מונאר

במסיבת התה של עליסה: מונאר היא הזיית תה שכאילו נגזרה מתוך ספרו של לואיס קרול. שיחי תה מטופחים, גזומים "על המילימטר" מכסים דונמים על גבי דונמים של נוף הררי נפלא. "אחוזות תה", כך הן נקראות כאן, ואין שם הולם יותר לחוות האלה (שחלקן שייכות, גם הן, למשפחת טאטא) המשרטטות ביד אמן מדוייקת את קווי הנוף מקצה האופק עד קצהו. כאילו מישהו פרש כאן מפה ירוקה משובצת על רכס הגהאטים המערביים.

את משטחי הירק הזה מנקדות נקודות צבעוניות - אלה הם הפועלים והפועלות המקומיים ששכרם הזעום עד חרפה - 90 רופי ליום עבודה - לא מרפה את ידיהם ולא גורם להם שיתרשלו בעבודתם. השיחים נותרים מטופחים עד פליאה, גזעיהם מסוידים לבן והשבילים שביניהם נקיים מאוד. ולא רק זה, אלא שתמיד הם מחייכים, הפועלים, תמיד הם מברכים לשלום ותמיד הם פולטים (בעיקר פולטות) איזה צחקוק כשבתגובה לברכה שלך מישהו מספר בדיחה בהומור פנימי, או בעצם פשוט במאליאלם.

מזג האוויר כאן גם הוא אנגלי - אפרפר וקריר ונוטה לטפטף. ניגוד מושלם לחום וללחות של מישור החוף הקראלי.

מידי פעם עומדים בצד הדרך זוג פועלים במקטורנים ארוכים מאריג גס, פחית צבע בידים והם מסיידים את אבני הגדר של המטע בצבע לבן טרי, כאילו פקדה על כך מלכת הלבבות המקומית. לאט לאט הם מסיידים, כאן במונאר נראה שאין חשש שיערפו את ראשם.

על פניי עובר הודי במכנס קצר, נעליים חצאיות וגרביים משוכות עד הברך, חולצה משובצת ועליה ווסט ירוק, שפם דקיק וכובע קסקט לראשו. טווידלדי מקומי שאיבד את הטווידלדם האנגלי שלו. בהודו, מדינה שהאי-גיון (non-sense) הוא העיקרון המנחה של התנהלותה, נדמה ששדות התה של מונאר הם אי בודד של היגיון במובנו המערבי: שדות, חלקות, שורות, מספרים ואותיות. בית אריזה, תפוקה יומית, חולצות מכופתרות. ואולי בעצם מונאר זו היא החתיכה המשונה שבפאזל - זו שלא חשבת עליה כשדימית את התמונה הגדולה. כנראה שמנה קטנה של היגיון היא מרכיב חובה בכל מתכון של אי-גיון וכמו בכל מקום חדש, אני נאלץ להודות שעוד לא ראיתי כלום ושכן, גם זה - הודו.


בינתיים המשפחה הקטנה, אבא, אמא ובן, נכנסת לשגרת טיול. מחשפים גסט האוס, מתמקמים, קופצים בריקשה למרכז העיירה, קונים פירות בשוק ועוד כמה דברים בסופרמרקט הקולוניאליסטי שהמוכרים בו נראים כמו פקידים חמורי סבר מתוך סרט אימה בריטי. ביום מטיילים ברגל, או באופניים ובערב משחקים שחמט (אני מפסיד תמיד), מתקנים תיקון קטן בציפה הכתומה שאמא שלי קנתה לפני 30 שנה בכלבו אירופאי, ושנסעה איתי לתל ערד ולטול כרם ולניו דלהי. אחד הצדדים נפרם אבל עכשיו כשאמא כאן, ובערכת התפירה יש חוט ומחט , מגיע התיקון. יש פלאפון עם עדכונים על מצב בריאותו של אריק שרון ושיחות תכופות מן הרגיל עם אחי ואחותי המקורקעים לאדמת המולדת מפאת חוק שירות חובה (החיילת) וחוק חינוך חובה (המור�ה).

בערב שבת מכינה אאידה, בעלת הבית, שקשוקה וסלט ישראלי, אבא מקדש בניגון האופייני לו, שלפי דעתי חציו בנוסח אשכנז וחציו בנוסח יענקל`ה שניר. ב"בנו בחרת ואותנו קידשת.." אמא מצטרפת בקולה הגבוה. גם אני מקדש מידי שבוע, לפעמים עם עוד אנשים, לפעמים לבדי, אבל אני לא שר. אולי כי אני עדיין לא אבא.

 בדהאבה אחת פגשנו קיבוצניק צעיר מהצפון וההורים שיחקו ב"פיצוחים" בהצלחה רבה.

בעיירה עצמה אין ממש מקומות נעימיפ לשבת בהם, או לאכול בהם, והאופציות מצטמצמות לגסט האוס שלנו ולמסעדת Rapsy שהיא בעצם דהאבה מעט משודרגת שנמצאת בניו מונאר. בפעם הראשונה בהודו הצטערתי שאין פה איזו מין מסעדות גן שקוראים לה Shri Ganesh או "שאנטי", עם מחצלות וכריות ומנורות צבעוניות מנפאל. עם מוסיקה מערבית ופנקייק ואוכל ישראלי בתפריט. דווקא רציתי לשבת עם ההורים במקום כזה, לקשקש עד שמכבים את האורות מסביבנו, אבל מונאר עדיין לא נכבשה על ידי טעמו של התייר המערבי (או הישראלי) הממוצע ואת הקשקושים של מאוחר בלילה העברנו לגסטהאוס.

 הקסם של מונאר נמצא כולו מחוץ לעיירה עצמה, הרחק מרחובה הראשי הרועש והמבולגן ומהחנויות לממכר תה ותבלינים, הוא נמצא בשדות המופלאים, בדרך שנמתחת לאורך הנהר, מקושטת בשיחי צבעוניים של "כובע הנזיר" ובעצים יפי צמרת. הוא נמצא בערפילי אחר הצהרים, בשעה שאתה שומע את הילדים משחקים בחצר בית הספר, אבל לא רואה אותם מעבר ללובן הסמיך. הוא נמצא בחייכנותם הטבעית של אנשי המקום ובנכונותם לעזור (פעם הציעו לנו טרמפ בריקשה ויצא שנסענו ששה אנשים בריקשה הקטנה שהשתעלה וטיפסה עד שהביאה אותנו עד לכביש הראשי). הוא נמצא בנוכחותו של אוויר חורפי בדרומה הלוהט של הודו, ובירח הצהוב שגם הוא מחייך אליך בשעת זריחתו מעבר להרים, חיוך של חתול ערמומי ושבע.

לתחילת הכתבה

קומילי, קולאם, האשראם של אמה

אמא יש רק אחת (ואבא גם): בדרך חזרה למישור החוף עוד הספקנו לעבור בעיירה קומילי שנמצאת ליד שמורת חיות הבר פריאר (Periyar). קיווינו לראות קצת פילים. אנטילופות ואולי איזה זנב של טיגריס, אבל בסוף אפילו לא נכנסנו לשמורה. כל הדרך לקומילי ירד גשם וגם למחרת - הערפל הסמיך שאפשר לנו לראות מעט יותר מאת קצה האף אחד של השני מנע מאיצנו את ההתחככות עם חיות בר אקזוטיות. קומילי עצמה היא עיירה מאוד לר נעימה, רועשת מלוכלכת וחסרת ייחוד, כשלכך נוספת תעשיית התיירות הקטנה שמתלווה לעסקי שמורת הבר. חנויות מזכרות עם סוחרים קאשמיריים אסרטיביים, מלונות סופר אקסקלוסיביים שמיועדים לחובבי נמרים עשירים ממעבר לים ובתי Home Stay - התשובה ההודית לצימר בצפון. אז בערב בחרנו שלא להתחכך בפריטים נדירים מסוג "מליין אנגלי" ולמחרת בבוקר ויתרנו על פיל אפריקאי ומצאנו את עצמנו בג`יפ "סקורפיו" (הרי קרוב לחיית בר שמצאנו) בדרך לקוטאיאם. מקוטאיאם המשכנו בסירה דרך הבקווטרז לאלפי (Alappuzha), שמבותרת על ידי שתי תעלות מים ויש בה אווירה נעימה.

למחרת, עדיין בשוונג של נסיעות, עלינו על המעבורת המפורסמת שמפליגה לקולאם. זה כבר היה השיט הרביעי בתוך שבועיים בבקווטרז של קראלה והעין כבר התחילה להתרגל לנוף, מה שנתן ליתר הגוף את ההזדמנות להרגע, להשתחרר, להתמכר לשלווה שבתנועה על פני מים שקטים. זה שיט ארוך ויש זמן לקרוא, לפטפט, לחשוב מחשבות. אמא שלי אומרת שהזמן הזה, חוסר הדאגות והמטלות, האפשרות לשקוע בהרהורים כאוות נפשך, הוא הפינוק הכי גדול של הטיול, יותר ממה שרואים או עושים. אחרי שאני מהרהר כאוות נפשי בעניין - אני נוטה להסכים.

אחרי הצהרים הגענו לאשראם של מאתה אמריתאנאדטנטמאיי, או "אמה - האם המחבקת". זה מקום מוזר: המקדש הקטן המצועצע כמיטב המסורת, מוקף מכל עבריו במגדלים ורודים. אלה בעצם בניינים רבי קומות שהוקמו כדי לשכן אלפי הדיירים והאורחים של האשראם, ואם כי אני יכול להבין את מצוקת הקרקע ואת ההכרח למצוא פתרון פרקטי לביקוש הגובר, אשראם שחזותו עומדת בסתירה מוחלטת לסביבתו הטבעית הוא בעיני קונספט משונה.

מי שמאכלס כרגע את האשראם הם חסידיה של אמה, רובם הודים ומקצתם (אם כי יש כאן לא מעט כאלה) מערביים. מאיזושהי סיבה קיימת מעין הפרדה בין המקומיים לזרים ונדיר למצוא שולחן מעורב בחדר האוכל או חבורה מעורבת בחצר הגדולה. באופן כללי היתה שם אווירה משונה, אולי כי אמה עצמה לא נמצאה באשראם באותם ימים, אבל היה נראה לי שמדובר במקום קצת חסר פוקוס, אולי בגלל שהוא התמקד בדמות הגורו שלו יותר מאשר במישנתה, בהנחה שמישנה כזו בכלל קיימת.

האשראם התגבש סביב אמה, שמאז ילדותה עסקה בניחום אנשים, עזרה לנזקקים, טיפול בחולים וכיוצא באלה וכיום הוא מרכז מספר מרשים של פרוייקטים לרווחת הזולת, לא מעט מהם כתגובה לצונאמי של דצמבר 2004, לצד היותו בית למחפשי דרך ולמאמינים. אין כאן סדר יום אמיתי, עם שיעורים מסודרים מדיטציות מודרכות ולמידה מאורגנת. יש זמנים מיוחדים לתפילה, מדיטציה ואכילה אבל מצופה שכל אחד ימצא בעצמו את המקום שלו בתוך המקום, ואם אף פעם לא עשית מדיטציה תצטרך להסתדר בעצמך כל זה טוב ויפה, כנראה שהארה היא לא משהו שמגיעים אליו בעשרה שיעורי אינסטנט, אבל היה משהו מפוזר מאוד, כמעט חסר כוונה, באשראם של אמה. גם ההיצע המרשים של פינוקים מערביים לא מסתדר לי עם מקום של פעילות רוחנית, דוכן מיצים טבעיים, בריכת שחייה, מכונת אספרסו, פיצה ופנקייק בקפיטריה המערבית - כל אלה מסוג הדברים שאתה מגלה שהם מיותרים לחלוטין כשאתה באמת מסתכל פנימה, כאן הם נגישים וזמינים. למעשה התשתית "התיירותית" מפותחת פה יותר מאשר במונאר. את אמה לא זכיתי לפגוש ולא קיבלתי ממנה חיבוק, וקשה לי להבין את ההערצה המוחלטת שאנשים כאן רוחשים לה, אולי הייתי מבין יותר טוב אם היא היתה כאן, אבל לעיני המערביות היה משהו מאוד לא שקט במקום שאמור להיות מאוד שקט. כך או כך זו היתה אחת החוויות המעניינות בקראלה, גם בשביל ההורים שלראשונה נתקלו באותם אנשים מערביים שעזבו הכל, לבשו לבן, האריכו שיער והתחילו לחפש משהו שאבד להם ושאותם פוגשים פה ושם בשבילי הודו, וגם בשביל המשפחה הקטנה זה היה גיבוש מסוג מצחיק. עוד לא יצא לי לחלוק עם ההורים חדרון קטן בקומה השישית (בלי מעלית), שמזכיר חדר בבסיס צסאי מוזנח. לישון על מזרוני ג`ודו שפרושים על הרצפה ולהאזין לבהג`אן - מזמורים דתיים שמטפסים ונכנסים מבעד לחלון הפתוח. אז חיבוק מ"האם המחבקת" לא קיבלתי אבל מה בוער לי לחפש תחליפים כשיש לי כאן את הדבר האמיתי?
 אמא יש רק אחת ואבא גם, וביחד אנחנו ממשיכים אל התחנה הבאה בטיול - חוף ורקאלה.

לתחילת הכתבה

אל המנוחה והנחלה בורקאלה

חוף ורקאלה (Verkala) הוא בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי כמה ימים של התניידות בלתי פוסקת. קשה לי לדמיין מקום תיירותי יותר מזה בהודו, אבל אין מה לעשות - לפעמים צריך גם לנוח. בילינו את הימים ברביצה עצלנית על החוף, קריאה, שיחה ושיטוט הלוך וחזור על הצוק הגבוה שמתנשא מעל החוף ומאכלס עשרות מסעדות, בתי קפה, חנויות מזכרות וסוכנויות טיולים. שתינו קפה ואכלנו פיצה ב-Cafe Italiano, שרימפס ודגים על האש ב-Kerala Coffee House, קנינו קצת מתנות לקרובים וחברים, נשמנו אוויר של ים והחלטנו לוותר על התוכנית להמשיך לקאניאקומארי. המשפחה הקטנה נשארת כאן, ליד הים, מחוץ לזמן, לפחות עד הטיסה שתיקח את ההורים הביתה.

בסוף, אחרי כמה וכמה אננסים טריים על החוף, שיחות על הילדות (שלי ושלהם), שקיעות ורודות וערב שישי אחרון יחד, גם הרגע הזה הגיע. כשליוויתי אותם למונית שתיקח אותם לשדה נפל עלי עצב הפרידה. כבר נפרדתי מההורים לתקופות ארוכות יותר, ואני לא ממש סובל מגעגועים בטיול, אבל זה היה נעים ומוכר ונוח להיות קצת הילד שלהם, גם פה בהודו. להיות מוקף באהבה שאינה תלויה בדבר, במדינה שבה אף אחד בעצם לא מכיר אותי. להיות פנוי לדבר על מה שהיה ועל מה שיהיה. וחוץ מזה - אני גרוע בפרידות.
 כמה שעות אחרי שהם נסעו עליתי אני על הרכבת צפונה. וכשנופי הקוקוס הנצחיים של קראלה עוברים לנגד עיניי ניסיתי לסכם. בקראלה לא היה "הדבר הזה" שכל כך רציתי להראות להורים שלי. לא היו פוג`ות מסתוריות, מקדשים עתיקים, טיילים מיוחדים, טבילות באגמים קדושים ובאבות שחורי עין. זו מדינה מתקדמת, משכילה, נקייה ומודרנית יחסית. רציתי שההורים שלי יראו את רישיקש או ורנאסי, גלי הגנגה וצלצולי הפעמונים והם ראו את בתי המידות של קוצ`ין ושדות התה של מונאר. רציתי שהם ירגישו באנרגיה שמחוללת הכוונה כאן בהודו, אבל אני לא בטוח כמה כוונה יש בקראלה. כאן האנשים נהנים מהחיים האלה יותר מאשר מהחיים הבאים, ואולי זו הסיבה שכולם כאן מחייכים. אבל ההוקים שלי לא נזקקו לגנגה או למגדלים הכתומים של לאקשמאן ג`ולה. הם פגשו את הבן שלהם, ויחד איתו יצאו אל מחוץ לזמן, וראו קצת מהודו, כי כמו תמיד - גם זה הודו, ובהודו כל אחד יכול למצוא את מה שהוא רוצה למצוא.

לתחילת הכתבה