אוקטובר 2014
חלק א': ורנאסי מאז ולעולם
הייתי בורנאסי לפני עשרים שנה. מאז לא חזרתי להודו. בשלהי ספטמבר 2014 שבתי לעיר.
תמונות שצילמתי בורנאסי ניתן למצוא ב:
https://plus.google.com/photos/108346535103405530249/albums/6067940710843581937?banner=pwa
ורנאסי הולמת בך בעוצמות גבוהות מאוד של חום, לחות, קקופוניה בלתי נפסקת של רעש, רעש, רעש (בעיקר מכלי הרכב הרבים, שצופרים בנדיבות, כולל אופנועים בסמטאות צרות משל העיר העתיקה של ירושלים), ריחות (לא אחת מצחינים: של שתן, עובש,...), אך בעיקר: מראות. לחובב צילום כמוני, ורנאסי היא פשוט שטף בלתי נדלה של אפשרויות צילומיות. רק לעמוד במקום, ולתת לזרם האנושי הגואה, על ריבוא פניו, לחלוף על-פניך, זו חוויה, להרגשתי, מטלטלת. הודו בכלל, וורנאסי בפרט, מעיפות אותך מה- comfort zone המערבי, ישר לעולם אחר. זה יופייה, זה האתגר שבה. אני חושב שמעולם בחיי לא אמרתי כל כך הרבה פעמים ביום: ״לא״, כמו בעת שהותי בורנאסי (לא רוצה ריקשה, לא רוצה טוק-טוק, לא רוצה מלון, לא רוצה מדריך, לא רוצה ללכת ל..., לא רוצה משי, לא רוצה בגדים, לא רוצה חשיש, רק רוצה לשוטט בנחת בסמטאות, שרוי בשרעפי)
בחוצות ורנאסי
הייתי בורנאסי חמישה ימים. אם רק רוצים לטייל בעיר, זה לא מעט זמן. נראה לי שיש מעט מקומות בורנאסי שהם ׳must'. באופן אישי, נראה לי שטקס הפוג׳ה (aarti http://en.m.wikipedia.org/wiki/Dashashwamedh_Ghat
בגת המרכזית (דששוואמדה גאהט) הוא די אחד מהם.
טקס ה- aarti נערך מידי ערב בשעה 18:30. כדאי להגיע למקום כחצי שעה לפני, כדי לתפוס מקום. הטקס נמשך שעה. נראה לי שצור שיזף ( http://shezaf.net/מדריכים/הודו/עמק-הגנגס-וראנסי-אלהאבד-גאיה-בוד-גאיה.html) נותן תיאור יפה שלו. מבחינת מקום ישיבה יש שתי אפשרויות: על סירה בנהר (היתרון: רוב הטקס נערך כשפני הכוהנים כלפיכם, החיסרון: תשלום קטן לבעל הסירה, הקהל הוא ברקע שלכם, לא תוכלו ללכת לפני תום הטקס, אם תרצו), או על המדרגות היורדות לנהר (היתרונות והחסרונות מתהפכים). באופן אישי, צפיתי בטקס פעמיים, פעם מכל כיוון.
טקס ה- Aaarti
ביקור בגהאט המרכזית עם שחר (בערך שש בבוקר), הוא לטעמי הדבר השני (או שמא אפילו הראשון). שעת השחר בגהאט המרכזית, כאמור, מומלצת מאוד, גם היא. היום עוד צעיר ורענן, האור יחסית רך, רמת ההמולה פחותה, כך גם החום, אך בעיקר: רבים יורדים לנהר לטבילה, תספורת, צחצוח שיניים, תפילה או קבלת ברכה, ושאר פעילויות שחר. מעניין לראות כיצד ההודים פותחים את יומם, כדי לקבל בקליפת אגוז כמה מההבדלים התרבותיים.
דשאשוומדה גהאט עם שחר
יפה בדשאשוומדה גהאט
רבים ימנו גם את השייט בנהר (עדיף עם שחר, שכן אז לא נורא חם, וכן השמש בגבכם, עת פניכם לעיר).
להרגשתי, כדאי מאוד גם לשוטט בסמטאות. אפשר לנסות להגיע צפונה לכיוון: המקדש הנפאלי, לגהאט השרפה, למסגד אלאמגיר (ה: Muslim temple, בפי המקומיים), למקדש הזהב; או דרומה ל: אסי גהאט, למקדש דורגה, לטולסי מנאס וכולי, אולם אלה, בעיניי, משניים, הם בעיקר יעזרו לכם לשוט בסמטאות, ולחוש את העיר.
בסמטאות ורנאסי
מבחינת לינה ואוכל:
אני חושב שחד משמעית כדאי לגור בעיר העתיקה. הסיבה היא שהעיר די מתישה. אחרי שוטטות של שעתיים, אתה (או לכל הפחות אני, הייתי) חייב לחזור לחדר להסניף קצת מזגן, שקט, ואויר צונן נטול צחנה. לכן חדר שסמוך למרכז העניינים הוא דבר חשוב.
לנתי במלון Alka. הוא מקום חמישי בדרוג של trip advisor (וגם הומלץ ברשת על-ידי ישראלים רבים). אני סומך עליהם שיש לכך סיבה טובה. הכל יחסי. לנתי בחדר זוגי, קטנטן, נקי, עם מקלחת ושירותים די בלי חלון, קטנטנים (כיור מיני, וללא מדף להניח עליו ולו מברשת שיניים). היה בחדר מזגן שרוב הזמן פעל (גם כשהייתה הפסקת חשמל, אחרי כמה שעות הם הפעילו את הגנראטור הגדול, שבניגוד לקטן, לא נותן רק אור ומאוורר, אלא גם מיזוג). המגבות היו בסגנון צבאי אחרי כמה שנות שימוש, והסבון, כמו גם נייר הטואלט, קטנטנים, ובסטנדרט של ישראל לפני כמה עשורים. אל תבינו אותי לא נכון: זה היה בסדר (אבל לא יותר מכך). המלונות בהם ישנתי בבומביי או בדלהי, לשם השוואה, היו שונים בתכלית השינוי, ועמדו בכל סטנדרט אירופי. (אני כבר לא תרמילאי שמחפש איך לחסוך כל דולר).
הנחיות הגעה למלון אלקה:
לכו ברחוב המרכזי הסואן היורד לנהר לגהאט המרכזית (דשאשוואמדה גאהט), הרחוב שסגור לתנועת כלי רכב (אלא אם אתה בעל ייחוס או קשרים), אך פתוח לריקשות וטוק-טוקים. מעט לפני הנקודה בה מעל הרחוב יש שלט דרכים גדול ירוק (כמו אלה שבכבישי ישראל), המפנה לשתי הגהאטות (יש שם התמזלגות לשתי גהאטות מאוד קרובות, האחת דשאשוואמדה, והשנייה ...) פנו שמאלה והיכנסו (צללו) לסמטה (במעין שער אבן קצת בולט, שגם יושבים בו תמיד כמה שוטרים). פנו ימינה, בפניה שאחרי כמה מטרים, והתקדמו בסמטה אליה נכנסתם עד מעין צומת טי. פנו בו שמאלה, והמשיכו להתפתל עם הסימטה. בשלב מסוים, תראו פניה ימינה, ועל הקיר מצוירים באופן בולט שלטים עם שמם של מלון אלקה וג׳נפטי גאסט האוס. פנו, כמובן בסמטה זאת, והיא תוביל אתכם לאלקה (בסופה יש גרם מדרגות ושם המלון). אלקה וג׳נפטי צמודים זה לזה (הכניסה לג׳נפטי היא לא ממש על הסמטה, אלא עשרה מטר פנימה יותר, קצת מוצנעת http://www.ganpatiguesthouse.com/g-price.html
מבחינת המראה, ג׳נפטי נראה יותר מטופח או אסתטי. גם המסעדה שלו ׳לוקחת בנקודות׳ את זו של אלקה (מה שאני אכלתי בשתיהן היה מאוד דומה, עם יתרון קל לג׳נפטי. לא ראיתי את החדרים בג׳נפטי (בטריפ אדוויזור הוא ממוקם במקום השמיני).
אם נתקלתם בבעית ניווט, תמיד אפשר לשאול את אחד המקומיים, הם מכירים היטב, וידעו להפנות אתכם.
שימו לב לשילוט על הקיר, לאלקה (AL.. HOT…) ולג'נפטי (GA… GUE…), מאחורי גבו של האיש
למסעדת הגג של ג׳נפטי יש עוד יתרון: כמדומני שממנה ניתן לצלם את התמונה הפנוראמית הטובה ביותר של העיר, עם הנהר, הגהאטות, הסירות וכולי, כלפי דרום, עם הגהאט המרכזית. נראה לי, שעדיף לצלם אחר הצהריים, מבחינת האור.
ביקרתי גם איפה שאפשר לבקר בגהאט השרפה: מניקרנקה. לא נורא התרשמתי, וכמובן זכיתי לכל מיניי ׳נדבקים׳. המקומיים כמעט ידחפו אתכם לבקר שם, אם תשוטטו בקרבת מקום. לדעתי, אפשר פשוט להודות להצעות, לאמר: ״לא מעוניין״, ולפנות לדרככם. אני לא חושב שגהאט השרפה מדגימה לך משהו על הודו שבלעדיה לא תכיר. להרגשתי, בביקור שם יש קצת משום ׳פרנוגרפיה של מוות׳. אגב, חבר הודי, שחי במערב, אמר לי בשום פנים לא לצלם שם. כשביקרתי במקום, זה שנדבק אליי, הציע לי לצלם תמורת 200 רופי לתמונה. להגיד לכם שהתפעלתי? ממש לא.
אני מצטרף להמלצה שראיתי ברשת, לכת לגהאט השרפה המשנית, שדרומה לגהאט המרכזית (דשהאשוומדה גהאט). הגהאט קרויה הארי-צ׳נדרה גהאט. ראשית, שם ידבקו אליכם הרבה פחות. שנית, שם הדברים נחווים, לדעתי, פחות כתעשיית תיירות מוות, ויותר כמרכיב תרבותי. גם שם מבקשים לא לצלם, וראוי לכבד זאת, אך האדון המבוגר, המתון והלא דביק שהיה שם, שידע לומר לי בעברית שהם ׳חברא קדישא׳ של הודו, היה מאוד נחמד ואדיב, הציע לי לצפות מעמדה נוחה. כדי להגיע לגהאט זאת: מדשהשוומדה אתם יכולים ללכת דרומה לאורך הנהר עצמו. תעברו גם את הגהאט של הדובים (שלטעמי הינה מעניינת בפני עצמה). אחרי כחמש עשרה דקות של הליכה מתונה תגיעו ל: kedar ghat. שם עלו במדרגות (התלולות) מהנהר, והמשיכו דרומה (שמאלה) בסמטה אליה תעלו. הגהאט הבאה בתור (דרומה, כמובן) היא הארי-צ׳נדרה (קל יחסית לזהות זאת לפי ערמות העצים שבסביבה). משם אפשר להמשיך בסמטאות גם לכיוון אסי גהאט, מקדש הקופים וטולסי מאנאס, שלדעתי אינם ׳must', הם רק נותנים עוד הזדמנות לשוטטות ולהחשפות לעיר. מבחינת שעה ביממה: אם תלכו לפנות ערב אזי השמש כבר תהיה מאחורי בבתים, תלכו בצל, ולא תצלו בשמש; מנגד, כבר לא תראו את הדובים שפעילים בשעות הצהריים עת מייבש הכביסה שלהם במיטבו.
בשיטוטיי, הגעתי גם ל: Brown Bread Bakery. זו נראית מסעדה די מוצלחת, ולו בשל התפריט המגוון שלה (הכולל גם אוכל איטלקי וגרמני), ובשל העובדה שהיא חלק מעמותה המחזיקה בית-ספר לילדיי העיר, הכולל יום לימודים ארוך, חשיפה לאנגלית ולמחשבים, לצד יוגה, הינדו ועוד נושאים. יש להם גם לחם לא רע בכלל.
הנחיות הגעה למסעדה: היכנסו לסימטאות כמו לכיוון המלונות אלקה וג׳נפטי: פנו בסמטה הראשונה היוצאת מהסמטה בה צללתם לסמטאות העיר העתיקה ימינה (כמו לאלקה), ובצומת טי אליו תגיעו בסופה שמאלה (כמו לאלקה). כדי להגיע לאלקה היה עליכם לפנות ימינה בסמטה כלשהי (המשולטת לכיוןן המלון), כדי להגיע למאפייה הגרמנית אל תפנו, אלא המשיכו בסמטה. מצד ימין שלכם, אחרי כמה עשרות מטרים, (ולא מצד שמאל! שם שוכן המחקה, הצ׳ילבה) תהיה המסעדה (עם לוגו בצורת כיכר לחם, ולא עם לוגו הכולל את האות בי).
(לבית הספר שמפעילה העמותה הקשורה ל: Brown Bread Bakery יש אתר אינטרנט בכתובת: http://blog.learn-for-life.net/ . הם מזמינים מתנדבים לסייע להם לפרקי זמן שונים: החל בחצי יום משעות הצהריים ועד אחר הצהריים, ועד כמה שתרצו.)
המקדש המוזהב שוכן באותה סימטה, כמה עשרות מטרים בהמשך, מצד שמאל; באופן מאוד סימבולי, אם תמשיכו בסמטה עוד כמה עשרות מטרים תגיעו לכספומט (ATM), המקומי...
אחרי עוד כמה עשרות מטרים, אם איני טועה אזי בסמטה השלישית מימין, די בכניסה לה, בצד ימין של הסמטה, מצוי הדוכן המפורסם של ה: Blue Lassi שכמדומני שהינו המוסד שהכי הרבה שלטים המובילים אליו, תראו מצוירים על קירות העיר העתיקה.
צחצוח שיניים, עם שחר, בצל עוד שלט של ה- Blue Lassi Shop
מסעדת מונה ליזה, שזוכה גם היא להמלצות רבות ברשת, מצויה באזור אחר של הסמטאות. מהרחוב שיורד לנהר, לדשאשוומהדה, קצת לפני המדרגות שיורדות לנהר, יש לפנות ימינה (על יד החנות של אסי וקאשי), וללכת שם בסמטה מרחק מסוים (למיטב זכרוני זה כמה מאות מטרים בעומק הסמטה).
נמל התעופה של ורנאסי ממוקם במרחק שעת נסיעה במונית. אני שילמתי 750 רופי על הנסיעה. אפשר לנסוע גם בטוק-טוק, זה יהיה זול יותר.
היה לי בורנאסי מדריך מצוין. שמו הוא מאנוס (במלרע). (הטלפון שלו: +91-9935956290 והדוא״ל: [email protected]). יש לו אנגלית בסדר, וטוק-טוק. הוא לקח אותי למקומות אליהם לא הייתי מגיע בכוחות עצמי, וגם לו הייתי מגיע, הייתי חושש: הגהאט הצפונית ביותר, שמתחת לגשר: ראג׳ גהאט, ושכונת העוני שלידה:
בראג' גהאט
בשכונת עוני שליד ראג' גהאט
מועדון ספורט הודי מסורתי בו הגברתנים נאבקים בחול, מטפסים בחבל, מרימים משקולת (ולא רק משקולות, כפי שאנו מכירים במערב):
במועדון הספורט
שכונת תעשיית המשי העצומה של העיר בה שבע מאות אנשים, על פני כחמישה קמ״ר מייצרים את הבדים, ובכל אשר תפנה, מכל עבר נשמע שקשוק המכונות:
בשכונת ייצור אריגי המשי
שווקים שונים, מאוד ציוריים ומסורתיים:
שוק
בשוק
האזורים החקלאיים שבפאתי העיר, בהם אנשים מעבדים את חלקות האדמה הקטנות שלהם בערך כפי שאנו עשינו בשיעור חקלאות לפני שנות דור:
קוטפת פרחים באזורים החקלאיים
חולב תאו באזורים החקלאיים
אני ממליץ עליו בחום. הוא ינסה להבין מה אתם רוצים לראות, ולקחת אתכם למה שמעניין אתכם. הטלפון של מאנוס (Manoj): +91-9935956290 והדוא״ל: [email protected]
עוד מקום אליו הביא אותי מאנוס...
הערה בעניין קאשי מורנאסי: להתרשמותי, האינטרס הצר שלו הוא שיבואו לקנות בחנות שלו (גם אם זה לא היה בדיוק בתכנית של התייר המזדמן). עם זאת, הוא מבין שמוניטין וקהל לקוחות לוקח זמן לבנות, חשוב לתחזק, וכדאי לדעת אייך לפנות אליהם, ומה יפתח את כיסיהם. הוא בונה את העסק שלו על ישראלים (שותפו, אסי, אמר לי שתשעים אחוז מלקוחותיו הם ישראלים). מעבר לכך אני מאמין שהוא גם פשוט בחור נחמד מעצם טיבעו. על כן הוא תמיד יסביר לכם פנים, וינסה לעזור, מתוך תקוה שבין בסופו של דבר תתפתו לקנות אצלו, ובין תפיצו את שמעו בקרב ישראלים אחרים. יכול להיות שהוא גם נהנה מאחוזים עת הוא משדך אתכם לבעל סירה, או לבעל מקום לינה, אולם אני משער שזה רק עיסוק צדדי שלו, שמשתלב עם העיסוק המרכזי: איש השיווק של העסק.
עת הייתי בורנאסי, יום אחד, מאנוס, המדריך שלי, סיפר לי בהתרגשות שילד צעיר ניסה לכייס את הטלפון החכם של מישהו. הוא נתפס, והאנשים רצו להכותו. אני כותב זאת כדי להגיד: גנבות הן, ככל הנראה, לא חזון נפרץ בורנאסי, אולם כדאי להיות זהירים...
ועוד עצה קטנה: כדאי תמיד להחזיק איתכם כמה שטרות של עשרה רופי לטובת טיפים שישי לחלקם פה או שם. אני לא בטוח שאני יודע להגיד מתי מתאים לתת טיפ, ובאיזה סכום. אולם אם תרצו לתת טיפ, כדאי שיהיה לכם את הסכום המתאים לכך.
חלק ב׳: אין לי רגע דלהי
תמונות מדלהי:
https://plus.google.com/photos/108346535103405530249/albums/6069704566000617857?banner=pwa
הרושם שלי הוא שיחסית לורנאסי, דלהי היא גרסה ממותנת, וככזאת קלה יותר מצד אחד, וחיוורת יותר או פחות ציורית, מצד שני, של הודו. יש פה הרבה פחות רעש (זה לא שלא צופרים בלי הרף, אך הרחובות רחבים יותר, והצפיפות נמוכה יותר, ועל כן זה פחות קורע את האוזניים. אולי גם קצת התרגלתי, כבר), הרבה פחות נדבקים (לא שאין, אך יחסית לורנאסי נקל לנערם), והרבה פחות סירחון. גם רמת הלכלוך, ובעיקר הקאקי ברחובות היא בסדרי גודל נמוכה יותר (כך גם כמות הפרות והכלבים), וכך גם הצפיפות: אלה לא נחילי האדם הבלתי פוסקים ששוטפים אותך בורנאסי, לעתים בסמטאות צרות מאוד (שאין פה).
אני לא חושב שיש לי כל כך מה לחדש על אתרי התיירות של דלהי, שנסקרים די בהרחבה באתרים רבים. המעט שיש לי, מתואר בהמשך.
לנתי במלון City Star בשכונת פהאר גאנג׳. להתרשמותי, המלון מפואר למדי, ומתוחזק ברמה גבוהה (המנהלים הם סיקים). כדי לסבר את העין בקליפת אגוז: בעוד בורנאסי נתנו לי במלון גליל נייר טואלט קטן וקצת גס, ועם זה הייתי צריך להסתדר חמישה ימים, פה הכינו לי בחדר שני גליליי נייר טואלט רכים וגדולים, וכששמתי אחד מהם בתרמיל, כי הייתי מנוזל, מיד שמו לי אחד חדש. החדר שקיבלתי (חדר זוגי) היה גדול ומרווח. הדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שכדאי לבקש חדר עורפי, ולא כזה שפונה לרחוב, שכן הרחוב ראשי וסואן. גם ארוחת הבוקר שהינה חלק מהעיסקה טובה ויכולה להשביע אותך להרבה שעות (במיוחד אם אתה מוכן לאכול על הבוקר תפריט שבישראל תאכל בארוחת הצהרים). מהמלון לרחוב מיין בזאר זה כמה דקות הליכה (צאו מהדלת הראשית, חצו את הרחוב ופנו שמאלה, מזרחה, לכיוון תחנת הרכבת. הצמדו למדרכה הימנית, (אל תעלו על הגשר עליו נוסעת מרבית התנועה), ובצומת, אחרי מאה מטר פנו ימינה. אחרי עוד חמישים מטר אתם ברחוב מיין בזאר. אם אתם בעלי חוש ניווט מסוים, אתם יכולים, לחילופין, לצאת מהמלון, לחצות את הרחוב ולהיכנס בסמטה שבדיוק מולכם; להמשיך להתפתל במבוך הסמטאות כלפי דרום, ותגיעו למיין בזאר. זה רחוב שמקביל לרחוב של מלון סיטי סטאר.
המלון גם קרוב לתחנת המטרו: ניו-דלהי, ממנה תוכלו להגיע לצ׳אנדי צ׳וק (מרחק שתי תחנות בקו הצהוב, צפונה, לכיוון ג׳האנגיר פורי, ובעלות שמונה רופי), ומשם רגלית למבצר האדום, למסגד הגדול, ולרבים מהשווקים. אותו קו, בכיוון הפוך (כיוון: הודה סיטי סנטר), יביא אתכם לקוטאב מינאר. מאותה תחנה, הקו הכתום, יביא אתכם לנמל התעופה (הנסיעה לנמל התעופה מהירה, גם בשעות העומס והפקקים, תכיפות הרכבות גבוהה, והעלות היא מאה רופי. מאוד מומלץ ונוח. הרכבת מביאה אתכם לטרמינל 3: זה של טיסות הפנים). נקל להסתדר ברכבת; יש קופות עם קופאים, אצלם קונים את הכרטיס, ואפשר גם לשאול אותם שאלה, אם יש לכם חוסר בהירות. הקופאי נותן לכם אסימון (מעין מטבע) אותו אתם מניחים היכן שהמקומיים מניחים את הכרטיס החכם שלהם, ונפתח לכם המעבר. בתום הנסיעה, מכניסים את האסימון לחריץ המתאים בשער, ואז הוא נפתח ליציאה. תמיד יש במקום עמדה עם עובד שיכול לעזור אם יש בעיה. מחיר הנסיעה מגוחך, תכיפות הרכבות גבוהה, מהירות הנסיעה גבוהה, גם היא, וכן בתוך הרכבת ההכרזה על התחנה אליה הרכבת מגיעה מאוד ברורה (ויש גם לוח דיגיטלי). למטרו יש עוד יתרון אחד חשוב: התחנות שלה ברובן מתחת לאדמה, כלומר קרירות, והקרונות עצמם ממוזגים. בדלהי הלוהטת זה פיצ׳ר שאין להקל בו ראש. רק טיפ קטן: עת אתם נכנסים לתחנה, ואם ברצונכם לצאת מהמקום שבו נכנסתם, אזי שימו לב למספר היציאה ממנה נכנסתם, שכן לכל תחנה יש כמה יציאות, שמובילות לכיוונים שונים, ואם תצאו מיציאה אחרת, זה יכול להיות מבלבל. כדי להגיע ממלון סיטי סטאר לתחנת המטרו ניו-דלהי: שוב פנו שמאלה ביציאה מהמלון, אך הפעם עלו על הגשר שמעל פסי הרכבת, כפי שעושה מרבית התנועה. המשיכו כמה מאות מטרים עד הצומת שאחרי הגשר, חצו בו את הכביש (פנו ימינה יחסית לכיוון בו הלכתם עד כה), ומייד מימיכם תהייה הירידה לתחנה. בעיקרון, ובעצם גם במעשה, ניתן לעבור את התחנה על-גבי הגשרים שמעליה. אולם מהגשרים ניתן לרדת לרציפים, לכן בעיקרון כדי לעלות עליהם צריך להעביר את התיק בידוק בטחוני. לא תמיד יש מי ששומר, ומחייב זאת.
המטרו בשעה לא אופיינית (יחסית ריקה)
שני דברים ברמת האתרים שאני יכול להציע:
עת אתם יוצאים מתחנת המטרו צ׳אנדי צ׳וק, לכיוון רחוב צ׳אנדי צ׳וק, מייד עם הגעתם לרחוב עצמו, בצומת, בצד השני של הכביש, יש מקדש סיקי. עת אני הייתי שם הוא היה שוקק חיים, ומלא בטיפוסים סיקים ציוריים. גם הביקור במקדש היה מעניין. יש איפה להפקיד את הנעליים, בקומת הקרקע, ואפשר לעלות יחפים למקדש.
צמד סיקים על מדרגות המסגד הגדול של דלהי
אני חושב שהחלק המערבי יותר של רחוב צ׳אנדי צ׳וק (לכיוון שוק התבלינים, והשוק הסיטונאי) הוא האטרקטיבי יותר. בפרט, בקצה המערבי של הרחוב, על-יד מסגד פטיפוהרי (לכל הפחות עת אני הייתי שם) התקיים שוק פרחים יפה (ליתר דיוק, השוק התקיים ממש בתחילתו של רחוב סוואמי ויוקנאנד), כמובן שגם שוק התבלינים שווה ביקור. מנגד, חלקו המזרחי של הרחוב, יוביל אתכם למבצר האדום, למסגד הגדול, למינה בזאר, ולצ׳אורי בזאר, שגם הם מעניינים. בקיצור, אם רק יש כוח, שורדים את החום, ואוהבים לשוטט בשווקים, אזי לא קשה להעביר באזור יום שלם. אגב, באחת החנויות, הדי קטנות ונחבאות אל הכלים, אליה נכנסתי במקרה לקנות תה (ושלמעשה, מצויה כבר ברחוב סוואמי ויוקנאנד), המוכר מיהר לספר לי שהסרט של ישראל אהרוני וגידי גוב צולם אצלם בחנות! ולראיה, הוא גם שלף תמונה (שאני מקווה שבאמת צולמה דווקא אצלו...) עוד אני ממליץ לכם, מעת לעת להרים את הראש. על חלק מהבתים ניתן לראות כמה יפים ומפוארים הם היו בשעתם (׳כך חולפת תהילת עולם׳).
שוק הפרחים
שוק התבלינים
שוק ירקות באזור צ'אנדי צ'וק (פניה שמאלה מרחוב רחוב סוואמי ויוקנאנד, עת הולכים מזרחה)
עת הייתי במינה בזאר (זה היה יום שישי בצהריים, וזמן מה לפני חג הקורבן, ואיני יודע האם יש לכך חשיבות), באחת הסמטאות שמוליכות מהמבצר האדום למסגד, קצת צפונה לרחוב הראשי שמוביל מהמבצר למסגד (ובמקביל לו), היה שוק עזים (וגם קצת בעלי חיים אחרים), מעניין ביותר. לטעמי: מומלץ.
שוק הצאן על-יד מינה בזאר
בצ'אנדי צ'וק
שוק מתכות קטן על-יד מינה בזאר
אם הגעתם לנמל התעופה של בומביי בטיסת פנים, אזי נחתתם בטרמינל הטיסות הפנימיות. אם עליכם להמשיך ארצה, אזי זאת תעשו מהטרמינל הבין לאומי. יש הסעה (shuttle) של הנמל בין השניים. רוב הנסיעה היא בתוך תחומי הנמל, אך לא כולה (חלקה הוא בתחומי העיר, אלה שני נמלי תעופה נפרדים) היא לוקחת כעשרים דקות, ולכך כדאי להוסיף פרק זמן דומה, או אולי מעט יותר של המתנה (גם למזוודות שירדו מטיסת הפנים). יש בנמל שילוט לכיוון המקום ממנו יוצאת ההסעה. אין לצאת מתחומי הטרמינל כדי להגיע אליה, היא יוצאת ממקום קרוב לאחד ממסועי המזוודות (אם איני טועה אזי הימני ביותר, עת פניכם למסועים).
בנמל התעופה הבין לאומי, כדי להגיע לטיסה של אל-על, יש להיכנס בשער מספר שש.
