למה הודו?
גילינו שאנחנו חולים במחלה בשנת 1989. אנחנו זוכרים את הרגע המדויק- אוגוסט, בומביי בצהרי היום, מונסון טורדני מרטיב לענת את המשקפיים ולרמי את הבלורית (נשבעים שהיתה לו אחת...) ניחוחות קטורת מסחררים לנו את הראש, המוני אדם גודשים את הרחובות, חיוכים ניתזים לעברנו, מערבולת צבעים וניחוחות, ענת לוגמת את מיץ הקוקוס הראשון שלה- זהו, ומאותו הרגע ידענו א. הודו חדרה עמוק לתוכנו. ב. אין לזה מרפא. מאז אנחנו מתכננים לשוב, טוב, אנחנו יודעים שזה לקח קצת זמן ושלושה ילדים, אבל הנה אנחנו מוכנים לחזור להודו שקיננה לנו בלב כל אותן שנים ארוכות לוחצת לנו על בלוטות הגעגוע והנוסטלגיה.
נא להכיר - משפחת עדוי
רגע, רגע, לפני שנערוך לכם היכרות אישית עם כל אחד מבני המשפחה, נספר שאנחנו זוג הורים (רמי וענת) עם שלושה ילדים (רתם, יעלה ואילאיל) וכלבה מתוקה בשם מגי, שתיפרד מאיתנו לתקופת הטיול ותעבור להתגורר אצל הדודים- שי והילה.
אנחנו חברי קבוץ דליה. ולכל הלא בטוחים- בצומת אליקים ימינה...
וכדי שתשטפו קצת את העיניים http://dalia.org.il
ועכשיו תתקרבו קצת... כל אחד מאיתנו כתב את הקטע הבא שמספר עליו באופן יותר אישי. אז...
רמי- טבח, בן 40, אוהב לקרוא ואוהב את החיים, מצפה לחוויה שתשנה לכולנו את החיים, משהו ששום בית ספר לא יכול ללמד ואף אחד לא יכול להסביר. רוצה לגעת בטבע והפעם לא דרך תוכניות הנשיונל ג`אוגרפיק.
באופן טבעי אני האיש הטכני של המשפחה- אורז, סוחב, פורק, מרכיב, מבשל, מתקן ומקלקל, נוהג ברכב, מחליף פנצ`רים וטועה בדרך...
ענת- הומיאופתית ומורה, בת 39. מתכננת לעבור את משבר גיל ה40 בגואה.
אוהבת לקרוא, לכתוב, לטייל. מתכננת לנשום עמוק בטיול, להירגע, לחוות את המשפחה ללא לחציי היום-יום וללמוד מהאנשים שאיתי, מהאנשים שאפגוש וממאסטרים גדולים בהומיאופתיה שאני מתכננת "להתנחל" אצלם בקליניקות לפרקי זמן קצרים. חוץ מתכנון המסלול, אני הממונה על הבריאות, הלימודים והדאגנות הפולנית.
רתם- נער בן 13 חובב אוריגמי ופיסול מושבע.
אוהב לשחות, לקרוא, לצפות בטלוויזיה ולגלוש באינטרנט.
מת להיות בחו"ל אחרי שהיה ארוכה של 13 שנים בארץ (חוץ מגיחה קטנה לטורקיה בגיל 3) להירגע בטיול ולצאת קצת מהלימודים. חוץ מלסחוב תרמיל ענקי על הגב ולדאוג שהאחיות שלי לא יריבו יותר מ10 פעמים ביום, אני מתכנן להיות הנווט. רק תנו לי מפה ומצפן ואני אראה לכם את הדרך!
יעלה- בת 10 אוהבת לרכוב על סוסים, אוהבת ספורט, מוזיקה, בעלי-חיים, ומאוד אוהבת לצייר. רוצה להנות מהאתגר שבטיול- לטפס על הרים, לעשות טרקים של רכיבה על סוסים, לטעום מאכלים חדשים ולבקר במקומות שתמיד שמעתי עליהם כמו הטאג` מאהל, הגנגס ומקדשים עם פסלים הודים.
אני אדאג לצד האומנותי- אצלם תמונות מיוחדות, אצייר מקומות מיוחדים ואהיה הדי ג`יי של המשפחה.
אילאיל- בת 8 אוהבת לרקוד, לצייר, לשחק במשחקים בבית ובחוץ, אוהבת מחשבים וטלויזיה. רוצה להנות בהודו, ללבוש סארי ולאכול אגוזי קוקוס. אני מתכננת ללמוד ריקוד הודי כי אני אוהבת לרקוד ולומדת מחול כבר שלוש שנים. אני אדאג שלכולם יהיה מצב רוח טוב, שמחה, ואיך שאומרים אצל ההודים "שאנטי".
היעד- הודו מצפון ועד דרום.
משך הזמן- חצי שנה ומעלה.
כלי תחבורה בהודו- מכונית ועל כך בכתבת ההכנות.
לתחילת הכתבה
אז למה כדאי להיות כתבים?
בחרנו להיות כתבים של "למטייל" מהרצון לספר את סיפור "השיבה להודו" שלנו. במשך התקופה הארוכה בה תיכננו את הטיול קראנו את הכתבות של משפחות שפירא, מידן ופלג. הערכנו את האומץ, היישום והחוויה המשפחתית והאישית שתורגמה לכתבות נהדרות ומלאות עניין. הודות ל"למטייל" שנתנה במה לכל "הכתבים בשטח" יכולנו לקרוא בהנאה את הכתבות , לקבל רעיונות ולהבין שיש עוד חולמים כמונו שמגשימים את חלומותיהם. אנחנו מקווים שגם הכתבות שלנו יעודדו אנשים נוספים לקחת פסק-זמן מהחיים ולהגשים את החלום. בואו, לוו אותנו לאורך הדרך. נשמח לחלוק עמכם את חוויותינו כמשפחה מטיילת. נשמח לקבל תגובות, שאלות וסתם מילים טובות. ומכיוון שעל מלאכת הכתיבה אחראים כולנו, בטוחים שתיהנו מהגיוון ומזוויות הראיה השונות של כל חברי המשפחה.
ולסיכום-
"איך לספר, איך לדבר?
לא להאריך לא לקצר
שכל מילה תאיר כגפרור בלילה, כפרח אדום בזר
לאו דוקא לילדים, ולאו דוקא למבוגרים.
לא מיופה, ולא מעוות, לא הסטוריה- ולא צ`יזבאט."
נחום גוטמן "שתי אבנים שהן אחת".
