אחת האטרקציות הייחודיות עבור בן אדם עיוור בעיר גדולה כמו ברלין הינה בהחלט טיול אופני טנדם בין אתרים שונים. כך ניתן לחוש את אווירת העיר, קולותיה השונים, לעצור בפארקים וליד אנדרטאות ובהחלט לספוג את העיר הגדולה. חשוב, עם זאת, לוודא כי הרוכבים הקדמיים אינם חשים כמי שעושה מעשה חסד כלשהו, אלא שהינם אנשים המציעים אטרקציה תיירותית או
שהינם בני אדם פתוחים ולבביים המבקשים להכיר חברים חדשים.
מדובר כאן במערכת יחסים עדינה מאוד. אין ספק כי הרוכב הקדמי הוא שמחליט מתי וכיצד יש לרכב, והוא מתמצא בשטח. ובוודאי, אין ספק, כי מוטלת עליו אחריות לשלומו ולשלום הנוסע השני. ואולם, דווקא משום כך יש לשים דגש על תיאום ציפיות, ואבהיר את דבריי בעזרת דוגמא. באחד הימים הראשונים נקבע לי טיול אופני טנדם בקרוייצברג, על גדת נהר השפרה ובמקום בו עמדה חומת ברלין. הטיול היה מהנה מאוד, חלפנו ליד אנדרטאות חשובות והדבר היה רב רושם. החברה הייתה נעימה, אם כי לא חשתי בין חברים. הטיול החל בשעה אחת ובשעה חמש קבעתי עם
חברים בבית קפה נחמד מאוד בקרוייצברג בשם פפייפרס (Pfeiffers, Café bar souvenirs, Oranienstrasse 17, Am Heinrichplatz, 10999 Berlin) מקום נחמד מאוד, מתאים גם לצמחונים, ניתן לשבת בפנים בשולחנות אינטימיים ושקטים. ביקשתי מהמדריכים שלי שאת הטיול נסיים שם, היות והוא מתקיים במקומות לא רחוקים משם. בקשה לגיטימית והגיונית, הלא כן? לצורך כך קישרתי טלפונית בין הרוכבים לבין ידידה שלי שארגנה את המפגש, כזכור בשעה חמש. הבחור שארגן את מסע האופניים ביקש/דרש ממנה להקדים את שעת הפגישה היות והם לא יכולים להישאר איתי עד השעה חמש. למרבה המזל מדובר בבחורה העשויה ללא חת, הרואה בי חבר ולעולם לא
תפתח כלפיי יחס פטרוני ואינה מתרשמת מכל ארחי פרחי שמדבר בצורה מחוצפת שכזו, אך הייתה כאן חדירה גסה ואלימה למערכת היחסים ביני ובינה . נכון, ביקשתי מהם שאת המסלול נסיים באותו בית קפה, אך בשום אופן לא ציפיתי מהם להישאר עד השעה חמש.
הנחתי שתהיה איזו שעה בה אשב בבית הקפה ואמתין לפגישה הבאה. לי הם לא אמרו על כך דבר ולא חצי דבר. אילו היו הם אומרים שהם לא יוכלו ללוות אותי עד השעה חמש הייתי מסביר להם שאינני מחפש בייביסיטר והכל בסדר, אך אליי הם היו נחמדים! אני מגבש בבלוג הזה רשימת כללים למערכת היחסים בין אנשים עם מוגבלות ואנשים ללא מוגבלות. במערכת כללים זו מושם דגש רב על המתח, או ההבדל, בין יחסים חבריים, המכילים בתוכם כמובן גם סוג של דאגה לחבר, לבין יחסים פטרוניים המונעים לא פעם מתחושה של הצד החזק בסיטואציה כי מוטלת עליו המשימה הקדושה לטפל בצד המוחלש. הקו לעולם יהיה עדין ולא מוחלט בין שני המצבים. נשאלת השאלה לא פעם אם בכלל ניתן למתוח קו כזה, ועוד יותר מכך -; כיצד ניתן לזהות מי חבר ומי הוא אדם המוצא הזדמנות לעזור ולטפוח לעצמו על השכם. הגבול הוא לעתים לא קבוע ובהחלט יכול
להשתנות. מישהו אחר, במקום אותה ידידה, יכול היה להיבהל מהמקום אליו מנסה להכניס אותו האדם שרכב איתי ולרדת מכל העניין. או לחילופין, לפתח בעצמו יחס פטרוני ולא חברי, וכך הייתי מאבד חבר. לא לזאת ציפיתי מטיול האופניים. ואנקדוטה לסיום. השניים שרכבו איתי היו כל-כך שקועים ברצון שלהם לעזור לי ואטומים לשמוע את דבריי, שכשהעליתי בפניהם את הרעיון לדווח על האפשרות שאמליץ עליהם כמדריכי תיירים עיוורים על אופני טנדם, הם לא הבינו את גודל ההזדמנות העסקית שהצעתי להם. והאמת, אולי מזל שלא הבינו זאת.
שהינם בני אדם פתוחים ולבביים המבקשים להכיר חברים חדשים.
מדובר כאן במערכת יחסים עדינה מאוד. אין ספק כי הרוכב הקדמי הוא שמחליט מתי וכיצד יש לרכב, והוא מתמצא בשטח. ובוודאי, אין ספק, כי מוטלת עליו אחריות לשלומו ולשלום הנוסע השני. ואולם, דווקא משום כך יש לשים דגש על תיאום ציפיות, ואבהיר את דבריי בעזרת דוגמא. באחד הימים הראשונים נקבע לי טיול אופני טנדם בקרוייצברג, על גדת נהר השפרה ובמקום בו עמדה חומת ברלין. הטיול היה מהנה מאוד, חלפנו ליד אנדרטאות חשובות והדבר היה רב רושם. החברה הייתה נעימה, אם כי לא חשתי בין חברים. הטיול החל בשעה אחת ובשעה חמש קבעתי עם
חברים בבית קפה נחמד מאוד בקרוייצברג בשם פפייפרס (Pfeiffers, Café bar souvenirs, Oranienstrasse 17, Am Heinrichplatz, 10999 Berlin) מקום נחמד מאוד, מתאים גם לצמחונים, ניתן לשבת בפנים בשולחנות אינטימיים ושקטים. ביקשתי מהמדריכים שלי שאת הטיול נסיים שם, היות והוא מתקיים במקומות לא רחוקים משם. בקשה לגיטימית והגיונית, הלא כן? לצורך כך קישרתי טלפונית בין הרוכבים לבין ידידה שלי שארגנה את המפגש, כזכור בשעה חמש. הבחור שארגן את מסע האופניים ביקש/דרש ממנה להקדים את שעת הפגישה היות והם לא יכולים להישאר איתי עד השעה חמש. למרבה המזל מדובר בבחורה העשויה ללא חת, הרואה בי חבר ולעולם לא
תפתח כלפיי יחס פטרוני ואינה מתרשמת מכל ארחי פרחי שמדבר בצורה מחוצפת שכזו, אך הייתה כאן חדירה גסה ואלימה למערכת היחסים ביני ובינה . נכון, ביקשתי מהם שאת המסלול נסיים באותו בית קפה, אך בשום אופן לא ציפיתי מהם להישאר עד השעה חמש.
הנחתי שתהיה איזו שעה בה אשב בבית הקפה ואמתין לפגישה הבאה. לי הם לא אמרו על כך דבר ולא חצי דבר. אילו היו הם אומרים שהם לא יוכלו ללוות אותי עד השעה חמש הייתי מסביר להם שאינני מחפש בייביסיטר והכל בסדר, אך אליי הם היו נחמדים! אני מגבש בבלוג הזה רשימת כללים למערכת היחסים בין אנשים עם מוגבלות ואנשים ללא מוגבלות. במערכת כללים זו מושם דגש רב על המתח, או ההבדל, בין יחסים חבריים, המכילים בתוכם כמובן גם סוג של דאגה לחבר, לבין יחסים פטרוניים המונעים לא פעם מתחושה של הצד החזק בסיטואציה כי מוטלת עליו המשימה הקדושה לטפל בצד המוחלש. הקו לעולם יהיה עדין ולא מוחלט בין שני המצבים. נשאלת השאלה לא פעם אם בכלל ניתן למתוח קו כזה, ועוד יותר מכך -; כיצד ניתן לזהות מי חבר ומי הוא אדם המוצא הזדמנות לעזור ולטפוח לעצמו על השכם. הגבול הוא לעתים לא קבוע ובהחלט יכול
להשתנות. מישהו אחר, במקום אותה ידידה, יכול היה להיבהל מהמקום אליו מנסה להכניס אותו האדם שרכב איתי ולרדת מכל העניין. או לחילופין, לפתח בעצמו יחס פטרוני ולא חברי, וכך הייתי מאבד חבר. לא לזאת ציפיתי מטיול האופניים. ואנקדוטה לסיום. השניים שרכבו איתי היו כל-כך שקועים ברצון שלהם לעזור לי ואטומים לשמוע את דבריי, שכשהעליתי בפניהם את הרעיון לדווח על האפשרות שאמליץ עליהם כמדריכי תיירים עיוורים על אופני טנדם, הם לא הבינו את גודל ההזדמנות העסקית שהצעתי להם. והאמת, אולי מזל שלא הבינו זאת.
