מבוקר עד ערב
14.2.2007: כשהתעוררתי הבוקר לקול נביחות כלבים, ראיתי ורוד מול העיניים. מה זה הורוד הזה לכל הרוחות, שאלתי את עצמי, ולקח לי קצת זמן עד שקלטתי שהורוד הזה זו הכילה הגדולה שסוגרת מסביב למיטה הזוגית שלי. כמה חבל שבפורט קוצ`ין לא היתה לי אחת כזו... כשאני ישן עם כילה זה מיד מחזיר אותי לימי גן הילדים בקיבוץ, אם כי אצלנו אז הכילות היו לבנות. כל קיץ, כשהחום הבלתי ייאמן של עמק בית-שאן היה יורד ואופף את העמק כולו, ועולה מעליו כמו אד מהביל, לוהט ובלתי מתפשר, היו הגננות מוציאות את כל המיטות שלנו, הילדים, החוצה לחצר הגן, תוקעות ברזלים במקומות שהוכנו לכך מראש במיטות הברזל שלנו, ופורשות מעליהם כילות לבנות. וכך היינו מבלים את כל לילות יולי-אוגוסט, מיטה ליד מיטה בחצר הגן, כשמעלינו הכילות ומעליהן שמים זרועי כוכבים שמשגיחים עלינו מלמעלה...
מחוץ לכילה, על הקיר שליד השירותים, מתנהלת לה שיירת נמלים. לאן הן הולכות, מה מוביל אותן, אני שואל את עצמי, ולא נאלץ להמתין יותר מדי עד שמגיע ההסבר: בראש השיירה נמצאת קבוצה גדולה של נמלים היורדת בזהירות במורד הקיר כשהיא נושאת במאמץ משותף זבוב גדול, שסיים את חייו בנסיבות לא ברורות. כנראה שתנועותיי על המיטה הבהילו אותם, כי בבת אחת משא הזבוב כב�ד עליהם, וכל קבוצת הנמלים, יחד עם הזבוב, איבדה את אחיזתה בקיר ונחתה לתהום הרצפה, כחצי מטר למטה. עכשיו דמיינו לעצמכם מה זה בשביל נמלה זעירה ליפול חצי מטר למטה, זה כמו בשבילנו ליפול איזה 400 מטר אני חושב, או משהו כזה. ובכל זאת, הנמלים התאוששו מהנפילה במהירות מפתיעה, והחלו לחפש על הרצפה היכן נחת טרפם... בשלב זה, ולפני שהן ממשיכות ישר לתוך ה"בית" שלי, החלטתי לעשות סדר בברדק והפניתי אותם אחר כבוד החוצה, לכו חפשו את החברות שלכן...
את ארוחת הבוקר אני אוכל במסעדת שיוואסמון שלנו. המוזלי כאן טוב, אם כי מעט פחות מזה שאכלתי בגואה, ואני מחליט שמחר אנסה את המוזלי עם דבש שלהם, נטעם איך הוא. בחוץ כבר מתחיל להיות חם, אפילו לוהט, ואני הולך לסבב חנויות קצר, לחפש רעיונות מה להביא לחבר`ה, לקנות כרטיס לסירה מקולאם לאלפי ליום שישי (300 רופי), ולצ`וטט קצת ברשת. רוני עדיין בקוצ`ין, כך היא כותבת לי, לוקחת שיעורי שירה, לומדת, ונהנית מהמקום. עכשיו אני קצת מסמיק כשהיא כותבת שהיא מבקשת להודות לי שהייתי עבורה בזמן הנכון ובמקום הנכון, ואילולא נפגשנו אולי גם לא היתה מגיעה לקוצ`ין, שכה מיטיבה איתה. חוץ מזה היא גם מתכננת מתישהו לרדת דרומה לוורקלה ולקאניאקומארי, אם כי טרם החליטה מתי.
הבחור ההודי המשופם שמנהל את חדר האינטרנט הזה מזכיר לי משהו שרציתי לכתוב, על נושא השפמים בהודו, כן, כן, שפמים. שמתם לב (אתם שהייתם בהודו) שלמרבית הגברים ההודים יש שפם? וכשאני אומר מרבית, אני מתכוון ל-99.9% מהם, אם לא יותר... אתמול, בעת ההמתנה הארוכה לאוטובוס בטריבנדרום, החלטתי לעשות סקר שפמים. בחנתי את כל מאות הגברים שעברו על פני ברציף התחנה, ורק שניים מהם היו ללא שפמים: אחד נער צעיר, בן 16 לערך, ששפמו טרם צימח ועדיין קשה לקבוע לאיזה קבוצה ישתייך, והשני איש מבוגר, כנראה מורד שנותר משנות ה-60 העליזות. למען הסדר הטוב ראוי לציין כי גם אצל חלק מהנשים ההודיות ניתן לראות חתימת שפם, מין פלומה רכה של שיער שחור אותה הן נושאות בגאווה, אולי כדי להציג תחרות לגבר שלהן... עכשיו אני מיד רואה בדמיוני הפרוע מצב שבו בלילה, במיטה, האשה והבעל משווים שפמים, של מי גדול יותר. וגם כשהבעל מנצח, וגם זה בטח קורה ב-99.9% מהמקרים, עדיין האשה יכולה להרגיש טוב, שהצליחה להתמודד עם בעלה במגרש שלו ולסמן לו שכאן, בבית הזה, מתקיים מאבק לגיטימי על זכויות, ושום דבר לא יינתן בקלות וללא קרב, ככה סתם...
עד שיתקרר קצת ואלך לים, אני חוזר לגסט-האוס לשבת במסעדה שלנו בצל, לשתות מיץ פאפאיה קר ולקרוא קצת. זה גם זמן טוב לשמוע מ"רביבה וסיליה" שלנו איך הן מנהלות כאן את העסק. ובכן, אחת מהשתיים, צ`אמלה, שהיא גם דוברת אנגלית טובה יותר מחברתה, מתיישבת לידי ומספרת שהמבנה החד-קומתי שבו יש חמישה חדרים (כולל שלי) והמסעדה, הם שלה, ואילו המבנה הדו-קומתי הצמוד אליו, עם כניסה משותפת דרך חצר המסעדה, שבו יש ארבע חדרים יקרים יותר, שייך לגיסתה, צ`אנדריגה, אחותו של בעלה. "המממ..." אני אומר לה, "עסק משפחתי הא?", "כן", היא מחייכת. צ`אמלה מספרת שהיתה צריכה לקחת הלוואה בבנק כדי לבנות את המקום, אותו הקימה לדבריה "במו ידיה". בניהול היום-יומי הן עוזרות אחת לשניה, וכשמגיע מישהו שמחפש חדר הן הולכות לפי המחיר. אם הוא מוכן לשלם יותר עבור חדר קצת יותר חדש וטוב, הוא ילך לבניין של צ`אנדריגה, ואם הוא מחפש יותר זול (כמוני למשל), הוא יתנחל אצל צ`אמלה. "מה עם ישראלים", אני שואל, "מגיעים הנה גם ישראלים?". "עכשיו אין", היא אומרת, "אבל לפני חודש, בתקופת הכריסטמס, היו המון. הם נהגו לשבת ליד שולחנות המסעדה בחוץ ועשו רעש עד מאוחר בלילה". "ואיך הם?", אני שואל, "יש שני טיפוסים של ישראלים", היא עונה לי בביטחון של מישהי שכבר הספיקה לצבור מספיק ניסיון אתנו, "אלה שהם מאוד רועשים, ואלה ששקטים. אין באמצע...". מה תגידו, אבחנה מעניינת, הלא כן?
טוב, כבר ארבע ואני מתארגן והולך להתרחץ בים. אחרי הרחצה של אתמול ברור שאני הולך לקטע החוף הכי הצפוני, אין שאלה בכלל. זה הכי חוף פרטי שאפשר לחשוב עליו בכלל. גם היום המים נהדרים, חמימים, עם גלים שאפשר לתפוס, ומסתבר שגם אורסולה כאן, משזפת את עורה הלבנבן. במשך היום אתה רואה כאן הרבה אירופאים לבנים ששרפו את עורם בשמש החזקה, מרביתם גרמנים וצרפתים, וקצת פחות בריטים, והם נראים כמו עגבניות אדומות ונוצצות מהמשחות והשמנים בהם מרחו אותן, כדי להקל על כאבן. אורסולה אומרת שהיא נזהרת לא להישרף, אחרי שאני מתמקם לידה ושואל לשלומה ולשלום עורה האדמדם. יש לה ניסיון מר בעניין, אז עכשיו היא נזהרת, ובשעות החמות היא לא הולכת לים. יש לה פנים מעט עגלגלים, מלאים, שער בלונד לא ארוך ולא קצר, משהו באמצע, עיני תכלת וגוף צ`אבי כזה, ויש לה חיוך נחמד, צחקני. האנגלית שלה טובה והיא בחורה אינטליגנטית שנחמד להיות בחברתה ולקשקש איתה על כל דבר.
כשהשמש שוקעת אנחנו הולכים יחד לאכול ב"איטליאנו קפה". בא לי פיצה עם קפה לאטה ומילק-שייק, וחוץ מזה האוכל ההודי מתחיל לתת בי את אותותיו וצריך להרגיע את הקיבה שלי קצת עם אוכל מוכר... אורסולה כבר אכלה כאן פעם, ולא ממש משנה לה, ככה היא אומרת. "איך האוכל כאן?", אני שואל לפני שאנחנו נכנסים, והיא אומרת שבסדר, לא משהו אבל בסדר. אחרי האוכל, על כוס צ`אי, אני מספר לה על קסי, איך הכרתי אותה וכל זה, ועל החתונה שלנו בלוס-אנג`לס. לה אין עכשיו חבר, היא אומרת-מתנצלת, והיא מאוד עסוקה בזה. כשהיא הגיעה לכאן היה איזה בחור הודי צעיר שחיזר אחריה במרץ, אבל די מהר היא הבינה שזה לא זה. היא לא יודעת, 28 זה אמנם כבר לא ילדה, אבל נראה לה שעוד יש לה קצת זמן לפני שהיא תצטרך ממש להתחיל לדאוג, היא אומרת, ומחייכת מין חיוך כזה שמנסה להיות עליז וחסר דאגות, אבל יש בו גם כמה סימנים של עצב. "בחורה כמוך בטוח תמצא בסוף מישהו טוב", אני מנסה לעודד אותה, "את נראית טוב, אינטליגנטית, יודעת לצחוק, פשוט תהיי מי שאת, אל תתפשרי ותראי שבסוף יהיה לך מישהו שיתאים לך". היא עושה לי בראש מין תנועה כזאת של תודה, ומבקשת שאספר לה איך זה לעבוד כפסיכולוג. אחרי עוד איזה שעה של דיבורים, שלי על פסיכולוגיה ושלה על ההורים שלה, על האח שלה, שגדול ממנה בחמש שנים וגם עוד לא התחתן, ועוד כל מיני, ועוד נגלה של פיצה ושתייה, אנחנו נפרדים בחיבוק. מחר היא עוזבת חזרה לטריבנדרום, ומשם תטוס הביתה אחר-הצהריים, דרך בומביי, ואני מאחל לה דרך צלחה, ואם היא תשלח לי מייל אני מבטיח לענות.
ביקור במקדשים
15.2.2007: בספרים כתוב שוורקלה היא בראש ובראשונה עיירה של עולי רגל הינדים, עיירה של מקדשים, וכמו שבטח הספקתם להכיר אותי, אני לא אוותר על ביקור במקדש מעניין, גם כשהחוף המצויין והים קוראים לי. חוץ מזה יש היום סיבה מיוחדת למה חשוב לי ללכת למקדש, מישהי מאוד יקרה לי בארץ חולה מאוד, ובימים האחרונים הורע מצבה, אז אולי תפילה שלי במקדש הינדי תוכל לעזור במשהו? אני חייב לנסות.
המקדש הראשון בו אני מבקר הוא מקדש לאלה דורגא, שהיא אחת מדמויותיה של האלה דווי. דורגא, כזכור לכם בטח מביקורי במקדש קומארי אמאן, היא זו שהכניעה את השדים, לאחר שקטלה את מהישה, שד התאו, ושחררה את העולם. לאחר שאני מוצא את המקדש בסבך הרחובות הצרים שמזרחית לחוף, אני שואל ומקבל אישור להיכנס פנימה. כאן זהו מקדש קטן וצנוע, אם כי החצר שמסביב גדולה ורחבה. האלה עצמה נמצאת במבנה קטן וסגור שאי-אפשר להיכנס אליו. שתי נשים יושבות בכניסה ומכינות זרי פרחים לטקס פוג`ה כלשהו שמתקיים כאן, ומלבדן ומלבד האחראי למקום אין כאן מבקרים (חוץ ממני כמובן). אני נושא תפילת החלמה לחולה, ומבקש מדורגא שתשלח את כוחותיה עד לישראל לטפל במישהי שזקוקה לעזרתה. אחרי התפילה אני משאיר תרומה במקדש, וממשיך מכאן למקדש אחר, חשוב ומרכזי יותר, מקדש ג`אנארדהאנה לאל וישנו.
בדרכי אני חוזר למנחת המסוקים שליד החוף, ומשם יורד דרומה, לחלק הדרומי של חוף וורקלה. החלק הזה של חוף פפנאשאם, הוא חוף וורקלה, מיועד בעיקר לעולי הרגל המגיעים הנה עם אפר יקיריהם שמתו, אותו הם מפזרים בים. כאן, בים, הם גם שוטפים מעל גופם את שאריות המוות של בני משפחתם וקרוביהם המתים, כדי שיוכלו להמשיך הלאה עם חייהם. יש כאן כמה וכמה בתי מלון המיועדים לכל אותם עולי רגל, וכך בעצם נחלק חוף וורקלה לשניים: החוף הדרומי לעולי הרגל, שבאו לבקר במקדש ולהיפרד מבן או בני משפחה שנפטרו, והחוף הצפוני למטיילים שבאו לחפש ים, שמש, ועוד כל מיני.
אני מטפס מהחוף למעלה, ואחרי איזה רבע שעה הליכה מגיע לפתחו של מקדש ג`אנארדהאנה סוואמי (Janardhana Swami Temple), ונכנס אל החצר. המראה בחצר מאוד צבעוני ומלא פעילות, יש כאן עשרות רבות של מאמינים שהגיעו לכאן, אפילו מאות, מרביתם נשים (מעניין למה, אני צריך לנסות לברר את זה), ואני כבר יכול להתרשם שהמקדש הזה הוא מקום חשוב מאוד מבחינה דתית, ואולי במיוחד לנשים. מספרים שמקדש לזכרו של וישנו-קרישנה הוקם כאן כבר לפני 2000 שנה. לפי האגדה, המקדש המקורי שהיה כאן נשטף בנחשול מים אדיר שהגיע מהים הערבי הסמוך (אולי צונאמי של אז?), ונסחף לתוך הים. שנים לאחר מכן הגיע לכאן מלך משושלת מלכי פאנדיה, שמלכה בדרום הודו, כדי לעשות סיגופים ולהביע חרטה לברהאמה על חטא שחטא. ברהאמה סלח למלך, ובתמורה ביקש ממנו לבנות מקדש חדש בדיוק במקום בו עמד המקדש הקודם. האגדה ממשיכה ומספרת שהמלך הפנדיאני חלם באחד הלילות היכן בדיוק על קרקעית הים מונח פסלו המקורי של וישנו-קרישנה שהיה במקדש שנשטף לים, ובעזרת דייגים הוא הצליח למשותו ולהביאו למקדש החדש. מה תגידו? לפי האגדה ברהאמה בעצמו הגיע לכאן לטקס שבו נפתח המקדש מחדש. לפסל המרכזי המוצב בלב המקדש יש ארבע ידיים, עם המאפיינים של וישנו-קרישנה. בתוך המקדש עצמו, לפי מה שאני מצליח לשמוע, ישנם גם שני פסלים של האלה, דווי, וזה כנראה מסביר את מספר הנשים הגדול שמגיעות למקדש הזה.
ככל הידוע המקדש הנוכחי נבנה לפני כ-800 שנה, והוא מוקדש לקרישנה, שהוא אחד מגלגוליו של וישנו. ראוי לציין כי ג`אנארדהאנה הוא שמו העממי של קרישנה, וזה המקדש היחיד בשם זה המצוי בדרום הודו. לזרים אסור להיכנס לתוך המקדש, רק להסתובב בחצר, אך לעומת זאת תמורת 100 רופי מותר לך לצלם בתוך חצר המקדש, אבל בחצר בלבד. טוב, ברור שאני משלם, יש כאן כל-כך הרבה פעילות והתרחשויות מעניינות, עולי רגל שבאו לכאן, נשים שממתינות להיכנס למקדש הראשי, מקדשונים קטנים שנמצאים בחצר ומוקדשים להאנומאן, לאיאפן, ולאלים הינדיים אחרים, ועוד כל מיני, ובשביל מי שאוהב לצלם כמוני זה ממש לחם. עולי הרגל עוברים בחצר ממקדשון אחד למשנהו, מתפללים, משאירים כמה מטבעות או מנחה שהביאו, מבקשים ברכות ובקשות, ובסוף נכנסים למקדש הראשי. בחלק האחורי של החצר עומד עץ באניאן (פיקוס הודי) ענק, המזכיר לי את עץ הבאניאן שראיתי בסארנאת, ואשר נחשב לצאצא של העץ המקורי תחתיו ישב בודהה כאשר זכה בהארה. העץ מוקף בגדר אבן צבועה עם עמודים מעוצבים, כאשר בחזית העץ נמצא מקום תפילה נוסף, ולידו עומדות שלוש נשים המחזיקות מין כלי נגינה הדומה למנדולינה, עם מיתר אחד בלבד, עליו הן מנגנות עם קשת קטנה כמו של כינור, וגם שרות, ותמורת 25 רופי הן גם מברכות אותך ברכה מיוחדת. היותר נחמדה מבין השלוש (כמובן!), כבת 30 לערך, רזה ושחומה, לבושה בסארי תכלת עם קישוטים לבנים ומרכיבה משקפיים במסגרת מוזהבת, קוראת לי בחיוך זהיר, שואלת לשמי, ואחר-כך שואלת אם אני רוצה ברכה. אני אומר לה "בטח!", והיא מזמינה אותי לעמוד לידה, ומתחילה לשיר ולנגן, ולמרות שלכלי הזה יש רק מיתר אחד, היא מצליחה להפיק ממנו צלילים שונים בתוך המנגינה והשירה המונוטונית, בה היא משלבת את הברכות, ומזכירה מדי פעם את שמי. אני עומד לידה ומביט בה, מעט נבוך, וניכר בה שגם היא די נבוכה, למרות שהיא היתה זו שפנתה אלי. בינתיים גם נאסף סביבנו קהל של נשים, מחייכות ומתלחשות ביניהן, ונראה שהן נהנות מההצגה. אני מבקש ממנה גם לשלב ברכות לחולה מישראל, והיא חוזרת על כל השירה והברכות גם עבורה. כשהיא מסיימת אני משלם לה, ואחר-כך גם מנציח אותה בעת שהיא שרה ומברכת אשה מבוגרת יותר שהגיעה לכאן עם בעלה, והוא גם זה ששכנע אותה לגשת ולקבל ברכה.
אני מקיף את המקדש המרכזי בכיוון השעון וחוזר לחלק האחורי שלו, אין ספק, המקדש הזה באמת מרשים, ויחד אתו מרשימה גם התמונה הזאת של עשרות ומאות עולי הרגל שנמצאים כאן, וכאלה שממשיכים להגיע, וכל זה ביום חול רגיל ולא בחג או איזה אירוע מיוחד. ואם אנחנו כבר כאן, במקדש הזה, אז הנה עוד סיפור מעניין מהמסורת ההודית שקראתי בספר "המיתולוגיה ההודית" (עמרם פטר), ואשר מתייחס לארץ פאנדיה ולמלכי פאנדיה ששלטו כאן בדרום הודו, ואחד מהם גם בנה את המקדש הזה. הסיפור הוא על מינאקשי, בתו של אחד ממלכי פאנדיה, שהיה חשוך בנים. לאחר פולחן וטקס מיוחד שערך אביה המלך, כדי שיוולד לו בן זכר, עלתה מלהבות הפולחן פעוטה בת שלוש ולה שלושה שדיים. מינאקשי, כך נקראה הפעוטה, גודלה כנסיך וחונכה כבן זכר. היא למדה את תורת המדינה והלכות המלחמה, וכאשר אביה מת היא עלתה על כס המלוכה ויצאה לכבוש את העולם. לאחר שהכניעה צבאות רבים היא הגיעה להרי ההימלאיה, מקום משכנו של שיווה. צבאו של שיווה הוכה שוק על ירך על ידי צבאה של מינאקשי שבע פעמים, אך כששיווה עצמו ירד לשדה הקרב ומינאקשי ראתה אותו, מיד נעלם שדה השלישי והיא החלה להתנהג ברוך ועדינות, וסומק עלה בלחייה. או אז נזכר אחד ממפקדי צבאה בנבואה שנמסרה לאביה, שכאשר היא תפגוש בבעלה יעלם שדה השלישי. ואכן, כמה ימים לאחר שמינאקשי חזרה עם צבאה למדוראי, היא נישאה לשיווה בטקס מפואר, ושניהם משלו יחד על ארץ פאנדיה באושר ועושר. יפה, הא?
בחזרה לחוף
אחרי הביקור במקדש אני יורד חזרה לחוף הדרומי, והולך צפונה על החול, לאורך קו המים. גם החוף הזה די ריק, מה שמאשר בעצם שהחופים של וורקלה באמת עדיין לא התמסחרו, למרות ההתרשמות הראשונית שלי ביום שהגעתי לכאן. החוף עצמו יפה ונקי, ורק מעט אנשים יורדים לרחוץ בו. אני הולך עד לקצה החוף הצפוני, החוף "שלי", ומתמקם שם, משאיר את התיק והבגדים על החול ומדלג פנימה למים. כבר ארבע או משהו, והים היום סוער, קוצף, ומלא אנרגיה, והגלים גבוהים וחזקים, דוהרים בהתלהבות זה אחר זה. כשאני תופס גל הוא כל-כך חזק שבסוף הוא `שותל` אותי בקרקע, ממלא את כולי בחול... כשאני חוזר לבסוף לרצועת החול ולתיק שלי, מותש ונוטף מים, אני מגלה את התמונה הבאה: כמה מטר משמאל לתיק שלי שוכבת על גבה בחורה לבנבנה, בריטית כזאת, כבת 30-27, משזפת את שדיה החשופים העוד יותר לבנבנים, אבל יפים, ואילו כמה מטר מימין לתיק שלי שוכבות על שמיכה אחת זו ליד זו שתי בחורות, בחורה אירופאית לבנה ורזה, בת 25 או משהו, שגם היא משזפת את שדיה החשופים, ובחורה הודית צעירה שחומה ומלאה, לבושה בגדים קצרים אתם התרחצה קודם. כן, ואני באמצע, באדישות, כאילו כלום, מוציא מהתיק ספר, נשכב על הגב, ומנסה להתרכז בעלילה...
השקיעה היום יפה במיוחד, בגלל קבוצת העננים שהשמש עושה דרכה בתוכם, והצבע האדום שלה מתפזר מסביב כמו אבקת הטיקה האדומה שקיבלתי מהכהן במקדש קאניאקומארי, וצובע את כל הנקרה בדרכו באדום, בדרכו לאמבטיית המים הגדולה של הים הערבי. גם לאחר "שעת השקיעה הגדולה" (היי לילך ברנע, זוכרים אותך כאן בהודו!) השמים עדיין נשארים בגוונים של צהוב וכתום, ואני נשאר על החוף עוד שעה ארוכה, עד שמחשיך מסביב.
בדרכי לגסט-האוס להתקלח אני פוגש ב"איטליאנו קפה" מאתמול את ארז ושי ממונאר, ועוד בת ובן, ומצטרף לקשקש קצת. אתמול אורסולה ואני לא התלהבנו מהפיצות שלהם, אבל כאן החבר`ה ממש מרוצים ומכריחים אותי לטעום, שאראה כמה זה טוב, והאמת שהיום זה קצת יותר טעים, מעניין, מה הם למדו היום שהם לא ידעו אתמול? אני ממליץ לחבר`ה לבקר במקדש ג`אנארדהאנה, ובקאניאקומארי, ואחר-כך אנחנו מחליפים סיפורים על טיולים, חוויות, מקומות מעניינים, חופים, סמים, חבר`ה שחולצו מהודו בגלל סמים, וכל השאר. בינתיים מצטרפת גם מעיין, שקודם כבר פגשתי, והיא מוסיפה בהתלהבות סיפורים משלה. מדברים גם על החזרה לארץ כשחלקם מתכוונים לחזור במרץ, לקראת הסדר, וככה ה"רק כמה דקות" הופכות ליותר משעה, עד שבסוף אני קם ונפרד מהם פעמיים, פעם אחת בשביל עכשיו, ופעם שנייה כי מחר אני עוזב, כדי לקחת את השייט מקולאם לאלפי, בדרך חזרה לקוצ`ין.
את ארוחת הערב תכננתי לאכול ב"טיבט הקטנה", לזכר ימי מקלוד גאנג` ודהראמסלה, אלא שהמסעדה מפוצצת, אין מקום ישיבה, ואחרי כמה דקות המתנה נשבר לי ואני הולך לאכול במקום שקורא לעצמו "קראלה קופי האוס" או Cheeky Monkey. אם אתם שואלים איך האוכל, אז התשובה: לא משהו לכתוב עליו הביתה...
רכבת לקולאם
16.2.2007: אין לי שעון מעורר כדי לקום בזמן לרכבת של 08:30 שתיקח אותי מוורקלה לקולאם, כי הנייד שלי (ששמור להודעות SMS ולהשכמות מוקדמות) התחרפן ומראה לי כל מיני צבעים פסיכודילים ומסכים חצויים, וזה לא שלקחתי משהו, נשבע לכם! אתמול ארז זרק שאולי זה בגלל הלחות והרטיבות כאן, אז פתחתי אותו ייבשתי את כל המגעים, אבל כלום לא עזר והתמונות הפסיכודיליות המשיכו לחגוג. בשלוש וחצי לפנות בוקר העיר אותי פרץ פתאומי של נביחות כלבים, ואחרי זה כבר לא ממש ישנתי, מין שינת on & off כזאת, כדי לא לפספס את מועד ההשכמה, אתם בטח מכירים את זה. גם האופן בו בנויים חדרי הגסט-האוס הזה לא מאפשר לך יותר מדי שקט ולהירדם בקלות, כיוון שלא רק שיש רווחים בין הקירות לגג הרעפים, שמכניסים פנימה את הקולות מבחוץ, אלא שגם הקירות בין חדר לחדר לא משהו, וכך מחדר סמוך אחד אני שומע איך עושים את זה בגרמנית, ומהחדר השני בצרפתית. מה אני אגיד לכם, בצרפתית זה נשמע הרבה יותר טוב...
בשבע בבוקר אני יוצא עם הבית על הגב. אתמול בערב, כששילמתי לצ`אמלה, שאלתי אותה אם תהיה ערה היום בשבע כדי שאוכל להיפרד ממנה. "בטח", היא אמרה, אבל עכשיו אני לא רואה אותה בחוץ, כיסאות הפלסטיק הכחולים סביב שולחנות המסעדה בחוץ ריקים, כפי שהושארו אתמול בלילה, ויש גם שקט מוחלט מכיוון החדר שלה ושל בעלה. טוב, זה מחייב אותי לחזור לכאן מתישהו, אני מחייך לעצמי ויוצא לדרך. חנויות הבגדים הטיבטיים לידן אני עובר עדיין סגורות, וברחבת מנחת המסוקים, שם בדרך-כלל עומדות ריקשות בשורה, אין עכשיו אף ריקשה. ככה זה, כשאתה לא צריך אותן כל אחת מהן, בתורה, עוצרת לידך ונהגה מנסה לשכנע אותך שתיקח אותו, וכשאתה צריך אותן הן אינן. מונית לבנה אחת עומדת בפינת הרחבה ונהגה יושב בפנים, ממתין לראות מה תעשה. אחרי כמה דקות מצטרפת אלי טניה, בחורה אוסטרלית בת 25 שהגיחה לרחבת החנייה משביל צדדי, עם הבית על הגב, וגם היא צריכה לרכבת. אנחנו מתייעצים בינינו ואחר-כך ניגשים לנהג המונית ומציעים לו עסקה. אחרי משא ומתן קצר אנחנו סוגרים על 100 רופי, 50 לכל-אחד מאתנו, שזה כמו ריקשה לאחד. מבט פרידה אחרון על החוף הדרומי של וורקלה, ויוצאים לדרך.
טניה מספרת שהיא בדרכה לאשראם שנמצא ליד טריבאנדרום, העיר ממנה הגעתי לכאן. היא הולכת לשהות שם שבועיים ולהקדיש את עיקר זמנה ליוגה, בשביל זה היא נוסעת לשם. היא מתעניינת לאן אני, וכשאני מספר לה על הסיבה שבגללה הגעתי לכאן עיניה נדלקות! כן, היא מכירה את הספר, למרות שקראה רק חצי ממנו, היא אומרת, והיא לא ממש זוכרת למה הפסיקה באמצע. [אגב, היא לא הראשונה שמספרת לי שהפסיקה את קריאת הספר באמצע, שזה דבר מעניין בפני עצמו, ומעורר את השאלה למה?]. המסע שלי בעקבות הספר מרגש אותה, והיא אומרת שעכשיו היא תשיג את הספר ותקרא אותו עד הסוף. כן, נראה לי שארונדהטי צריכה לתת לי כמה אחוזים ממכירות הספר, אתם לא חושבים?
בתחנת הרכבת אנחנו ניגשים לתור לקניית כרטיסים. לנסיעות הקצרות כמו שיש לשנינו לא צריך להזמין כרטיסים מראש, פשוט באים וקונים. אצלי הכרטיס עולה 20 רופי, ומסתבר שכיוון שהקדמתי, אני יכול לקחת רכבת מוקדמת יותר, זו של 07:15, שתיכף נכנסת לתחנה. או שאמתין כאן, אני חושב לעצמי, או שאמתין שם, ואני מעדיף להמתין שם, בקולאם. כשמגיעה הרכבת שלי טניה ואני נפרדים, מאחלים הצלחה אחד לשני, והיידה, אני למעלה. אגב, בעליה לרכבת לא שמתי לב וכמעט עליתי בטעות לקרון של נשים. מסתבר שבקווים עמוסים, כך הסביר לי יותר מאוחר קרישנן, שתכף נגיע אליו, שומרים קרון מיוחד לנשים, למרות שהן יכולות גם לבחור לשבת בקרון רגיל, עם הגברים (אשה ובעלה שנוסעים יחד למשל), וגם בקרון שלנו עכשיו ישנן כמה נשים.
הנסיעה מוורקלה לקולאם קצרה, 30 דקות בקושי וכוס צ`אי אחת. המסילה עוברת לא רחוק מהחוף, ובדרך אנו חוצים גם מפרץ מים גדול, טרם שאנו נכנסים בשערי קולאם (קו�אילון), עיר שוק הומה ופעילה, העיר של אגוזי הקאשיו ובתי הסירות, אשר שוכנת לשפת אגם אשטאמודי ומוקפת במטעים של דקלי קוקוס ואגוזי קאשיו. העיר קולאם, או בשמה הקודם קואילון, היא אחד הנמלים העתיקים בחוף מאלאבר, ששימש בעבר בעיקר לסחר התבלינים. ככל הידוע עם ייסודה של העיר קואילון, במאה התשיעית, החל העידן של תרבות מלאיאלאם. ב-1275 ביקר כאן הנוסע הידוע מרקו פולו, כשהוא נושא את התואר מנדרין סיני. במאה ה-14 היתה כאן מושבה סינית פורחת, ששליטיה קיימו קשרי חוץ פעילים עם שליטי סין ואף החליפו נציגויות דיפלומטיות, ומתחילת המאה ה-16 שלטו כאן לסירוגין הפורטוגזים, ההולנדים והבריטים. מבחינת המטיילים במקום, עיקר פרסומה של העיר בא לה בזכות היותה נקודת הגישה הדרומית לנתיבי המים הסכורים, ה-Backwaters המפורסמים של קראלה, כאשר מכאן ניתן לצאת לשייט בן 8 שעות, הארוך ביותר בתעלות קראלה, מקולאם ועד אלפי.
נהג ריקשה מיירט אותי על הרציף, מתיישב לי על האוזן, ובסוף תמורת 30 רופי הוא לוקח אותי עד למזח התעלה ממנו מפליגה הסירה, נסיעה של 3 ק"מ ברחובות קולאם. העיר הזאת רק עכשיו מתעוררת לבוקר חדש, מתמתחת, מפהקת, משמיעה קולות של בוקר, ואפשר לראות איך הרחובות מתחילים להתמלא בכלי רכב ואנשים, החנויות והדוכנים נפתחים, והכל מסביב הופך להיות יותר ויותר צפוף וקולני.
על המזח לפני השייט
על המזח ממנו מפליגה הסירה יש גם משרד אינפורמציה של מדינת קראלה, שאמור להיפתח בשמונה, כך אומר מישהו לי ולעוד שני זוגות בריטים שממתינים כאן, אבל הפקיד מגיע רק חצי שעה מאוחר יותר ואפילו מפה של העיר או של מסלול השיט אין לו, למרות שהם מוכרים ומוציאים את השייט. טוב, נסתדר גם בלי. הבריטים שומרים לי על הציוד ואני הולך לקנות קצת אוכל, ואחר-כך אנחנו מתחלפים. לאט-לאט מתחילים להגיע האנשים שלוקחים את השייט ואנחנו מתמקמים על הסיפון העליון של הסירה שתיקח אותנו איתה. אני מתיישב לפני הודי שמתעניין בספר שאני קורא, "מה זה הכתב הזה", הוא שואל "יידיש?". אנחנו עושים היכרות, קוראים לו קרישנאן, ואני מסביר לו על ההבדלים שבין יידיש לעברית, ואומר לו שבעוד שהיידיש, שהיתה שפתם של היהודים בגולת אירופה, הולכת ונעלמת, העברית היא שפה חיה ונושמת מאז ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל.
"אני רוצה לבקר בישראל ובמצרים", הוא אומר, "שתי מדינות שמאוד מסקרנות אותי מבחינת ההיסטוריה שלהן", וכך הולכת ומתפתחת בינינו שיחה שתמשך כל 4 השעות בהן קרישנאן יפליג אתנו בסירה. הוא הגיע לרציף עם מכוניתו, אותה החנה בסמוך ועוד הספיק להראותה לי טרם שהסירה עזבה את המזח, ועשה עם החברה שמארגנת את השייט סידור שבחצי הדרך הוא יעבור לסירה שיוצאת גם היא בעשר וחצי, רק בכיוון ההפוך, מאלפי לקולאם, כך שהוא ישוט חצי דרך אתנו, ואז יחזור בסירה השנייה חזרה לקולאם. סידור מעניין. קרישנאן הוא הודי שמנמן וחייכן, בן 55 לערך (לפי מה שאני מסיק מדבריו), מקריח, אפו רחב וגם פניו הולכות ומתרחבות כלפי מטה, ויש לו משקפיים במסגרת כסופה וכמובן גם שפם. הוא מזכיר לי מאוד מרצה עמית שמלמד איתי, רק במהדורה כהה יותר. האנגלית שלו מצויינת, ובאמת מסתבר שהוא מורה לאנגלית במקצועו. בעבר הוא לימד אנגלית ביפן במשך 10 שנים, ויש לו רק דברים טובים להגיד על היפנים, ששמים את המדינה בעדיפות לפני הרצונות האישיים של כל אחד, וזה לעומת ההודים האינדיבידואליסטים שקודם כל עסוקים בעצמם, ורק אחר-כך תבוא המדינה. כשחזר מיפן היה לו ממש קשה להתרגל שוב להודו, כך הוא מספר. הוא לימד שנה במדראס (צ`נאי) וזהו. כעת הוא לא מלמד, וחי מהכספים שחסך. לא שאלתי, אבל נראה לי לפי אורח חייו שאינו נשוי ואין לו ילדים. טוב, אני כבר רואה שיהיה לי היום מאוד מעניין, אני חושב לעצמי בזמן שהסירה שלנו עוזבת לאיטה את הרציף ואנו יוצאים לדרך.
