לעלות ברכבל להר מושלג ומיד לאחר מכן לבלות בבריכות חמות. להתעורר בכל בוקר לנוף גלויה ירוק. לטייל במפלים כשפתיתי שלג יורדים ולעלות באומץ על גשרים תלויים. זה רק חלק קטן מהטיול שלנו לאוסטריה. טיול משפחתי: הורים, רותם בת 21 ועידו בן 18. נוסעים לנופים היפים של חבל זלצבורג וחבל טירול.
המשך הרפתקאותינו – בחבל טירול
יום שני 10/10
ההתרגשות לעבור לצימר חדש מלווה בתחושת החמצה שיכולנו להישאר עוד קצת אצל אנדראה. בדרך עוברים במוזיאון מכוניות ובמרכז מבקרים ומחפשים כרגיל מקום לאכול צהריים. ומה גילינו כשהגענו לצימר החדש? והאם אנחנו מרוצים?
בבוקר כיבסנו ויכולנו לצאת מהדירה מתי שנרצה. אבל אנחנו רוצים להגיע לצימר הבא בשעת אור סבירה. סידרנו את המזוודות ורק בשעה 11, אחרי שהכביסה התייבשה, יצאנו לדרך. מכיוון שיש לנו קצת יותר משעתיים נסיעה לצימר הבא ועוד כמה דברים לראות בדרך, ויתרנו על ביקור בעיירה צל אם זה. נסענו לסופרמרקט ואחר כך לקפרון Kaprun למוזיאון מכוניות ישנות Vötter's Oldtimer-Museum. שהיה גם הוא כלול בכרטיס. המוזיאון לא גדול, הוא נמצא בקומת מרתף של בית מלון קטן. המכוניות מסודרות כמו במחסן מכוניות, צפופות זו לצד זו. היה קר שם. המכוניות הישנות הן בעיקר נוסטלגיה לאפי ולי, מיצינו את המקום די מהר.
ובארבע ועשרה כבר יצאנו לכיוון הצימר, שנמצא ב- hacha באזור hopfgarten im brixental.
נסענו מערבה ומעט צפונה. והרגשנו את השוני בין חבל זלצבורג לחבל טירול. בטירול צוקים גבוהים, על חלקם צמחיית יער פרא, בעוד שבזלצבורג ההרים ירוקים מדשא המשמש למרעה (בכל מקום יש פרות) והפסגות מושלגות. בטירול יש פחות מנהרות חצובות בהר ולכן הדרך פתלתלה יותר. עולים ויורדים מן ההרים. הגענו לעיירה הקטנה ומשם נסענו בכביש צר מאוד (דו סתרי, ברור) מפותל העולה למעלה. חששנו שיבוא רכב ממול ואפילו לא נראה אותו ואם יבוא לאן כבר יש לנו לברוח. אני כבר מדמיינת את הימים הבאים כשאני חוששת להגיע לכאן בשעה מאוחרת. ומה יהיה…
זהו, הגענו ליעד. הבית נראה כמו בתמונות אבל בתמונות לא ראו שהרפת והאסם צמודים לבית. האישה הצעירה שמקבלת את פנינו נחמדה מאוד, מתנצלת על האנגלית (רובם שם מתנצלים על האנגלית), אבל האנגלית שלה הייתה טובה מאוד לתקשורת איתנו. כבר שמענו על בעלי צימר שלא יודעים מילה באנגלית. היא מראה לנו את הדירה שנמצאת בקומה הראשונה. הכניסה היא מבית המגורים. בקומת הקרקע גרה הסבתא. אנחנו לבד בקומה הראשונה ובעלת הצימר ומשפחתה בקומה השנייה. אנחנו ראינו בת אחת, מהממת, בת שלוש, חמודה וחייכנית. לא ראינו עוד רכב חונה חוץ מהרכב שלנו. תהיתי איך היא יוצאת לעיר אם היא צריכה משהו.
הדירה, כמו בתמונות. אנחנו עולים במדרגות, מצד ימין נכנסים לדירה שיש בה סלון, פינת אוכל, מטבח, חדר אחד ושירותים ומקלחת. בעלת הדירה יוהאנה מראה לנו את הדירה ואני מתחילה לחשוש שאין עוד חדר. בחדר הילדים יש מיטה זוגית ומיטת יחיד, כמו בתמונות אבל איפה החדר שלנו. או, אז החדר נמצא ממול, בצד שמאל של המדרגות. חדר ובו מיטה זוגית, ארון, ברז וכיור ונוף יפה. אבל השירותים...בצד של הילדים. ואני ישר חושבת מה יהיה בלילה…
גם את הדירה הזו Gugghof הזמנו בבוקינג. היא הייתה הכי זולה 150 אירו ל-3 לילות מחיר מגוחך (עוד 30 אירו על ניקיון ובערך 155 אירו מיסים). לאחר שהזמנו בבוקינג יוהאנה כתבה לנו מייל וביקשה מקדמה ואפי הסביר לה שההעברה הבנקאית עולה לנו הרבה כסף (למדנו את זה מניסיון כששילמנו בעבר לצימר בצרפת), יוהאנה וויתרה על המקדמה וכתבה לנו שאין בעיה הדירה תשמר עבורנו. התמונות בבוקינג משקפות את המציאות אבל לא נכתב שיש רפת צמודה ושחדר ההורים בצד השני. אם הייתי מגיעה לכאן עם ילדים קטנים לא הייתי שקטה להשאיר אותם לבד. יוהאנה מציעה לנו חלב ויוגורט מהפרות שלה וביצים מהלול. אני מעדיפה לקנות הכול בסופרמרקט אבל אפי רוצה לטעום את החלב הלא מפוסטר ואת היוגורט.
יום שלישי 11/10
מה יכול להיות יותר כיף מהליכה נעימה ליד זרימה של מפל? לעשות את אותו המסלול בדיוק אבל כשיורדים עלינו פתיתי שלג !
הבוקר אנחנו יוצאים למפלי קרימל (http://www.wasserfaelle-krimml.at/en) ולפי מה שראיתי אין מסעדות באזור ועד שנגיע לעיירה נסתפק בכריכים. יש מסעדה במפלים עצמם, אבל אנחנו אמורים להגיע אליה עוד לפני ארוחת הצהריים.
רותם לא הרגישה טוב ולכן לא הצטרפה. יצאנו בעשר וחצי לכיוון המפלים. הבוקר קר מאוד. ויהיה עוד יותר קר במפלים. זה היום לגרביים טרמיות ולארבע שכבות. גופיה חמה, חולצה צמודה, סוודר ומעיל וכמובן גם כפפות וכובע. היה לי חם ונעים לכל אורך הדרך. גם הגופייה הטרמית לעידו עשתה את העבודה.
הגענו לחניונים של המפלים, חנינו בחניון P4 שהוא הקרוב ביותר למרכז שבו אפשר לקנות כרטיסים (זו גם הכניסה למתחם עולם המים) מול תחנת המוניות וזו הכתובת שלו Oberkrimml, 5743 Krimml. הוא נמצא בתחתית המפלים וזו גם הדרך למעבר גרלוס, למי שירצה אחר כך. הכניסה למפלים חינם לבעלי כרטיס זלצבורגלנד (זה היום השישי והאחרון להפעלתו) זה לא יעזור לנו כי אנחנו עולים למעלה במונית ועל זה צריך לשלם. אחר כך קיבלנו החזר על החנייה כי בעצם מי שנכנס לעולם המים מקבל החזר על חניה.
הכניסה למפלי קרימל היא אומנם חינם למי שעולה ברגל אבל הבנו שהמסלול לא קל ואני...זוכרים ... לא ממש בכושר ולכן בחרנו לעלות במונית ולרדת ברגל. המוניות לא קשורות בכלל לחנות שבה קונים את כרטיסי הכניסה. הפקידה לא הייתה בטוחה שהמוניות עובדות היום ואמרה לנו ללכת לתחנה ממול. שם ראינו שתי מוניות חונות וליד אחת מהן היה נהג, ניגשנו לשאול. המחיר 7 אירו לאדם. לא היו עוד אנשים נוספים ועלינו ארבעתנו. מדובר במיניבוס שיכול לקחת עד שמונה נוסעים. נהג המונית אמר שלפעמים ביציאה דורשים לראות שקנינו כרטיס כניסה ואז צריך לשלם, לרוב זה לא קורה. אני לא קראתי על כך בשום מקום ובכל מקרה יש לנו כרטיס זלצבורגלנד אז אנחנו מכוסים. ביקשנו לעלות לתחנה הראשונה. הבנתי שמהשנייה הירידה קשה יותר. נסענו בדרך מפותלת אבל לא מפחידה כמו שכתבו כאן. הנהג עצר פעם אחת כדי שנצלם את הנוף.
הזמנתי קפוצ'ינו וחיכיתי. וחיכיתי. הם הגיעו בערך באחת וזה היה כבר זמן מתאים לאכול צהריים. ובתפריט מצאנו שניצל עוף וצ'יפס (עד כה במסעדות היה שניצל עגל או חזיר) ומרק גולש עם הרבה בשר ולחמנייה. האוכל היה טעים מאוד. התפריט בגרמנית אבל המלצר ידע להסביר באנגלית. סה"כ עלה לנו 50 אירו (שתי מנות שניצל וצ'יפס, מרק בשר, שטרודל, קפוצ'ינו ושוקו). בהתחשב בזה שהמקום מיועד לתיירים שסביר להניח לא יחזרו לכאן שוב (ככה שלמקום אין מה להפסיד אם השירות או האוכל לא יהיו משהו), אין להם פה מתחרים, אז האוכל היה מצוין, גם העוגה, והשירות היה טוב. והמחיר סביר למקום כזה. תחשבו מסעדה בארץ, במקום תיירותי וללא מתחרים.
התכנון בהמשך הוא מעבר גרלוס אבל לא היינו בטוחים שאפשר לנסוע בשלג. נכנסנו לחנות לקחת את כרטיס החנייה שהובטח לנו ושאלנו את הפקידה אם היא יודעת משהו על מעבר גרלוס. באדיבותה הרבה היא התקשרה לכמה אנשים ולבסוף אישרה לנו שאין שום בעיה לנסוע והכול פתוח.
מעבר גרלוס היה בעצם פיצוי קטן על מעבר גרוסגוקלנר שהחלטנו שהוא רחוק לנו מדי. במקום לחזור מהחניון לכביש הראשי פנינו למעלה. השלג שירד העצים את החוויה, נסענו בשלג בין עצים לבנים. אחרי כמה קילומטרים יש עמדת תשלום, 9 אירו לרכב. המשכנו לנסוע ופתאום השלג נעלם. הוא לא ירד כאן והנוף הפך להיות שוב ירוק. למשך כמה דקות ירד ברד כבד ולמזלנו לא נמשך זמן רב. המעבר הוא בעצם ירידה ועליה בין ההרים. ובהתחלה הוא נראה כמו נוף טירולי טיפוסי ולא ברור למה צריך לשלם על זה. אבל אחר כך עברנו על פני אגם יפה ונגלה לפנינו נוף מרהיב של ההרים והעמק המשובץ בבתים קטנים.
אז לסיכום – מפלי קרימל מומלצים מאוד, גם למי שכבר ראה מספיק מפלים בחייו. מעבר גרלוס לא הכרחי אבל יפה אז אם אתם כבר שם וזה בדרך (אנחנו לא הארכנו את הדרך חזרה לצימר בכך שנסענו דרך המעבר) אז בהחלט כדאי.
לפני החזרה לצימר עברנו בסופרמרקט וחזרנו בערך בחמש וחצי מרוצים מאוד.
בילוי לילי באזורים הכפריים באוסטריה – אז זהו שאין ממש. רוב המסעדות נסגרות מוקדם וחוץ מזה אין ממש מקומות בילוי. גם האתרים נסגרים מוקדם כך שהיום נגמר בערך בין חמש לשש אלא אם כן הולכים לבריכות חמות, שם בדרך כלל פתוח עד תשע או עשר בערב. בטיול של 12 יום היינו בארבע בריכות ואת רוב הערבים בילינו בחדר. אז יש כאלה שלוקחים משחקי חברה אבל אנחנו בעיקר ראינו סרטים וכמובן גלשנו באינטרנט. מכינים ארוחת ערב, מפעילים מדיח כלים, מתכננים מסלול סופי ליום למחרת, כותבים בסיס למה שאחר כך ישמש אותי לכתוב את הבלוג הזה וגם טיפים ומצטיידים מבעוד מועד באיזה אלכוהול טוב (קונים בסופר) ונשנושים ורואים סרט.
יום רביעי 12/10
אנחנו תוהים למה באוסטריה לא שמעו על רשתות לחלונות. אולי יש כאן מצב לסטארטאפ? אנחנו גם תוהים איך הגיעה מגלשה עם שני לופים לבריכת מים עירונית בעיירה וורגל? לא בטוח שנמצא תשובות אבל בין היתר ביקרנו גם בקיצבהיל הקרה.
הזבובים מתחילים להטריף אותנו. כמעט בכל ערב אפי ועידו צדים כמה מהם כדי שיהיה לנו שקט. אנחנו לא פותחים חלונות וזה קצת מחניק ומזל שחורף ובחוץ קר. אני לא מבינה למה האוסטרים לא שמעו על דבר פשוט כל כך שנקרא רשתות לחלונות.
כשיצאנו החוצה והתחלנו לנסוע לכיוון קיצבהיל הבנו שבלילה ירד שלג כי הפסגות שאתמול עוד היו ירוקות הפכו ללבנות. מקסים. ההר שהיה מלא בעצים ירוקים הפך ללבן.
אז בעצם היום זה יום קליל כי אחר הצהריים נלך לבריכה. לפני כמה ימים כשהגענו לצימר עברנו בקיצבהיל ועידו ראה שתי חנויות של מכוניות שהוא ביקש לראות יותר מקרוב – טסלה ופרארי. התחלנו בטסלה אבל מה רבה הייתה האכזבה שיש שם רק שלט והחנות בהקמה כך שלא היו שום טסלות. (למי שלא יודע טסלה זה רכב חשמלי). לשמחתו של עידו לאורך כל הטיול ראינו די הרבה טסלות. החנות השנייה – זו שקראתי לה פרארי. הייתה בעצם חנות למכוניות יוקרה מכל מיני סוגים אבל...היא הייתה סגורה. שוב אכזבה.
עכשיו תורי, גם אני ראיתי מרחוק מרכז קניות קטן ובו רשת C&A שאני כל-כך אוהבת אז נסענו לשם. החנות די קטנה יחסית לחנויות שאני מכירה אבל התחדשתי לי בכמה חולצות יפות וזולות מאוד. בגלל שזה סוף עונה מוכרים חולצות ב 3 אירו, ומה אכפת לי, אצלנו עוד קיץ וחוץ מזה תמיד יש את הקיץ הבא. אני עוד לא נתקלתי בישראל בחנות שמוכרת בסוף עונה חולצות ב 15 שקלים. ואני לא מדברת על חולצות טריקו רגילות. אני מדברת על חולצות במידה גדולה מהסוג שמוכרים בקרייזי ליין או בעונות.
היום קר מאוד. יותר קר לנו מאתמול כי אנחנו גם לבושים פחות טוב. המטרה הבאה – סיור קצר בקיצבהיל העתיקה. קיצבהיל היא יעד סקי פופולארי, יש כאן המון רכבלים לפסגות השונות אבל כרגע הרוב לא פעיל. כדי ללכת לעיר העתיקה חנינו בחניון שנמצא מול הארנה של מרצדס (אצטדיון ספורט) על כביש 161 ורחוב Jochberger Str, החניה חינם. בחניון יש גם שירותים ציבוריים נקיים מאוד. משם הלכנו כמה דקות ברחוב Jochberger Str עברנו את השער בחומה והגענו לרחוב הראשי של העיר הישנה. קפאנו מקור.
הרבה בתים צבעוניים, כנסייה אחת, חנויות לתיירים. אוסטריה מלאה בחנויות לבגדים מסורתיים, בהתחלה חשבתי שזה מיועד לתיירים אבל הבגדים יקרים מאוד ולא נראה לי שאיזה תייר יקנה לעצמו בגד אוסטרי בכמה מאות אירו סתם בשביל המזכרת. מסתבר שהאוסטרים אוהבים את המסורת שלהם ובימי שבת וראשון הם לובשים את התלבושת שלהם.
מהרחוב הראשי vorderstadt המשכנו לרחוב צדדי Untere Gänsbachgasse 5 ונכנסנו לבית קפה schazi הוורדרד. שתינו שוקו חם, עידו בחר בעוגת שוקולד שסוף סוף הייתה טעימה ואני בחרתי את הקייזרשמרן, זהו קינוח אוסטרי מסורתי שאם אתה באוסטריה אתה חייב לטעום אותו. מדובר במשהו שנראה כמו עננים קטנים פנקייק או סופלה. מתוק וקראנצ'י. לא כבד כמו הפנקייק. כנראה גם מטוגן וגם אפוי ומקושט באבקת סוכר ואגוזים ומוגש עם לפתן לצדו. המנה יקרה, כמעט 10 אירו וטעימה, ממש טעימה. שילמנו 25.6 אירו.
הקור שבר אותנו, בעיקר את עידו שרצה לחזור כבר לאוטו ולהתחמם. בבוקר כבר ידענו שנאכל צהריים בדירה ולכן חזרנו למתחם הקניות שהיינו בו קודם וקנינו בדוכן שנמצא בכניסה לסופרמקרט mpreis עוף בגריל, צלעות וסלט פסטה (יקר להחריד). בסופר עצמו קנינו צ'יפס להכין בתנור וגם קטשופ, כי אי אפשר בלי. וזו הייתה ארוחת הצהריים המצוינת שלנו. והיא עלתה 24 אירו.
אחרי מנוחה קצרה יצאנו לבריכה שלשמה הגענו לאזור הזה. הבריכה WörglerWasserWelt wave ב worgl שיש בה מגלשה עם שני לופים.
העיר וורגל היא כנראה העיר הגדולה בסביבה, איך יודעים? כי יש בה מקדונלדס ויש בה קניון גדול והרבה רחובות ראשיים, אזור תעשייה, פשוט...עיר. אחרי חצי שעה נסיעה הגענו לבריכה. שילמנו לכרטיס ערב החל משעה 17:30, המחיר 9.2 אירו. קיבלנו צמיד. הפעם שכרנו מגבות במחיר 3.1 אירו למגבת. הסתדרנו עם הלוקרים אבל לקח לנו זמן להבין איפה הבריכה. הבריכה קטנה משחשבנו ואין בה הרבה זרמים. הבריכה בחוץ הייתה חמימה וזה בלשון המעטה. חוץ מזה הייתה בריכת גלים, עד שהשתכנעתי להיכנס אליה יצאתי אחרי דקה, היא קרה!! יש ארבע מגלשות והבנים הלכו מיד למגלשות הלופים (בתוספת של 2 אירו. לפי האתר משלמים 2 אירו בכל פעם אבל בכניסה אמרו לנו שזה חד פעמי). עידו נהנה מאוד, כמעט לא היה תור וכמעט גם לא היו אנשים בבריכה. מכיוון שהיה לנו די קר בחוץ ובפנים היה קצת משעמם החלטנו להיכנס למתחם הסגור שנקרא ISLA SOLA משלמים 2.55 אירו לחצי שעה ונכנסים למתחם שקט וסגור. המקום רגוע, מוזיקה נעימה, המים – חמים ו..מלוחים, המלח, כפי שמעיד הפרוספקט, מגיע מים המלח (שלנו, כן). בבריכה יש המון זרמים וכמה מתחמים, והמון עמדות ישיבה ושכיבה והכי כיף שאפשר לצוף. שווה כל אירו. תענוג ממש. אחרי שיצאנו משם נשארנו עוד קצת בבריכה, עידו שוב גלש במגלשת הלופ ובשמונה וחצי החלטנו שמיצינו.
חזרנו לדירה והתחלנו לארגן מזוודות לקראת מחר. זה כבר היום השני שיוהאנה מכבסת לנו. בבוקר היא השאירה לנו ליד הדלת גיגית גדולה ואנחנו הנחנו בה את הכביסה ובערב קיבלנו כביסה מסודרת ומקופלת כמו בחנות. התשלום 5 אירו לכביסה ומייבש, כמו במכבסות, רק ששם לא מקפלים לנו.
יום חמישי 13/10
שוב מתקפלים ואורזים ונוסעים לצימר הבא ובדרך משאירים כמה אירו במוזיאון סברובסקי המקסים ודי הרבה אירו במסעדה אסייתית. האם זה היה שווה?
סידרנו את רוב המזוודות אתמול בערב ולכן התארגנו בבוקר מהר. יצאנו בתשע וחצי לכיוון מקום הלינה האחרון שלנו. מלון דירות במוסרן, עיירה ליד זיפלד. גם הפעם, כמו במקומות הקודמים, אין הרבה אטרקציות בדרך וזאת כדי להגיע בשעות האור.
קצת אחרי השעה עשר הגענו למוזיאון סברובסקי. כשראיתי שיש מוזיאון סברובסקי היה לי ברור שאני רוצה לבקר בו ולא אכפת לי אם בני המשפחה ישתעממו קצת, גם לי מגיעה אטרקציה.
אינני חובבת תכשיטים אבל יש משהו יפה ונוצץ באבני סברובסקי. בהרבה ערים שהיינו ראיתי חנויות של סברובסקי אבל הן תמיד נראו לי יוקרתיות כל-כך עד שלא העזתי להיכנס. קנינו כרטיסים לא זולים בכלל, 76 אירו ל-4. אני חשבתי שבמוזיאון תהיה תצוגה של תכשיטים ואולי פריטי לבוש. טעיתי. המוזיאון מחולק לחללים ובכל חלל יש נושא או מוצג אינטראקטיבי, תיאטרון (זה בתמונה למטה) הוא אחד החללים שקל יותר להסביר אותו.
כל השאר הם מייצגים של צבע ותנועה והרבה אבנים נוצצות. רק בסוף המוזיאון יש תצוגה של אביזרים כמו פריטי לבוש או הנעל של סינדרלה מהסרט וגם תכשיטים.
רותם הייתה שמחה לקנות אותו אבל נאלצה להסתפק במחזיק מפתחות נוצץ ב-20 אירו. היינו שם שעתיים שלמות. הבנים, שחשבתי שבשלב מסוים ישתעממו, התעכבו עוד יותר מאיתנו בגלל אתגר הצילום. אין ספק שזה מקום מקסים לחובבי הצילום לתפוס את התנועה, הצבע ונצנוצים. למוזיאון יש גן גדול עם פסלים, אפי ואני עשינו סיבוב קצר, רותם ועידו חזרו לאוטו.
שוב, אנחנו מחפשים מסעדה לארוחת צהריים, השעה סבירה, יש המלצה באמתחתי למסעדה באינסברוק, אבל לא במרכז. אנחנו נוסעים ומגלים שאין כלום, נדה, המסעדה סגורה. אז שוב אנחנו תקועים בלי מסעדה ומתחילים להתלבט מה לעשות. היעד הבא, הקניון באינסברוק sillpark, אבל ממש לא בא לנו לאכול שם. הדרך לקניון לא הייתה קלה, הסתבכנו קצת כי הג'יפיאס הוביל אותנו למקום קרוב אבל לצד שמול הקניון וכדי להגיע לכניסה היינו צריכים להסתבך בתנועה הסואנת של אינסברוק. בקיצור, מדובר בדרך של חצי שעה שהתארכה יותר מדי ואנחנו כבר רעבים. אפי ואני ממש לא רוצים למצוא את עצמנו אוכלים במקדונלדס של הקניון. הגענו לקניון וחנינו (שעה וחצי ראשונות בחינם). עשינו סיבוב מסעדות, יש ממש מעט. ואפי ננעל על מסעדה אסיאתית wang fu בקניון sillparkk באינסברוק. שיש בה מסוע של סושי, מנות קרות וחמות ואפילו קינוחים, אכול כפי יכולתך ב 11.99 אירו. התפריט לא באנגלית. המשדלת שעומדת בכניסה ומנסה לשכנע אותנו להיכנס אומרת שיש חזה עוף בציפוי ביצה. נשמע לנו קצת כמו שניצל אז החלטנו לנסות. אפי כל כך רצה.…
אז ככה, קשה להסתדר במסעדה כזו כשהתפריט בגרמנית והמלצרים דוברי אנגלית במבטא סיני בקיצור, חצי מהדברים לא הבנו והזמנו על פי אינטואיציה. אני לקחת ווק טופו (וחשבתי שאני מזמינה פאד טאי כמו בג'פניקה), רותם נודלס עם עוף ועידו את השניצל. אפי החל להתענג על המנות, מי שחובב סושי מומלץ מאוד. ומה הגיע? החזה עוף אכן היה מטוגן אבל שחה ברוטב אדום. אין סיכוי שעידו יאכל. המוקפץ טופו שלי לא היה עם נודלס אלא רק עם נבטים והוא היה ממש לא טעים. הנודלס של רותם היה בסדר, עם הרבה חתיכות עוף וקאשיו אבל גם ירקות שרותם פחות אוהבת. ואפי ממשיך להתענג על המנות שלו. אז מה עושים? נותנים לרותם את השניצל של עידו (אין לה בעיה עם הרוטב ודווקא טעים לה), מזמינים לעידו את אותה מנה רק בלי שום דבר מסביב (מוודאים מאה פעמים שהמלצר הבין את כוונתנו), אני לוקחת את הנודלס של רותם ורק מנת הטופו שלי נותרה מיותמת ללא כל דורש. והזמנו גם אגרול למנה ראשונה. זול זה לא יצא לנו (77 אירו) אבל אפי כל-כך אהב את זה שהוא נשאר עוד קצת גם כשאנחנו כבר יצאנו לכיוון פרימרק. אז קניות ממש בקטנה. הסתובבנו בקניון ובעיקר בפרימרק כשעה בערך ונסענו לכיוון זיפלד/מוסרן. הנסיעה לא ארוכה כל כך אבל שוב יש שיפוצים בכביש והדרך מזיפלד למוסרן שאורכת בדרך כלל כמה דקות מתארכת יותר.
אנחנו מגיעים למלון הדירות Hotel Olympia Seefeld/Mösern במוסרן. ענת חברתנו המליצה לנו עליו ואנחנו חייבים לה בגדול. המקום מקסים. על גבעה שנשקף ממנה נוף מדהים של עמק ושל פסגות הרים.
גבר ואישה מקבלים אותנו בלבביות, כולל יציאה מהקבלה ולחיצת יד. הגבר לוקח את המפתח לחדר ומראה לנו את הדירה בקומת הקרקע. הדירה, הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי שתהיה.
שני חדרים, בחדר הילדים שתי מיטות יחיד. מסדרון ומול כל חדר שירותים ומקלחת. סלון גדול עם ספות ופינת אוכל. מטבח מאובזר. מרפסת גדולה ונוף – גן עדן. אפי גם יורד איתו לקומה למטה ורואה בקומת המרתף חדר סאונה, חדר משחקים וחדר שיש בו מזווה, מכונת כביסה וספריה. המזווה מחולק לשניים, דברים שאפשר לקחת חופשי אם צריך בדירה, למשל כלי אוכל שאין או שאין מספיק (זה לא קרה לנו) או אביזר מטבח שלא בשימוש יומיומי כמו מסחטת מיץ או פומפייה וגם סבון לכלים, נייר טואלט וכדומה. החלק השני הוא מעין חנות מכולת קטנה, אם נתקעתם בלי משהו שאתם צריכים (שמפו) או שממש בא לכם (יין) או שאתם רעבים ורוצים לבשל משהו (פסטה, גבינה). אז על כל דבר יש מחיר, ונכון זה יותר יקר מהסופר אבל זה בסדר, זה לא נועד לקניות. אתם לוקחים את מה שרציתם ורושמים במחברת מה לקחתם ומאיזה חדר אתם. בסוף השהות מחייבים אתכם על כך. אז נכון שאפשר להיכנס למקום רק עם המפתח של החדר ונכון שיש בו מצלמה אבל עדיין מדובר באמון שיש להם באנשים. כשהעפתי מבט על הספרייה ראיתי מדף של ספרים בעברית (הוא גם ציין בפנינו שיש להם הרבה אורחים מישראל). בסופו של דבר גם אנצל את הספרייה הזו כדי להעביר ערב נעים. כל הכבוד למי שקרא והשאיר שם ספרים. תודה.
הנוף
המרפסת
למצוא מינוס בדירה הזו – שוב מחסור במדפים בארונות ומכיוון שיש שני ארונות צמודים למיטה הזוגית אין מקום לשידות וזה חסר. אבל באמת...אין מילים. הא...אין סופר מרקט ממש קרוב רק במרחק 10 דקות וירידה לעיירה telfs למטה. אז נסענו וקנינו מצרכים.
יום שישי 14/10
מתחילים את היום כשהבנות בקניון והבנים במגלשה וממשיכים במפלים, אגם וארוחה טעימה.
אנחנו מתחילים היום בעיירה אימסט imst. רותם ואני נסתובב קצת בקניון בזמן שעידו ואפי יעלו ברכבל ויגלשו במגלשה האלפינית. הקניון קטן ולא ממש מעניין, אין חנויות רשת חוץ ממדיה מרקט. ישבנו לשתות שוקו יקר 3.2 אירו לכוס. מזל שבמגלשות לא היה תור, ובקושי היה מישהו שמסביר מה לעשות לכן לא חיכינו להם יותר מדי.
הם נהנו מאוד. עלו ברכבל סקי, המקום די גבוה וקר למעלה. המחיר למגלשה ולרכבל ל-2 אנשים 24 אירו. המגלשה ארוכה מאוד ואפילו קצת מפחידה.
כשהם חזרו הם נכנסו לקניון, מספיק שיש מדיה מרקט כדי לבזבז כמה שעות טובות. אבל לא, זה היה קצר. קצת אחרי 11 יצאנו לכיוון מפלי שטויבן Stuibenfall. קראתי פה הרבה המלצות וטיפים והאמת זה היה קצת מבלבל. הבנתי שיש גסטהאוס שזו נקודת Gasthof Stuibenfall היציאה לראות את המפלים אז שמנו את הכתובת בג'יפיאס ויצאנו לדרך. נסענו בעמק אוץ והתחלנו לעלות בהר, בכביש l2388 המתפתל והצר. הנוף מקסים, עצרנו בנקודת התצפית הראשונה משם ראינו את המפלים ואיך זה נראה.
ראינו למעלה גשר ולמטה גשר וביניהם הרבה מדרגות. אחר כך עלינו לפי השלטים שמכוונים לכפר נידרטאי (שנמצא אחרי הגסטהאוס במעלה הכביש). חשבנו לעצמנו שאם השלטים מכוונים לכאן אז נשאל במרכז המידע לתיירים לאן מומלץ ללכת, אבל במרכז המידע לתיירים לא היה איש (למרות שהגענו בשעות הפתיחה), החניון ליד מרכז המידע הוא בתשלום, לא ברור למה. מכיוון שלא מצאנו אף אחד ירדנו לגסטהאוס לפי ההמלצות. חנינו ליד והלכנו לפי השלטים שבהם נכתב רבע שעה הליכה עד לגשר התלוי במפלי שטויבן.
הדרך נעימה ויש כמה תצפיות יפות אבל קררר מאוד, אפילו לא הוצאתי את הטלפון לצלם כדי לא להוציא את הידיים מהכיסים. שוב לא הבאנו צעיפים וכובעים. הגשר התלוי זו חוויה בפני עצמה, בכלל אוהבים את זה פה באוסטריה והאמת שזה כיף, למרות הפחדנות שלי, זה מעצים את החוויה של הטיול ושל המראה של המפל והגובה.
רצינו לאכול בגסטהאוס אבל השניצל עוף שלהם נגמר ולא מצאנו משהו אחר שמתאים לנו. המשכנו לרדת בכביש המתפתל עד למטה, שם נמצא הגשר התחתון. יש שם חניון גדול ופיצרייה (סגורה) ושוב אנחנו נתקעים בלי אוכל... לא רצינו לרדת לגשר התחתון ואפי ויתר לנו כי היינו רעבים אז הוא אפילו לא הלך לצלם.
כשנסענו לפה עברנו קודם בעיירה אוץ oetz שבעמק. היא נראתה לנו חביבה ויפה וברחוב הראשי גם ראינו כמה מסעדות לכן החלטנו לנסות את מזלנו שם וגם ליהנות ממראה העיירה. התחלנו לנסוע ברחוב הראשי Hauptstraße, ראינו שלט של מסעדה ובית קפה, פיצרייה וקונדיטוריה במקום אחד (יש גם גלידריה) Cafe Heiner. חנינו ממש ממול, שאלנו ואמרו לנו שאין בעיה ולא צריך לשלם. בדקנו את התפריט שהיה מגוון והתיישבנו. העוף ההודי בקארי עם אורז שהזמנתי היה מעולה, כולם אהבו את המנות: רותם אכלה בולונז, עידו שניצל וצ'יפס ואפי משהו עם חזיר, הזמנו 2 כוסות יין וקנקנן מים. ולקינוח 2 עוגות וקפוצ'ינו. שילמנו 77.4 אירו כולל טיפ. היה לנו טעים מאוד אבל שוב הזבובים הפריעו, ורק לנו כי הרבה אנשים ישבו במסעדה כשהזבובים סביבם ואכלו. את הקינוח כבר אכלנו בחוץ. אני בדרך כלל לא אוהבת לשבת בחוץ במסעדות בגלל זבובים, הפעם בחוץ היה עדיף על בפנים. העוגות היו טעימות. (אחר כך ראיתי שכתבתי לי את זה בהמלצות לקפה ועוגה באזור). אפי ועידו אכלו גלידה בגלידריה שגם שייכת לאותו מתחם של מסעדה. הציון לגלידה בינוני. המחיר 3 אירו למנה.
מתוך העיירה נסענו דרך סימטאות צרות וכביש פתלתל לאגם פיבורגר piburger see. שם החניון בתשלום (3 אירו). הליכה של כרבע שעה, שמתחילה מהבתים בכפר ועוברת דרך מרעה עד לאגם.
גם כאן שביל רחב ומסודר. הדרך יורדת לאגם וזה לא מורגש ורק כשחוזרים מרגישים פתאום שיש עליה, לי היא הייתה קשה. הדרך פסטורלית, שעת אחר הצהריים נעימה, אין עוד אנשים, שקט מאוד ונעים וירוק. האגם נחמד. לא מדהים. לא משהו מיוחד. קצת צילומים וחזרנו לאוטו. בצדו השני ראינו מעגן סירות קטן ודק עם מקפצה ומקום לשחות. בקיץ בטוח שיש כאן פעילות נעימה. במיוחד אחרי יום חם.
הדרך לאגם
זהו, סיימנו את האתרים שתכננו להיום, נהנינו מאוד וראינו נופים משגעים. עמק אוץ יפהפה, נוסעים בו וסביבנו הצוקים הגבוהים. בעודנו נוסעים בעמק לכיוון הדירה קלטנו בעצם שאנחנו רואים מלמטה את מוסרן שנמצאת למעלה וכמה גבוה אנחנו גרים. עצרנו בסופר לקנייה קטנה וחנינו במלון בדקה לחמש. כשיצאנו מהאוטו שמענו את צלצול פעמון השלום של מוסרן. דייקתי בהבטחה שלי לסיים את היום בחמש.
יום שבת 15/10
יום שבת והפעם העיר "הגדולה", היא אינסברוק. וחוץ מהאוכל היא לא מאכזבת. וגם מה אני עשיתי ביער מיוזמתי ובהכרה מלאה, בשעת בין הערביים?
היום נוסעים לאינסברוק innsbruck. למדנו מהביקור בזלצבורג בשבוע שעבר שכדאי להגיע בשבת. היום אמור להיות נעים ואפילו שמשי פרט למעט גשם בבוקר ובאחת בצהריים. בסופו של דבר לא היה גשם בצהריים. אנחנו לא ממהרים לצאת. לוקחים את הזמן ויוצאים בעשר חצי קודם כל לגשר אירופה שנמצא דרומה מאינסברוק.
הגשר, 192 מטרים גובהו, הוא הגבוה באירופה. נסענו עליו ואז עצרנו באזור המנוחה (יש שם מסעדה, מקדונלדס ושירותים ציבוריים בתשלום של חצי אירו). הלכנו לתצפית על הגשר שממנו גם עושים באנג'י אבל היום לא היה שם אף אחד.
השמש זרחה והיה ממש נעים. נסענו למרכז אינסברוק, שוב כיוונו את הג'יפיאס למרכז העיר, לרחוב ליאופולדLeopoldstraße שההמשך שלו זה בעצם מדרחוב מריה תרזה Maria-Theresien-Straße. ואם לא נמצא שם חניה ניסע לקניון שבו החניון זול יותר מכל החניונים בעיר והוא במרחק רבע שעה הליכה. ברגע שאפי ראה חניה פנויה בליאופולד אמרתי לו לחנות, בדיעבד יכולנו אפילו להתקדם עוד קצת לאורך הרחוב. המרחק לשער הניצחון Triumphpforte היה בערך רבע שעה. באינסברוק החניה בשבת חינם החל משעה אחת וחצי לכן שילמנו מאחת עשרה וחצי עד אחת 2.11 אירו, ויכולנו לחנות שם עד יום שני בבוקר. לא שהיו לנו כוונות כאלה.
וזה היה המסלול שלנו באינסברוק. הלכנו ברחוב ליאופולד עד לשער הניצחון והמשכו רחוב מריה תרזה שהופך למדרחוב, עד לבית העירייהRathaus Innsbruck. ליד בית העירייה יש קניון קטן Rathaus Galerien ומה שהיה חשוב גם שירותים ציבוריים.
שער הניצחון
לאורך הרחוב הרבה חנויות, טיילנו קצת גם ברחובות הצדדיים. המשכו של מדרחוב מריה תרזה הופך להרצוג פרידריך Herzog-Friedrich-Straße והמשכנו ללכת בו לכיוון גג הזהב.
ראינו חנות סברובסקי גדולה ונכנסנו. מסתבר שהדעה שלי על חנויות סברובסקי שמיועדות רק לעשירים הייתה מוטעית. החנות מסבירה פניה לתייר, אפילו שברור שלא ממש נקנה משהו. ראשית, השירותים שם לא בתשלום. שנית, יש בחנות תערוכה של בגדים של ז'אן פול גוטייה משובצים בסברובסקי, מקסים. בחנות יש תכשיטים ותצוגה דומה לזו שראינו במוזיאון.
נחמד. משם המשכנו לגג הזהב. שכשמו כן הוא, גגון מעל מרפסת העשוי זהב (אני חושבת שהוא מצופה זהב).
מה שמתרחש מתחת לגגון זה בעצם העיקר. חנויות של מזכרות (קנינו מגנטים סוף סוף) אבל העיקר – במה ועליה עולים זמרים ונגנים בתלבושת מסורתית, מנגנים, שרים ורוקדים. תזמורת אחת מנגנת ממש ברחוב וספסלים ארוכים ועליהם יושבים תיירים ואוסטרים שותים בירה ונהנים. זו האווירה שדיברתי עליה, אווירת יום שבת. יפה וחגיגי. שוב נחמד לראות את התלבושות המסורתיות, לשמוע את המוזיקה האוסטרית, ולספוג האווירה.
המשכנו ישר לרחוב מאחורי הגגון שם נמצאת כנסיית סנט ג'קוב, ברחוב Pfarrgasse 5 ובדיוק הסתיימה שם חתונה. נכנסנו לראות את הכנסייה.
השעה הייתה אחת וזה הזמן...לאכול צהריים. ובואו נראה מה ישתבש היום. אז היו באמתחתי שמות של מסעדות, לבקשת הקהל (בעיקר רותם) , שמגישות המבורגר. מסתבר שהאוסטרים לא חובבי המבורגר, אין כמעט במסעדות (אני לא מחשיבה את מקדונלדס). המסעדה הראשונה לודוויג היא מסעדת המבורגרים שנראית מעולה, אנחנו כבר מתלהבים מההמבורגרים שעל הצלחות של הסועדים ומתאכזבים כל-כך כי אין מקום, רק למי שהזמין או על הבר. הילדים לא רוצים לשבת על הבר ואנחנו ממשיכים למסעדה השנייה שנמצאת ממש בכיכר של גג הזהב. המסעדה Elferhaus נמצאת במקום תיירותי, אבל היא מומלצת בטריפאדוויזר וכבר יצא לנו לאכול במקומות תיירותיים והיה טעים.
בשולחנות בחוץ לא היה מקום, המלצר מפנה אותנו פנימה אבל שם מעשנים. אנחנו כבר עומדים לצאת בגלל שמעשנים ואז אומרים לנו שיש בתוך המסעדה מתחם סגור של לא מעשנים. יש!! אנחנו הולכים, יושבים הרחק מהכניסה כדי לא להריח את העשן ומגלים שאנחנו יושבים עם קבוצה של טיול מאורגן מאיטליה. הרבה רעש, אבל כבר לא בא לנו לקום ולחפש עוד משהו. הזמנו שניצל וצ'יפס, 2 המבורגרים ועוד 2 מנות צ'יפס כי ההמבורגר מגיע בלי תוספות. מרק גולש וסלט עוף. הסלט שהגיע לאפי זה לא הסלט שהוא הזמין והם מחליפים לו. גם ככה לקח לאוכל זמן להגיע אבל המלצרית אמרה לנו מראש שהמטבח בדיוק עסוק בהוצאת המנות לקבוצה. ההמבורגר היה איום ונורא, כמו דיקט גם בעובי וגם בטעם. בקיצור – לא משהו. שילמנו 50 אירו.
כל המבנים החשובים באינסברוק קרובים זה לזה, הלכנו ברחוב הופגאסה (הרחוב של גג הזהב) דרך הארמון לכנסיית הופקירש Hofkirche. במדרחוב hofgasse יש חנויות מזכרות חלקן מעניינות יותר מחנויות רגילות.
המיוחד בכנסיית הופקירש הם פסלי הברונזה הגדולים בתוכה. הכנסייה נבנתה לקיסר מקסימילאין או יותר נכון הוא בנה אותה לעצמו כדי להיקבר בה אבל בסופו של דבר הוא נקבר בווינה. ליד הכנסייה יש גם מוזיאון. אני רציתי לראות את הכנסייה וכולם נכנסים איתי. הם גובים כסף גם כדי להיכנס רק לכנסייה אבל יש מצגת מולטימדיה כדי להצדיק את המחיר. המחיר 7 אירו, עידו נכנס חינם ורותם סטודנטית בכרטיס מוזל של 5 אירו (הם לא ביקשו שנציג תעודות, אבל הייתה לנו תעודת סטודנט...). אז ראינו את הכנסייה ואת פסלי הברונזה המיוחדים.
הלכנו למצגת המולטימדיה שבדיוק התחילה באנגלית. עוברים בין כמה חדרים המציגים חלקים מחייו של מקסימילאין. רוב המצגת די אפלה, גוטית משהו, ומדכאת, במיוחד החדר האחרון שעוסק במוות.
סיימנו את אינסברוק. אנחנו הולכים בחזרה לאוטו דרך כמה סמטאות ולרחוב הראשי. מכיוון שסיימנו מוקדם נסענו לזיפלד seefeld (תכננו אותה למחר אבל בכל מקרה עדיף היום, בתי הקפה פתוחים היום ומחר רובם סגורים). לזיפלד רחוב ראשי די קטן, בתים יפים, כרכרות, כנסייה חנויות ובתי קפה.
סוף הטיול מתקרב ועדיין מוזר לי לסגור את היום בחמש. מוקדם לי מדי. שאלתי את אפי אם בא לו לצאת להליכה באזור והוא כמובן לא יסרב לכך. הבעיה היא שעד שחשבתי על זה השעה הייתה כבר שש והשמש עוד מעט תשקע. בכל האזור יש שלטים צהובים ובהם מסלול ההליכה היעד וכמה זמן ייקח להגיע אליו. כשיצאנו ראינו את השלט לאגם מוסרן רבע שעה. התחלנו ללכת לכיוון היער, הלכנו ביער בשביל נחמד ונעים ואני פתאום התחלתי להילחץ, מה עבר עליי כשהחלטתי לצאת ליער כמה דקות לפני שהשמש שוקעת?? אפי אומר שאם כבר הלכנו נמשיך כי כבר מגיעים לאגם והשמש לא שוקעת עדיין.
האגם קטן ונחמד, לא שונה מפיבורגר (אולי רק בגודל). מאוד שקט ושלו אבל אנחנו (אני) ממהרים לחזור ואני לא נותנת לאפי לצלם הרבה. אני כל הזמן בודקת שלא טעינו בדרך ושאנחנו בכיוון הנכון. רק כשראיתי את הבתים שהיו בתחילת השביל נרגעתי.
יום ראשון 16/10
כמה גשרים תלויים בטיול אחד. לא נמאס? זהו, שלא. מגיעים לגשר התלוי היפה ביותר בטיול. אוכלים במסעדה הטובה ביותר בטיול. ומסיימים את הטיול עם “חשק” לעוד אפילו כשהגענו דווקא היום לבריכה החמה הקרה ביותר בטיול.
יום שמשי וחמים קידם את פנינו ואנחנו בדרכנו לקניון לאוטש leutascher geisterklamm. נסענו בכביש L14 לפי השלטים וחנינו בחניון לפי השלטים (במחיר 5 אירו), הכניסה למסלול לא עולה כסף אבל החניון כן. אין טענות. ליד החניון יש מסעדה ושירותים ולידם פארק חבלים שסגור כעת (סוף העונה). בחרנו במסלול האדום שהוא מסלול מעגלי (אפשר ללכת ולחזור גם באותה דרך) משם מתחיל שביל ביער ואחרי בערך 400 מטרים מתחילים בירידה עד שמגיעים למסלול התלוי. המפעם כל המסלול בעצם תלוי על הצוק ויש כמובן ...איך לא...גשר תלוי בשיאו של המסלול.
המסלול הזה הוא פרויקט משותף לגרמניה ולאוסטריה ובדרך חוצים את הגבול וחוזרים בחזרה. המקום מהמם ביופיו, קניון עמוק, נחל שוצף, צבעי שלכת על העצים ויום מקסים, מה צריך יותר מזה.
קראתי שלא מומלץ למי שיש פחד גבהים, אז גם רותם וגם אני מפחדות קצת מגבהים אבל זה לא היה מפחיד.
יש הרגשה בטוחה מאוד על המסלול. הלכנו במסלול התלוי קצת יותר מחצי שעה עד שהגענו לגשר התלוי, הגבוה והמתנדנד מעט,
שאם חוצים אותו חוזרים חזרה במסלול דרך היער ואפשר גם לחזור באותה דרך. אחרי כמה צילומים חצינו את הגשר סופית וחזרנו דרך היער.
העלייה התלולה בהתחלה קצת עייפה אותי אבל שאר הדרך הייתה נעימה ויפה. גם המסלול הזה היה אחד מההיי לייטס של הטיול שלנו. בעיקר בגלל שכולנו הלכנו ביחד.
חזרנו לחניון ונסענו לעיירה הגרמנית מיטנוואלד mittenwald. עיירה הידועה בציורים על קירות הבתים (אם כי בדרך ראינו עוד כמה ציורים כאלה). חנינו בחניון המרכזי ליד המדרחוב. כאן משלמים גם ביום ראשון (2 אירו) במרכז העיר ראינו אחר כך חניה חינם. התחלנו ללכת במדרחוב.
יפה במיטנוואלד, הציורים באמת מוסיפים גוון אחר לכל העיירות שכבר ראינו. בתי רעפים, פרחים באדניות, ציורים על הקירות ושמש נעימה.
החנויות סגורות מכיוון שיום ראשון. העיירה לא הומה אבל יש אנשים שמטיילים ויושבים במסעדות ובבתי הקפה כולל חבורת בחורים הלובשים בבגדים מסורתיים (שדומים מאוד לאלה של האוסטרים) שיושבת ושותה בירה.
גם היום באתי עם המלצה נקווה שזה יצליח. טיילנו עד הכנסייה וקצת ברחוב המקביל ואז הלכנו לחפש את המסעדה שלא נמצאת במדרחוב הראשי. טוב, אני חייבת להתחיל מהסוף, זה הצליח. היה מעולה. המסעדה Da Mamma Lucia היא מסעדה איטלקית. חלק מהעובדים אף דיברו ביניהם איטלקית. אין תפריט באנגלית אבל יש מלצרית בקיאה בתפריט ובאנגלית. חלק מהתפריט מובן גם ללא ידיעת גרמנית, הרי לזניה או לינגוויני הם אותו דבר בכל שפה. אז קיבלנו לשולחן לחם וגריסיני וקנקנן מים (אפילו שאלו אם אנחנו מעדיפים עם לימון וקרח) ולא גבו על כך כסף. השוס היה לחם ללא גלוטן שהוגש לאפי אחרי שהבינו שהוא לא אוכל גלוטן, גם על כך לא גבו כסף (בניגוד לכל המסעדות בארץ). רותם ואני אכלנו קנלוני גבינות ותרד. עידו לקח פיצה ואפי הזמין עוף בחמאה שהוגש עם צ'יפס וסלט. האוכל היה מצוין. גם היין. אפי אמר שהעוף הוא אחד הטעימים שאכל. ובגלל שהיה כל כך טעים לא וויתרנו על קינוח והזמנו טירמיסו ופרופיטרולים. המנות היו גדולות ומקושטות בקצפת ובפירות (אז גם לאפי היה מה לאכול). וכמובן היו טעימות. שילמנו 57.5.
על פי התכנון סיימנו את היום ובעצם את הטיול. מחר חוזרים הביתה. מכיוון שהגענו למלון די מוקדם ולא רציתי לסיים את היום בשלוש יצאנו אפי ואני להליכה נוספת, הפעם לפעמון השלום Friedensglocke Mösern שנמצא במוסרן.
השמש חיממה, והצטערתי שלא הייתה לי חולצה קצרה (רק בערב כשארזנו נזכרתי בעצם שקניתי חולצות קצרות). ההליכה לוקחת חצי שעה עד לפעמון, והיא בירידה לאורך כל הדרך ברחוב הראשי בעיירה, עד לפעמון ששם צריך גם לעלות.
חוץ מהפעמון יש נוף מקסים מהגבעה.
עכשיו צריך לחזור וכאן התחילה הבעיה. העלייה הייתה קשה מאוד וכל הזמן חשבתי שזה עוד כלום לעומת העלייה שמחכה לי ברחוב שנכנסים למלון. כמה פעמים כמעט נשברתי ורציתי שאפי יביא את האוטו. אחר כך אפי הציע שנלך בדרך אחרת ואז העלייה לכיוון המלון תהיה פחות תלולה. גם הדרך הזו הייתה קשה אבל התגברתי.
התחלנו לארוז את המזוודות ואז הצעתי ספונטני שנלך לבריכה בזיפלד Olympia Sport,- undKongresszentrum, במלון המליצו לנו עליה. שילמנו 42.5 אירו לשלושה (זה עדיין לא היה מחיר ערב ולא הייתה שום הנחה) וזו הייתה ההוצאה הכי מיותרת בטיול שלנו. למה? כי חזרנו לדירה אחרי פחות משעה בבריכה. היא הייתה פשוט מאוד קרה. ממש קרה. החלק החיצוני היה קצת יותר חם אבל בכל פעם שנכנסנו מהחלק החיצוני פנימה פשוט קפאנו. הזרמים עצמם היו קרים, גם בחוץ. כשניסינו לשאול לגבי הטמפרטורה את אחד העובדים בדלפק המידע הוא לא ידע אנגלית ולא הבין את השאלה. אפי ועידו הלכו פעמיים למגלשה ואחר כך יצאנו משם. כשניסיתי להיכנס לשירותים הכול היה מוצף מים מהמקלחות. כשניסינו לייבש את עצמנו ראינו שיש רק פן (כמו שיש בבית) ולא מכשירי ייבוש כמו במקומות אחרים. אכזבה.
אמרנו לפקידה בקבלה שהיה מאוד מאוד קר ושאלנו אם יש החזר כי שילמנו על 4 שעות והיינו פחות משעה. ברור שאין. היא לא ממש הבינה את השאלה ואמרה שאף אחד לא התלונן על הקור. אבל אנחנו יודעים מה זה קור. היה לנו למה להשוות, וגם הבריכה האחרונה שהיינו בה בוורגל, שחשבנו שהיא לא מספיק חמה, לא הייתה קרה כל-כך.
זהו הערב האחרון שלנו. ארגנו את המזוודות ואפילו הספקנו לראות סרט. יש לנו טיסת צהריים אבל צריך להחזיר את הרכב לפני כן למלא דלק ובכל זאת מדובר על נסיעה למינכן בשעות העומס אז צריך להזדרז. עשינו באינטרנט צ'ק אין לטיסה ופקיד הקבלה הסכים להדפיס לנו את כרטיסי הטיסה.
יום שני 17/10
עוד כמה מילים, בעיקר על הטרמינל הממש לא סימפתי והמבודד מאוד במינכן והנה הטיול נגמר.
יצאנו לדרך בשמונה. לפני כן ביקשתי מאפי שיבדוק אם יש במקרה משקל במלון (כי יש כאן הכול) ומסתבר שבחדר סאונה היה כזה. ביקשנו רשות ולקחנו אותו לחדר לשקול את המזוודות.
כשעשינו צ'ק אאוט קיבלנו וופלים לדרך מתנה, משהו קטן שהם נותנים עם העזיבה. וזה נחמד ומעיד על יחס טוב ללקוח גם כשהוא עוזב.
כיוונו את הג'יפיאס לתחנת הדלק הקרובה לשדה התעופה כדי להגיע לשדה עם מיכל מלא אבל מכיוון שהדיזל זול יותר באוסטריה מילאנו דלק לפני שחצינו את הגבול. אז חסכנו כמה סנטים ועברנו לגרמניה. כבר כשעוברים מרגישים בשינוי. הכבישים רחבים ונוחים יותר, אין הגבלת מהירות בכביש המהיר ואפשר להתפרע (טוב, לא ממש, הם נוסעים מהר אבל לא בפראות). מה שמוזר וכאן גילינו מינוס גדול שבכבישים המהירים (לפחות בזה שאנחנו נסענו בו לכיוון מינכן) באזורי המנוחה שבצדי הדרך אין שירותים !! חיפשנו המון זמן עד שהגענו לאזור מנוחה שיש בו מסעדה ושירותים.
נסענו בסך הכול קצת יותר משעתיים כולל התברברות קלה במינכן. מילאנו דלק עד הסוף כדי שהמכל יהיה מלא ורק כשהתחלנו לנסוע מד הדלק הראה שהמכל לא מלא.
הגענו לשדה התעופה ונסענו לפי השלטים להחזרת הרכב. יש אדם שמכוון אותנו איפה לחנות ואחר כך מגיע מישהו לבדוק. לאור ניסיון העבר וסיפורים של אנשים אחרים בעניין השכרת רכב אפי תמיד מוודא שמישהו יבדוק את הרכב ויחתום לו שהכול בסדר. הוא לא משאיר והולך גם אם אנחנו לחוצים בזמן (כמו שהיה במילאנו, אבל במיוחד באיטליה זה כלל ברזל) הפעם לא היינו לחוצים בזמן. חיפשנו עגלה למזוודות אבל זה היה בתשלום של מטבע אירו ולא היה לנו מטבע. כל-כך מתסכל.
כמובן שהבחור שבדק את האוטו אמר שחסר דלק ולא עזר שהראנו לו את הקבלה שמילאנו. חייבו אותנו על כך. אחרי שהבחור בדק אפי התעקש גם ללכת לדלפק של החברה כדי לקבל דף רשמי שהכול בסדר. מצאנו עגלה בודדה והעמסנו את המזוודות. התחלנו ללכת לפני השלטים לטרמינל 1 אולם F. עכשיו, זכרתי שהטרמינל שממנו יוצאות הטיסות לישראל היה מבודד ורחוק אבל לא זכרתי עד כמה רחוק ושאין בו כלום.
אולם F בכלל לא שייך לטרמינל 1 ולא נמצא בו. זה האנגר מבודד ורחוק. היינו צריכים להישאר בטרמינל אחד, לאכול ארוחת צהריים ואז ללכת, היה לנו זמן. אבל אני תמיד לחוצה בשדות תעופה, לא חשבתי מספיק ומשום מה הייתי בטוחה שלפחות יהיה מקדונלדס.
כבר בכניסה לאולם F מרגישים את השוני. עוד לפני שנכנסים שני מאבטחים חמושים עומדים בכניסה ומישהו בודק את כרטיסים הטיסה שלנו. מכיוון שזו לא טיסת אל-על אז אין תשאול ביטחוני ועומדים בתור לצ'ק אין. הפעם הסכימו לקחת את כל המזוודות לבטן המטוס, חוץ מאחת שרצינו להשאיר איתנו. ביקורת הגבולות שמגיעה מיד אחרי הצ'ק אין לוקחת המון זמן משום שכל דרכון נכנס לאיזה סורק שבודק אותו. ומה שלוקח הכי הרבה זמן זה בידוק לפני העלייה למטוס. כמו בכל מקום מכניסים את תיקי היד וכל מה שעלינו ובכיסים למכונת השיקוף אבל אחר כך הם גם פותחים את התיקים הגדולים ובודקים ידנית. כל אחד עובר בתורו בדיקה גופנית עם מכשיר מזהה מתכות על כל הגוף. ממש לא נעים. את הנעליים צריך לחלוץ ולהעביר במכונת השיקוף, מי שנעל נעלי ספורט לא התבקש לחלוץ נעלים אבל רותם ואני שנעלנו בלאדסטון התבקשנו לחלוץ אותן. אחרי הבדיקה הגופנית, הולכים לקחת מהבודקים את תיקי היד, המעילים וכו' שעברו את השיקוף. כל אחד ניגש בנפרד, לא כל המשפחה ביחד. והבודק לפעמים שואל שאלות או רק מחטט בתיק. הבודקת של אפי אפילו התבדחה איתו על הטובלרון שהיה בתיק. אני התבקשתי להוציא את המצלמה מהנרתיק ולהדליק אותה. מרוב לחץ ביקשתי מעידו שיעזור לי.
סיימנו בין הראשונים כי הגענו מוקדם. מצד אחד לא נתקענו בתורים ארוכים, מצד שני אנחנו הולכים להשתעמם עכשיו די הרבה זמן. באולם ההמתנה יש חנות דיוטי פרי פצפונת, שם קנינו מים מינרלים (2.4 לבקבוק קטן), לא קרים, לדרך.
הבעיה שאין כמעט מה לאכול שם אז טיפ ראשון לאכול לפני כן וטיפ שני, אנשים הביאו איתם בקבוקי מים ריקים ומילאו מים בשירותים, כך שאם אין לכם בעיה תוכלו לחסוך את עלות המים.
קצת לפני הטיסה קנינו בסוף קרואסונים לילדים וסנדוויץ' בייגל שמנת בשבילי (7.54 אירו). חייבים לאכול קודם במיוחד אם אתם בטיסה שלא מגישים בה אוכל. המראנו קצת לפני השעה שתיים במקום באחת ועשרים והטיסה הייתה הרבה יותר נעימה מהטיסה הלוך. אולי בגלל שהיו פחות תינוקות בוכים והילדים לא הרעישו. התלהבנו לגלות שיש לנו קברניטה. קיבלנו את המקומות המרווחים שהזמנו. בהתחלה חשבנו ששוב יש טעות מכיוון שזה לא היה ביציאת חירום. ואמרנו לדיילת עוד לפני שהתיישבנו. אבל מיד כשישבנו ראינו שאלה מקומות מרווחים יותר מהאחרים. בינתיים הדיילת הספיקה לשלוח דיילת אחרת לברר מה הבעיה. התנצלנו ואמרנו שהכול בסדר. השירות שלהם ממש טוב. רק חבל שמחירי האוכל והמים יקרים יחסית ופלטת הבשרים שאפי ראה בתפריט הייתה חסרה.
נחתנו בארץ בערך בשש וחצי. מרוצים וכבר מתגעגעים.
