דרומית לסידני
דרומית לסידני נגמר לנו הנוזל הכחול. כשקיבלנו את הקרוואן הראה לנו הנציג את המקלחת והשירותים, הסתכל עלינו כממתיק סוד ואמר: אתם תמצאו שהמקלחות והשירותים הציבוריים בפארקים הם נוחים ביותר, ולא יסף. כיוון שאני ואשת חיקי הנצחית מבינים רמזים, הסבנו מיד את התא למחסן, והסברנו לילדים שאין להשתמש בשירותים ובמקלחת הללו פרט למקרה חירום. אחרי חצי שעה בעודנו מג`עג`עים החוצה מפאתי סידני עם המשאית המגושמת, הודיעה תמר על מקרה חירום ונכנסה למחסן לפיפי בכורה. עצרנו בצד הדרך והתעניינו איך היה לה. היא חייכה בהנאה ואמרה שהכי כיף זה להוריד את המים כי הם כחולים. אחרי עוד עשר דקות התרחש אירוע חירומי נוסף - הפעם לגלעד. מחוץ לדלת שמענו בקנאה איך הידיות מסתובבות ודימינו את המים הכחולים זורמים כיין.
באותו ערב לא יכולנו יותר להתאפק ובמקום לשרך דרכנו מחוץ לתיבה אל השירותים שבפארק, ניסינו את הפלא. ההנאה היתה מושלמת. התא כל כך קרוב אליך שההרגשה היא כמו לעשות במכנסיים, רק בלי להרטיב את הסדין. שלא להזכיר את ידית הקסם עם הנוזל הכחול המשרה רוך ונועם על התהליך כולו.
במשך היומיים הבאים כל חברי המשפחה החלו לשתות כמו משוגעים. העברנו את המחסן למחסן והתרנו לכל החפץ בכך להשתין בלי להמתין. אחרי שבועיים מהנים לאורך החופים בהם ירדנו דרומה עד נורומה וחזרנו שמתי לב שהנוזל הכחול הולך ואוזל. בתחילה הנהגנו משטר חירום שבו לכל חבר משפחה זכות לשלושה פיפים בשעה. אחר כך ירדנו לאחד בשעה ולבסוף התרנו שתי שתינות לראש ביממה. שמתי לב שאף אחד לא משתמש בשירותים הציבוריים על אף הגזירות, והסתבר לי שכולם מתאפקים בסבלנות כדי לעשות באוטו. ואני בהתחלה חשבתי שרק אני עליתי על הרעיון של ההתאפקות.
דרומית לסידני בחוף קולדייל (Coledale) נגמר לנו הנוזל הכחול לחלוטין. למרות שהחוף היה יפה ועם תנאים מעולים לגלישה, היתה הסכמה משפחתית נדירה שעלינו לעלות לסידני בהקדם, כיוון שמיצינו את החלק הדרומי, ומשום שצריך להשאיר זמן גם לחופים בצפון, ופרט לכך ייתכן שבסידני נוכל לקנות את הנוזל לשירותים, כך המהמנו אחד לשני. על כביש מספר אחת בואכה סידני, ואחר כך על כביש שלוש עצרנו בכל בית עסק שיכולנו. כאשר ביקשתי את ה"בלו ליקוויד", הביאו לי המוכרים בחנויות סוגי שוופס משונים, סבון להפרחת בלונים לילדים, נוזל להכנת ארטיק אננס וצבעי שמן. מיואש פניתי לבתי מרקחת אך להם לא היו כלל נוזלים כחולים פרט לתרכיז מונע נפיחות בשעת שינה.
קבענו שלא נתרחק מהעיר הגדולה וחיפשנו פארק לאומי קרוב. מצאנו את Lane Cove NP שבפאתי סידני, והעמדנו שם את הבהמה שלנו. חשבנו שנוכל לשלב גם טיול בטבע האוסטרלי תוך כדי ביצוע המשימה המרכזית שלנו, אך התבדינו. הפארק מציע בעיקר מסלולי ג`וגינג לאורך ערוץ מטונף, העובר בתוך צמחייה מונוכרומטית, והומוגנית- כלומר משעממת. החלטנו לא להישאר בו יותר משלושה ימים.
בבקר קרה לנו נס, ומצאתי בקבוק מים כחולים באחד הכוכים בקרוואן. אחרי מישוש, הרחה וטעימה היה ברור לחלוטין שזהו החומר שלנו, ומיד מזגתי ממנו למיכל הכימי. ידענו שאנו חיים על זמן שאול, קיפלנו מהר ויצאנו לעיירה המקסימה ווי ווי (Woy woy). נעמה והילדים נשארו לצפות בשקנאים לאורך האגם ואני התיישבתי באינטרנט קפה חמוד ומשכתי מיילים. האוסטרלים חברותיים ומהר מאוד קיבלתי קפה והתפתחה שיחה.
- מאיפה אתה?
- אני מישראל, אצלנו בכלל אין קרוואנים ובטח שלא עם שירותים.
- אה... אתה מטייל כאן עם קרוואן.. יפה ולאן נוסעים?
- הבעיה איתם זה שבחברות ההשכרה לא נותנים לך את כל הציוד הדרוש. הנה לדוגמא, לנו כמעט ונגמר הנוזל הכחול של השירותים.
- אתם ממש משתמשים בהם?
-רק לחירום, אתה יודע. אבל מה לעשות, אנחנו ארבעה, פה חירום שם חירום, וצ`יק צ`אק אתה תקוע בלי נוזל כחול.
- ואיפה הייתם עד עכשיו?
- איפה לא. בסידני בכל החנויות, בסופרים, בבתי מרקחת. אף אחד לא יודע מה אנחנו רוצים ממנו.
- אתם גם מטיילים?
בשלב הזה אני מפסיק להעמיד פנים ומספר לו על השתינות בקרוון, על המשבר שהיה לנו בקולדייל ועל הנס של הבוקר, שמי יודע עד מתי יחזיק. במקום ללעוג לי הוא מספר לי בדמעות שחווית הילדות היקרה לו ביותר היא הטלת מימיו בקרוון של סבא שלו ז"ל. אנחנו נופלים זה בזרועותיו של זה כאחים. הוא לא מחייב אותי על הקפה ומייעץ לי לחפש ב-warehouse. אני שואל אותו איזה מין שם זה "איפה בית" והוא אומר שיש לי טעות בספלינג. אני אומר לו שכל הסיפור הזה נולד מטעות בכישוף, ויוצא לחפש את הילדים.
יומיינה
לקראת ערב מצוידים באופטימיות זהירה אנו מתנהלים עם המשאית שלנו לעבר יומיינה (Umina) מרחק עשר דקות נסיעה מווי ווי. על מפרץ מקסים עם חוף חולי וגלים טובים שוכן פארק קראוונים מדוגם, עם משחקיות, בריכה יפהפיה, מגרשי טניס, ברביקיואים (שבמובן מסוים הם הקיואים שלנו), ואפילו שירותים ומקלחות למי שאין לו, או שאין לו נוזל.
אני מתעורר בבקר מוקדם במיוחד ויוצא לטיול לאורך המפרץ. כמה אוסטרלים עם כלבים מברכים אותי בחולפם על פני. במרחק - אי שמלחך את האופק, ומכל עבר בתים עם צמחייה ירוקה נשפכים לחוף. שלווה אוסטרלית ללא דאגות (no worries). לפתע אני מרגיש את השלפוחית, ומיד חוזר על עקבותיי כדי שלא אצטרך לבזבז את מי האפסיים על מי האוקיאנוס. אני מספיק להגיע בזמן. כשכולם מתעוררים, אנחנו יורדים לחוף לגלוש, לומדים קצת, וקופצים לווי ווי לחפש warehouse. בדרך אנחנו מתקנים את הצפצפה של הבהמה שלנו, קונים לי גלשן חדש במקום השבור, ומחדשים את ארון בגדי הים שלנו. אנחנו מקפידים לשאול כל אחד על הנוזל הכחול אך מעלים חרס בידנו. גלעד מציע לקנות גואש כחול ולערבב עם תה ארל גריי וסודה, ואני נוטה יותר מפיזה להסכים עם הרעיון, אך נעמה מטילה וטו משיקולי ריח, ואנחנו חוזרים לפארק.
למחרת אנחנו מתפצלים לשני כוחות. כח א` הכולל אותי, יוצא ברכבת לסידני. כח ב`, הכולל את השאר, יורד לחוף לשחק בחול. הרכבת חולפת בנופים פסטורליים ואחרי חצי ספר ושעה נסיעה אני בתחנה מרכזית. דמיינתי שבמנהרות התחנה האפלות כושים לבושי בלויים ילחשו לי "בלו ליקוויד ברוד`ר?", "גוד סטאף, גוד סטאף", אך לא היו שם מנהרות כלל. אחרי ארבע שעות בסידני אני חוזר בלי הסחורה ועם המסקנה שבחנויות "איפה הבית?" אין שום נוזל כחול - מקסימום סגול.
גם כח ב` לא עשה הרבה, ומה שעשה החריב לו הים. ביומיינה יש לנו מסלול קבוע: ים-בריכה-לימודים-ים-בריכה-אוכל. תמר החלה מתקדמת בצעדי ענק ביכולות השחייה שלה, וזאת בזכות אימוני קינאה מיוחדים שנעמה ואני עורכים לה. זה הולך כך: בשלב הראשון אני מסביר לתמר איך להכניס ראש למים. בשלב הבא תמר מתעלמת ממני. בשלב השלישי נעמה מחבקת את גלעד, ובמקרה הצורך אומרת לו כמה הוא מתוק וחמוד. ואז תמר בניסיון נואש לעצור את המפולת זועקת "אמא תראי אותי!" וצוללת שתי בריכות בלי בעיה. בשבועיים האחרונים תמר שברה את השיא הישראלי במאה מטר גב, והשיגה את המינימום האולימפי לבייג`ין בפרפר.
הפארק הלאומי מייול
ביום הרביעי ביומיינה גלעד לקח את הגיטרה והלחין שיר דיכאון בלתי מסתיים כמו שאנסון עתיק. הבנו שאנחנו על אדים ויצאנו מגן העדן. עלינו צפונה לעבר הפארק הלאומי מייול (Myall lakes NP). על גדות אגם פסטורלי בין עצים ושיחים תמימים קבענו את מקומנו. אחרי שעה נעמה קראה לנו החוצה מהקרוואן שם עמדנו בתור לפיפי, לראות דינוזאור גמדי. נזכרנו שלפני כמה ימים ראינו את אותה לטאה מאחורי זכוכית משוריינת בגן החיות "רפטייל זו", ויצאנו לקרוא לאנשים מהאוהל הסמוך לנו. בהתחלה פגשנו את ג`ונס, שנשמע כמו סוכן סי. אי. אי. אבל נראה כמו מתווך. אחר כך הגיעה אשתו ג`יין, שכפי הנראה התחתנה איתו כדי לחסוך אות, ולא שאני מבין איך. הם עם שני ילדים בני שנה ושלוש ובאים לכאן הרבה פעמים מסידני כי המקום שליו ונעים. לאחר שנתנו מבט קצר ביצור שאלו את נעמה למה היא הוציאה אותם מהבירה. אנחנו מתנצלים ועוקבים בדאגה אחרי הזוחל החוזר לפארק היורה ונעלם מעינינו.
תמר ונעמה פורשות להכין מסיכות לפורים, ואנחנו הבנים יוצאים לצוד. אני שולח את גלעד לשחק עם הילד ונכנס בשיחה ידידותית עם טרזן ואישתו. אחרי שעה אנחנו נפגשים לדיווח. גלעד אומר שהילד לא דיבר כמעט וגם מה שאמר היה באנגלית, אז הוא הסתפק בלאבד לו את המשחק שלו על אחד העצים. אמרתי לו שבנסיבות הקיימות זה גם יפה, ושלי נודע שהם כאן עם אוהל ולא עם קרוואן. ניתקנו איתם מגע והמשכנו לחפש. בערך בשקיעה, שהיתה ממש על האגם, ובליווי ברווזים, ברבורים שחורים, ושני דינוזאורים קטנים, הגיע משתתף נוסף. הוא שאל אותי אם הברביקיו כאן על כסף או חינם (סוף סוף מישהו שמבין מי אחראי כאן על הקיו). עניתי לו שבניגוד לשאר הפארקים, שם צריך לתת עשרים סנט לגנבים, כאן זה חינם. שאלתי מאיפה בא והוא ענה שמגרמניה. כשנודע לו שאנחנו מישראל הוא נלחץ וניסה לשכנע אותי שאינו נאצי. החלטתי שממנו בעיקרון אני לא אקח שום נוזל ואפילו לא כחול, ומצדי שימשיכו לייבא פולקסוואגן ולקבל צוללות מהם. למרות שניסה לפתות אותי ולהציע לתת מזרון ים לילדים נשארתי נאמן לאידיאלים שלי ונפרדתי ממנו ללא קבלת טובין כלשהם.
למחרת אחרי טבילת בוקר, בה השתתפו גם הג`ונסים הג`יינים וילדיהם, הגיע לחניון רכב-בית סטייל דונלד דק. זוג אוסטרלי בני כשבעים מסתובב בגרוטאה הזו כבר שבע שנים ברחבי אוסטרליה. הם הולכים בכל טרק אפשרי ולוקחים אותי בריצה, בהליכה, גם אם הגרמני נותן לי פור (כי העם היהודי סבל מספיק וכו`...). אחרי שאני עובר איתם על כל היעדים שהם כבשו ויכבשו מסתבר לי שדונלד דק ואשתו עושים את זה בשירותים הציבוריים. אין להם בכלל כימיים בגרוטאה. דכאון. אני מנתק מהם מגע, ואנחנו מתארגנים לנסיעה.
ניוקאסל
האווירה בקרוון עכורה, כולנו יודעים שנס פח הפיפי עומד להסתיים. אני מנסה להתקשר לחברת ההשכרה ומתייאש אחרי שבעה מענים אוטומטיים (מ"ם בשווא). אנחנו עוצרים בעיר ניוקאסל (Newcastle) לנסיון נואש אחרון. אני עובר חנות-חנות ברחוב הראשי, כולל מעבדות לתיקון מחשבים, מתפרה, קצב, ושני מכשירי בנק אוטומטיים, אך לשווא. אנחנו עושים "מספרי מוות" מי לא ישתמש בשירותים ראשון, ופונים לצאת מהעיר. כשלא הולך אז לא הולך ואנחנו מפספסים את היציאה, ואני שוב צריך להסיע את המשאית בעיר ולעשות U turn ואני מקלל והילדים רבים מאחורה, ונעמה לא מוצאת את המפה, והדיסק נתקע, ופתאום... חריקת בלמים. הבהמה שלנו נעצרת בצד הכביש ואני יוצא כמו מואר מ"מפגשים מהסוג השלישי" אל עבר מרכז ענק לציוד ליאכטות. בזכות העובדה שפספסנו את היציאה מהעיר הגענו אל ארץ הבחירה. קניתי שני בקבוקי ענק של נוזל כחול נפלא וריחני, שיישאר גם למזרח לטוק טוקים, וחזרתי כמנצח לקרוון שם בדיוק גלעד סחט את הטיפות הכחולות האחרונות מהמשאבה. החלטנו לחגוג אותו יום ושמנו חומרים משתנים בבירה של הילדים, ועמדנו מול הכימיים, כמו בתור למכוניות המתנגשות בפסח.
משם נסעו לפורט מקורי (Port Macquarie), התמקמנו בפארק ליד הים וחזרנו לשגרה. שמש, גלישה בים, ארמונות בחול, בריכה כולל אימוני קנאה לתמר, לימודים בפיקוח נעמה, כמה סטייקים מפולפלים בקיו, גשם לשטיפת המשאית, קשת מדהימה, שמש, ושוב ים. וכל היום, בלי להתקמצן, בלי הקצבות, תורות ושאר שטויות, אנחנו משתינים אך ורק בקרוואן, גם אם צריך להתאפק שעה ולא לעשות בים.
אני כבר אמרתי שגלשתי, הגלשן שלי כבר נוח לי, אני יודע לגלוש, אז מה יש להפסיד? מאז הכתבה האחרונה שכתבתי בה, גלשנו בעוד איזה 5 חופים. הקטע שבו עקצה אותי המדוזה לא רגיש עכשיו. אני נמצא בפארק ששמו בלינה, ולא כדאי לגלוש פה.
יש 4 סוגים של גלים:
- גל קטן שאי אפשר לתפוס אותו
- גל בינוני שסוחף אותך לא עד לחוף אם כי הרבה מאוד
- גל די גדול שיכול לסחוף אותך עד החוף
- גל ענקי שאי אפשר להפסיד
אני יכול לתאר מה ההרגשה לגלוש על כל אחד:
- כשהגל עוצר זה מרגיש כמו ברקס חרום בתוך אוטו
- רק כשמגיעים לחוף זה עוצר ושם זה מרגיש כאילו אתה נמצא בתוך מטוס שמתחיל לצבור תנופה
- אם אתה תופס אותו בתוכו הוא פשוט מתרסק עליך ואתה מתהפך, אבל אם אתה עליו, אתה מרגיש שאתה נמצא על חומה ענקית זזה, ואז פתאום היא נופלת ויש רעש כאילו שני שוקולדים מחוברים ניתקים זה מזה ואז אתה גולש על לבנה הרוסה שמגיעה לחוף ועוצרת בבלימה.
כיף לגלוש ומי שרוצה יכול לעשות זאת בארץ. שכחתי לומר שאני גולש על גלשן גוף. אוסטרליה פה היא כיפית ומגוונת.. אז אני גומר לכתוב עכשיו.
