הבוקר שוחחתי עם ידידה על הערים המועדפות לטיול בחו"ל. "תראה," היא אמרה, "אני מעדיפה ערים שניתן לטייל בהן ברחובות ולשבת בבתי קפה מגניבים". "אהה", השבתי כיודע דבר, "ברלין היא עיר אידיאלית לשם כך. רחובותיה רחבים, האנשים המהלכים בהם אינם מרובים, מזג האוויר נפלא והעיר -; וזאת לא פרפראזה -; מלאה בציוני דרך היסטוריים כמעט על כל קיר ומרצפת".
בטיולי האחרון התמקמתי ברוזנטלרשטראסה וכמדריך שכרתי את שירותיו של אביחי בקר, עיתונאי בעברו וכיום מדריך טיולים פרטיים או בקבוצות קטנות בברלין. הסיור בהדרכתו של אביחי משדרג עד מאוד את החוויה. אביא כאן תיאור של אחד משיטוטי, במכוון לא במקומות היסטוריים רבי רושם בכדי לנסות ולהדגיש את החוויה:
תחנה ראשונה: הפולקסבינה ("בית העם" בגרמנית)
כתובת:Volksbühne, Linienstraße 227 10178
אביחי ואני ניצבים אל מול קיר בניין תחת גשם ברלינאי מרענן. אביחי מספר שאת הבית הזה בונה אוסקר קאופמן, שהינו הארכיטקט המתמחה בבניית תיאטראות בברלין במחצית הראשונה של המאה הקודמת עד עליית הנאצים. עם עליית היטלר לשלטון נערכת הרשמה מחדש לאגודת האדריכלים ואוסקר קאופמן, שהינו יהודי, כמובן אינו מתקבל. אוסקר קאופמן עולה לארץ, ובעיתוי מושלם נערכת בישוב תחרות לבניית בית לתיאטרון "הבימה". הוא זוכה בתחרות, לוקח את התוכניות של הפולקסבינה ומעתיקן לבניין "הבימה" בארץ תוך התאמת המידות, כמובן. "פה תראה, שגיא, את ההבדל בין ברלין לתל אביב. הפולקסבינה שאנחנו עומדים עכשיו לידו, נהרס במלחמת העולם השניה. הוא נהרס עד היסוד. כל השיפוצים שנעשו מאז והחזירו אותו למצב הקודם שלו, נעשו אחד לאחד על פי אוסקר קאופמן. אחד לאחד. בתל אביב הרסו את הבניין הישן והקימו בניין שונה לגמרי, אשר הדעות עליו חלוקות. פה ההיסטוריה נותנת את מלוא הכבוד לאוסקר קאופמן, ודווקא בארץ בה הוא מצא מקלט אין כבוד לבניין אשר בנה."
תחנה שניה: משכן מפלגת השמאל ב -; Karl-Liebknecht-Haus
כתובת: Karl-Liebknecht-Haus, Rosa Luxemburg Platz
אנו ממשיכים להתהלך בברלין ומגיעים למשכן מפלגת השמאל Die Linke. אביחי בקר מספר: "בשנים שקדמו לעליית הנאצים, הרי הכוח הפוליטי החזק ביותר בגרמניה הוויימרית היו הקומוניסטים, והנאצים עושים כאן הפגנות אלימות מול בית המפלגה הקומוניסטית. באחת ההפגנות הללו בשנת 1931, סטודנט צעיר בשם אריך מילקה יורה בשני שוטרים והורג אותם. אריך מילקה בורח לברית המועצות, בתום המלחמה חוזר למזרח גרמניה, ולימים מתמנה שם לתפקיד ראש השטאזי. עם איחוד גרמניה, כשרשויות החוק הגרמניות ביקשו להעמידו לדין על תפקידו כראש השטאזי, התברר כי המעשים נעשו בסמכות ובראשות של אחת משתי הגרמניות, ולכן לא ניתן להעמידו לדין. הפתרון היה להעמידו לדין על רצח שני השוטרים, יותר מ -; 60 שנה קודם לכן. אריך מילקה נידון לשש שנות מעצר אך שוחרר לאחר שנתיים מסיבות בריאותיות (ולמרות היות שחרור מוקדם מסיבות בריאותיות בדרך כלל סגולה לאריכות ימים, אריך מילקה אכן כבר מזמן איננו עימנו J)".
תחנה שלישית: שטולפרשטיינה, אבני נגף שעליהן שמות של יהודים אשר חיו בבניין מולו הן מונחות ונרצחו בשואה
אנו ממשיכים בסיורנו ומגיעים אל שתי דיסקיות של אבני נגף, שטולפרשטיינה. "בעיניי שתי הדיסקיות האלה, בפתח ההאקשר-מרקט, הן המזעזעות ביותר, הדיסקיות של יעקב פרגופן ואשתו פלי פרגופן, שנולדה כזינגר. כל הדיסקיות הן תיעוד של סיפורים טרגיים, אך כאן אנו ניצבים מול דיסקיות על שמם של אנשים שהבינו שעלייתו של היטלר מבשרת רעות. הזוג פרגופן עוזב את גרמניה ונמלט בשנת 1938 לפראג. פראג נתפסת על ידי הנאצים, הם נאלצים להימלט שוב, ומגיעים לצרפת. רק אנחנו, הקוראים, יודעים שצרפת תיכבש על ידי גרמניה הנאצית, והזוג פרגופן, בזמן אמת, לא יודע זאת. וזו הטרגדיה הגדולה: שגם אנשים שזיהו את הסכנה, שעשו מעשה, שהסתלקו מגרמניה והגיעו למקום אחד, ואחריו גורשו למקום אחר, נתפסו על ידי הנאצים ונרצחו. מה אני רוצה להגיד? אנשים שואלים 'איך הם לא ברחו?'. אז דבר ראשון הסטטיסטיקה היא שעל כל 3 יהודים שחיו בברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, 2 הצליחו להינצל. ודבר שני, אנשים לא ידעו להיכן עליהם להימלט בכדי להינצל."
סבורים אתם שהצלחתי להעביר הלכתה את החוויה שהייתה לי במחיצת אביחי בקר? לא ולא. ההאזנה לסיפוריו המרתקים ולזווית הראייה הייחודית והמושכלת שלו שדרגו עד מאוד את החוויה.