מפולין לוורשה
23.5.05. יום שני. ורוצלב-ברלין, 328 ק"מ. ישנים ב-ברלין, הולידי אין שיינפלד איירפורט. Berlin-schoenefeld Airport Holiday Inn, Hans Grade Allee 5, Berlin, 12529, Germany. 49-30-634010.
ארוחת-בוקר במלון בוורוצלב. יוצאים במכונית לעבר ברלין. עוצרים באזור חנויות, בגשם דק, לפני מעבר הגבול -; כדי להיפטר משארית הזלוטי הפולני. קונים עוד כמה שימורי-בשר (קופסת שמאואץ-אווזים פולני שעתיד להזכיר לנו בערגה את הטיול בשובנו הביתה) ודברי קרמיקה מקומית יפה מאוד. הדסה משלימה קניית מתנות מגוונות לנכדים ולנכדות. יושבים במסעדה למרק פולני אחרון לפני הכניסה לגרמניה, כי כבר צהריים והדרך התארכה. בתחנת הגבול עוברות מכוניות פולניות וגרמניות ללא בדיקה כמעט, ורק אותנו עוצרים לבדיקת דרכונים, כפי שהיה כאשר נכנסנו לפולין. מוזר. אולי יש סימן על המכונית שהיא שכורה, ולכן הבדיקה אצלנו יותר קפדנית. לוקחים מאיתנו את הדרכונים, מראים לנו לנסוע מטרים אחדים קדימה ולחנות בצד, ורק לאחר כעשר דקות מחזירים לנו אותם כשהם מלאים בחותמות פולניות, לאות שיצאנו מהמדינה. אולי לקח להם זמן להתמצא בדרכונים הנפתחים מימין לשמאל, ואולי אצלם השוטרים אחד יודע קרוא והשני יודע כתוב אנגלית.
מגיעים די בקלות למלון הולידיי-אין שיינפלד, ליד נמל התעופה, נמל שאינו גדול במיוחד ואשר ממנו התחלנו את המסע. חזרנו מפולין לגרמניה. להיטלר זה לקח כחמש שנים ולנו רק שבועיים. לאחר מנוחה קצרה, בשש בערב, יוצאים במכונית ל-ברלין עצמה. מצליחים להגיע לפי המפה עד לאונטר דן-לינדן, מהצד שהיה ברלין המזרחית, והלאה אל כיפת הרייכסטאג השקופה, שהאנשים הפוסעים ועולים בה במעגלים נראים מרחוק כנחיל נמלים אין-סופי. משם לאנדרטה המרשימה בקצה הטירגארטן, ליד הרייכסטאג, המוקדשת ליהודים שנרצחו בשואה. אין ספק שזו אנדרטה מרשימה ואמיצה מאוד, ומי שיזם ומי שתיכנן וביצע אותה ראויים לכל שבח היסטורי ואמנותי.
זוהי חלקה גדולה מאוד של גושי בטון יצוק-בלחץ ולכן חלק, גושים מרובעים בגדלים שונים אך בשורות סימטריות לחלוטין, בכל פינה אתה רואה, בזווית של תשעים מעלות, את שתי הזרועות-הדרכים שנוצרות בין גושי המצבות האילמות הללו. ממש סדר גרמני. אין שום כיתוב על גושי המצבות. רק במקום אחד, ליד ביתן המודיעין, ישנה כתובת בשפות אחדות שמסבירה את ייעודה של האנדרטה שהיא בעצם שדה של אנדרטאות אילמות. ואנשים מסתובבים בין גושי הבטון כמו הולכים לעיתים לאיבוד משום שיש בשדרות הללו גושים שגבוהים מקומת אדם. יש גם כניסה יורדת למוזיאון שנמצא בקומת המרתף, אבל בגלל השעה המאוחרת, הוא כבר סגור.
אנחנו מתרשמים במיוחד מהאנדרטה מפני שהיא מעין סיכום באבן לכל המסע שלנו -; שדה המצבות המחוקות-ברובן בדשא-הקיץ בבית-הקברות בביאליסטוק, שדה הסלעים המסמלים את קהילות ישראל שנכחדו בטרבלינקה, שדה המצבות הנטושות בדשא הדשן בלודז`, שדה ארובות החימום העשויות לבנים אדומות-חיוורות שנותרו ממה שהיו פעם צריפי ה"בלוקים" האיומים של מחנה ההשמדה בירקנאו, שתי שורות הבניינים הטמאים באדום-חום, המהווים את עיקרו של מחנה ההשמדה אושוויץ, שדה המצבות העתיקות ליד בית-הכנסת של הרמ"א בקאז`ימייז` -; ואיכשהוא מתנקזות כל האבנים הללו לשדה של גושי הבטון המלוטשים, ההולכים ומתכהים בגלל שעת הערב היורד, ומסמלים דווקא באילמותם את הנוכחות הנצחית של הנרצחים וגם מכניסים את הפוסע ביניהם להלך-רוח מיוחד שנובע דווקא מתוך האלם, מתוך כך שאין משפיעים עליו תצוגות ותמונות ומספרים. שום ביקור ב"יד ושם" החדש לא ימחיש לאדם את מה שהוא חש בטיילו בין מצבות האבן הדוממות של האנדרטה האילמת ב-ברלין.
מתוך "דף מידע" עברי, המחולק ב"אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה", וכמובן יש דפים זהים בשפות אחרות: האדריכלות והאדריכל: בקרבת שער ברנדבורג הוקם בין השנים 2005-2003 אתר הזיכרון, על פי התיכנון של האדריכל [היהודי-אמריקאי] פיטר אייזמן. תיכנון זה מציג התמודדות עם המושג אתר הנצחה בצורה קיצונית. בין השאר משום שהוא נמנע מכל סמליות אפשרית. באתר 2,711 מצבות בטון, המוצבות בצורה של רשת, המאפשרת למבקר לעבור דרכן פנימה והחוצה מכל צד אפשרי. מרכז המידע הינו תת-קרקעי, הגישה אליו נעשית דרך מדרגותו ומעלית, והוא נמצא בצד הדרום-מזרחי של שדה המצבות. במרכז התת-קרקעי ניתן למצוא מידע על קורבנות השואה, אתרי ההשמדה וכן על אתרי ההנצחה הקיימים כיום. [הוא מקושר עם מרכז המידע הממוחשב בארכיון "יד ושם" בירושלים].
לתחילת הכתבה
על האנדרטה
האם קיימים בונקרים ממלחמת העולם השנייה מתחת לשטח אתר הזיכרון? בפינה הצפון-מזרחית של שטח אתר הזיכרון נמצא הבונקר שנבנה מתחת למשכן הרשמי של גבלס. הבונקר לא שונה בעקבות בניית האתר. ה"בונקר של הפיהרר" שכן כ-200 עד 300 מטר דרומית לאתר, ברחוב פוס. מה חשיבתם של לאה רוס והשדולה לאתר הזיכרון? העיתונאית לאה רוס והשדולה לאתר הזיכרון, שנוסדה כלובי להקמת אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה, נתנו בשנים 1989-1988 את הדחיפה הראשונה להקמת אתר הזיכרון, והגיעו מאז להישגים מרשימים בפרוייקט. מדוע מוקדש אתר הזיכרון רק לקורבנות המלחמה היהודים? לאחר ויכוחים ארוכים החליט הבונדנסטאג בשנת 1999 להקדיש את אתר הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה. בצורה זו מודגש כי ההודאה בייחודיות הפשע נגד היהודים, והאחריות ההיסטורית -; הינן חלק עיקרי במודעות הלאומית של גרמניה.
מדוע הוקם אתר הזיכרון במיקום זה? מיקום אתר הזיכרון בלב -ברלין ובשכנות לשגרירויות, מוסדות תרבות, בנייני עסקים ומגורים, ולצד הפארק העירוני "טירגרטן" -; מבטא את האופי הציבורי שלו. שילובו במרכז ההיסטורי של העיר, בתוך רובע בית הנבחרים והמימשל, מבהירה כי האתר מיועד למימשל ולאזרחים בעת ובעונה אחת.
מדוע מיספרן של המצבות דווקא 2,711 ומאיזה חומר הן עשויות? המיספר הכללי של 2,711 מצבות מתקבל מהמימדים עליהם החליט האדריכל, בהתחשב בנתונים הקיימים. אין כל קשר או מובן סמלי עם מיספרם של הקורבנות. המצבות הוכנו בקרבת -ברלין מבטון חזק במיוחד, צבוע באפור ומתעבה מאליו. בכדי להבטיח את שמירת פני משטח המצבות, לזמן ארוך ככל האפשר -; הן עברו מיספר שלבי עיבוד, בתהליך המאפשר בין השאר ניקוי של גרפיטי בקלות יחסית.
בטור של תום שגב ב"מוסף הארץ", מיום 6.5.05, הוא מספר על ביקורו באנדרטה, עוד בטרם התקיים טקס חניכתה הרשמי, בחברת לאה רוש (כך הוא כותב את שמה); היא שדרנית טלוויזיה ידועה בגרמניה ופובליציסטית בת 69, שהתגייסה בעקשנות ובאומץ במשך שבע-עשרה שנה להגשים רעיון שהעלה ההיסטוריון אברהרד יקל. היא אינה יהודייה, ואת השם לאה אימצה כשהיתה בת עשרים, מתוך הזדהות עם היהודים. בספר הטלפונים כתוב שמה הפרטי -; אדית. סבה מצד אימה, זמר אופרה שהועסק זמן קצר במטרופוליטן של ניו-יורק, היה יהודי.
ערך המגרש הגדול בשוק הנדל"ן נאמד ביותר ממאה מיליון יורו. הקמת האנדרטה עלתה למשלם המיסים הגרמני 27.6 מיליון יורו. "זה לא הרבה, יחסית למה שהנאצים שדדו מהיהודים," אומרת לו לאה רוש.
"כדי למנוע שכל נער ניאו-נאצי וכל מטורף מכחיש-שואה ישחית את הבלוקים בכתובת גרפיטי -; כיסו אותם בחומר מיוחד המאפשר בקלות יחסית להסיר את הצבע. פתאום התגלה שחברת דגוסה, המייצרת את החומר הזה, סיפקה בתקופת המישטר הנאצי את הציקלון ב`, זה הרעל ששימש לרצח היהודים במחנות-ההשמדה. כמה מחברי ההנהלה של הקרן שפיקחה על הפרוייקט לא ידעו נפשם מרוב בושה, והיהודים דרשו להעביר את החוזה לחברה אחרת. זו היתה גם עמדתה של לאה רוש. אבל רוב החברים סברו שיש להמשיך עם רגוסה, וכך היה. חברי ההנהלה לא הצביעו, כדי שהיהודים לא ימצאו את עצמם במיעוט."
לתחילת הכתבה
מסעדה בבית הסופרים
ממשיכים במכונית למצוא מסעדה הולמת לארוחת הערב של סיום המסע, סעודה שבה יהודית ואני המזמינים. אמנם בכול התחלקנו שווה בשווה במסע, גם בהוצאות שכירת המכונית והדלק, אבל יגאל נהג לבדו 2,880 קילומטר ולא ביקש שיחליפוהו משום שהוא נהנה לנהוג וחייב לחוש תמיד שהוא בשליטה במצב, ובוודאי קשה לו כאשר מישהו אחר נוהג. חולפים הלוך ושוב על פני הקו-דאם ולא מוצאים מסעדה שכדאי לעצור לידה. גם סביבת הכנסייה החרבה על שם וילהלם, שם עברנו קודם, כבר קצת לא מוכרת לנו ואנחנו לא מוצאים את חזית הבניין של חנות הכלבו הידועה KDV שקומת המעדנים שלו היא אגדה, ויש בה מסעדה טובה. לבסוף יגאל חותך ימינה באחד הרחובות הנכנסים לקו-דאם, כשפנינו חזרה לכיוון הכנסיה החרבה, ומתברר שחתך טוב.
אנחנו עוצרים ליד מסעדה איטלקית אבל ממול אני מבחין בבית סופרים מואר עם חלונות-ראווה קטנים בקיר לספרים ולהודעות, וגם מסעדה מוגבהת מעל גן. אני נכנס ושואל אישה אחת, שבדיוק יורדת במדרגות, איך המסעדה כאן, והיא ממליצה בכל לב. נכנסים. זה אכן בית הסופרים של -ברלין! -; יש לי גם כתובת הרחוב שטרם הכנסתי כאן (משום מה אני לא מוצא את הדף שלקחתי כדי לכתוב להם, ובסוף לא כתבתי. אבל אין בעייה, מי שרוצה להגיע למסעדה של בית הסופרים צריך רק לשאול על הכתובת של מוזיאון קטה קולביץ ב-ברלין). המסעדה בבית הסופרים היא מקום תרבותי ומיוחד מאוד, כך גם הקהל היושב בה. לא נעים לומר, הרבה יותר אינטלקטואלי מהקהל שראינו במסעדות בפולניה. ממש אירופה התרבותית במיטבה.
שותים ברלינר פילזן. אני לוקח שלושה מדליוני פילה חזיר עם לביבת אטריות מוקפצות או קלויות, עד כדי הן פריכות, יחד עם ירקות ברוטב חמוץ-מתוק. מנה יוצאת מן הכלל, בייחוד לביבת האטריות החרוכות-מעט ונשברות בפה. יש מנה דומה לזו של אטריות חרוכות בקצותיהן ב"צ`אינה קורט" ברחוב שלום עליכם בתל אביב. הדסה לוקחת דג עם ריזוטו. גם יהודית ויגאל לוקחים מנות טעימות כשלי, יחד 75 יורו שהם כ-400 שקל לארבעה אנשים, והבישול מעולה.
כשיוצאים רואים כי הבניין ההיסטורי הזה, שיש לו גם גן נאה, הוא בניין שכן למוזיאון קטה קולביץ, בבניין שהיה גם ביתה. בהחלט מקום שראוי לחזור ולבקר בו ביום מן הימים. אני לוקח את הכתובת של בית הסופרים כי מחלקים, בגרמנית כמובן, דף על הפעילויות הנערכות בו וגם הערב יש באגף אחר שלו הרצאה, בגרמנית כמובן. ועולה בדעתי לכתוב להם, בשובי ארצה, על התרגום הגרמני של ספרי "אנשי סדום" שיצא לאור לפני קצת יותר משנה.
חזרה הביתה
24.5.05 - יום שלישי - טיסה מברלין לת"א. מגיעים לנתב"ג 16.00 זמן ישראל. בבוקר עוד קופצים עם המכונית למלא אותה דלק לפני החזרתה, ולקנות קצת שוקולדים טובים, בהמלצת יגאל, "ריטר ספורט" ממולא מרצפן, ויש גם מילויים אחרים. ממש מעדן. כשאני חוזר ארצה אני מחביא אותו מאורחים כדי להתענג עליו לבד. אבל כאן המחירים גבוהים מאוד, בהשוואה לפולניה. הטיסה באל על כמו טיסה באל על. האווירה ביתית. את העוף בארוחת-הצהריים אי אפשר לאכול. אני מסתפק במנת החומוס, שתוצאותיה כבר תוכרנה בבית, הרחק מחלל המטוס הדחוס. קורא עיתון ומשתדל לישון. סוף המסע. תמיד קצת אנטי-קליימקס. סתמי.
לתחילת הכתבה
