיטות יחיד במקום מיטה זוגית אחת.
יום #9 – Zhangjiajie National Forest Park:
ביקשנו מההוסטל שהיינו אמורים להתארח בו ביום זה, הנקרא Zhangjiajie 1982 Chujian International Youth Hostel, לשלוח לנו שאטל למלון שבו לנו, שיביא אותנו אליהם. ההוסטל ממוקם בעיירה בשם Wulingyuan, אשר נמצאת כשעה נסיעה מהעיר Zhangjiajie. עלות השאטל היתה 150CNY.
ההוסטל נמצא במרחק של 5 דקות הליכה מהפארק Zhangjiajie National Forest Park, הידוע גם בתור “הרי אווטאר”. לא כל חברי הצוות של ההוסטל מדברים אנגלית, אך אפשר להסתדר באמצעות אפליקציית תרגום כגון Google Translate (אופליין כמובן, כי גוגל לא זמין בסין, לכן תדאגו לטעון את המילון הרלוונטי מראש). החדרים בהוסטל מאד מרווחים ומטופחים, אם כי המזרונים הם הכי קשים שנתקלנו בהם לאורך כל הטיול, ממש כמו קרש עץ.
הפארק עצמו הינו הפארק ממנו נלקח הרעיון לסלעים המרחפים באוויר מהסרט אווטאר, וחלקים מהסרט צולמו בפארק. הכניסה לפארק עולה 248CNY, והיא תקפה ל-4 ימים עוקבים. אם אתם סטודנטים עד גיל 24, תוכלו לקבל הנחה של כמעט 40% (160CNY) בהצגת תעודת סטודנט ודרכון.
רצוי מאד לברר כבר בכניסה איפה אפשר לקנות מפה. אנחנו פיספסנו את הנקודה הזו, ונכנסנו אל הפארק ללא מפה. אף אחד לא מדבר שם אנגלית, כל שמות היעדים על גבי השאטלים כתובים בסינית בלבד, ולא פשוט להסביר לאן אתם רוצים להגיע אם אתם לא הגעתם מוכנים.
כאן אתם יכולים לקבל את מרבית המידע על הפארק: http://www.chinahighlights.com/zhangjiajie/attraction/zhangjiajie-national-forest-park.htm
בגדול, הפארק מחולק ל-6 אזורים. לא כל האזורים מפותחים, ולכן לחצי מהם אין שאטלים, וניתן להגיע רק ברכב פרטי.
החלק הכי מתוייר ועמוס הינו Yuanjiajie, שם גם נמצא Hallelujah Mountain המפורסם. זה היה גם האזור ממנו התחלנו. עלינו על שאטל בכניסה לפארק, שלקח אותנו למרגלות Bailong Elevator. זוהי מעלית שקופה שהפיר שלה חצוב בסלע אופקי, והיא עולה 335 מטר ב-2 דקות. הכניסה אליה היא בתשלום נוסף – בכיוון אחד (למעלה) שילמנו 65CNY לאדם. בעיקרון, האטרקציה הזו לרוב לא מומלצת עקב התורים העצומים שיש אליה (כשעתיים עמידה בתור) שלא שווים את 2 דקות הנסיעה בה. כיוון שבשלב הזה היינו ללא מפה, אף אחד מסביבנו לא מדבר אנגלית, ולא ממש ידענו אם אנחנו בכלל נוסעים בכיוון הנכון, נאלצנו לרדת בתחנה של המעלית, שהיתה גם התחנה האחרונה של השאטל, ולנסות את מזלנו.
למזלנו הרב, באותו רגע לא היו תורים למעלית בכלל, וחיכינו בערך 5 דקות כדי להכנס אליה. פה נחשפנו בפעם הראשונה להתנהגות הברברית שכ”כ מאפיינת את העם הסיני. עומדות 3 מעליות פתוחות, אליהן כל הסינים מנסים להדחס בו זמנית תוך דחיפות ומעיכות אחד של השני, וכשהדלתות לא נסגרות, אף אחד מהם לא מוכן לצאת החוצה מהמעלית (וזה כשאין שום תור!). זאת בעצם הסיבה לכך שחיכינו 5 דקות כדי להכנס למעלית – לקח לסינים 5 דקות להחליט מי יצא מהמעלית כדי שהיא סוף סוף תסגר ותיסע, כשבסופו של דבר מי שהיה הכי בחוץ פשוט נדחף החוצה. וזו היתה רק טעימה קטנה ממה שיבוא בהמשך.
כשאתם נכנסים למעלית, חשוב מאד לתפוס מקום מקדימה, ליד קיר הזכוכית, אחרת אתם תראו רק ראשים של סינים ותפספסו את הנוף המדהים שנשקף מהמעלית. כמובן שלצורך כך צריך להעזר במרפקים (אל תרגישו רע, ככה נהוג בסין). מזל שאנחנו ישראלים, וגם יודעים דבר או שניים על דחיפות. בנוסף, במקומות הומי אדם, מומלץ מאד לקחת את התיקים קדימה, כדי להמנע מכך שיכייסו אתכם (לא קרה לנו, אבל יש פוטנציאל רב לזה בכאלה התקהלויות גדולות).
בהתחלה המעלית עולה בתוך פיר סגור למשך כמה שניות, ופתאם בבת אחת נגלה אליכם נוף מדהים שקשה מאד להסביר במילים! בתום 2 דקות העליה, אתם נמצאים באזור של Yuangjiajie.
אני יכולה לומר בוודאות שניתן להגיע באמצעות שאטל ישר לאזור העליון, מבלי להשתמש במעלית, אך בהעדר מפה (אותה קנינו בכניסה למעלית, והיא נמכרת בכל נקודה מרכזית בפארק), לא הצלחנו להבין על איזה שאטל צריך לעלות לשם כך. מעבר לכך, סיכוי לא קטן שיכוונו אתכם בכוונה לשאטל שמגיע דווקא למעלית כדי שתשלמו עוד כסף על נסיעה בה.
האזור של Yuangjiajie מרהיב ביופיו עם נופים מטורפים. ביום שביקרנו שם היה ערפל כבד מאד, אך עדיין זה לא גרע מיופי המקום. כל השבילים באזור זה בנויים בתור מרפסות על צלע ההר מעל תהום עמוקה מאד, שככל הנראה אף אחד לא חישב במדוייק כמה אנשים בו-זמנית הן אמורות להחזיק, וגם אם מישהו עשה את החישוב, לא מקפידים עליו בוודאות כי כמות האנשים בחלק מהמקומות באזור זה היתה פשוט לא הגיונית בעליל!
כאן נחשפנו בפעם הראשונה לתרבות הטיולים של הסינים במלוא עוצמתה. הסיבה שאני מספרת על זה היא שאותנו זה תפס בהפתעה גמורה, ולדעתי חשוב מאד להבין לקראת מה אתם הולכים. אז ככה: הרוב המוחלט של הסינים מטיילים בקבוצות. מדובר בסינים ממעמד סוציואקונומי נמוך יחסית, וכיוון שלטייל בקבוצה עולה משמעותית פחות, רוב רובם מטיילים באופן זה. למטיילים הבודדים אני לא אתייחס כיוון שהם מהווים אחוזים בודדים בלבד, ולא מהווים מטרד. כל קבוצה מכילה מעשרות עד מאות של אנשים, ולכל אחת כזו מוצמד מדריך עם דגלון, שנושא על גופו מקרופון ורמקולים ניידים, וצורח ללא הפסקה לתוך המיקרופון הזה. בכל רגע נתון יש מסביבכם סדר גודל של 5-10 קבוצות כאלה, אז אתם יכולים להסיק בעצמכם לגבי רמת הרעש. הסינים כשלעצמם, בעיקר הכפריים הפשוטים שנרשמים לטיולים המאורגנים, הם מאד רועשים – צועקים, דוחפים, מועכים, כולם מצויידים לפחות במצלמה אחת ורצוי גם בפלאפון עם מוט סלפי. בכלל לא מעניין אותם להסתכל בעין על המקומות שהם שילמו כ”כ הרבה כסף כדי להגיע ולראות. מה שחשוב להם זה לסמן V על כך שהם היו בכל מקום ומקום. לכן לא ברור להם איך בנאדם יכול פשוט לעמוד ולהסתכל בלי לצלם שום דבר. הוא הרי תופס מקום בתצפית, ולכן צריך כל שניה לדחוף אותו, להזיז אותו, לטרטר אותו. פשוט סיוט! אגב, גם אם אתם מצלמים, החוויה היא אותה חוויה, רק שבעיניהם לפחות יש לכם לגיטימציה לקיום. כל התצפיות בפארק הם בגודל של מטרים בודדים, שמיותר לציין שזה לא קרוב ללהספיק עבור רבבות הסינים שפוקדים את המקום ושלא ממש מודעים לנימוסים בסיסיים. מעבר לכך, בכל תצפית (וזו לא אמירה כללית, אלא ממש בכל תצפית) יושב צלם “מקצועי” (זוכרים את אלה ממערת הנטיפים?) על כסא מציל גבוה, גם הוא מצוייד במיקרופון משלו, שאמור להתגבר על כל צעקות המדריכים, וצורח ללא הרף כדי לזמן את רבבות הסינים לצילום. כמובן שהסינים תמיד ששים להצטלם בתשלום, אפילו שהם מצויידים במצלמות משלהם, כי בטח מה שבתשלום הוא יותר טוב. אז מה עושים הצלמים האלה? הם מקצים חצי מהתצפית הגם ככה פצפונת לטובת צילומים, ויש איזה חוק לא כתוב, שלמי שלא מצטלם בתשלום אסור לדרוך שם. כמובן שרבבות הסינים מצייטים, ומועכים אחד את השני למוות בחצי שהוקצה לטובת התבוננות תמימה בנוף. מן הסתם זה לא עצר אותנו מללכת לעמוד דווקא בחצי שהוקצה לתמונות בתשלום, אין שם אנשים בכלל ואפשר להנות מהנוף, וגם להצטלם בלי עשרות ראשים נוספים בתמונה שלך. אף אחד לא יכול להגיד לכם כלום על זה, והם או יחכו בסבלנות עד שתזוזו משם או ישימו את האדם ששילם מול אפס נוף, ככה שלא תיכנסו לו לתמונה, יצלמו אותו, והוא עדיין ישאר מבסוט, כי למה צריך נוף, העיקר שהוא הצטלם בתשלום. מעבר לכך, הסינים יורקים ללא הרף בפומבי, עם כל הצלילים המעורבים בכך, מה שמעיב עוד יותר על החוויה. בקיצור, הנופים עוצרי נשימה, אבל רוב הזמן הרגשנו שאנחנו לא יכולים פשוט לעמוד בשקט ולהנות מהנוף. זה פשוט לא מתאפשר בשום צורה, וזה הורס מאד את החוויה. עוד כמה מלים על התיירות הסינית – בשנים האחרונות תיירות הפנים וגם החוץ התפתחו מאד בסין. התיירות בתוך סין מתבססת בעיקר על התייר הסיני, כיוון שהוא מהווה 99.999% מכלל התיירים. כמות התיירים החיצוניים (הלא אסיאתים, כי קשה להבדיל ביניהם) שתראו בכל יום מסתכמת במרבית המקומות בעשרות בודדות, אם בכלל. עבור הסינים הפשוטים, אדם לבן זה משהו שהם שמעו עליו רק בסיפורים, ורובם הגדול מעולם לא ראה אנשים לבנים במו עיניו. לכן תהיו ערוכים לכך שהם כל הזמן יבקשו להצטלם איתכם, בעיקר עם הנשים, יצלמו אתכם ללא רשותכם, יראו לכם את התמונות שלכם שהם צילמו, אלה הביישנים יותר ינסו לצלם את עצמם איתכם מבלי לבקש במפורש ועוד וריאציות כאלה ואחרות.
בכל מקרה, אחרי שטיילנו באזור Yuangjiajie, החלטנו לנסוע לאזור אחר של הפארק, שנקרא Tianzi Mountain. זהו האזור הגבוה ביותר של הפארק, ושאטל אליו מ-Yuangjiajie נוסע כ-40 דקות. השעה היתה אזור 3 אחה”צ, ובשעה הזו הצטבר תור ארוך לשאטל, עמדנו בו כשעה (כמובן שכל השלטים שמכוונים לשאטלים הם בסינית בלבד).
כשהגענו לאזור Tianzi Mountain, השעה היתה כבר יחסית מאוחרת (הפארק נסגר ב-18:00), וכמות הקבוצות פחתה משמעותית. לעומת זאת, הערפל ששרר למעלה היה כבד מאד, והקשה לראות את כל הנוף. מה שכן הצלחנו לראות היה מדהים ועוצר נשימה. משם לקחנו שאטל שמגיע לרכבל (5 דקות נסיעה), בו אפשר לרדת למרגלות ההר. הרכבל הוא בתשלום נוסף, באזור 75CNY לאדם. הרכבל מאד מומלץ! ברגע שאתם נכנסים לתוכו (8 אנשים ברכבל), משתררת דממה (לעומת ההמולה שהולכת בחוץ), הרכבל מרחף בין סלעי ענק מעל תהום עמוקה, ובמקרה שלנו נענו בתוך ערפל שגרם לנו להרגיש כאילו אנחנו באמת בתוך סרט אווטאר. חוויה מדהימה!
משם אסף אותנו שאטל ליציאה מהפארק.
יום #10 – Grand Canyon והמשך טיול ב-Zhangjiajie National Forest Park:
בבוקר שלמחרת החלטנו לנסוע ל-Grand Canyon, אשר נמצא חצי שעה נסיעה באוטובוס מ-Wulingyuan. תחנת האוטובוס המרכזית ממוקמת כ-10 דקות הליכה מההוסטל. את הכרטיסים קונים על האוטובוס (יותר מיניבוס) בעלות של 15CNY לאדם לכיוון. בפארק הזה נמצא גשר הזכוכית הארוך בעולם של האדריכל הישראלי חיים דותן, שהתפרסם בחדשות לאחרונה. הכניסה אליו עולה 180CNY, ואסור לעלות עליו עם תיקים. לכן את כל התיקים יש להשאיר בשמירת חפצים מחוץ לכניסה, ולהכנס רק עם תיקי צד קטנים. הסיבה שהגענו לפארק לא היתה רק כדי לבקר בגשר, אלא גם מסלול הליכה מאד יפה שקיים במקום. כשהגענו למקום, הסתבר שמסלול ההליכה סגור לרגל שיפוצים (שמאיך שזה נראה ימשכו הרבה זמן, מעבר לזה שערוץ הנחל נראה יבש לחלוטין). האכזבה היתה גדולה, והדבר היחיד שעדיין היה ניתן לעשות במקום הוא לבקר בגשר הזכוכית. גשר הזכוכית בפועל מורכב מפלטות זכוכית, שביניהן יש משטח רגיל (לאלה מביניכם שיש פחד גבהים). על כל משטח זכוכית מתפרשים כמה עשרות סינים שמצטלמים בכל פוזה אפשרית, כולל ישיבה, שכיבה וכו'. למרות שכל אחד מקבל כיסויים לנעליים, כל פלטות הזכוכית מכוסות במריחות, ולמרות שיש צוות שאחראי לנקות כל הזמן את פלטות הזכוכית, הם פשוט לא עומדים בקצב ובכמויות המבקרים. בנוסף, שרר באזור ערפל כבד מאד, בקושי ניתן היה לראות משהו מסביב, ובנוסף העננים הכבדים השתקפו מהזכוכיות, וכל אפקט הגובה אבד – לא ראו כמעט כלום ממה שיש למטה, אלא בעיקר החזר אפור של העננים. לפי נהלי המקום, בכל עת לא אמורים להיות על הגשר יותר מ-800 איש, ומעל 8000 כל היום. בפועל נראה שזה ממש לא נאכף, ואכן זמן קצר לפני שהגענו לשם הגשר נסגר לצורכי תחזוקה כיוון שנתנו לכמות הרבה יותר גדולה מהמותר לעלות עליו בכל יום. בהנתן העובדה שהוא מתפרש על פני תהום של 300 מטר, העובדה הזו קצת מלחיצה כשלעצמה. מבחינת עיצוב, הגשר יפה, אך מזכיר מאד בעיצובו את גשר המילניום בלונדון, וגם מוטיבים מגשר המיתרים בירושלים (המיתרים הלבנים עצמם), לכן פרט לעובדה שהוא גשר הזכוכית הארוך והגבוה בעולם, קשה להגיד שיש בו משהו מרשים במיוחד ששווה ביקור. בנוסף לעובדה שהסיבה האמיתית להגעתנו לשם, ביקור בגרנד קניון עצמו, לא התקיימה עקב סגירת המסלול, זה היה הביקור המאכזב ביותר בכל הטיול, ולא מומלץ לבזבז על זה את הזמן, בהנחה שאתם קצרים בו. עדיף בהרבה לבלות עוד יום נוסף ב-Zhangjiajie Forest National Park.
חזרנו בצהריים ל-Wulingyuan, והחלטנו שכדי לסיים את היום בחוויות מוצלחות, נחזור שוב ל-Zhangjiajie Forest National Park. הפעם בחרנו להגיע למקום בו יש מעין monorail שנוסע בעמק ממנו ניתן להשקיף למעלה לעבר הפיקים הניצבים של הרי אווטאר. העלות היא באזור 25CNY בכיוון אחד, ומשך הנסיעה כרבע שעה. בחזור ניתן לחזור ברגל באותו מסלול, מה שלוקח כחצי שעה. הנופים יפים, והאזור מאד נחמד.
לאחר היציאה מהפארק, נסענו בשאטל שאירגן לנו ההוסטל חזרה למלון בו שהינו קודם לכן (California Hotel) ב-Zhangjiajie.
יום #11 – Tianmen Mountain:
בבוקר שמנו פעמינו לעבר הרכבל שמביא את המבקרים לפארק Tianmen Mountain. הרכבל נמצא כרבע שעה הליכה מהמלון. בקופת הכרטיסים ניתן לקנות אחד משני סוגי הכרטיסים (לא נראה לי שיש הבדל במחיר, אבל לא בדקנו): סוג A – עליה ברכבל, ירידה באוטובוס. סוג B – עליה באוטובוס, ירידה ברכבל. בפועל התורים לעליה ברכבל עצומים, ולעומתם לעליה באוטובוס אין תור בכלל, אך כיוון שמזג האוויר היה טוב, בחרנו בכל זאת לעלות ברכבל ולנצל את מזג האוויר. לא נראה לי שבחזור בודקים איזה סוג כרטיס יש לכם, ולדעתי אתם יכולים לרדת הן באוטובוס והן ברכבל, אבל לא בדקנו את הנושא.
Tianmen Mountain זהו הר, שממוקם 10 ק”מ מחוץ לעיר Zhangjiajie ומתנשא לגובה של 1,500 מטר. הרכבל עולה מהעיר אל פסגת ההר ברצף, והינו הרכבל הארוך ביותר בעולם. משך הנסיעה ברכבל הוא כחצי שעה. הנופים שנשקפים מהרכבל מדהימים, ומאד מומלץ לא לוותר על חוויית הנסיעה בו! בהנחה שבחרתם בעליה ברכבל, אליו יש תור ארוך, תקבלו כרטיסים לשעה מסויימת. אנחנו קיבלנו ל-10:00-11:00. חצי שעה לפני הזמן הנקוב אתם יכולים להכנס לתור. התור נפרש על פני 3 קומות הבניין ונמשך כשעה.
הפארק הינו בעצם פסגת ההר השטוח Tianmen, שמה שמייחד אותו מעבר לצורתו ויופיו הוא חור בהר, אליו אתייחס בהמשך. המסלול שבחרנו לעשות הינו מסלול שעוקף את כל ההר. בחצי הראשון של המסלול היה ערפל כבד מאד שהקשה לראות את הנוף, אך לאחר מכן הוא התפזר, והנופים הם מרהיבים ביותר. גם כאן השביל הוא בעצם מרפסת שבנויה מעל תהום עמוקה. כמות האנשים כאן היתה משמעותית יותר קטנה מאשר בהרי אווטאר, אך עדיין היו לא מעט סינים שנהנו לצרוח בכל הכוח כדי לשמוע את ההד שלהם (משהו שכידוע יכול לגרום למפולת סלעים). באמצע המסלול ישנו מקדש גדול למדי ויפה מאד, שמומלץ להכנס אליו. משך ההקפה שביצענו היה כ-4 שעות. לאורך המסלול יש מספר מקומות שאפשר להכנס שם למרפסת עם רצפת זכוכית. הכניסה עולה 5CNY. נכנסנו לאחת כזו, והחוויה היתה דומה לזו שבגשר הזכוכית. זאת נוסף להתקהלות רבה של סינים, מרבית הקבוצות נכנסות לשם גם כן, ולא ממש ברור בכמה אנשים המרפסת הזו מסוגלת לעמוד. בקיצור, בהחלט אפשר לוותר. כאשר סיימנו את ההקפה של ההר, ניתן לרדת אל החור המפורסם בהר באמצעות דרגנוע חצוב בסלע. משך הנסיעה בדרגנוע הוא כחצי שעה. הדרגנוע נסגר ב-16:30, ואז ניתן פשוט לרדת במדרגות. מהחור בהר יורדות מדרגות תלולות מאד לרחבת חניית האוטובוסים. לקח לנו חצי שעה רק לרדת בהן. מי שעולה להר באוטובוס, יאלץ לעלות את כולן. זה דורש מאמץ פיזי גבוה, וצורך הרבה זמן, לכן זה פחות מומלץ.
האוטובוסים מורידים את הנוסעים מההר בדרך בעלת 99 פיתולים (דומה לדרך הטרולים בנורבגיה, למי שמכיר). זו בהחלט חוויה. האוטובוס דוהר במורד ההר במהירות גבוהה, בלי לבלום בסיבובים המפותלים, והנופים שנשקפים מהאוטובוס שונים מאלה שרואים מהרכבל. לכן מומלץ להשתמש בשני אמצעי התחבורה. אם מצליחים להתנתק מהמחשבה שאף אחד לא מבטיח לכם שהאוטובוס לא יצנח לתהום באחד הסיבובים (כי הנהיגה היא די פרועה), החוויה ממש מהנה, כמו רכבת הרים.
הנסיעה חזרה לתחנת העליה לרכבל אורכת כ-40 דקות.
בערב הלכנו למופע בשם Fox Fairy Show, הנערך באוויר הפתוח למרגלות הר Tianmen. את הכרטיסים ביקשנו מבעלת המלון שלנו להזמין עבורינו, ולמרות ששילמנו על כרטיסים מסוג אחד (יקר יותר), בפועל קיבלנו מקומות ישיבה מהסוג הנחות יותר, בשורה השניה. במקרה של המופע הזה, לשבת כ”כ קרוב זה חסרון כיוון שהבמה מאד גדולה, ולא ניתן לראות את כולה כ”כ מקרוב. המופע הזה הוא בעצם מעין מחזמר המבוסס על אגדה סינית. לאורך המופע יש תרגום של השירים לאנגלית, מה שנחמד מאד. גם המופע הזה אמור לשלב את הטבע שמסביב כחלק מהתפאורה במופע, אך בפועל הר Tianmen הואר רק כשהמופע נגמר, מה שמראה שהיכולת קיימת, אבל משום מה בחרו באופן מודע לא להשתמש בה לאורך המופע, מה שלדעתנו פספס את כל הפואנטה. כך שלמעשה אין שום דבר במופע הזה שלא מאפשר לו להיות מוצג בתיאטרון עם במה גדולה מאד. מעבר לזה, רוב הרקדנים הם חובבנים בלבד, הכמות שלהם היא גדולה, וזה מה שעושה אפקט כלשהו, אבל אם מסתכלים על כל אחד בנפרד, הרושם הוא שפשוט אספו אנשים מהרחוב כדי שיעשו כמה תנועות עם הידיים והרגליים. בהתחלה חשבנו שלפחות המקהלה שרה טוב, אבל אז הסתבר שזה בכלל פלייבק. דבר חיובי שניתן לומר הוא שהמופע משלב אפקטים יפים. לסיכום, אם יש לכם משהו יותר טוב לעשות בערב, המופע הוא משהו שניתן לפספס. אם יש לכם כוח ורצון, זו יכולה להיות פעילות נחמדה לערב. בכל מקרה, אהבנו את המופע הזה יותר מאשר את המופע ביאנגשו.
יום #12 – מעבר מ-Zhangjiajie ל-Jiuzhaigou:
בבוקר היתה לנו טיסת קונקשן מ-Zhangjiajie ל-Jiuzhaigou עם עצירה בצ'נגדו. הטיסה היתה עם חברת Air China. משך הטיסה מ-Zhangjiajie לצ'נגדו הוא שעה וחצי, ומצ'נגדו ל-Jiuzhoigou הוא עוד שעה. הטיסה האחרונה היא מאד יקרה, כיוון שהיא מכוונת אך ורק לתיירים, ויש הרבה כאלה (יש כ-7 טיסות יומיות בנתיב הזה, רובן מלאות לחלוטין). עלות הטיסה האחרונה היא קרוב ל-1000 ש”ח.
נמל התעופה ב-Jiuzhaigou נבנה לפני פחות מ-10 שנים, וממקום בגובה של 3 ק”מ מעל פני הים. הטיסה עצמה מספקת נופים מדהימים על הרי טיבט – ים של עננים, שמעליהם בולטות פסגות ההרים, חלקן מושלגות. בהמשך המטוס עובר ממש מעל הפסגות המושלגות – פשוט מדהים!
משדה התעופה לקחנו אוטובוס לאזור ההוסטל שלנו ב-Jiuzhaigou, משך הנסיעה כשעתיים. את הכרטיסים ניתן לרכוש ישר ביציאה מהטרמינל בעלות של 50CNY לאדם.
באזורים אלה החמצן באוויר דליל יותר מהרגיל, עקב הגובה הרב, ויש אנשים אשר מפתחים מחלת גבהים. כדי להמנע מזה, קנינו עוד בארץ תרופה בשם Uramox, הניתנת במרשם רופא, ולקחנו חצי כדור בבוקר ובערב יומיים לפני ההגעה למקום, וכן ביום ההגעה. לא חווינו שום תופעות לוואי הקשורות לגובה.
חזרה לאוטובוס משדה התעופה. הנופים שנשקפים לאורך הנסיעה הם מדהימים, במיוחד בעונה זו של השנה, שזוהי עונת השלכת. פסגות מושלגות, הרים עם עצים בשלל צבעים, אגמים. האוכולוסיה המקומית שונה מזו שראינו עד כה, התושבים הם טיבטים לכל דבר, יאקים רועים במדרונים התלולים, כל הבניינים והמקדשים הם בסגנון טיבטי.
בשלב כלשהו, נהג האוטובוס עוצר באיזשהו מגרש חניה ריק, ששם מחכות כבר מוניות רשמיות ולא רשמיות. שם הוא מוריד את כולם, וכולם ממהרים לתפוס מונית. אנחנו בהתחלה לא קלטנו מה הולך, ועד שהבנו, גילינו שכל המוניות הרשמיות כבר נתפסו, ונותרו רק הלא רשמיות. תוך דקה נותרנו שנינו במגרש חניה ריק, עם מזוודות, באמצע שום מקום, בלי אינטרנט, מוקפים בתושבים מקומיים (בעלי המכוניות הלא רשמיות) שלא מן הנמנע שיכולים בקלות גם לשדוד אתכם או גרוע מזה. התחושה היתה מאד לא נעימה. לא ידענו מה לעשות, אז הלכנו עם המזוודות עד הבניינים הקרובים, וניסינו להסביר למקומיים (חלקם בלבוש טיבטי מסורתי) מה אנחנו רוצים. לא מן הנמנע שגם הם בקלות יכלו לשדוד אותנו, והתחושה הלא נעימה רק התחזקה. בסופו של דבר, הם קראו לאחד החברים שלהם שיסיע אותנו לאן שאנחנו צריכים (מונית לא רשמית). סירבנו, והסתובבנו ללכת חזרה. הוא עקב אחרינו כמה זמן, ולבסוף התייאש. בלית ברירה, הלכנו עם המזוודות לעמוד באמצע הכביש ולנסות לתפוס מונית. רוב המוניות שנוסעות בכביש הזה נוסעות מלאות, אחרת אין להן טעם לעבור שם בכלל. למזלינו, אחרי זמן קצר יחסית הצלחנו לתפוס מונית ריקה, ותחושת חוסר האונים והחשש התחלפו בתחושות טובות יותר.
לבסוף, לאחר נסיעה של עוד כ-20 דקות, הגענו להוסטל שלנו לימים הקרובים – Friendship Hostel. ההוסטל מנוהל ע”י משפחה. הוא נמצא במצב תחזוקה די גרוע – ישן ומלוכלך מאד, גושי אבק על השטיח, יש ריח מעופש בחדר, וריח של ביוב בשירותים. בעת מקלחת הצנרת דולפת על השטיח שבחדר ונוצר שם עובש. החדר שלנו היה חדר טווין, וכשבאנו להצמיד את המיטות זו לזו, חשפנו מושבה עצומה של עכבישים מכל הגדלים והסוגים, שבנו להם מקלט מתחת למיטות. בעלי נאלץ להרוג את כולם.
לעומת זאת, בעלי ההוסטל, רובי וסוזי, אנשים מקסימים ביותר, ומדברים אנגלית היטב. הם מספקים שירותים של הזמנת כרטיסים והסעות, מה שחסך לנו המון טרחה וזמן. השירות שהם נותנים הוא מעבר למעולה! בנוסף לזה, ההוסטל מספק ארוחות בוקר וערב, שהן הטעימות והעשירות ביותר שיצא לנו לקבל בהוסטלים (וגם בבתי המלון שאינם חלק מרשת בינלאומית כלשהי) לאורך הטיול. התפריט שלהם כולל גם אוכל מערבי וגם סיני מקומי.
יום #13 – Huanglong:
בערב הקודם ביקשנו להזמין כרטיסים לנסיעה לפארק Huanglong, אשר מרוחק כשעתיים וחצי נסיעה מ-Jiuzhaigou. יש שתי אופציות להגיע לשם. האופציה הראשונה היא לקנות כרטיסים לאוטובוס, שנוסע 3 שעות לכל כיוון, ומחכה במקום 3.5 שעות. האופציה השניה היא להזמין מכונית פרטית, ולחלוק אותה עם עוד תיירים שמעוניינים. את אורך השהייה שלכם בפארק אתם קובעים מול הנהג. כיוון שזה נעשה יחסית ברגע האחרון, כבר לא היה ודאי שנשארו כרטיסים לאוטובוס, וגם החיסרון הגדול הוא שיש לכם רק 3.5 שעות להסתובב בפארק. החלטנו להזמין מכונית פרטית, וסוזי מצאה לנו עוד זוג שמעוניין לחלוק איתנו אותה. עלות הנסיעה הינה 120CNY לאדם.
אחרי כשעתיים נסיעה, הנהג עצר ל-10 דקות בתצפית בראש הר כלשהו, ששם כמובן גם יש דוכנים שמוכרים כפפות, כובעים, צעיפים, פרוות וכו. שרר שם קור רציני שבתוספת רוח גרם לנו לקנות זוג כפפות אחד במחיר מגוחך. בפועל, אחרי התצפית, הכביש יורד למטה, ושם כבר פחות קר, כך שלבסוף לא נזקקנו לכפפות, וכל העניין הוא אקט שיווקי די מוצלח. אבל במזג אוויר פחות מוצלח, ייתכן שתזדקקו לכל מה שקניתם בתצפית.
הפארק מוכר בזכות הבריכות הטבעיות שלנו, שמכילות מי שלגים מופשרים צלולים לחלוטין, בצבעים שנעים מירוק לטורקיז ותכלת. הוא ממוקם בגובה רב, הגובה המקסימלי אליו תגיעו בפארק הינו 3.5 ק”מ מעל פני הים. ניתן לרכוש מיכלי חמצן בתוך הפארק, אנחנו לא הרגשנו צורך בהם.
לרוב, מומלץ לבקר קודם ב-Jiuzhaigou ורק אז ב-Huanglong, כיוון שהאחרון ממוקם גבוה יותר, וזה נותן לכם עוד יום של הסתגלות לגובה. אנחנו עשינו הפוך עקב שיקולי מזג אוויר (שבסוף היה נהדר בשני הימים), ולא הרגשנו בשום קושי.
לפארק יש 2 כניסות. הראשונה תוביל אתכם ישר אל הבריכות, אבל השביל הוא כולו בעליה. הכניסה השניה הינה לצורך עליה ברכבל, שם הנהג הוריד אותנו. הרכבל נוסע כ-10 דקות, והוא נמצא על-גבי מדרון צידי, שממנו לא רואים את הבריכות. ממנו השביל יביא אתכם אל הערוץ בו נמצאות הבריכות. בכל חבל סיצ'ואן מקבלים כרטיסי סטודנט של תיירים חיצוניים, מה שמקנה הנחות של 50% בכל מקום. עלות מלאה של כרטיס כניסה הינה 200CNY, עם הנחת סטודנט העלות היא 100CNY. עליה ברכבל עולה עוד 80CNY.
חודש אוקטובר הוא הזמן הטוב ביותר לבקר באזור זה של הרי טיבט, עקב השלכת המדהימה. באזור הפארק Huanglong, כל העצים ירוקים (צומחים שם בעיקר עצים מחטניים), פרט לעצי אשוח שצומחים בתוך ערוץ הנחל, מתוך הבריכות – כל העצים האלה נצבעים בצבע צהוב עז. מראה מדהים ביותר, במיוחד לאור השילוב עם הבריכות בצבעי טורקיז ותכלת!
אורך המסלול בתוך הפארק הינו כ-4 שעות. לנו בפועל לקח 5 כי עשינו הרבה עצירות לתמונות ולהתפעלות כללית, ולא היתה מזיקה עוד חצי שעה, אך הנהג כבר חיכה לנו מחוץ לפארק.
המסלול תחילה לוקח אתכם למרגלות הר מושלג, משם ניתן לראות את תחילתן של הבריכות, וברקע מקדש טיבטי. משם המסלול יורד עד למרגלות ההר, עליו אתם נמצאים, ולאורך כל הדרך אתם עוברים בין הבריכות. לפארק הזה לא מגיעות קבוצות, אלא רק מטיילים בודדים, ולכן רוב הזמן אין בו התקהלות של אנשים או צעקות, אפשר לטייל בצורה רגועה, לעצור להסתכל על הנוף מבלי שיטרידו אתכם כל שניה. רק בחלק התחתון ביותר של הפארק נתקלנו בקבוצות. הן לא עלו ברכבל, אלא ברגל, והגיעו רק בשעות אחה”צ.
בקיצור, הפארק מאד מומלץ לביקור! משום מה הוא נחשב לפחות יפה מפארק Jiuzhaigou, אך לדעתנו הם פשוט כ”כ שונים בנופים שלהם, שלא ניתן בכלל להשוות ביניהם, וחבל מאד לפספס אותו כי הוא מדהים!
כשהתחלנו לחזור, נקלענו לתוך סופת שלגים קצרה, ואז הבנו שכל ההרים שחלפנו על פניהם בהלוך, והיו קירחים, עכשיו מכוסים לחלוטין בשלג. זו היתה חוויה מדהימה, בעיקר לאור העובדה שחלפו סה”כ 5 שעות, וטיילנו חצי שעה נסיעה משם במזג אוויר מושלם ושמים בהירים.
יום #14 – Jiuzhaigou:
פארק Jiuzhaigou ידוע בבריכות הטורקיז הצלולות שלו. הוא משתרע על פני שטח רב, ובו עשרות בריכות עם מים צבעוניים, צלולים לחלוטין, כך שלפעמים קשה לראות שמים מפרידים בינך לבין הקרקעית. הפארק הוא “תיאום” של פארק Plitvitsa בקרואטיה, למי שמכיר, אך בתור מי שהיתה בשניהם, לא ניתן לוותר על אף אחד מהם, לכל אחד יש את הייחוד שלו.
ביקשנו מבעלי ההוסטל יום מראש לקנות לנו כרטיסי כניסה לפארק Jiuzhaigou. בהתחלה תהינו בכלל אם יש בזה טעם, ורק כשהגענו לכניסה לפארק, הבנו איזו החלטה חכמה עשינו. עלות הכניסה היא 220CNY מחיר מלא, 110CNY עם הנחת סטודנט, ועוד 90CNY על שימוש בשאטלים בתוך הפארק (שלא ממש ברור איך זה מבוקר, אבל החלטנו לא להסתכן). המחיר הוא ליום אחד.
כל יום בשעה 20:00, רובי עושה תדריך בלובי ההוסטל לכל מי שמעוניין לבקר ב-Jiuzhaigou. כיוון שנערכנו די טוב לטיול, והיו בידינו כבר כל המפות, בתוספת המלצות מחברה שביקרה בפארק בעבר, די זלזלתי ביעילות התדריך הזה כי לא הבנתי מה הוא כבר יכול לחדש. הסתבר שהתדריך חידש הרבה, ונתן טיפים מאד חשובים בנוגע לאופן פעילות הפארק, מה כדאי לראות ומתי, ואיך כדאי לחלק את הזמן. בפועל לא הצלחנו ליישם את כל הטיפים, בעיקר מסיבות שלא תלויות בנו, אבל היינו מאד מרוצים מאלה שהצלחנו ליישם. בנוסף, ההוסטל (וכנראה כל מקומות הלינה באזור, אם לשפוט לפי מה שראינו בפארק) מוכר קופסאות טרמיות שמכילות אורז בתוספת בשר שניתנת לבחירה, אותן ניתן לקחת לפארק בתור ארוחת צהריים (בכל הפארקים אין מסעדות, בעיקר דוכנים שבהם האוכל עומד פתוח במשך כל היום וכולם עוברים על פניו ומשתעלים/ יורקים וכו. גם איפה שיש מסעדות, האוכל די מזוויע). זה מעין “מנה חמה” עם שקית טרמית, שבתוספת מים מתחילה להתחמם עקב ריאקציה כימית שמתרחשת בה. השקית הטרמית הזו מאפשרת לכם לחמם את האוכל תוך 10 דקות. אנחנו קנינו קופסה אחת לשנינו (מטעמי משקל תיקי הגב), וזה, בתוספת פירות ועוגיות, הספיק לנו עד הערב. מחיר קופסה כזו הוא 14-15CNY.
בתדריך רובי ציין שכיוון שעכשיו זה עשרת ימי השלכת, יש הרבה מאד תיירים בפארק (30 אלף), ולכן מומלץ להגיע כבר בפתיחה (7:00) כדי לזכות בלפחות כמה שעות של שקט. ההוסטל ממוקם 1.2 ק”מ מהכניסה לפארק, ומספק הסעות לכניסה לפארק כל יום מ-6:30-7:30. בערב אפשר לחזור ברגל, הליכה של כ-20 דקות.
הגענו לפארק ב-7:30 בבוקר, ופה היכתה בנו תדהמה – כבר בשעה כזו מוקדמת כל הכיכר שלפני הכניסה לפארק המתה רבבות של אנשים. הסינים כמובן לא יודעים מה זה לעמוד בתור, אז כל הכיכר מלאה באנשים שדוחפים, מועכים ורומסים אחד את השני, במטרה להכנס בתוך שני שערים קטנים שמובילים לתוך הפארק, ובהמשך לעלות על שאטל. בפארק יש 60 שאטלים שלא כ”כ ברור איך הם אמורים להתמודד עם כמות כזו של אנשים. אמרנו תודה בלב על זה שבעלי ההוסטל קנו עבורינו כרטיסים וחסכו עוד לפחות שעה של עמידה בתור לכרטיסים תוך כדי מעיכה ודחיפות, לקחנו נשימה עמוקה, ונכנסנו לתוך ההמון הזועם עם התיק מקדימה, והמרפקים מופנים לצדדים. משני צידי הכיכר עמדו חיילים עם רובים, והמחשבה שעברה לנו בראש היא שאם משהו יתפוצץ באזור, ותתחיל נהירה המונית, אנשים פשוט ימחצו למוות (וכבר היו מקרים מעולם בסין). לא ממש ברור איך אפשר להכנס באופן כזה עם ילדים לתוך הפארק, כי הילדים פשוט עלולים להחנק למוות. תוך חצי שעה כבר היינו בתוך השאטל (אחרים שנכנסנו יחד איתנו לתור היו הרחק מאחורה, כך שזה יכול לקחת גם הרבה יותר זמן).
הטיפ הראשון שנתן רובי בתדריך היה לנסות להגיע ל-Mirror Lake, שנמצא בדיוק בצומת בין שתי ההתפצלויות של הפארק, לפני 8:30 כי בשעה הזו כל יום נשבר החזר המראה המושלם של האגם עקב רוח. הבעיה – רק שליש מהשאטלים עוצרים שם. האחרים ממשיכים בהתפצלות עד הסוף. השאטל שעלינו עליו לא היה בין שליש הנבחרים, אבל היתה לנו כרבע שעה של נסיעה לשכנע את המדריכה שעל האוטובוס לעצור לנו שם, ואכן ירדנו באגם המראה. ההשתקפות היתה מושלמת – השתקפות של ההרים, העננים, והעצים שבשלכת. כמעט ואין צבע בו לא נצבעו העצים – ירוק, צהוב, כתום, אדום, סגול. פשוט מדהים! זה בתוספת מי האגם בצבעי הטורקיז הצלולים, שבהם מתהדרים כל אגמי הפארק. נקודת התצפית באגם היא קטנה למדי (לפחות זו שנמצאת בצד של הכביש, ייתכן שיש עוד אזורי תצפית שלא הגענו אליהם), ולכן זו היתה החלטה חכמה לעצור שם כבר על ההתחלה כי ההמונים ממשיכים עד הסוף, ופה יכולנו להנות מהנוף באין מפריע. כשחלפנו אחה”צ על פני האגם שוב, כבר לא היה זכר להשתקפות המראה, והוא נראה שונה לגמרי מאיך שראינו אותו בבוקר.
עכשיו צריך היה לחכות לאוטובוס, מבין השליש, שיעצור גם כן באגם, כדי שנוכל לעלות עליו ולהמשיך הלאה עד סוף ההתפצלות. זה הגיע תוך דקות ספורות, והמשכנו איתו עד Bamboo Lake, תוך כדי ויתור על שני האגמים העליונים ביותר בערוץ נחל זה (מפאת קוצר בזמן). מהאגם הזה המשכנו ברגל עד ל-Pearl Waterfall, מסלול שאמור לקחת כ-4 שעות, אך לנו גזל הרבה יותר זמן, כיוון שהמתנו זמן רב לצורך צילום תמונות מושלמות ללא סינים שנדחפים לתוך התמונה, וכן כיוון שרצינו להנות ולראות את הנופים היפים ביותר, ולצורך כך היה צריך הרבה פעמים להדחף או להמתין שיתפנה מקום בנקודות התצפית הפיציות שהוקצו לצורך כך, עליהן מתגודדים בכל רגע נתון קרוב ל-100 איש. לא ניתן לתאר במלים את הנופים המדהימים שקיימים בפארק הזה, ואת כל הצבעים שמגיעים מהצמחייה, מהמים, מהשמש ומההשתקפות של כל הנ”ל. פשוט מ-ד-ה-י-ם!
לקראת השעה 4 אחה”צ (הפארק נסגר ב-18:00) עלינו על השאטל שלקח אותנו לאורך ההתפצלות השניה של הפארק שמסתיימת באגם גדול שמוקף בהרים מושלגים – Long Lake. משך הנסיעה לשם הוא כ-20 דקות. כיוון שזה היה האוטובוס האחרון לאותו יום, ניתנו לנו כ-10 דקות להנות מהנוף, ואח”כ קראו לכולם לחזור לאוטובוס. בדרך חזרה, האוטובוס ביצע עצירה נוספת באגם נוסף, צלול בטירוף, בעל מים בצבע כחול עז. אלה הם בעצם שני האגמים היחידים בהתפצלות השניה, אותם כדאי לבקר, השאר התייבשו.
הגענו חזרה למרכז המבקרים, שנמצא במקום ההתפצלות של הפארק, בשעה 17:30, והחלטנו ללכת לראות עוד מפל, שנמצא 300 מטר משם. ההחלטה הסתברה כנכונה, כי זה היה המפל הכי גדול שראינו באותו יום, ומאד מרשים!
בשעה 18:00 השאטלים מפסיקים לפעול, ומי שעדיין נשאר בפארק, יכול לצאת ברגל (כך לפחות לפי רובי, ובשטח היה נראה שאכן כך הדבר). המרחק מנקודת ההתפצלות של הפארק עד היציאה הוא 18 ק”מ, לכן החלטנו לא להסתכן ולעלות על השאטל בשעה 17:50. לצערינו, לא הספקנו לראות את כל החלק שבין ההתפצלות ליציאה של הפארק, רק מתוך השאטל. בחלק הזה יש עוד לפחות 2 בריכות ששווה לבקר בהן, (Rhinoceros & Tiger Lakes). ניתן לתכנן את הטיול כך שיתאפשר ביקור של יומיים בפארק, ואז באמת ניתן לבקר בכולו בלי לחץ. מצד אחד הרגשנו שחבל שלא עשינו זאת, מצד שני הרגשנו שראינו את הנופים הכי יפים, ושהיום השני יהיה די חזרה על היום הראשון ולא יחדש הרבה (בעיקר שביום למחרת הובטח גשם). כך שלשיקולכם.
מהפארק חזרנו ברגל להוסטל, ואכלנו ארוחת ערב טעימה מאד בהוסטל עצמו. במחיר מצחיק כל אחד מאיתנו קיבל מרק כיסוני בשר טעים ומפנק, טעמנו סטייק מבשר יאק ויוגורט שעשוי מחלב יאק.
יום #15 – מעבר מ-Jiuzhaigou ל-Chengdu:
כיוון שהטיסה אל ומ-Jiuzhaigou כ”כ יקרה, החלטנו שבחזור ניסע באוטובוס יום, שנוסע 10 שעות, כדי לחסוך בעלויות. את הכרטיסים לאוטובוס ביקשנו גם כן מבעלי ההוסטל להזמין עבורינו. מחיר הכרטיס הינו 150CNY. בבוקר רובי הסיע אותנו לאוטובוס, וחיכה יחד איתנו עד שהאוטובוס הגיע כדי לוודא שאנחנו לא נתקלים בשום בעיות. האוטובוס הזה נוסע בשני מסלולים אפשריים, כתלות בתחנת האוטובוס אליה אתם מעוניינים להגיע בצ'נגדו. אנחנו בחרנו בתחנת Xinnanmen. היום הזה, היה היום הכי קשה והכי מייגע בכל הטיול. האוטובוס נוסע בדרך מפותלת מאד בהרים, בה המרחק מרכס הר אחד לזה שמולו הוא כמה עשרות מטרים בלבד, והכביש באמצע. האוטובוס עצמו צפוף. כל שעתיים הוא מבצע עצירה לטובת שירותים, ופעם אחת הוא עוצר לחצי שעה לצורך ארוחת צהריים. כל העצירות מתבצעות בכפרים של המקומיים, והכל נראה בהתאם. השירותים בתשלום, אך התנאים כ”כ מזוויעים, שעדיף כבר לעשות בטבע (אם רק היה איפה). התיאור הבא בא בעיקר לטובת הנשים שמביניכם, למקרה שאתן מתכננות לבצע את הנסיעה הנ”ל, שתדעו למה לצפות. השירותים הם בגדול חדר אחד מרוצף בקרמיקה, כשבשני צידי הקיר יש תאים, ותעלה אחת חוצה כל צד של הקיר. בתוך התעלה לא זורם ביוב, ולכן כל מה שקודמותיכן עשו, עדיין שוכב שם, ומפיץ ניחוחות. ככל הנראה בסוף כל יום מגיע מישהו עם צינור ושוטף את הכל החוצה. אך ההיילייט של השירותים האלה הוא שאין בהם דלתות וגם אין קירות. רק מחיצות שמגיעות עד הירך ולא מסתירות כלום. מעבר לזה, העם הסיני רגיל לעשות את צרכיו לעיני כל, אז לסיניות לא נראה היה שזה מפריע, חלקן גם אוהבות לעמוד ולהסתכל איך אחרות עושות את זה. חוויה קשה ביותר.
בעצירה הראשונה אמרתי לבעלי שאין שום טעם שהוא ישלם על השירותים האלה, עדיף כבר לעשות בחוץ. ליד השירותים עמד מישהו ופירק יאק שחוט לחתיכות. כשהוא ראה שבעלי הולך הצידה במקום לשלם, הוא תפס סלע בגודל אגרוף, והשליך אותו על בעלי. אחרי זה הוא רץ אחריו עם אותה סכין שבאמצעותה הוא שחט את היאק (למזלינו הוא לא השתמש בה, אך זה לא היה ודאי למשך כמה רגעים). אם דבר כזה היה קורה בארץ, ישר כל האוטובוס היה נחלץ לעזרתו של בעלי. במקרה של הסינים, כל יושבי האוטובוס עמדו והסתכלו בסקרנות, אבל אף אחד לא התערב. באופן כללי, הסינים לרוב ישתדלו לעזור, עד שזה מגיע לניגוד אינטרסים עם מישהו משלהם (גם אם אתם אלה שצודקים, והוא זה שפגע בכם/ שדד אתכם וכו). במצב כזה או שהם לא יתערבו בכלל, או שהם יתערבו לטובתו. ראו הוזהרתם.
בעצירה שמתבצעת לטובת ארוחת צהריים, ניתן לאכול במסעדה מקומית בשיטת self-service. אנחנו קנינו מבעוד מועד את קופסאת האוכל הטרמית והסתפקנו בה ובפירות ועוגיות.
באזור 17:00 (עלינו על האוטובוס ב-7:20) הגענו לתחנת Xinnanmen בצ'נגדו, נכנסנו למטרו, ונסענו למלון שלנו ליומיים הקרובים – Holiday Inn Express Chengdu Golou. המלון טוב, הדבר היחיד שהפריע לי הוא שארוחת הבוקר (העשירה) היתה בסגנון סיני בלבד. לא היה אוכל מערבי כמעט כלל.
יום #16 – Chengdu:
בבוקר נסענו ל-Chengdu Reasarch Base of Giant Panda Breeding. המרכז הזה מתמחה בחקר ובהרבייה של פנדות בשבי. כיוון שאין לשם קו מטרו, החלטנו לא להסתבך ולנסוע במונית. עלות הנסיעה היא באזור 50CNY. עלות הכניסה היא 58CNY מחיר מלא, 50% הנחה לסטודנטים. המרכז בנוי כגן חיות, וכששמעתי על זה לראשונה, ישר הנמכתי ציפיות. בפועל, הביקור היה נפלא, ומאד מומלץ לא לפספס את המקום! השטח של המקום הוא גדול, הוא מכיל רק שני זנים של בעלי חיים – פנדות ענקיות ופנדות אדומות. המתחמים של בעלי החיים הם גדולים ומרווחים, מלאים בצמחייה טבעית שאופיינית למקום (ותואמת את בית הגידול הטבעי של הפנדות) ובעלי החיים מרגישים שם מאד בנוח. כדאי להגיע כמה שיותר מוקדם, כשמאכילים את הפנדות, ואז הן פעילות מאד. אחרי שהן מסיימות לאכול הן הולכות לישון. כשהגענו, עוד לא היו הרבה אנשים בפארק, והפנדות היו מאד פעילות, עסוקות באכילת במבוק, וניתן היה לחזות בהן ממש מקרוב. אחרי כשעה בערך רובן הלכו לישון, אך לאחר כמה זמן של הסתובבות, פתאם הן התחילו להתעורר מחדש, לאכול שוב, לשחק וכו. בנוסף, ניתן לחזות גם בגורי פנדה קטנים, בני 3 חודשים, שעוד לא יודעים אפילו ללכת. ממש בובות פרווה קטנות! באתר יש גם גורים בוגרים יותר, המחולקים לפי קטגוריית גיל. חלק מהם מוחזקים עדיין ביחד, וניתן לחזות בהם משחקים יחד ומשתעשעים – מחזה חמוד במיוחד! בנוסף, ניתן גם לראות שם פנדות אדומות – חיות סקרניות מאד, שלא מזכירות בכלל את דוב הפנדה, מאד פעילות, וניגשות מאד קרוב לבני האדם. במקום קיימים גם מתחמים בהם אינקובטורים, אך לצערינו כל המתחמים האלה היו סגורים בזמן ביקורינו עקב שיפוצים.
העברנו את כל היום במרכז הזה עד לסגירה שלו ב-17:00. תפסנו מונית, ונסענו לכיכר המרכזית של צ'נגדו – Tianfu Square. שם גם אכלנו והסתובבנו קצת בקניון התת-קרקעי שבכיכר.
יום #17 – Leshan Giant Buddha:
בבוקר עלינו על רכבת מסוג Bullet Train, מתחנת Chengdu East Train Station, שלקחה אותנו ל-Leshan. משך הנסיעה הוא שעה. Leshan כשלעצמה היא עיר גדולה ואפורה, לא מיוחדת בשום דבר, אך בפרבריה נמצא פסל של Giant Buddha, פסל בגובה 192 מטר, חצוב בסלע, שנחצב לפני קרוב ל-2000 שנה. המלון שהזמנו בעיר, Le Cheng Hotel, ממוקם כ-10 דקות נסיעה מתחנת הרכבת, וממש ליד תחנת האוטובוס המרכזית. ניתן להגיע למלון באמצעות אוטובוס מספר 3. אנחנו בחרנו לנסוע במונית. כדי להגיע לפסל הבודהה, ניתן לקחת את אותו אוטובוס מספר 3, ולאחר כחצי שעה, תגיעו ליעדכם. עלות הנסיעה 1CNY. אנחנו בחרנו גם הפעם לנסוע במונית.
כשנכנסנו למלון, גילינו שבנוסף לכך שהוא משמש כמלון, הוא משמש גם כבית זונות, עם חדרים לשעה, אורות מעומעמים במסדרונות, אריזות קונדומים בחדרים, וכו'.
הכניסה לפארק של ה-Giant Buddha עולה 90CNY, סטודנטים מקבלים הנחה של 50%. ניתן גם לעשות שייט בסירה, שמביאה אתכם למרגלות הפסל, ועוצרת שם לכ-5 דקות לפני שהיא מפנה את מקומה לספינות אחרות. שייט כזה עולה 70CNY, ויוצא ממקום כלשהו על גדת הנהר. אנחנו לא עשינו את השייט, אך ראינו ספינות כאלה עוצרות ליד הפסל. היתרון הוא שמהנהר אפשר לראות טוב יותר את הפסל בשלמותו, כי ניתן להתרחק ממנו קצת. החסרון – נותנים לכם זמן קצוב לשם כך, וכן אתם תוכלו לראות רק את הפסל, מבלי להנות מכל מה שיש סביבו. אם יש לכם זמן, אתם יכולים לעשות גם וגם.
כשהגענו לפסל של הבודהה (אתם מגיעים לחלק העליון שלו, ומשם יורדים למטה ואז שוב עולים), ראינו שיש שם תור של כמה שעות טובות רק כדי לרדת לתחתיתו. לא ממש הבנו באותה נקודה איך הפארק בנוי, אבל הבנו שאין שום טעם לעמוד בתור הזה כי מלבד התענוג המפוקפק של לעמוד בתור כמה שעות מוקפים בסינים צורחים, פשוט לא נספיק לראות שום דבר חוץ מזה. לכן החלטנו להשאיר את הביקור בפסל הבודהה לסוף היום. תחילה ביקרנו במקדש שנמצא בסמוך, ואחר כך הלכנו לשתי התצפיות שצופות על הראש של פסל הבודהה הענק משני צידיו. כרגיל, חצי מהתצפית מוקצית לטובת תמונות בתשלום, ובחצי השני אלפי סינים שמוכנים למעוך אחד את השני למוות לטובת תמונה.
החלטנו לטייל בפארק, כשהמטרה היא להגיע עד לפארק אחר, שנמצא באותו אזור, ונקרא Oriental Buddha Capital. ברגע שמתרחקים 50 מטר מפסל הבודהה הענק, משתרר שקט (כי לא לוקחים לשם את מרבית הקבוצות), יש פארק מאד יפה, מלא בצמחיה טבעית, שמאד נעים לטייל בו. כדי להקיף את כולו, אפשר לטייל שם לפחות שעה או שעתיים. יש שלטים באנגלית לכל מקום, ולאחר הליכה של כ-20 דקות הגענו ליציאה מהפארק של Giant Buddha ולכניסה לפארק Oriental Buddha Capital. וידאנו בכניסה שאם נצא עכשיו, יתנו לנו להכנס אח”כ עם אותם הכרטיסים, מבלי שנצטרך לקנות כרטיסים מחדש. עלות כרטיס כניסה לפארק Oriental Buddha Capital הינו 100CNY, לסטודנטים יש 50% הנחה. עד כמה שאנחנו הבנו (אבל לא סגורים על זה עד הסוף), הפארק הוא יחסית חדש, ומכיל העתקים של פסלי בודהה מפורסמים מכל רחבי סין. בין היתר, הפארק מכיל פסל בודהה שוכב באורך 170 מטר, מערה שמכילה 10,000 בודהות מכל הסוגים והצורות ועוד ועוד. אנחנו טיילנו בפארק כשעתיים וחצי, ולא הספקנו לראות את כולו. גם כמות התיירים פה נמוכה מהותית מהכמות ליד הפסל של הבודהה הענק, בקיצור, מומלץ מאד לבקר שם. לבסוף, כשחזרנו לפסל של הבודהה הענק לקראת הסגירה של הפארק, כל ההמונים כבר הלכו. ירדנו למרגלות הפסל, התרשמנו, ועלינו חזרה.
חזרנו חזרה למלון במונית, ואז הסתבר שאין שום מסעדות באזור המלון. לבסוף מצאנו מלון אחר כלשהו כ-5 דקות הליכה מהמלון שלנו, שיש בו מסעדה שהגישה אוכל מקומי טעים מאד. כשחזרנו לחדר, תוך כדי שאנחנו עומדים ליד הדלת ומדברים, הכניסו לנו ממתחת לדלת כרטיס ביקור של נערת ליווי עם מספר טלפון.
מחיר המלון כלל גם ארוחת בוקר (סגנון סיני בלבד), אך כיוון שהיא היתה מוגשת מאוחר מדי (החל מ-7:30), ולנו היתה רכבת בבוקר, נאלצנו לנסוע רעבים. הבנות בקבלה לא מצאו שום דרך שבה ניתן היה לעזור לנו בנושא.
יום #18 – Emeishan:
בבוקר עלינו על רכבת שלקחה אותנו ל-Emeishan, רבע שעה נסיעה בלבד מ- Leshan.
Emeishan ידועה בזכות ההר הקדוש שבה, הר שנישא לגובה של 3 ק”מ מעל פני הים, ועליו אלפי מקדשים. מתחנת הרכבת לקחנו מונית למלון שלנו, נסיעה של כ-10 דקות. על Emeishan קראנו ושמענו הרבה ביקורות לא טובות – ההר שורץ קופים אגרסיביים שרגילים שמאכילים אותם, ולכן תוקפים תיירים (אפילו עשינו חיסונים נגד כלבת מהסיבה הזו), הכביש שעולה לפיסגה משובש מאד, ולנוסעים מחלקים שקיות הקאה, אין מה לעשות שם ועוד. לכן הגענו לשם מלכתחילה עם ציפיות נמוכות. לשמחתינו, זו הסתברה להיות ההפתעה הכי גדולה של הטיול (לטובה כמובן). העיירה ששוכנת למרגלות ההר מקסימה ונעים מאד להסתובב בה, גם בערב (משהו שלא בהכרח ניתן לומר על שאר המקומות שביקרנו בהם עד כה לאורך הטיול), יש בה המון חנויות מזכרות ואוכל, המון מסעדות. בעלי המלון שבו עצרנו, Shanshen Hotel, הם אנשים מקסימים, שעשו הכל כדי לעזור לנו במה שהיינו צריכים. באופן כללי, המקומיים יצרו רושם של אנשים מאירי פנים. המלון עצמו הרגיש מאד ביתי.
המלון ממוקם 3 דקות הליכה מתחנת האוטובוס, ממנה יוצא האוטובוס לפסגה (ישנם אוטובוסים שיוצאים לפיסגה כבר מתחנת הרכבת, בהנחה שאין לכם מזוודות גדולות איתכם שהייתם רוצים להשאיר במלון לפני כן). עלות הנסיעה באוטובוס בכיוון אחד הינה 50CNY, ועלות הכניסה לפארק היא 185CNY מחיר מלא, 90CNY מחיר סטודנט. כשהגענו לעיירה, מזג האוויר היה אפרורי למדי. עלינו על האוטובוס, שהרגיש לא פחות טוב מהאוטובוס בו נסענו במשך 10 שעות, אם לא יותר טוב. הכביש המשובש ממנו הזהירו בפורומים הסתבר בתור כביש סלול, ובין הכבישים הכי פחות מפחידים בהם יצא לנו לנסוע במהלך הטיול. הנהגים נוהגים שם בזהירות, ולא נוצרה שום תחושת בחילה אצל אף אחד מיושבי האוטובוס, פרט אולי למישהי אחת. משך הנסיעה הוא שעתיים בכיוון אחד, בסופה אתם מגיעים לתחנה בשם Leidong Ping. משם עובר מסלול שעולה עד לתחנת הרכבל (הליכה של כחצי שעה). בדרך ראינו משפחת קופים אחת. הם יכולים להיות אגרסיביים, לכן עדיף לא להתקרב אליהם, לא ליצור איתם קשר עין (מה שמתפרש בתור אגרסיה), לא להתגרות בהם, וגם לא לתת להם שום דבר. רצוי גם להצטייד במקל כלשהו ליתר בטחון. במקום ישמחו למכור לכם מקל במבוק. אנחנו הצטיידנו במוט סלפי מקולקל שמישהו זרק.
העליה ברכבל עולה 65CNY, והיא נמשכת כ-10 דקות, ללא נוף מיוחד. כשהגענו לפיסגה, יצא שעלינו מעל העננים, ולמעלה זורחת שמש, והשמים בהירים. אז למרות תחזיות הגשם, זכינו למזג אוויר שמשי ומושלם. בפיסגה (Golden Summit) נמצא פסל ענק מוזהב של בודהה, המהווה מקדש בעצמו, וכן מקדש נוסף מוזהב. מהתצפיות ניתן לראות ים של עננים מתחתיכם. בכל מקום מתנגנת מוזיקה שלווה, שמשרה אווירה של רוגע, ויוצרת הרגשה שהמקום באמת קדוש. בחנות בעיירה קנינו לנו שוב ערכת אוכל טרמית, מצאנו לנו מקום נעים לשבת בו, ואכלנו ארוחת צהריים. מה שעוד הפתיע ממש לטובה היה העדר מוחלט של קבוצות סיניות בתוספת העובדה שהמקום מכיל שטח רב בו אפשר להסתובב, ולא שביל צר, עם תצפיות קטנטנות.
מהפיסגה החלטנו לרדת ברגל. השביל עובר בתוך יער, רוב הזמן הלכנו שם לגמרי לבד, מה שהיה שינוי מרענן לעומת מה שקרה בשאר הפארקים. גם כאן מורגשת השלכת – עצים עם עלים אדומים וכתומים. הירידה מההר ארכה כשעה. באמצע הדרך תפס אותנו ערפל שהתחיל לטפס למעלה. המסלול הפך לערפילי מאד, הלכנו בתוך ענן, ויכולנו לראות רק כ-10 מטר קדימה. זה היה חוויה כשלעצמו. אותו הנוף במזג אוויר שונה לגמרי נראה פתאם אחרת לגמרי. לאחר חצי שעה נוספת חזרנו אל תחנת האוטובוס, ונסענו חזרה למלון.
יום #19 – טיול קצר למרגלות Emeishan ומעבר ל-Shenzhen:
בבוקר החלטנו להסתובב באזור תחתית ההר. במרחק 10 דקות הליכה מהמלון, למרגלות ההר, ממש בקצה הרחוב שמוביל אליו, יש מפלים (מלאכותיים) ואיזושהי פגודה. עוד 5 דקות הליכה נוספות מביאות למקדש בשם Baoguo Temple. הכניסה אליו היא בתשלום סמלי, אך החלטנו שראינו כבר הרבה מקדשים, וזה לא נראה מיוחד משום בחינה, וחזרנו חזרה למלון, לקחנו את המזוודות, ותפסנו מונית לתחנת הרכבת. מסתבר שבעיר יש 2 תחנות רכבת, אז הכי טוב להראות לנהג את הכרטיסים שלכם ליתר בטחון. הגענו לתחנת הרכבת, וישר ראינו שהרכבת שלנו יוצאת בדיליי קל. 10 דקות מאוחר יותר הדיליי שלה כבר היה של שעה, ומשם הוא רק הלך וגדל. הרכבת היתה אמורה להביא אותנו לשדה התעופה של צ'נגדו, ואחרי זמן מה הבנו שיש סיכוי טוב שיבטלו את הרכבת בכלל, כיוון שאפילו צוות התחנה שאמור לענות על השאלות האלה לא ידע להגיד מה קורה. הלכתי לקופת הכרטיסים, והזדכיתי על הכרטיסים (בצירוף דרכון). הם לא מחזירים את הכסף, אלא נותנים קבלה עם מספר ההחזר, אותו עליכם למסור לחברה ממנה קניתם את הכרטיסים. זה מה שעשינו, ואכן קיבלנו את הכסף חזרה.
שינינו מהר תוכניות, ותפסנו מונית לשדה התעופה עם עוד זוג מקומי שגם הוא איחר לטיסה. משך הנסיעה כשעתיים וחצי. עלות הנסיעה – 170CNY לכל אחד מהזוגות (אנחנו והם).
הטיסה שלנו היתה עם Hainan Airlines, שלאחרונה התחילו לעשות טיסות ישירות גם לארץ. החברה מדורגת בין המובילות בעולם, ואכן גם אנחנו התרשמנו לטובה. היעד שלנו היה Shenzhen, ומשך הטיסה היה 2:30 שעות. משדה התעופה ב-Shenzhen נסענו במטרו לבית המלון שלנו, Shenzhen Sunon Hotel, שממוקם באזור Dongmen, אזור קניות גדול ומוכר בעיר. הגענו למלון רק באזור 10 בלילה, חלק גדול מהחנויות כבר נסגרו, אז יצאנו בעיקר לעשות סיבוב קצר.
יום #20 – Ocean Park, Hong Kong:
בבוקר נסענו עד מעבר הגבול בין Shenzhen (סין) להונג קונג, אשר נמצא ביציאה מתחנת מטרו Luohu. כאשר עברנו את הגבול, עלינו על המטרו ההונג קונגי, ונסענו אל המלון שלנו, LBP Hotel. המלון ממוקם 3 דקות הליכה מתחנת מטרו Sai Ying Pun. הנסיעה לשם ארכה כשעתיים וחצי (הרבה החלפות תחנות בדרך). המלון עצמו מעוצב בצורה מאד מודרנית. קנינו מהבחורה בקבלה שני כרטיסים ל-Ocean Park במחיר טיפה יותר נמוך ממה שמוכרים בכניסה לפארק, וביקשנו שתזמין לנו מונית לפארק (אין תחנת מטרו ליד הפארק, רק עכשיו בונים אחת). בדיעבד הסתבר שעל זה שמזמינים לך מונית, ולא שתפסת אותה באמצע הרחוב, אתה צריך לשלם לנהג מונית עוד 5HKD. המחירים בהונג קונג מאד גבוהים, בעיקר אחרי שמתרגלים למחירים בסין. נסיעה של פחות מחצי שעה במונית בתוך הונג קונג עלתה לנו מעל 45 ש”ח עם מונה. למרות שאת היום התחלנו מוקדם מאד, לפארק הגענו רק באזור 12 בצהריים, והסתבר שהוא נסגר ב-18:00. הפארק משתרע על פני שני מפלסים – מהמפלס התחתון לעליון יש רכבל שנשקף ממנו נוף מדהים על האיים שסביב הונג קונג. כיוון שהגענו בשעה מאוחרת יחסית, והפארק נסגר באותו יום יחסית מוקדם, לא הספקנו לעלות בכלל על שום מתקנים, אלא רק לעבור ברוב האקווריומים והתצוגות של בעלי החיים, ולבקר במופע אחד. בעלי כבר ביקר בפארק הזה בעבר, אז הלכנו אליו בעיקר עבורי. מבחינתי, האזורים הכי מעניינים ושווים ביקור היו האקווריום הגדול ומתחם של דגי זהב במפלס התחתון, והאזור הארקטי, אולמות תצוגה של מדוזות, ואקווריום של כרישים במפלס העליון. וכמובן הרכבל. המופע שהלכנו אליו היה מופע שמשלב דולפינים ואריות ים. יצא לי להיות בהרבה מופעים כאלה במקומות שונים בעולם, וזה היה המופע החלש ביותר שיצא לי לחזות בו, כך שהחלטנו לא לבזבז את הזמן על שאר המופעים, ולהשקיע את הזמן באקווריומים.
לסיכום, הפארק חביב, מה שמאד מקשט אותו הוא הנוף שנשקף מהרכבל. אם אתם בלי ילדים, ולא מאד מעניין אתכם לבקר באקווריומים, אפשר לוותר לדעתי.
יצאנו מהפארק כבר אחרי הסגירה, וגילינו שכל המוניות נעלמו, אבל במקומן יש אוטובוס שמסיע את כל האנשים עד לתחנת רכבת Admiralty, שזו כמעט אותה הדרך שעשינו במונית, אך בעלות של כמעט פי 10 פחות.
יום #21 – Lantau Island, Hong Kong:
בבוקר נסענו במטרו לתחנת Tung Chung שנמצאת באי Lantau, נסיעה של כשעה. שם נמצאת תחנת רכבל שלוקח אתכם אל Ngong Ping Village. הנסיעה ברכבל אורכת 25 דקות. אנחנו לקחנו כרטיס משולב, שנקרא 360 Sky-Land-Sea Day Pass, שכולל: נסיעה ברכבל הלוך-חזור, אוטובוסים ברחבי האי ללא הגבלה (חוץ מהאוטובוס שחוזר ל-Tung Chung), שייט לצפייה בדולפינים הורודים (ספויילר, לא ראינו אותם), ותלוש בשווי 20HKD לרשימת חנויות באי Lantau.
בנוסף, ניתן לבחור בין רכבל רגיל לרכבל עם רצפת זכוכית. החלטנו לבחור ברצפת זכוכית. סה”כ זה עלה 325HKD לבנאדם. הנסיעה ברכבל מאד יפה, נופים יפים לים, להרים, לעיר, לשדה התעופה. בנוסף לזה ניתן להנות גם מהנוף שמתחת לרגליים – מים, עצים, מפלים. בירידה מהרכבל אתם נכנסים אל הכפר Ngong Ping Village. אנחנו החלטנו ללכת ישר לתחנת האוטובוס, ולקחת את קו 21 לכפר דייגים בשם Tai-O. משך הנסיעה הוא כ-20 דקות, האוטובוס יוצא מינימום כל חצי שעה, אם לא שעה. כפר הדייגים הזה, שהינו מיושב גם כיום, מאפשר לראות איך הונג קונג נראתה פעם, לפני הבניה המאסיבית בה שהחלה בשנות ה-80 של המאה הקודמת. האנשים החיים כיום בכפר עוסקים בדייג, וניתן לקנות מהסירות שלהם שלל טרי שזה עתה נלכד ברשתות. מעבר לזה, ניתן לטייל ברחובות הצרים של הכפר ולראות את הסחורה שמוכרים בשווקי הדגים.
בנוסף, כאן ניתן לעשות שייט שמטרתו צפייה בדולפינים הורודים שחיים לחופי הונג קונג. השייט אורך כחצי שעה, תחילה עושים סיבוב בתעלה המרכזית של הכפר, ואז מסתובבים ושטים לתוך מי המפרץ. דולפינים לא ראינו, אבל השייט היה ממש נחמד.
לאחר שסיימנו להסתובב בכפר הדייגים, חזרנו חזרה עם האוטובוס ל-Ngong Ping Village. ברחבי כל הכפר (שאינו מאוכלס, אלא רק מכיל חנויות ומסעדות) מסתובבות פרות שנראות כמו הפרות הקדושות בהודו (עם דבשת). הפרות האלה לא מפחדות כלל מאנשים, וניתן לגשת וללטף אותן, ואף לתת להן משהו טעים (ובזאת להבטיח שהן כבר לא יעזבו אתכם לנפשכם). בקצה הכפר ממוקם פסל גדול של Tian Tan Buddha, אליו עולות מדרגות רבות. מהפסל נשקפים נופים יפים הן של ההרים, והן של הים והאיים שמסביב. מי שרוצה, יכול להכנס לתוך הפסל בתשלום נוסף. אנחנו לא נכנסנו. כשיורדים מהפסל של הבודהה, ניתן לבקר במקדש שנמצא ממול.
לאחר הביקור במקדש חזרנו אל הרכבל ועשינו את דרכנו חזרה לתחנת המטרו, ומשם למלון. לקחנו את המזוודות שלנו, ונסענו חזרה לשדה התעופה. משם המראנו לארץ עם חברת Swiss Air, שוב עם קונקשן בציריך.
