יום שישי: שמורת לה גארוצ'ה
היום יום שישי, יום יחסית קצר בשל הצורך לחזור להתארגן לשבת. אז נוסעים לטייל קל”ב, בשמורת לה גארוצ'ה, אזור וולקאני ענק, שוואל דה ביאניה הוא בעצם חלק ממנו.
יעדנו הוא הר הגעש קרוסקאט croscat, שאליזבת היקרה (הלא היא גברת צימר שלנו) ממליצה לנו לבחור בו. רק שאנחנו לא בדיוק יודעים איך להגיע למסלול המוביל אליו. מכניסים לווייז כיוון כללי סנטה פאו, העיירה הסמוכה להר. כשמגיעים לשם מתחילים להתברבר. הכל בעיירה סגור, כולל מרכז המידע, והנפש החיה היחידה שפגשנו היה זקן שכנראה לא שמע מימיו שפה אחרת מלבד קטלאנית. בסוף אני מצליחה למצוא איש דובר אנגלית שבמקרה גם מחזיק ביד מפה תיירותית של האזור, והוא מכוון אותי למגרש החניה ששם מתחיל המסלול. אחרי עוד בירבורים בדרך אנחנו חונים במגרש החניה שהגענו למסקנה שהוא הנכון. אבל לא נראה שמתחיל מכאן מסלול...שואלים קבוצת מטיילות, הן שולחות אותנו לתוך המסעדה שממול, שם יש אשה שמחלקת מפות ומסבירה הכל…
האשה במסעדה באמת נתנה לי מפה, ובסוף בעזרת הרבה פנטומימה גם הצליחה להסביר לי איפה מתחיל המסלול (להקיף את המסעדה, לעבור בין הבתים, וזה שם). ואכן, אחרי מאה מטר בין הבתים, כשממש לא נראה שאנחנו בכיוון, הגענו לשביל המוליך אל ההר.
הדרך ברובה בשביל אופניים חולי נוח ומוצל ע”י סבך עצים ושיחים, (אם כי זרוע בקקי של כלבים) עד שמגיעים אל האזור הפתוח ומולנו נפרש נוף שהאופק שלו מלא בגבעות געש עגולות וירוקות. בדרך יש שיחי אוכמניות ופטל ואדיר קוטף לנו. ממשיכים בשביל היורד על ההר, עד שנגלה אלינו במלוא הדרו הפלא. זה בעצם לא פתח הר הגעש, אלא שההתפרצות הגעשית יצרה מעין “ביס” בהר, ורואים בבירור את השפיכה של הלבה. מראה מאוד יפה וחדש ומיוחד. הקטנים רוצים לעשות לנו הופעות וריקודים, ואנחנו יושבים לצפות בהם, על רקע התפאורה הטבעית המהממת. חוזרים באותה דרך, ונוסעים לכיוון “עיר הבירה” של לה גארוצ'ה, אולוט olot.
היתה לנו מחשבה להספיק טיול אופניים (ההשכרה באולוט), האזור מושלם לכך גם למאותגרי רכיבה כמוני וכמו הילדים שלי, אבל השעה מאוחרת, והשמים שוב מתחילים להתקדר. אז נחים קצת ומפקנקים בפארק נואו, פארק שהיה יכול להיות יפה יותר אבל הוא מוזנח למדי (כמו יתר העיירה, שקצת מזכירה לי את מצפה רמון, שתולה בתוך אזור טיולים מקסים ומפספסת את הפוטנציאל התיירותי), אבל יש בו בית קפה חמוד שאני מיד מנצלת לצרכיי (=קפה!!!) וברווזים להאכיל בשאריות הקרקרים, וגשר עץ חביב. ממשיכים לסופר וחוזרים להכין שבת בבית.
שבת: תקוות ליום מנוחה בבריכה ושכשוך בנחל מתנפצות לנוכח הגשם
כמה חיכינו לשבת...כל יום חוזרים בדרך הכה יפה לוילה שלנו ורואים את המטיילים קופצים למי הנחל שלנו ואומרים לילדים שבשבת נבוא לכאן. לא לדאוג. בשבת גם יהיה לנו המון זמן לבריכה המקסימה, ולמשחקי החצר, ובכלל הולכת להיות שבת קסומה במקום המהמם הזה שמצאתי לנו!
אז זהו. שלא.
כי מרגע שחזרנו מהטיול של יום שישי, ועד שעות אחה”צ המאוחרות שלמחרת, הגשם לא הפסיק ומצאנו את עצמנו כמעט כל היום ספונים בבית הגדול ומייחלים לשמש. זקני ואל דה ביאניה לא זוכרים כזה גשם באוגוסט. גם אליזבת נבוכה. היא יודעת שחיכינו לשבת בחווה שלה. היא לא אחראית על מזג האויר. אבל היא מזמינה אותנו לסיור בטחנת הקמח העתיקה של המשפחה, במרתף של “מולי דן סולה”, הבית הסמוך שבו יש לאחותה צימרים דומים לשלה.
בטחנה, שכבר לא טוחנת כלום, טחנו בעבר תירס בכלל. ברור. מה פתאום חיטה? הרי הכל כאן מסביב שדות תירס. היום זה מוזיאון קטן שהאחיות מציגות בו כל מיני מזכרות משפחתיות, “בימבה” עתיקה שהיתה של אבא שלהן, תמונות של אבות אבותיהן, כלי עבודה עתיקים וכיוב'. אליזבת ממשיכה את הסיור גם בשאר חלקי החווה, כולל הקבר של אבא שלה (או מה שנותר ממנו, אפר בכד...), ומספרת לנו על החיים בחווה המבודדת, וקצת על הפוליטיקה של קאטלוניה. ועל הבת שלה, שלומדת ערבית באוניברסיטה בירדן במסגרת חילופי סטודנטים.
לא נראה שהגשם עומד להתחדש, ואנחנו ממשיכים עצמאית בטיול אל הנחל. ארבעה ילדים משוגעים ממשפחות ש ו-פ קופצים למים הקפואים, כשגם הטמפרטורה בחוץ ממוצעת לחורף הישראלי.
קצת כדורסל, קצת התפלשות בבוץ בארגז החול, עוד קצת ספר במרפסת, וחושך יורד על העמק. לילה אחרון בקאן סולה. מחר אורזים את עצמנו ועוברים לברצלונה, דרך מונטסראט. שבוע טוב…
יום ראשון: בדרך לברצלונה מטיילים במונטסראט
בצער רב אנחנו נפרדים בבוקר מקאן סולה, מאליזבת, ומוואל דה ביאניה.
פנינו דרומה לכיוון מונטסראט, ההר המשונן.
ההר נגלה לעינינו כבר מרחוק במלוא הדרו. חונים ועולים בקרונית. כשאנחנו מגיעים למעלה אנחנו מוותרים על סיור במנזר ומעדיפים קודם כל לעלות עוד למעלה, הכי קרוב לפסגה, בקרונית משופעת. התכנון הוא לרדת משם ברגל. למעלה אנחנו פוגשים את משפחת פ, שעשו את המסלול שאנחנו עומדים לעשות, רק בכיוון ההפוך. כלומר בעליה. אנחנו ממשיכים ביחד לעלות עוד קצת, כשאני מבינה מתישהו שזה כבר יותר מדי בשביל הקטנים וחוזרת איתם לנקודת היציאה מהקרונית, בזמן שאדיר ממשיך עם הגדולים למעלה לקצה, שממנו רואים אנשים אחרים שהגיעו לקצוות יותר קיצוניים...וגם נוף מטורף.
כשהם חוברים אלינו אנחנו מתחילים יחד להתדרדר לנו מטה במסלול הסלול אך תלול, עד שלקראת הסוף בכיין מספר חמש שוב מבצע השתטחות ואדיר מסיים את המסלול בסחיבת פצוע.
למנזר כבר לא נכנסנו, ואת המקהלה לא שמענו. נצטרך לחזור לפה מתישהו. אין ברירה.
עכשיו חייבים כבר להמשיך לברצלונה. יש לנו עוד מזרקות קסם להספיק הערב (פועלות רק בסופי שבוע, כך שזו ההזדמנות היחידה שלנו).
ברצלונה
הדירה בברצלונה ממוקמת חמש דקות מהסגרדה פמיליה. לא מיקום מרכזי בלשון המעטה, אבל לא קל למצוא דירה לשבע נפשות עם חניה קרובה מובטחת. אז לכל מקום אנחנו צריכים להתנייד במטרו, והאוטו מחכה בחניה בתשלום שממול עד יום רביעי, אז ניסע לפורט אוונטורה.
הנסיעה במטרו סה”כ נוחה ופשוטה, אם אתם לא עם בן ארבע בכיין וקלסטרופובי, עם רגישות קיצונית לרעש ופצע גדול בברך. חמוד אבל.
מזרקות הקסם אכן נפלאות. אנחנו מבלים שם שעה קלה וחוזרים לדירה.
