שייט מקולאם
קרישנאן אומר שלמרות שהוא גר בקראלה לא יצא לו עד היום לקחת את השייט הזה, והוא כבר נורא נהנה, אפילו שרק התחלנו. הוא מצביע על אחד הבתים הקטנים המפוזרים בין דקלי הקוקוס על רצועת אדמה צרה ליד נתיב המים, ואומר: "הייתי רוצה לגור באחד הבתים המבודדים האלה, לשבת אחר-הצהריים על המרפסת וליהנות מהבריזה...". "כן, זה יכול להיות אחלה", אני אומר לו, "השאלה אם לא היית מתחיל להשתעמם אחרי כמה שבועות?". "כן, נכון", הוא מחזיר לי, ומחייך לעצמו.
בהבדל מהשייט שלקחתי מקוצ`ין, שהיה בסירה ללא מנוע והיו בה רק שני שייטים שדחפו אותה בעזרת מוטות במבוק (barge pole קוראים להם, אומר קרישנאן), והיה לו יתרון של שקט מוחלט בעת השייט, כאן זו סירת מנוע, מה שמאפשר לה לכסות שטח הרבה יותר גדול בזמן קצר ויכולת לראות נופים שונים ומגוונים לאורך השייט, אבל עם רעש רקע קבוע ובלי רגעים של שקט מוחלט. אני אישית מעדיף את השקט, כי אז אפשר לשמוע את כל קולות הסביבה- ציפורים, צפרדעים, ואפילו את קולות הדייגים מהסירות השטות לא הרחק ממך. כן, ככה זה תמיד בחיים, כולנו יודעים, לכל דבר יש יתרונות ויש חסרונות, והשאלה היא איך אנחנו מלמדים את עצמנו ליהנות מהיתרונות, ולשים בצד את החסרונות, שאלה שבעצם מלווה אותנו כל חיינו...
מאז יצאנו לשייט אנחנו חוצים את אגם אשטאמודי, ואפשר לראות כאן סירות ואלום רבות של דייגים, בכל סירה שני דייגים, המשייטות באגם הגדול בחיפוש אחר דגים למיניהם. הדייגים זורקים למים רשתות, מושכים אותן מרחק מה ואז מרימים ואוספים את השלל, וחוזר חלילה. חוץ מסירות דייגים אפשר לראות מדי פעם גם בית סירה יפה המעוצב בצורת קאטובאלאם (דוברה להובלת אורז), החותר את דרכו במי האגם הכחולים ועל סיפונו ישובים כמה אנשים על כסאות, אוכלים, שותים, נהנים.
לאורך כל הדרך אנחנו שומעים מוזיקה מהמקדשים שבכפרים הסמוכים לנתיב השייט, ונציג החברה המארגנת את השייט, הנמצא אתנו בסירה, מספר לנו שהיום ומחר מתקיימות במקדשים חגיגות לאל שיווה, הנקראות שיוואראטרי- "הריקוד של שיווה". זהו בעצם יום צום הינדי המוקדש לאל שיווה שרקד את ריקוד הטאנדאבה (הריקוד הקוסמי) ביום זה. המאמינים מקיימים תהלוכות במקדשים, משננים מנטרות ומושחים בשמן פסלי לינגה. שיווה ("המבורך") הוא כידוע אחד משלושת האלים החשובים ביותר בהינדואיזם, יחד עם וישנו והאלה (דווי). כמו אלים הינדואיים אחרים מופיע שיווה בדמויות רבות: היוגי, הצייד, הקבצן, הלינגה (הפין), האנדרוגינס, הרקדן, נושא הגולגולת והמורה. ריבוי דמויות זה משקף הצטברות של מסורות מגוונות שמקורן בחלקים שונים של תת-היבשת ההודית, ושלבים שונים בהיסטוריה ההינדואית. שיווה הוא אל של ניגודים. הוא סגפן יוגי ובעל מו�סר הכובש את יצרו, אך גם נואף שטוף זימה המלבה את תאוותן של הנשים החסודות ביותר. הוא בעל בית נשוי ואב לילדים, אך גם קבצן חסר כל המשוטט כשבידו גולגולת, ורקדן פרוע המחולל בלילות באתרי שריפת המתים. המוזיקה הנשמעת מהמקדשים חזקה ורועשת, וממש מלווה אותנו לכל מקום אליו אנו שטים, עוברת ממקדש אחד לשני, כמו במרוץ שליחים, מה שגורם לקרישנאן להעוות את פניו ולהגיד שהוא לא מתלהב מכל החגיגות האלה. באשר לי, אני אומר לו, אני דווקא אוהב את כל החגיגות האלה, את המוזיקה, את הריקודים, את השמחה, רעש, בלגאנים, כיף!
רשתות דייג סיניות וחבלים מאגוזי קוקוס
את נתיב השייט שלנו היום מאפיינות גם עשרות רבות, אפילו מאות, רשתות דייג סיניות הממוקמות לאורך גדות התעלות. אתם בטח זוכרים שפגשתי את הרשתות האלה לראשונה בפורט קוצ`ין, והייתי בטוח שהן ייחודיות רק לשם, והנה כאן יש מלא רשתות כאלה. ההסבר המרכזי לתופעה זו כאן נעוץ בעובדה שכבר הזכרתי בפרק הקודם, שבמאה ה-14 היתה בקולאם (קואילון) מושבה סינית פורחת, שאף קיימה קשרים דיפלומטיים עם שליטי סין, ותושבי המקום ייבאו לכאן מסין, יחד עם כל שאר הדברים, גם את רשתות הדיג האלה.
מאוד מרשים ומיוחד לראות את כל מתקני רשתות הדייג הסיניות האלה, שחלקן עומדות בשורות ארוכות, זו ליד זו, לעיתים גם רחוק יותר מהחוף עצמו. למעשה כמעט כל הרשתות מורמות עכשיו מעל המים, ולא פעילות, ובחלק מהמקומות יש רק קונסטרוקציות ללא רשת. רק מעטות מהרשתות נמצאות במים ואתה יכול לראות לידן אנשים השולים בעזרתן דגים מהים. קרישנאן אומר שרשתות הדיג האלה תלכנה ותעלמנה בעתיד, כי מסתבר שנאסף סביבן הרבה לכלוך ואשפה, אשר נזרקים על ידי הדייגים הצידה לחוף, וכך במשך הזמן הפכו כל החופים אשר לאורכם נמצאים רשתות הדיג הסיניות לחופים מלוכלכים. "זה יהיה חבל מאוד", אני אומר לו, "כי המראה הזה של רשתות הדיג הסיניות יפה ומאוד מיוחד בעיני". אחר-כך, בתשובה לשאלתי, מספר לי קרישנאן שיש כאן שטחים רבים, באזורים לאורכם עובר מסלול השייט, שנרכשו על ידי סוחרי נדל"ן. סוחרים אלה מתחילים לייבש שטחים קטנים הסמוכים לשטחים שקנו, ואז, לאט-לאט, "בזחילה", כדי לא להרגיז אף אחד, הם קודם כל מקימים שם בית קטן, אחר-כך מבקשים לחבר אותו לחשמל, ואחרי שיש חיבור המקום בעצם מוכר כמקום מגורים, ואז אפשר להתחיל לבנות שם מלון למשל, בדיוק באופן בו הוקם מלון "מורשת" באזור מטעי הגומי של איימנם, לא הרחק מבית האחוזה של ממאצ`י, כפי שתארה ארונדהטי רוי בספרה "אלוהי הדברים הקטנים".
תופעה מעניינת נוספת אותה ניתן לראות תוך כדי השייט קשורה בתהליך שבו הופכות קליפות אגוזי הקוקוס לחבלים מסוגים שונים. את סופו של התהליך, שזירת החבלים עצמם, תיארתי לכם במהלך השייט שעשיתי מקוצ`ין, זוכרים? עכשיו אנחנו יכולים לראות איך טנדרים מביאים ערמות של קליפות אגוזי קוקוס ופורקים אותן בנקודות שונות לאורך התעלות. כל הקליפות האלה מאוגדות יחד ומושטות במים בחבילה אחת למקומות איסוף קבועים. הקליפות האלה אמורות לשהות במים 6 חודשים, ואז לעבור תהליך של ייבוש כשהן כבר בצורה של סיבים. במספר נקודות על החוף ניתן לראות ערמות גדולות של סיבים, אשר מאוחר יותר יילקחו מכאן לנקודות שזירת החבלים. תהליך מעניין, אין ספק, ואת כל חלקו הראשון, עד לשזירה עצמה, ניתן לראות, שלב אחר שלב, תוך כדי השייט הזה.
האשראם של אמה
בסביבות השעה אחת אנחנו עוצרים לארוחת צהריים במתחם אירוח השייך למדינת קראלה, וכולל מסעדה די גדולה, חנות ושירותים. לכולנו מוגשת ארוחת תאלי על נייר ירוק דמוי עלה בננה, ואם אתה מזמין גם מהתוספות (שרימפ, אבטיח, בקבוק שתייה וכאלה), אתה משלם עבורן בנפרד. הארוחה לא משהו, סביר, ואחרי איזה חצי שעה אנחנו חוזרים לסירה וממשיכים עד לאשראם של מאתה אמריתה-אנאנדה-מאיי (מאטה=אם, אמריטה=נקטר האמת, וגם נצחי- "זה שלא מת", אננדה=אושר עילאי, מאיי=כולו, כולה), הידועה יותר בכינויה "האם המחבקת". עכשיו חלקכם לפחות שואלים מי זאת האם המחבקת הזאת ומה הסיפור שלה, אז הנה, בקיצור, כמה מילים על תופעת "האם המחבקת". ובכן, א�מה (Amma), שהיא אחת מהגורו הנשים הבודדות בהודו, נולדה ב-1953 כאן, בכפר דייגים קטן, ממש ליד המקום בו מצוי האשראם שלה. כבר בגיל 9 נאלצה להפסיק את לימודיה עקב מחלת אמה, ולהתחיל לטפל במשפחתה, ומאז ועד היום היא מקדישה את כל זמנה לניחום ועידוד אנשים, עזרה לנזקקים בכל מקום בעולם, וטיפול בחולים. היא תורמת להקמת בתי-ספר, בתי חולים, בתים לנשים הזקוקות לסעד, בתי מחסה ליתומים ולקשישים, פנסיות לאלמנות, מחקרים בתחום הרפואה, וכל פעולה אחרת שתוכל לעזור לאחרים. סימן ההיכר שלה הוא החיבוק. אלפים עומדים בתור כדי לקבל ממנה חיבוק ומילות עידוד וברכה (דארשן) אצלה באשראם ובכל מקום אחר בעולם, ובאתר שלה מתארים אנשים איך המפגש איתה שינה את חייהם. לה עצמה יש כוח עמידה בלתי רגיל כאשר היא יכולה לחבק אחרים גם במשך 16 שעות רצופות, ללא אוכל או שתייה, ובלילה מספיקות לה שעתיים שינה! לדבריה, החיבוק יוצר קשר מיוחד בין בני-אדם, "כמו החיבוק שבין האם לילדה", ועם אהבה וחמלה, היא אומרת, ניתן לפתור 80% מבעיות העולם, כי "אם יש אהבה, יש תקווה".
לחגיגות יום הולדתה החמישים של אמה, שנערכו בקוצ`ין במשך ארבע ימים, הגיעו יותר מ-100,000 אנשים, וחדשות פוקס, בכתבה שהציגו לרגל ביקורה בארה"ב, העריכו שעד אז (לפני כשנתיים) היא כבר הספיקה לחבק יותר מ-26 מיליון אנשים, תארו לכם! גם בארץ יש מרכז של אמה בו מתקיימים מפגשים (סאטסאנגים) מדי שבועיים, וכל מי שמעוניין יכול להיכנס לאתר של המרכז וללמוד יותר על האם המחבקת.
האמת היא שחשבתי לבקר כאן איזה יום-יומיים, ואולי גם לזכות לחיבוק מאמה (אם תהיה כאן, ולא באחד ממסעותיה בהודו ובעולם), אבל הזמן דוחק בי ואאלץ לדחות זאת להזדמנות אחרת. ממה שקראתי שכתבו מטיילים ישראלים (אסף למשל) המקום עצמו כאן הוא מאוד ממוסחר, והאמת היא שכשאתה רואה מבחוץ את בנייני הקומות של האשראם זה לא בדיוק מסתדר לך עם מה שאשראם אמור לייצג. כך או כך, נחכה להזדמנות המתאימה ואז אוכל לראות את הדברים במו עיני וגם לספר לכם.
אגב, סיפור מעניין ומאלף שקשור לאשראם של אמה ולצונאמי של דצמבר 2004. ובכן, באותו צונאמי נוראי, שגבה כל-כך הרבה קורבנות בדרום-מזרח אסיה, הוצפו גם חלקים מהאשראם של אמה (תמונות מאותן הצפות ניתן לראות באתר של אמה). חרף זאת סייעו הסירות של האשראם בחילוץ והצלת תושבים רבים מהכפרים הסמוכים, כאשר אמה ואנשיה סיפקו לאותם ניצולים גם מקומות לינה ומחסה. כלקח מהפינוי הארוך אז, שתבע גם קורבנות רבים, הקימו אנשיה של אמה, בסיוע מתנדבים רבים מכל העולם, גשר להולכי רגל המחבר בין הכפר לאשראם, ואשר יוכל להקל באם יהיה בעתיד שוב צורך לפנות אנשים במהירות מהכפרים לאשראם.
ואם כבר הזכרתי את הצונאמי של 2004, אז אספר לכם שבעת שביקרתי בקאניאקומארי שבמדינת טאמיל נאדו, לפני מספר ימים, ראיתי ממש סמוך לקיר הדרומי של מקדש קומארי אמאן אנדרטה שהוקמה במקום לזכרם של חללי הצונאמי. האנדרטה עשויה בצורת נחשול תכלת ולידו ידיים הנושאות לפיד זיכרון, וכתוב עליה: "לזכרם של אלה שאיבדו את חייהם בצונאמי, ב-26.12.2004". כן, רק לפני שנתיים וקצת הגיע לכאן הצונאמי, והספיק לגרום למותם של כ-18,000 איש בהודו, מרביתם במדינת טאמיל נאדו, והשאיר מאחוריו עוד כ-650,000 הודים חסרי בית. רק מעט יותר משנתיים חלפו, ונראה שכבר די שכחנו ממנו.
במעגן ליד האשראם יורדים מספר אנשים מהסירה ועולים אחרים, ביניהם כמה חבר`ה צעירים משלנו. אחת מהם מתיישבת כמה כסאות ממני ומקרישנאן, מוציאה את הספר "כל החיים לפניו", של אמיל אז`אר (הלא הוא רומן גארי) ומתחילה לקרוא. סחתיין, אחלה ספר! גם "עפיפונים" שלו הולך טוב כאן בהודו, וכבר ראיתי כמה חבר`ה שקוראים אותו.
קרישנאן מספר לי שלפני שבועיים הוא הגיע לכאן במכונית, כדי לבדוק אפשרות ללמד באחד מבתי-הספר שהקימה אמה, אלא שהאשראם היה כל-כך מלא ודחוק באנשים שהוא וויתר וחזר. ככל שקרישנאן מדבר ומספר יותר על עצמו, מצטיירת לי דמותו כסוג של "לו�זר". לוזר נחמד, חייכן, אופטימי, ועם רוח טובה, אבל לוזר. הוא מתקשה למצוא עבודה, חי (כנראה) לבד, ולא מוצא את מקומו בהודו. הוא לא מאלה הנאבקים אלא יותר מחכה שהדברים ייפלו לידיו, מה שלצערנו בחיים לא תמיד קורה. לזכותו ייאמר שגם כשהדברים לא מסתדרים לו הוא עדיין שומר על רוח טובה ואופטימית, ואת זה אני אוהב. הוא אדם מאוד אינטליגנטי עם אנגלית מצויינת, איש שיחה מעניין, בעל ידע רב, וחוץ מזה הוא גם עושה רושם של בן-אדם, וזה בעיני הכי חשוב. אני מבטיח לשלוח לו את התמונות שצילמתי ומבקש ממנו שאם יגיע לביקור בארץ, כפי שהוא חושב עכשיו בקול, שישלח לי מייל ואארח אותו אצלי בשמחה.
תיכף ניפגש עם הסירה המגיעה מאלפי וקרישנאן יעבור אליה כדי לחזור לקולאם, ובינתיים כל אחד מאתנו כותב לשני את המייל שלו בפנקס, וקרישנאן שואל אותי על הקיבוץ, האם יש עדיין קיבוץ בארץ. אני מסביר לו שיש, רק שהוא עובר עכשיו שינויים גדולים והיום הוא שונה בהשוואה לקיבוץ שהיה בעבר. הוא מספר לי על קומונה שנתקל בה ביפן, שחיים שם בשיתוף ושוויון, בדיוק כפי שקרא על הקיבוץ שלנו בראשית ימיו. עכשיו הוא שואל אותי על סופרים ישראלים, הוא רוצה לקרוא משהו משלהם, והסופר היחיד שהוא שמע עליו הוא ליאון יוריס, מחבר אקסודוס... אני מסביר לו שליאון יוריס (שנפטר לפני כמה שנים), הוא יהודי-אמריקני ולא ישראלי, למרות שכתב גם על ישראל ומלחמותיה, וממליץ לו על עמוס עוז, דויד גרוסמן וא. ב. יהושע, השלישייה הייצוגית שלנו. קרישנאן רושם את השמות בפנקסו ומבטיח לי שהוא יחפש משהו משלהם, וברגע שימצא ישלח לי מייל, וגם יכתוב לי איך היה הספר.
מרחוק אנחנו כבר רואים את הסירה שמגיעה מאלפי בדרכה לקולאם, שטה לה בתווך בין שתי שורות של רשתות דיג סיניות, כאילו במין משט הצדעה מוזר כזה. שתי הסירות מאיטות, עד שהן נעצרות לחלוטין ונקשרות אחת לשניה. מישהו מהצוות מניח לוח עץ צר וקרישנאן, יחד עם עוד שתי נשים מהסירה שלנו, עוברים לסירה השנייה. זהו, חלפו עברו להן ארבע שעות של שייט מהנה, הרבה תודות לחברתו של קרישנאן, ואני מנופף לו בידי לשלום, מי יודע, אולי עוד נתראה בארץ ונוכל להעלות זיכרונות מהשייט הזה...
אל הבחורה שקוראת את "כל החיים לפניו", לא רחוק ממני, הצטרף עכשיו החבר שישב בהתחלה למטה עם הזוג השני. למרות שיש לי מוזיקה באזניים ואני קורא את "נקסוס" של מילר, אני יכול לשמוע מעט ממה שהם מדברים, ומהמעט הזה נראה לי שהם רק בתחילת החברות. הם חושפים זה באזני זו את דעותיהם בענייני מלחמה ושלום, עמדתם כלפי הבעיה הפלשתינאית, ויחד איתם גם "סיפורי קרבות" על ההתנסויות הזוגיות שהיו לכל אחד מהם עד עכשיו, מה זאת אהבה לדעתם, וכל זה, הכל כחלק מתהליך ההתקרבות ההדדית בדרך להידוק הקשר. זה נחמד, וזה אחלה, למרות נקיפות המצפון שיש לי מהמציצנות הזאת, שלא בטובתי...
בהמשך השייט אנחנו עוצרים בעוד נקודת עצירה אחת, להפסקת צ`אי וכל מיני חטיפים וגם אוכל מהיר, וכולנו ממהרים לרדת ולקנות משהו, ממאסאלה דוסה ואידלי ועד פירות מיובשים, שיהיה מה לנשנש עד שנגיע לאלפי. נראה שהמקום כאן הוא מין מקום עצירה קבוע לסירות הנוסעים המסחריות המשייטות בנתיב הזה, כמו המזנונים הקבועים שנהגי אגד עוצרים בהם בנסיעות לאילת, או בטיולים מאורגנים.
השמש יורדת לה לאיטה, אט-אט, שופכת את אורה הצהוב-כתום-אדום על סירתנו החותרת במים ועל דקלי הקוקוס המלווים אותנו לכל אורך הדרך, והכל מסביב מתחיל להיראות רך יותר, מקבל, ורגוע. זה הזמן לקצת מוסיקה מהורהרת יותר, כזו שהולכת פנימה, ואני שם לעצמי את OK Computer (שהוא אפילו די קודר), האלבום הבלתי נשכח של רדיוהד מלפני איזה עשר שנים, שיש המגדירים אותו כאלבום הטוב ביותר בכל הזמנים. שירים כמו Paranoid Android, Lucky, Karma Police והאחרים, אין מה להגיד, שווה-שווה, ובמיוחד עכשיו, עם השקיעה, כשעצבות קלה מתגנבת ללב.
אלפי
אל המעגן באלפי אנחנו נכנסים עם חושך, בשבע בערב. כבר הייתי כאן פעם, אני חושב לעצמי, וזה נראה לי כמו לפני מיליון שנה, כל-כך הרבה דברים קרו מאז, למרות שזה היה לפני פחות משבועיים, כששטתי מכאן לקוטאיאם עם ליפז, אודליה, דקלה ועופרי. אני אוסף את הבית מלמטה, יורד מהסירה, אומר "לא, תודה!" לכל נהגי הריקשות שמבקשים להסיעני ויש להם גם מלון מצויין בשבילי, וצועד פחות מעשר דקות עד לגסט-האוס "שיב�ה" (Sheeba), שמופיע ב"לונלי" כמקום זול מומלץ, אם כי "בקרבה מציקה למסגד רועש ובשכנות למזבלה", ושם אני לוקח חדר סביר בהחלט, עם שירותים ומקלחת, ב-150 רופי. המזבלה על יד נראית קטנה ולא מזיקה (אין ריחות או משהו), והמסגד כרגע שותק. כשאני יורד למטה לחפש משהו לאכול, אני פוגש צעירה בריטית, בת 22 לערך, שגם היא מחפשת אותו דבר. אנחנו עושים היכרות, קוראים לה לורה, ויוצאים יחד לחפש.
במולאקאל רואד, אחד הרחובות הראשיים בעיר, אנחנו מוצאים מסעדה שנראית נחמד, כולל התפריט, ונכנסים. אני לוקח אורז מטוגן עם עוף, לורה לוקחת בלי עוף, ושנינו לוקחים טוראן (ירקות ירוקים מטוגנים), לאסי וצ`אי. לורה הגיעה לאלפי לפני איזה שעה, מקוצ`ין, ומחר היא מתכננת לקחת את השייט שעשיתי היום, רק הפוך, מאלפי לקולאם. היא סטודנטית באוניברסיטה של ליברפול, ולומדת שם סוציולוגיה ומדיניות חברתית. עכשיו היא מנצלת את חופשת הסמסטר שלהם ומטיילת בהודו, ואמורה לחזור לאנגליה עוד שבוע בערך. היא שואלת איך היה השייט, אם זה שווה, ואני מספר לה חוויות ומראה לה תמונות שצילמתי היום. למעשה היא מתכננת לרדת באשראם של "האם המחבקת" ולשהות שם כמה ימים, לעשות מדיטציה וכמובן לקבל חיבוק ודארשן מאמה. לפי האינטרנט, אמה אמורה להיות עכשיו באשראם, היא אומרת, אז זה יוכל להתאים, היא רק מקווה שלא יהיו שם יותר מדי אנשים, כי יש שם בדרך כלל תור גדול, ומחלקים אסימונים לכל מי שרוצה חיבוק ודארשן. ללורה יש פנים לבנים, בהירים, שיער שטני חלק, לא ארוך, ואף קטן מתעקל כמקור של אפרוח, פנים כמו שיש לפעמים לאנשים צעירים מאוד. בעינייה החומות יש משהו סקרני, מתעניין כזה, והשיחה איתה מאוד מהנה, כי אתה מרגיש שהיא באמת מקשיבה לך. היא מאוד מתעניינת בקיבוץ, וממה שהיא כבר יודעת זה נשמע לה מאוד מיוחד, אפילו שהיא מבינה שהיום זה כבר לא כמו שזה היה פעם. אני מבטיח לה שאם תבוא לבקר בארץ, אקח אותה לקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, ואפגיש אותה עם כמה מבני גילה שחיים שם, כדי שיוכלו לספר לה איך זה בעיניים שלהם.
אחרי האוכל אנחנו מטיילים מעט ברחובות אלפי, מצפון ומדרום לתעלה הצפונית. הלורד קורזון (Curzon), שהגיע להודו ב-1899 כמשנה למלך הבריטי, כינה את העיר "ונציה של הודו", ואכן בתוך העיר ומסביבה יש תעלות מים רבות, שהן חלק ממערכת הבאקווטרס המפורסמת של קראלה.
הרחובות עכשיו די ריקים, ולא תראה הרבה אנשים שסתם מסתובבים, או מטיילים כמונו בעיר. האמת שזה קצת מוזר, כיוון שזו עיר שוק, ונקודת יציאה לשייט בתעלות קראלה, ואתה מצפה לראות כאן יותר מטיילים וכאלה. כשאנחנו מתקרבים חזרה לגסט-האוס שלנו, מתחילים לשמוע את המואזין במסגד השכן. הוא נושא דרשה במאלאיאלם, ואחרי כל משפט שלו מישהו אחר אומר את אותו משפט באנגלית. אני מנסה להקשיב, ומסתבר שהכל זה על איך לא לחטוא, ואיך לעשות רק מה שאללה רוצה שתעשה. יופי נחמה. הבעיה שאי-אפשר להשתיק אותו, וקולו נישא ומהדהד למרחוק, מעל לבתים, ובדרך גם קודח לנו בשכל.
על מדרגות הגסט-האוס אנחנו מתיישבים לקשקש עוד קצת. שתיים-שלוש בירות היו יכולות להוציא מאתנו עוד כמה דברים, אבל אין בכל הסביבה, ומה שנשאר הן רק הסיגריות של לורה. לפני שאנחנו נפרדים אני מבקש מלורה שתשלח לי מייל איך היה לה באשראם של אמה, כי גם אני מתכנן להגיע לשם מתישהו. היא מחייכת את החיוך האפרוחי הלבן והנחמד שלה, ומבטיחה לשלוח, וגם אם יהיו לה סיפורים מעניינים אחרים, במיוחד שסיפרתי לה שאני כותב על הודו ואולי זה גם יתפרסם ברשת. כשאני עולה לחדר אני חושב לעצמי שהיה יום טוב היום. אתם יודעים, לפעמים יש ימים הרריים כאלה, רצופי מכשולים, שנדרשים הרבה מאמצים וסבלנות כדי להעפיל בהם, ולעומתם יש ימים משתפלים, משייטים, שאתה מתגלגל בהם בקצב נעים, ובשיר על השפתיים, והיום הזה היה בדיוק יום כזה...
