רישיקש היא שלנו
לפעמים נדמה לי שתנועת ההתנחלות הישראלית חצתה מזמן את קוי הגבול של המזרח התיכון והגיעה להודו, הרחק מעבר לקו הירוק. ישנם כאן כמה ישובים שלפי השילוט בעברית, המאכלים במסעדות והמון הישראלים ברחובות אפשר לחשוב שזה בכלל כפר קטן בארץ שבמקרה הגיעה אליו קבוצת תיירים הודית גדולה. אחד המקומות הללו הוא רישיקש (Rishikesh).
כל ישראלי שפגשנו לאחרונה היה בדרך לרישיקש או בחזרה ממנה, ובכל מקרה ידע לספר לנו על המקום הנפלא הזה ועל הקורסים הרבים שישראלים עושים בו, ובדרך כלל גם קיבלנו איזו המלצה על קורס יוגה או מסג`. ישראלים אוהבים להמליץ.
כשמטיילים אומרים "רישיקש", הם מתכוונים בדרך כלל לאזורי התיירים הקרובים לרישיקש - רם ג`ולה (Ram Jula) ולקשמן ג`ולה (Laxman Jula). שני האזורים הללו נמצאים במרחק כמה דקות נסיעה מרישיקש, ושניהם נמצאים מעברו השני של נהר הגנגס. המעבר אליהם מתבצע בהליכה על גשר (ג`ולה) ארוך מברזל. אנחנו התמקמנו בלקשמן ג`ולה.
רישיקש ועברי הג`ולות יושבים למרגלותיו של רכס הרים ירוק ירוק, ולגדותיו של הגנגס. האזור קרוב למקורותיו של הגנגס, ולכן הנהר נקי כאן מאוד, בניגוד לזיהום שמאפיין אותו באזור ורנסי. כבר כשחצינו את הגשר מעל לגנגס בפעם הראשונה, עם כל התיקים על הגב, התחלנו להרגיש את האווירה המיוחדת והיופי הקסום של המקום: הגנגס זורם בצורה מיוחדת מאוד - אבנים במרכז הנהר יוצרות מפלונים קטנים באמצע, ונדמה שיש זרמים לכל כיוון אפשרי בנהר, ולא זרם אחיד. נוף ההרים שעוטף את הנהר מכל כיוון משלים את התמונה ליפה במיוחד. אחרי שחצינו את הגשר התחלנו לתהות - אולי היופי העצום הזה הוא שהביא את ההודים הקדמונים להאמין שהנהר קדוש - ודאי האמינו שהנהר כל כך יפה שהוא חייב להיות גם קסום.
ברישיקש בתקופה זו של השנה חם ולח מאוד, ולנו היה חם במיוחד כשסחבנו את כל התיקים לכיוון לקשמן ג`ולה וחצינו את הגשר - לריקשות אין אפשרות לעבור את הנהר , ואנו נאלצנו ללכת מרחק לא קטן, בחום ועם משקל רב על הגב. מיוזעים וריחניים החלטנו להשתכן בגסטהאוס הראשון שנקרה בדרכנו, לפחות למקלחת ולילה ראשון.
יוגה - אחלה דבר, אך לא בשבילנו
המקום הראשון שראינו היה אשראם - מעין בית ספר ללימודי יוגה, שמאפשר גם מגורים במקום. כיאה למקום שמטרתו היא לשרת את הציבור בלימודי יוגה ציפינו שהמחיר ללינה יהיה נמוך, כך שכל אדם יוכל להרשות לעצמו לגור וללמוד באשראם. כמה מאכזב היה לשמוע שמחירו של החדר הפשוט ביותר, עם מיטה בלבד ושירוקלחת בחוץ, עולה 250 רופי. אז מה אם זו עונת השיא, אז מה אם כל המלונות מלאים ואז מה אם זו זכותם - ההרגשה שלנו היתה שהאשראם ממש מנצל את התיירים התמימים, ואנחנו לא הינו מוכנים לקבל את זה. בכל מקום אחר שילמנו עבור חדר מה סוג הזה 100 רופי לכל היותר- למה שנשלם להם מחיר גבוה כל כך בלי לקבל אפילו תמורה ששווה חצי מהסכום? אחרי התקוממות רגועה וקצת התמקחות עקשנית של עדי, מחירו של החדר ירד ל-150 רופי, ואנחנו התמקמנו.
למחרת החלטנו שאם אפשר לחיות יותר טוב באותו מחיר - אין סיבה שלא נעבור דירה. אחרי מסע חיפושים קצר מאוד גילינו שבגסטהאוס שנמצא ממש מול אותו האשראם (Shiva Cottage) אפשר לישון ב-200 רופי ללילה, אבל בחדר מרווח, עם כסאות, שולחן, חלונות עם וילונות ושירוקלחת בפנים. ולא רק זה - המקום היה מבהיק בנקיונו - אחד המקומות הנקיים יותר שראינו בהודו (ברמת המלונות שאנחנו ישנים בהם כמובן...).
עברו רק יומיים ואנחנו הבנו שברישיקש אין יותר מדי תעסוקה מעבר לקורסים קורסים קורסים. בכל פינה מודבקים שלטים המודיעים על קורסי מדיטציה, שיעורי יוגה למתחילים ושיעורים למתקדמים, וגם כאלה עם תמונות של יוגים מדגימים תנוחות יוגה בלתי אפשריות.
החלטנו גם אנחנו לגלות על מה כל המהומה, והלכנו לנסות את אחד ממורי היוגה שקיבלנו עליו המלצה טובה במיוחד. המורה הוא אג`אי - בחור בן 22 שעובד בחנות תכשיטים ומחלטר בזמן הפנוי בשיעורי יוגה. הגענו שנינו לשיעור בלי ידע מוקדם (השיעור הבודד שלקחתי אי שם בהמפי לא נחשב כניסיון), ואג`אי העביר לנו שעה וחצי של שיעור למתחילים. כל תרגיל כלל בדרך תנועה קטנה של אחד מאיברי הגוף במשך זמן ממושך - סיבוב של כפות הרגליים, סיבוב הכתפיים, הרמת הרגליים בשכיבה, עמיד על רגל אחת... רק תנועות קטנות ואיטיות, או תנוחות סטטיות. מהצד הפעולות הללו נראות פשוטות מאוד ולפעמים די טיפשיות, אבל כשמבצעים אותן מבינים למה היוגיסטים נראים כל כך שריריים וחזקים - זה קשה כל כך! היוגה מפעילה כל שריר באופן נפרד במשך מספיק זמן כדי לחזק אותו. כשמבצעים הרבה פעולות של יוגה (אסנות) במשך זמן מספיק ולאורך תקופה, הגוף מתחזק מאוד וגם יוצאים בהרגשה מצוינת. הגמישות והחוזק שהיוגה מקנה לגוף עוזרת למניעת מחלות ושומרת על גוף בריא, צעיר ורענן. זאת לפי המיתולוגיה ההינדית, ולפי ניסיונם של מערביים שפגשנו.
עדי הבין את הפרנציפ בשיעור הראשון, לי נדרשו שניים כדי להבין שהספיק לי. היוגה זה באמת אחלה דבר - טוב לגוף ולנפש, אבל בטיול אני לא אוכל לתרגל באופן קבוע ולשמור על רמה טובה של תרגול, ודי חבל לי על הזמן והמאמץ. חוצמזה שהרבה יותר נוח ונחמד לשבת ולטפח את הצמיגים בבטן.
הטיפוס למפל
בכל פעם ששאלנו מה יש לעשות ברישיקש, אמרו לנו המקומיים שאנחנו חייבים לראות את המפל - הוא משהו מדהים ואסור לפספס. באחד הימים אזרנו כוחות והלכנו לבדוק את נכונות השמועות. אמרו לנו שהמפל נמצא מרחק שלושה קילומטרים מלקשמן ג`ולה. זה לא מרחק גדול ולכן התחלנו ברגל, אבל אחרי חצי שעה כשכבר לא יכלתי לעמוד יותר בחום האימים של רישיקש, עצרנו ג`יפ שירות שלקח אותנו את שארית הדרך לבית תה על הדרך, שם נאמר לנו שנמצא המפל. אם לא היינו יודעים על קיומו, מעולם לא היינו יכולים לנחש שיש מפל במקום - המפל נמצא בפסגת הר, ולא רואים אותו מהכביש. רק נחל קטן מתחת לגשר ורעש עמום של מים רומזים על קיומו. אפילו שלט אין במקום! לפי הנחייה של המוכר מבית התה התחלנו לטפס שביל תלול בהר והתחלנו ללכת בדרך שהזכירה מאוד את שמורת דן, רק בעליה תלולה. מדי פעם היו שני שבילים אפשריים לעבור בהם -מתוך אינסטינקט חיפשנו סימונים של החברה להגנת הטבע על הדר ך, אבל כשלא נמצאו כאלה נאלצנו לנחש לאן לפנות, ובדרך כלל צדקנו.
את התחלת הטיפוס עשינו עם רועה עיזים והעדר הקטן שלו - היו לו בערך 8 עיזים חומות, ושתים לבנות, קטנות וחמודות יותר, עם פרווה סמיכה יותר. הסתבר שהלבנות הן עיזי פשמינה - אותן עיזים שמהצמר שלהן מכינים את הצעיפים המשובחים (והיקרים) של הודו. כל חנות בשוק שמחזיקה בצעיפים מסוג זה מודיעה על כך בשלט ענקי בחוץ, תוך ציון אחוז הפשמינה בצעיף. אין מטייל בהודו שלא מכיר בעל פה את המשפט הקבוע של המוכרים ברחוב: "האב א-לוק מי שופ, אי האב נייס פשמינה שאלז..."
20 דקות אחרי שהתחלנו הגענו סוף סוף למפל - המים ירדו מן ההר לתוך מקווה מים קטן, ואנחנו רצנו ישר לטבול את הרגלים בנחלים הקטנים שנוצרו בדרך. כנראה שהמפל נבע מאיזה קרחון או מעיין קפוא אי שם בתוך ההר, כי המים היו קפואים כל כך שנזקקנו לכמה זמן כדי להתרגל אליהם. לי, שקר לי גם בלי להתאמץ, לא התחשק להשתכשך יותר מדי בנחל - ולכן נשארתי בחוץ עם המצלמה כשעדי התחיל לקפוץ בין הנחלים הקטנים והמפלונים כמו הקופים שהוא כל כך אוהב.
בין רישיקש לצ'אנדיגאר
מרישיקש נסענו להארידוואר (haridwar), העיר הגדולה הקרובה, כדי לקחת משם אוטובוס מקומי לצ`אנדיגר
(chandigarh). הנסיעה בין שתי הערים אורכת 6 שעות בלבד, ולכן החלטנו לקחת אוטובוס בשעות היום, כזה שמגיע לצ`אנדיגר אחר הצהרים. כמו כל נהג אוטובוס בהודו, גם נהג האוטובוס שלנו חש מחויבות גדולה לעקוף כל סוג של רכב בכביש שנוסע ב-2 קמ"ש פחות ממנו - לאורך כל הדרך הוא עקף משאיות, אוטובוסים אחרים שהעזו להתעכב קצת וכל סוג אחר של רכב. שום דבר לא עמד בדרכו למטרה - להגיע לצ`אנדיגר בכמה שפחות לחיצות על הברקס. לאורך כל הדרך הנהג התמיד בדרכו זו - דהר ועקף בלי חשבון, לכן התפלאנו מאוד כשבשלב מסוים האוטובוס התחיל להאט דווקא מאחורי עגלת קני סוכר עם סוס. כמה שניות אחר כך ראינו בתא הנהג כמה ענפי גדולים של קנה סוכר. התעלומה נפתרה - הנהג בכל זאת לא התענין בזכות קדימה, ואפילו לא ריחם על הסוס שיבהל מאוטובוס דוהר לצדו - הוא והחברים שלו, שישבו לידו, פשוט רצו לנשנש קצת קנה סוכר ונראה להם לגיטימי להצמד לכרכרה ולסחוב משם כמה קנים. העגלון הרי לא רואה, ערמת הקנים גדולה כל כך ומסתירה לו את מה שנעשה מאחור. כך נצמד האוטובוס שלנו שלוש פעמים בדרך לעגלות קני סוכר, ושלוש פעמים גנבו הנהג וחבריו כמות יפה של נשנושים לדרך - בלי להסתיר, בלי להתנצל, כשכל הנוסעים רואים וצוחקים. הרבה מאוד נסיעות עברנו בטיול הזה, אבל באף אחת מהנסיעות הללו לא ראינו כזו גניבה בלי בושה. במחשבה שניה, אולי פשוט היה תמיד חושך ולא שמנו לב.
הזבל הכי יפה בעולם
צ`אנדיגר היא "עיר בהזמנה"- בשנות 50 הממשלה הזמינה מאדריכלים אירופאים תכנון של עיר מודרנית, שתהיה לעיר הבירה. העיר תוכננה בצורה הגיונית ומסודרת מאוד, סטייל אירופה - היא מחולקת לסקטורים מסודרים ומרווחים, כשדברים דומים מרוכזים בסקטור אחד בשביל נוחיות התושבים: כל הבנקים הגדולים בסקטור אחד, משרדי הממשלה בסקטור אחד וישנו סקטור למרכזי הקניות. צ`אנדיגר יפהפיה, ונראית כמו מובלעת מערבית באמצע ההמולה של הודו -הכבישים רחבים ומסודרים ויש בהם אפילו מעברי חציה, הרמזורים (יש רמזורים!) בולטים בשטח ואף עץ לא מסתיר אותם, יש אינספור כיכרות ענקיים -מלאי פרחים וצמחיה מסודרת, והכי חשוב -העיר שקטה!
בהודו כולה קול הצופר הוא הקול השולט ברחוב- היד כאן קלה על הצופר: נהגי אוטובוס, ריקשות ורכבים פרטיים משתמשים בצופר לפחות פעם בשתי דקות, וזה משמש לכל מטרה: כהתרעה מראש לכלי רכב אחרים שאולי נמצאים אחרי הסיבוב (הם לא מאיטים בסיבובים), כאזהרה לכלי רכב אחרים בזמן העקיפות המטורפות וכאזהרה להולכי הרגל - בהודו זכות הקדימה היא לרכבים ולא להולכי רגל, ורכב אף פעם לא יאט בשביל סתם בנאדם שעומד לפניו - הוא יצפור עד שהאיש יקפוץ בבהלה הצידה. אך לא כך בצ`אנדיגר - ביחס למקומות אחרים בהודו, צ`אנדיגר מסודרת כל כך שאין לרכבים צורך כמעט בצפירות המרגיזות. השקט הזה יוצר הבדל כל כך משמעותי, ומשרה אווירה נעימה הרבה יותר כשנמצאים בעיר הזו. עם כל זה שצ`אנדיגר מתוכננת ומודרנית, אין בה יותר מדי מה לעשות מעבר לאטרקציה המרכזית שלה - הביקור בגן הפסלים (Rock Garden).
לפני 50 ומשהו שנים עובד עירייה בשם נק צ`אנד התחיל לאסוף גרוטאות וחלקי מנוע, ויצר מהם פסלים בחורשה בפאתי העיר צ`אנדיגר. כשהעיריה גילתה שמישהו משתמש בחורשה עירונית לצרכים פרטיים, בלי אישור ממשלתי - הוצאו צווים להריסת הפסלים. למזלה של צ`אנדיגר השמועה לגבי קיום הפסלים והריסתם הקרבה עברה מהר בקרב תושבי צ`אנדיגר, ואלה הקימו צעקה חזקה מספיק והפסלים נשמרו. ולא רק שהעירייה לא הרסה אותם - היא הגדילה לעשות והפכה את החורשה לגן הפסלים של נק צ`אנד: נק קיבל עובדים ומשכורת מהעירייה, ואלה ביחד בנו גן אגדי שכולו מחומרים ממוחזרים.
הגענו לגן הפסלים מוקדם בבוקר, לפני שמתחיל להתחמם ממש. כבר בנסיעה התחלנו להרגיש באווירה קסומה - הנסיעה בריקשת אופניים בתוך השדרות הרחבות של צ`אנדיגר, כשעלי העצים שעל המדרכות מצהיבים ומתחילים בשלכת, השרו אווירה של אירופה באמצע המזרח. הגענו לגן הפסלים ברבע לתשע, מה שעצבן מאוד את השומר של המקום - מסתבר שהגן נפתח בתשע בבוקר, ולשומר כנראה יש מנטליות של דיקנות מימי הבריטים כי הוא ממש התעצבן שהקדמנו ולא באנו בזמן הראוי. בשעה תשע בדיוק, בדייקנות בריטית, נפתחו חלונות קופת כרטיסי הכניסה למקום. מסיבה מסוימת חתכו את חלונות הקופה בגדר הממוחזרת בגובה של חצי מטר בלבד, כך שאפילו אני - עם כל המטר וחצי גובה שלי, הייתי צריכה להתכופף בשביל לראות את הקופאי. אחרי ששילמנו 10 רופי כל אחד עבור כרטיס הכניסה, ישרנו את הגב המכופף ונכנסנו למתחם הענקי של גן הפסלים.
גן הפסלים הוא מתחם ענק שבנוי כמסלול הליכה, וכל כולו עשוי חומרים ממוחזרים וצמחים - התהלכנו במסלול בין קירות של שטקרים, שערים מפיסות אסלה שבורות, עצים יפהפיים מעוצבים משק וחימר, מבנים קטנים, סלעים, גשרים ומפלי מים אדירים - והכל הכל ממוחזר! המסלול כולו מרהיב ביופיו, ואנחנו הרגשנו כמו גמדים קטנים בממלכה קסומה. להרגשה הזו תרמו גם השערים הקטנטנים שהפרידו בין מתחם למתחם - כמו קופת הכרטיסים, גם השערים האלה נבנו לגובה של ילדים קטנים. אבל לא זה, ושום דבר אחר לא יכל להרוס את הקסם - המקום מדהים.
לקראת סוף המסלול הגענו לאזור שנתן למקום את שמו (העברי) - הפסלים. לאורך קילומטר או יותר של שטח מוגבה העמידו נק צ`אנד ועוזריו מאות פסלים מחומרים ממוחזרים - חיילים מכדי חרס, נשים מצמידים הרוסים, בעלי חיים מפיסות מתכת, נזירים, קופים, ועוד ועוד... כל פסל נוצר עשרות פעמים, כל פעם בוריאציה מעט שונה. כך מתקבל רושם של צבא פסלים אדיר, שאנחנו רואים בכל פעם יחידה אחרת שלו. לא יאומן!
יצאנו מהגן עם רצון עז לקנות כרטיס טיסה לחירייה ולהתחיל לעצב. לא יאומן מה שאפשר לעשות מזבל! בגן הפסלים צ`אנדיגר הוכיחה שהיא לא רק עיר מודרנית במראה, אלא מודרנית גם במחשבה.
המלאך מצ`אנדיגר
את הערב השני והאחרון שלנו בצ`אנדיגר העברנו בשיטוטים בסקטור 17, הדיזינגוף סנטר של העיר. תוך כדי שיטוטים בין בתי קפה וחלונות ראווה, פנה אלינו אדם מבוגר על אופנים, כולו חיוכים: "שלום, מאיפה אתם?" בכל יום רגיל לא היינו מתייחסים אליו ופשוט ממשיכים ללכת - אנשים שמתענינים בנו בדרך כלל גם רוצים למכור לנו משהו, או לקחת אותנו רק לראות משהו בחנות של דוד/אח/חבר שלהם (שם אנחנו מקבלים לחץ אדיר לקניה והם מקבלים עמלה שמנה). כיוון שזה לא היה יום רגיל והינו מאוד משועממים, החלטנו לשתף פעולה. ענינו לו שאנחנו מישראל, והאיש הציע להזמין אותנו לכוס צ`אי בדאבה קרובה.
כשהגענו לדאבה (מסעדה עממית), סיפר לנו האיש, שכבר גילינו שקוראים לו נרינדר, מדוע הוא כל כך מעונין לדבר איתנו - בשנות השמונים, כשהוא עוד היה עוזר שר בממשלת האריאנה, הוא גילה שהתיירים שמגיעים לצ`אנדיגר לא תמיד מתקבלים בסבר פנים יפות: עובדים עליהם, מפקיעים מחירים, נהגי הריקשות לוקחים אותם למלונות היקרים ביותר שם הם עושים עמלה שמנה על חשבונם, ולשכות המידע לתיירים לא תמיד מתפקדות ביעילות. בכלל, ביחס למקומות אחרים בהודו, צ`אנדיגר לא ממש מסבירה פנים לתייר. נרינדר החליט לעשות מעשה, ומאותו היום הוא עוזר לתיירים ללא תשלום: לוקח אותם לאתרים מרכזיים ומדריך אותם בהם, מראה להם את המקומות הזולים ללינה ולאוכל, מסביר להם על התרבות ההודית ומארח אותם בנדיבות אין קץ.
בשנים האחרונות, מאז שהוא יצא לפנסיה, הוא הפך את השליחות לפעילות יומיומית: "התחביב הגדול שלו". כל יום הוא מחכה לתיירים בתחנת האוטובוס, לוקח אותם למצוא מלון, מטייל איתם, ואוסף הרבה תמונות משותפות וחוויות. אפילו כתבו עליו כמה כתבות בעיתונים מכל העולם, וקראו לו "המלאך של צ`אנדיגר". אותנו הוא אסף באמצע הרחוב. כבר לא היה צורך למצוא לנו מלון וגם ראינו כבר את האתרים המרכזיים, ולכן נרינדר, שאנחנו קראנו לו באבא, הזמין אותנו אחרי הצ`אי לאטרקציה אחרת - לראות סרט הודי. לא שראינו את הסרט כולו, הרי את השפה אנחנו לא מבינים. הוא פשוט הכניס אותנו לראות רבע שעה מתוך סרט באולם הקולנוע הגדול של האזור.
מסתבר שבעל אולם הקולנוע הוא בנו של אחד הקולגות לשעבר של נרינדר, ובנוסף הוא גם מאוד מעריך את "תחביב התיירים" של נרינדר. שתי הסיבות האלה מספיקות כדי שנרינדר יכניס באופן קבוע תיירים לאולם, באמצע הסרט, רק ל"טעימה" מהקולנוע ההודי, וללא תשלום. שמחתי מאוד שהוא לקח אותנו לראות את קטע הסרט ההוא. עד עכשיו ראינו קטעי סרטים הודים שנראים כמו סרט בורקס ושהתסריט שלהם ברמה של סרט מצויר. הסרט שנרינדר הכניס אותנו אליו היה Balck- סוף סוף סרט הודי על רמה. אפילו הנושא שלו לא היה קשור בסיפורי אהבה מגוחכים ולא היו בו קטעי אקשן יומרניים: עד כמה שהבנתי מהתרגום של נרינדר, הסרט דיבר על בחורה עיוורת אילמת, אולי גם מפגרת, ועל היחסים שלה עם אביה. עצם זה שהכוכבת לא היתה יאפית בוליוודית רגילה כבר הביאה את הסרט לרמות אחרות. הסרט נראה מעניין אבל אנחנו עזבנו אחרי רבע שעה, זה בכל זאת לא היה באנגלית.
אחרי הקולנוע נרינדר התעקש לסיים את הערב בפאב. הרגשנו מעט לא נוח, מחיר הבירה לא התאים כל כך לתקציב המצומצם שלנו, ואנחנו סרבנו בנימוס. נרינדר, שכנראה ניחש את מחשבותינו, הודיע מיד שהבירה תהיה על חשבונו. נדרשו לו רק מעט שכנועים, ואנחנו הלכנו אחריו בשמחה אל הפאב. אם לא היה רשום בכניסה "פאב", היינו יכולים לחשוב שנכנסנו לבית קפה קטן, כזה שכל הסבתות מתכנסות בו כל בוקר לשתות תה ולטבול בו עוגיה - המקום היה לבן לגמרי, עם שולחנות זכוכית עדינים וחמודים ומנורות צבעוניות בתקרה. נראה שהמקום היה באמת בית קפה ועבר הסבה לפאב, או שהבעלים פשוט לא מבין יותר מדי. מובן שבפאב היו גברים הודים בלבד, הרי נשים הגונות לא מגיעות למקומות כאלה - נרינדר הסביר שיש פאבים מיוחדים לנשים, שם אף אחד לא יכול לחשוב שהן לא הגונות מספיק. אני הייתי הבחורה היחידה, אבל היתי הגונה מספיק להגיע עם עדי כך שאני מאמינה שאף הודי לא חשב מחשבות לא הגונות בקשר אלי.
היו לי בהתחלה מעט חשדות בעניין הפאב - כמה שנרינדר היה לבבי ונחמד ולא רצה מאיתנו דבר עד כה פרט לחברתנו, שמעתי כבר כמה סיפורים על הודים שסיממו תיירים בצורה הזו וגנבו מהם את התיקים, ולא הייתי שקטה. לכן החלטנו ביננו שרק עדי ישתה, ואני אשתה מים. ליתר בטחון. החשדות הופרכו, לשמחתנו. מאז שנפגשנו עם נרינדר ועד שנפרדנו ביציאה מהפאב, הוא לא רצה מאתנו שום דבר, לא שידל אותנו לעשות שום דבר ולא ניסה להרוויח כלום מלבד את חברתנו. הדבר היחיד שהוא ביקש מאיתנו היה תמונה משותפת, שאותה נשלח לו אחר כך בדואר. זו כל התמורה שלו, התמונה והחוויה. הצטערנו שלא פגשנו בנרינדר בירידה מהאוטובוס - הפגישה איתו אז היתה הופכת את החוויה של צ`אנדיגר למעניינת הרבה יותר. אנשים כמו נרינדר הם שהופכים את הטיול שלנו, לאורך כל הדרך, לחויה בלתי נשכחת באמת. הלוואי ויהיה נרינדר בכל כזה עיר בהודו, ובעולם.
עפרי גיבורת שימלה
מצ`אנדיגר המשכנו לשימלה (Shimla) שבהימצ`אל פרדש (Himachal Pradesh). שימלה היתה עיירת נופש בריטית, וכיום היא בעיקר עיירת נופש לתיירות פנים הודית. בגלל עברה, העיר מלאה במבנים בריטיים ישנים וכנסיות, מה שנתן לנו את התחושה שאנחנו בכפר קטן ליד לונדון (לא שאי פעם היינו שם, אבל ראינו מספיק בסרטים). כמו שבארץ ישנו "מדרחוב" או "טיילת", כך בשימלה ישנם ה-Mall (שוק) וה-Ridge, שני רחובות התיירות המרכזיים. לרחובות האלה אסורה כניסה של רכבים (פרט לרכבי חירום), ולכן ההליכה בהם מאוד נעימה ושלווה - בכל רגע נתון מסתובבים המוני אנשים ברחוב הרחב, ויש אפילו אימרה בשימלה האומרת שאם רוצים לפגוש מישהו, צריך רק ללכת ל-Mall ולראות אותו.
עניין איסור הרכבים נותן לשימלה יתרון גדול באווירה השלווה שיש כשהולכים בה, אבל לדבר ישנו גם חסרון בולט - שימלה בנויה כולה על הר, וכדי לנוע ממקום למקום צריך לעלות ולרדת שורות של מדרגות אינסופיות ומדרונות תלולים מאוד. ביום רגיל אפשר להסתדר עם ההליכה הקשה ברחובות, אבל כשהגענו לשימלה ביום הראשון, עם כל התיקים על הגב, ממש קיללנו את האיסור רכבים המרגיז הזה. מסתבר שאת המלונות הזולים יותר מיקמה שימלה דווקא במעלה העיר, כשההגעה אליהם עוברת דרך עליות רבות - כשהאחרונה שבהם, כאילו בכוונה להרגיז, היא עליה של 70 מעלות ממש. כמובן שכדי להגיע לאותם מלונות צריך לעבור דרך האזורים האסורים לרכבים, כך שאת כל עניין העליה (חצי שעה טיפוס) עשינו ברגל, עם משקל כבד על הגב.
טוב, האמת שלא את הכל עשינו עם תיקים על הגב, לפחות חצי מהדרך סחבו את התיקים פורטרים - סבלים. כשירדנו מהאוטובוס בתחנה הקיפו אותנו מיידית לפחות עשרה אנשים - כולם פורטרים וספסרי פורטרים. בגלל שאל שימלה אין אפשרות להעלות סחורה וציוד למקומות מסוימים עם רכב, אנשים עושים את העבודה. הם סוחבים משקלים אדירים על הגב שלהם וסוחבים אותם בעלייה תלולה ולמרחק רב, וכל זה בשביל כמה רופים בודדים. ידענו מראש שמצפה לנו עליה לא קטנה, ולכן שכרנו שני פורטרים בתחנת האוטובוס - אחד לכל תיק גב. את התיקים הקטנים לקחנו עלינו. אחרי שסיכמנו מראש על מחיר (20 רופי לאחד) התחלנו במסע הארוך לחיפוש המלון. המחיר הזעום שלקחו הפורטרים כל כך לא מגרד את קצה שווי העבודה שהם עושים - אני, שהייתי צריכה לסחוב רק את עצמי במעלה ההר, בקושי החזקתי מעמד. שלוש פעמים עצרנו בדרך כדי שאני אנוח קצת. בכל עצירה הרגשתי הערצה לפורטרים שלנו, שעשו את אותה דרך בקלילות, עם משקל גדול על הגב ובגיל כפול משלי, אם לא יותר.
כשממש כבר נכנסנו ל-Mall וראינו את המלונות הקטנים הראשונים בדרך, התחילו הפורטרים שלנו לספר לנו על מלונות טובים שהם מכירים. ולא, הם לא לוקחים עמלה - מה פתאום! הם רק ממליצים לנו! אבל מה, אנחנו מכירים כבר את הרעיון - יגידו מה שיגידו, הם לא יצאו מגידרם לעזור למישהו ששילם להם רק 20 רופי, ובטח שלא יסתובבו סתם ככה עם עלוני פרסומת של חצי מהמלונות בעיר. כל מה שהם עושים זה רק לקחת אותנו לראות מלון טוב, שם נשלם מחיר כפול מהרגיל והם יקבלו עמלה שמנה מאוד על כל יום שנשהה במלון.
באמצע ה-Mall קרסתי סופית והכרזתי על מנוחה כללית. הפורטרים ניצלו את ההזדמנות כדי להפעיל עלינו לחץ מסיבי - הם "רק" יראו לנו חדר אחד, ואם הוא לא יהיה טוב יראו לנו חדר אחר - וזה רק שתי דקות הליכה, ונורא זול שם, ולא - הם לא מקבלים עמלה, מה פתאום! אחרי ויכוח קצר בטונים רגועים, עדי הצליח להוציא מאחד הפורטרים שהם בכל זאת מקבלים עמלה. ולא, לא היתה שום מילה של התנצלות. הרי הוא פורטר והוא הודי, והוא לא שיקר - הוא פשוט לא אמר את האמת, ועל השקר שלו הוא יכל לקבל כסף - ובהודו כסף הופך כל דבר אוטומטית ללגיטימי. לא התאימה לנו העמלה ולא התאים לנו השקר, ואנחנו נפרדנו מהפורטרים באותה נקודה באמצע ה-Mall.
בשארית הדרך עד למלון שבחרנו אנחנו תפקדנו כפורטרים של עצמנו, סוחבים את התיקים הכבדים בעלייה התלולה מאוד - והארוכה מאוד, מקללים את ההימלאיה עם כל צעד וצעד. אין לי מושג איך, אבל הצלחתי לסחוב את התיק חצי מהדרך הזו, לפני שבחור נחמד שהראה לנו את המלון שהוא עובד בו הציע גם לסחוב לי את התיק עד אליו (כבר לא היה לנו כח לחשוד בקשר לעמלה, והוא נראה בסדר). בשאר הדרך סחבתי את עצמי, וגם זה לא היה קל. התמקמנו בסופו של דבר באותו המלון שהראה לנו הנחמד - מלון Uphar, המלון הגבוה ביותר שראינו, וגם השקט ביותר עם הנוף היפה ביותר. זה היה שווה את הטיפוס התלול.
בסוף היום הרגשתי גיבורה - טיפסתי על הר מהרי ההימאליה, גבוה כמעט כמו האוורסט! טוב, אולי קצת פחות, קצת הרבה פחות, אבל מה שבטוח יותר גבוה ממני. ועוד עשיתי חלק מזה עם מטען על הגב. לכבוד האירוע החלטנו לפנק את עצמנו בקצת שוקולד, מקלחת חמה ושינה מוקדמת מאוד. מגיע לנו, לא?
האסטרולוג
בשימלה עצמה אין יותר מדי תעסוקה מעבר לשיטוטים הלוך חזור ב-Mall וב-Ridge. ההליכה ברחובות האלה מאוד נעימה, אני יכולה להגיד אפילו שזה אחד המקומות היותר נעימים לשהות בהם בהודו, מכל המקומות שהינו בהם עד כה. אחד הגורמים העיקריים לנעימות הזו היא שהרוכלים והמוכרים בחנויות לא מציקים - זה המקום הראשון בהודו שיכלנו להכנס בו לכל חנות או להסתכל על כל חלון ראווה, ולדעת שנוכל לצאת משם או לחלוף בלי רגשי אשמה על שלא קנינו כלום. הרחובות נעימים ויפים, האנשים חביבים והנוף מדהים, אבל מעבר לזה אין יותר מדי. אין ממש תעסוקה בשימלה, והעובדה שהחנויות נפתחות מאוחר ונסגרות מוקדם גם לא תרמה לעניין.
החלטנו שאין ברירה - אם אנחנו רוצים להנות משימלה באמת אנחנו חייבים לעשות מעשה ולהעסיק את עצמנו, ולכן עשינו מעשה שמעולם לא חשבנו שיקרה - קבענו פגישה עם אסטרולוג. לא שאנחנו מאמינים באסטרולוגיה, להפך - אני לא חושבת שאני מכירה אנשים יותר סקפטיים ממני ומעדי. אנחנו תמיד צריכים עשרות הוכחות, רצוי של מדענים, כדי להחליט שאנחנו מאמינים במשהו, ואם אנחנו לא סומכים על ההוכחה הכתובה - ננסה בעצמנו ורק אז נחליט שהנה הדבר אפשרי. ובכלל, את הרעיון לפגוש אסטרולוג לקחנו מטיפ שמצאנו ב"למטייל", לא חשבנו על זה לבד.
לששון האסטרולוג חיכינו בבית קפה באמצע ה-Mall, בלי לדעת ממש למה ולמי לצפות. הרבה הודים מבוגרים נכנסו, לבושים בצורה שנראית כמו לבוש של אסטרולוגים. בכל אחד מהם חיפשתי את המבט המחפש - אולי אחד מהם האסטרולוג שלנו? אך כל אלה נכנסו ויצאו בלי לברר אם אנחנו מחכים להם, ודווקא כשנכנס בחור צעיר מהם, עם לבוש מערבי ושיער צבוע, לא חשבתי לרגע שהוא האסטרולוג. כשהוא שאל אם אנחנו מחכים לו, שמחתי שהתמזל מזלנו עם אסטרולוג עם ראש מערבי.
לאסטרולוג קוראים ששון, גג`נדר ששון בשבילכם. ולא, ששון זה לא שם שישראלים הדביקו לו, כמו שהדביקו להרבה בעלי עסקים הודים אחרים - ששון הוא שם משפחתו האמיתי (המשפחה היגרה מעירק). ששון רק התישב לידנו בבית הקפה, וכבר התחיל לדבר עלי, כאילו הוא החבר הכי טוב שלי מהגן, לפחות. ששון ידע להגיד תכונות אופי מדויקות, בעיות בריאותיות ומאפיינים אישיים שלי - כולם דברים ספציפים שלא יכולים להשתמע לשני פנים, וכל זאת בלי שאגיד לו שום מידע שנחוץ בדרך כלל לאסטרולוגים מערביים (תאריך ושעת לידה, עד כמה שאני מבינה). את העניין ששון הסביר בכך שהוא "מרגיש את האנרגיות" שלנו. בעשר הדקות הראשונות הללו ששון קנה את אמוננו.
נפגשנו עם ששון במשך שלושת הימים הבאים - בכל פעם פגישה או שתים ביום, ובכל פעם קיבלנו מידע מדהים עלינו ועל המשפחות שלנו (חלקן לפי תאריך לידה וחלקן בלי מידע כלל). ששון ניתח את האישיות שלי ושל עדי לפרטים, וקלע בתיאורו כמעט ללא נפילות. הוא הצביע לנו על נקודות חולשה ובעיות הדרושות שיפור, ואמר לנו בדיוק מה עלינו לעשות כדי לתקן זאת. כל אלה דברים שכבר ידענו, הרי את עצמנו אנחנו מכירים יותר טוב מכולם, אבל כנראה שכשמישהו מבחוץ בא ומצביע על הבעיה, ואומר אותה בקול רם - הדברים נעשים ברורים יותר ונהיה ברור כיצד יש לטפל בהם.
תוך כדי הפגישות הללו ששון סיפר לנו המון על התרבות ההודית, בהשוואה לתרבות היהודית: מסתבר שהחגים ההודים והחגים היהודיים נחגגים בצורה דומה מאוד, למשל חנוכה - בזמן שאנחנו מדליקים חנוכיות, בהודו נחגג באותו זמן הדיוואלי, שבו מדליקים אין ספור נרות, וכשלנו יש עשרה ימים נוראים בתחילת השנה שנגמרים ביום כיפור - בכל שנה גם בהודו ישנם עשרה ימים של צום שבסופם יום השלכת חטאים, בו שורפים דמויות המציינות את שלושת החטאים העיקריים, וכמובן ישנו ההולי - חג הצבעים המטורף שמקביל לפורים.
אם לא ששון הינו עוזבים את שימלה אחרי יומיים שלושה, העברנו את הימים בין הפגישות שלנו איתו, ונדהמנו מהידע שלו, הידע הכללי והידע עלינו, בכל פעם מחדש. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה - נומרולוגיה, אסטרולוגיה, או סתם הבנה טובה של בני אדם - ששון היה פשוט מרתק ומדהים, ואני שמחה שפגשנו בו. נראה שמשהו במקום הזה, הודו הזאת, גורם לנו לאחרונה לעבור חוויות שנכנסות תחת ההגדרה של "רוחניות". אולי מה שמשפיע עלינו הוא האווירה הכללית - אנחנו הרי נמצאים במדינה בה כל תושב מאמין באל אחד לפחות, מפות אסטרולוגיות של תינוקות קבילות כתעודת לידה, ואנשים מעריצים אלילים כמו כוכבי קולנוע (יש אפילו אלה שהופיעה לראשונה בסרט בוליוודי, ומאז הפופולריות שלה רק צוברת תאוצה). אולי זו האווירה, ואולי פשוט אין אף אחד משמעותי בסביבה שיביע את דעתו על הרוחניות הזאת שתקפה אותנו. אמנם ששון לא גרם לנו להאמין עדיין באסטרולוגיה, אבל הוא כן הביא אותנו להאמין שהנה יש משהו, לא ברור מה, אבל כל הרוחניות ההזויה הזו אולי כן מבוססת על משהו אמיתי.
