פאנגחואנג
מי שלא ראה את פאנגחואנג (Fenghuang) בסוף שבוע לא ראה שמחה מימיו. אנחנו הגענו למקום בסוף השבוע, המועד לפורענות סינית. הגעתנו מוקדם בבוקר היתה יתרון מסוים כי המקום היה שקט באופן יחסי ומרהיב. התמקמנו במלון על גדת הנהר. דלת קטנה בישרה על מרפסת שכמעט נוגעת במים והנוף עוצר נשימה. מיד סגרנו ושילמנו שני לילות (חדר זוגי+מזגן+טלויזיה+על קו המים עלה לנו 65 יואן). פה ננוח לנו, חשבנו בתמימות של אחוות אחיות.
מיד פצחתי בסדרת צילומים שלא היתה מביישת צלם חתונות ערמומי. לא החמצתי אף תנוחה, פיהוק, הטלת זר פרחים או שיפוד סרטנים. העיר נענתה ככלה ביום חתונתה ואז צנחה עליי לאות יום שישי אחר הצהריים. מבין כל הימים והעייפויות, זו הנעימה ביותר, והפעם, בניגוד לחודשיים שחלפו כבר במסע זה, נעניתי לה. הכבשים של נורית הרבה יותר ממושמעות משלי, ואחרי ספירה זריזה שלהן היא פרשה לה. אני עדיין ניסיתי לכנס את הכבשים שלי לטור שיקל עליי את הספירה ומשם לשינה, אך הן עקשניות.
פתאום נשמע הלמות תופים וקול נשי דק ורם מאוד שר מעין שיר קצר, שבסופו מעין קריאת "יודל" סינית. פקחתי את עיני לנסות ולמצוא את היידי בת ההרים הסינית החוצפנית שמנסה לגנוב לי את הכבשים ואת השינה אבל שקט בחדר. ניסיון נוסף להרדמות נתקל שוב ברועה הקטנה עם התופים וקריאות היודל הסיני. נורית ישנה. קמתי ויצאתי למרפסת ולנגד עיני נתגלה מחזה שמפניו כנראה מזהירים טיילים וספרים מפני הגעה למקומות פופולריים בסין: אלפי סינים גודשים סירות ובכל פעם שקבוצת סירות הגיעה לבמה קטנה שצפה על המים, התענגו הסינים על שירת יודל שבקעה מקבוצת נערות סיניות שתופפו ושרו רק למענם ורק למעני. הלכה השינה, הכבשים התפזרו לכל עבר ורק נורית ישנה.
העיירה הציורית והמקסימה הייתה גדושת תיירים סינים שבאו בדיוק כמוני לסוף השבוע. כל המלונות נתפסו על ידם, הרחובות סאנו, המסעדות התמלאו. אחרי השוק הראשוני חזרתי לחדר. נורית קמה. כעת עלינו להחליט אם מצטרפים לחגיגה או פורשים. ברור שמצטרפים. עם קבלת ההחלטה התחיל הכיף. הסינים התגלו שוב כעם שמח, מארח ומאוד פתוח. בכל מקום בו ישבנו, הוזמנו לשתייה ואוכל שמצויים בעיירה זו בשפע. העיר מתמחה בשני סוגי אוכל מתוק, הקרוב לליבי וקיבתי. כל חנות שנייה היא מפעל בזעיר אנפין של ממתקי סוכר בטעמים שונים. הם מכינים עיסת סוכר הנמתחת לעיני הקונים, אל העיסה מצטרפים, ג`ינג`ר, תותים, בוטנים ואגוזים, כיד הדימיון של הממתקאי המקומי. כולם קונים. קילוגרמים. גם אנחנו קנינו ואחרי שרמת הסוכר עלתה בדם, הרעב האמיתי יוצא לשחר לטרף.
סיור קטן ברחובות מגלה כי הרחוב הראשי הופך לעת ערב למדרחוב עצום, שכולו דוכנים מעשנים וגחלים לוחשות. "על האש" אחד גדול. הסינים מעלים לקרבן "על האש" הכל. הכל, מירקות דרך כל חיות הים היבשה והאויר. המבחר עצום - פיטריות, כרוב, חסות, בצלים, כרוביות, עגבניות, קישואים, דגים, שרימפסים, סרטנים, עופות, ביצי שלו, ובשרים נוספים, שמקורם לא ידוע וגם לא נבדק. והכל מלווה בבירה סינית. הסינים מכלים כמויות עצומות של בירה. כשהמוטיב "מי ששותה לבד מת לבד" מאוד חזק שם. כך, כל כוס בירה גוררת אחריה את כל השולחנות במדרחוב עם קריאות רמות של "לחיים" סיני. אנחנו נכנענו אחרי חמש כוסות בירה ופרשנו מהשולחן, אחרת רק אובדן חושים יגאל אתכם מהבירה הסינית.
בחזרה למלון- הערב כבר ירד ואז נגלה לעינינו הנהר, כשהוא זוהר בעשרות מנחות פרחים צפות, שעליהן נרות צבעוניים. הרחובות התמלאו רוכלים מכל הגילאים, שמציעים לכם ולאלפי הסינים מגדלי פרחים מנייר בצורות שונות והכל מיועד למשלוח על המים בליווי ברכה כלשהי. עיירה חסרת מנוח של ממש. שייט. אוכל. ממתקים. מנחות צפות. היינו בטוחות כי בזה די, אבל ועדת התרבות של העיירה הזו לא תנום ולא תישן עד שתוציא כל יואן מכל הסינים שגדשו את מלונותיה. בבוקר צצו ציירים בכל פינה בעיר. כי הרי כתוב במדריכים "עיירה ציורית"... זרי פרחים נשזרו על ידי קשישות העיירה ונמכרו תמורת 3 יואן הזר. וכך הסתובבו להם בעיר מאות סינים ושתי ישראליות עם "סלינו על כתיפנו, ראשנו עטורים". באחד מצידי הגדה הוצבו דוכנים ובהם תחפושות סיניות שונות של קיסרים, נסיכים נסיכות ובני מיעוטים שונים, לכולם מוצע להתחפש ולהצטלם תמורת 3 יואן לתחפושת. זיל הזול, איזה כיף. תוסיפו לכל שלל הצבעים הריחות והקולות גם את העובדה הפשוטה כי תושבי העיירה המקסימה הזו הם בני המיעוטים Miao ו- Tujia, הלבושים טיפה אחרת מסינים עירוניים. הנשים המבוגרות, לדוגמא, עוטות על ראשיהן בד כחול, הכרוך באלפי סיבובים.
אני הצלחתי לשרוד 24 שעות ופרשתי לעמדת אינטרנט במלון שקט וצדדי, בעוד נורית המשיכה ליהנות מיתרת סוף השבוע עם אלפי הסינים. אין לי ספק כי החוויה היתה בגלל ובזכות סוף השבוע הגדוש. בימי חול ניתן ליהנות יותר מהתפאורה הטבעית, הציורית והיפהפה בה טובלת העיירה, אך רחשי החיים השירה, הריחות, הקולות יהממו אתכם רק בסוף השבוע. השתדלו לשהות במלון על קו המים אך רחוק מרחק שמיעה מהבמה הצפה, זה מיועד רק לבעלי קיבה חזקה וכבשים ממושמעות במיוחד. "היודל" הסיני מתחיל בשש בבוקר בשבת. פה נשברתי ומיד חיפשתי מקום מבודד, שקט, עם מעט סינים. הפרעת הקשב שלי לא עמדה בזה יותר ושלושתנו (נורית, אני וה-Adhd) פנינו לדהנג (Dehang). יש הרבה אוטובוסים ל- Jishou בסוף השבוע. ומשם מיניבוס ל- Dehang, כשעה נסיעה, 6 יואן, המיניבוסים עומדים מחוץ לתחנת הרכבת.
דהנג
דהנג, כפר קטן, נהר חוצה אותו, ובשני קצותיו, מפלים ומסלולי טיול מרהיבים. ובעיקר שקט. שקט. שקט. הלינה בדהנג הרבה יותר פשוטה מפאנגחואנג, אבל השקט והירוק שווה את ההגעה. ישנו מסלול טיול קל ומרוצף ברובו בתחילת הכפר בסמוך לבית הספר, לאורך כל המסלול ילוו אתכם פרפרי ענק. הפרפרים הכי גדולים שראיתי בחיים, כמעט בגודל כף היד. גולת הכותרת של המקום הוא המפל הגדול שיוצר מסך מים ענק, ששביל גישה מאפשר לעמוד מאחוריו ולצפות על העולם מבעד לוילון המים. עלות כניסה לכפר ומפליו - 60 יואן.
ספטמבר זו עונת קציר האורז וייבושו. הכפר כולו מופקע לטובת ייבוש ייבול האורז. כיכר הכפר, מגרש המשחקים בבית הספר, הכבישים, השבילים הספסלים הגגות כולם חבושים בשטיחי קש גדולים ועליהם גדושים גרגירי האורז, תרמילי פלפל ושאר מזונות לייבוש. בעונה זו כולם מגוייסים לעבודה ולכן יש גם מיעוט אירועים ופסטיבלים. למי שחפץ בחגיגות, שיגיע אחרי הזריעה ולפני הקציר, רק אז הסינים מתפנים לחגיגות.
מחוז גווידז'ואו
אחרי טעימה קטנה מבני המיעוטים בשני הכפרים האחרונים החלטנו להעמיק חקור במוטיב האנושי ולהתמקד במחוז Guizhou, הידוע בריכוז המיעוטים הגבוה בו. שמנו פעמינו אל העירה קיילי (Kaili), אליה הגענו ברכבת מ- Jishou (שימו לב כי רכבת הערב עוצרת בקיילי בשלוש בבוקר, שעה מאוד לא נוחה להגיע ובטח לא נוחה למצוא מלון, אז בידקו היטב את שעת היציאה והעדיפו אולי חלופת אוטובוס על פניה). בקיילי יש את מרכז המידע (Cits) לתיירות מיעוטים הטוב ביותר בסין, עם בילי, בחור מקסים דובר אנגלית, שאינו חוסך בהסברים והחשוב ביותר - הוא יידע אתכם על הימים והשעות של השווקים המקומיים הכי שווים והכי כדאיים מבחינת התוצרת ומבחינת מגוון המיעוטים המגיעים אליו.
בכפרים ובשווקים אליהם בחרנו ללכת מכל המבחר הרב, היינו במרבית המקרים התיירות המערביות היחידות, ודגש על מערביות יחידות. התיירים הסינים גילו את המיעוטים ובגדול. והמיעוטים גילו את התיירות הסינית ובגדול. כל כפר מרוחק, מבודד, ככל שיהיה על המפה, הוא כבר אינו מבודד ומרוחק בפועל. את פניכם יקדמו שלטי ענק המודיעים על סוג המיעוט, התלבושת המיוחדת לו והריקוד או המנהג הייחודי לו. אחרי שחלפתם על פני השלט, תגיעו תוך זמן קצר לפאתי הכפר, כשמוזיקה חלשה תקדם את שמיעתכם. זקנה מיעוטית מקומית תזרז אתכם לעבר מרכז הכפר בו בדיוק עכשיו, ממש עכשיו, מתקיימת הופעה מיוחדת במינה של כל אנשי הכפר על תלבושותיהם המסורתיות, התכשיטים, הבדים וכל דבר אחר שניתן למכור. תופתעו לגלות כי כל החינגה הזו נערכת, לצערכם או שמחתכם, לא עבורכם כי אם עבור קבוצת תיירים סינים עשירים, שמשלמים הרבה כדי שבני הכפר יפסיקו לשעה לזרוע לקצור, לקצוץ, לעדור וירקדו למענם. ככה זה היה בכל כפר שפנינו אליו. עם רדת הערב, התיירים הסינים נוסעים לעיר הסמוכה לישון ברווחה והכפר נשאר שלכם. רק שלכם. ואז מתחיל הכיף האמיתי. אנחנו בחרנו בכל הפעמים לישון בבית משפחה מקומית שהקצתה את אחד החדרים עבורנו, אכלנו איתם ארוחת ערב ובוקר ונחשפנו מקרוב לחייהם שלפני ואחרי הריקודים בכיכר הכפר. לכל כפר מאפיין מיוחד משלו - בזה הנשים לבושות בגדים שחורים רקומים וכתרי כסף מרהיבים (לנגדה), בזה הבנים אינם גוזרים את שערם מינקות (באשה), בזה לנשים שיער ארוך, ובאחר הגברים נחשבים לוחמים חסרי חת. בקיצור, אמצו לכם את המיעוט המענייין אתכם.
המילה מיעוט בסין טיפה מתעתעת. וכשהיא יוצאת מפני תיירת ישראלית יש בה אפילו מידה מסוימת של התנשאות. במונחים סיניים, ישראל על 7 מליוני תושביה היא מיעוט מיעוטי קטנטן, על סף הכחדה. בסין, מיעוט מתחיל מ- 50 מליון ומטה. זה מיעוט. התיירים הסינים נפעמים מהלבוש, המנהגים והמאכלים של בני המיעוטים בדיוק כמונו המערביים. תרבות המיעוטים זרה להם מאוד. אחד הניסיונות לקרב את המיעוטים לכלל התרבות הסינית הוא על ידי אולימפיאדת המיעוטים בהם מתחרים בענפי ספורט ייחודיים להם. בהרבה מהמקומות בהם ביקרנו הפכנו במהרה ממתבוננות ובוחנות לנבחנות. מאפייני הגוף המערבי נשי שלנו משך מבטים סקרניים וחיוכים מבויישים, בעיקר כלפי החזה והישבנים שלנו. איך שלא נסובב את זה, הגוף הנשי שמקורו בהרי האטלס, טיפה שונה בחיטוביו מהגוף הסיני הנשי. טיפה.
שווקים מומלצים במחוז גווידז'ואו
השווקים הכי צבעוניים נמצאים במחוז Guizhou והמגוון האנושי והמרכולת הופכת את הביקור בשווקים לחוויה מיוחדת במינה בסין. למי שאוהב שווקים, זה המחוז בשבילו. כל כלי העבודה החקלאיים, כל הדשנים, הזרעים, הכלים לבית, והאוכל הטעים ביותר. לבעלי קיבה חלשה אני ממליצה להמנע מלהכנס לדוכני הבשר בשווקים אלה, שלא פוסחים על אף חיה, כולל חיות המחמד המכונות בפינו כלבים. מראה מאוד קשה לעיניים מערביות.
אנחנו ביקרנו בשווקים ובכפרים הבאים:
לאנגדה (Langde) - כפר של בני מיעוט המיו (Miao). ניתן להגיע אליו בקלות מקיילי. ישנם הרבה אוטובוסים או מיניבוסים. הם אינם עוצרים בפתח הכפר, אלא כקילומטר וחצי ממנו, על הכביש הראשי. ההליכה אל הכפר קלה ושווה את המאמץ, כי מיד נשקף נוף יפהפה ובתי הכפר עם הארכיטקטורה המיוחדת לאזור ומיעוט זה. נשות הכפר לבושות בתלבושת מסורתיות, רקומות ויפהפיות, שלו טובל`ה הייתה נתקלת באחת מהן, אין לי ספק כי הייתה פושטת את התלבושת מעל המיעוטית ומוכרת אותה כמות שהיא בחנות שלה. לא רחוק משם נמצאת לישיאן. אתם יורדים חזרה לכביש הראשי וכל אוטובוס או מיניבוס יקח אתכם לשם.
בלישאן (Leishan) מתקיים שוק (על מועדו המדויק התייעצו עם בילי הנ"ל או באתר האינטרנט שלו) שמתחיל לשקוק חיים אחרי 11 בבוקר. בשוק יש בגדים, ירקות, פירות, חיות, תרנגולות ברווזים, וגם כלבים, דוכן של מרפא מקומי בעשבים ומיני חרקים מיובשים וגולת הכותרת - רופא השיניים, אם ניתן לקרוא לו כך. באמצע השוק וללא כל תנאים היגיינים ראויים ניצב לו שולחן קטן, עליו שיניים בכל מיני צבעים וגוונים, ומספר סכינים איזמלים ושאר כלי רפואת שיניים. על כיסא עץ ישובה מיעוטית קשישה ו"הרופא" עוקר, שותל, סותם, לא כל כך ברור. העיקר שהחיוך מושלם. יכול להיות שההפקה של המראה יכולה להתיעץ איתו ולחסוך בעלויות... אם אתם ממשיכים מלישיאן וחוזרים אליה, ניתן להשאיר את החפצים בתחנת האוטובוס, אנחנו השארנו ומעולם לא נגעו או החסירו לנו דבר.
Xijiang - כפר המיו הגדול ביותר. נוף מדהים, נהר גדול חוצה אותו, ילדים על רפסודות בנהר ונוער גודש את הגשר המקורה מעל הנהר. הכפר גדול, ולצד בתי העץ היפים וחלקות האדמה המעובדות יש גם מסעדות קטנות ואיך לא, חנות של מכשירים סלולריים. לא תמצאו היום בכל סין מיעוט או מיעוטית נטולי סלולר. הפלאפונים דחקו לפינה הכי נידחת את המונח "כפר או מיעוט נידח". לכולם יש פלאפונים.
Lingiang - כפר קטן, חסר ייחוד משל עצמו אך מתקיים בו שוק מקסים, לא גדול כל כך, אבל מאוד לא תיירותי. אנחנו הגענו למקום בערב. הכפר לא ממש ערוך לקבל זרים, אבל כרגיל, בתנועות ידיים והשיחון הצלחנו לאתר אכסניה קטנה, מאוד פשוטה בקומה מעל בית המגורים של אחד מעסקני הכפר. המקלחת החמה נעשתה בביתו. בבוקר אחרי השוק המשכנו הלאה. היעד היה קונגג`יאנג, אך לא היה אוטובוס ישיר לכן נסענו ל - Rongjiang ומשם ליעד.
בעיירה קונגג`יאנג (Congjiang) אין הרבה מה לעשות מלבד העובדה שהיה זה ערב יום כיפור ואני רציתי לישון במקום סביר על מנת לצום בניחותא. היתרון של העיירה הזו הוא קירבתה 10 ק"מ לכפר באשה (Basha) בו גרים בני שבט המיו אך עם ייחוד. הגברים עדיין לבושים בבגדי לוחמים, נושאים רובים ארוכים ואינם גוזרים את שערם. גם הנשים לא בדיוק טומנות שערן בצלחת ומגדלות אותו לתפארת. אנחנו טיפסנו לכפר ברגל וגם חזרנו ברגל בשל צום יום כיפור. אם אנחנו עשינו זאת ברגל, בחום, ללא מים ואוכל גם אתם יכולים לעשות זאת, או פשוט קחו מונית. הכפר בהחלט שווה ביקור. אנחנו הגענו בשעת סיום בית הספר וכל הכפר נמלא קולות ילדים השבים לביתם. תושבי המקום נחמדים ביותר. למי שרוצה ניתן לישון שם. המקום הרבה יותר יפה ונעים מקונגג`יאנג.
Zhoxing - כפר של בני שבט הדונג. יש אוטובוס מקונגג`יאנג - 16 יואן. הכפר קטן ובנוי משני צידי רחוב ראשי אחד. ברחוב זה מצויים מספר מבני עץ עתיקים, מעין פגודות, המכונות מגדלי תופים. יש במקום אכסניות שונות, אנחנו מיצינו את המקום אחרי 40 דקות. לא שווה את הטירחה. ובנוסף, אין הרבה אוטובוסים ותחבורה על מנת לצאת משם... פנינו היו למחוז Guangxi הסמוך, בו מצויות טרסות האורז המפורסמות, גוולין ויאנגשו. על כך בכתבה הבאה.
טיפים
חשוב לבדוק עם משרד התיירות בקיילי, את הדרכים, חלקן חסומות או קשות למעבר. אוטובוסים יש לכל כפר מעיר או עיירה מרכזית וקל להגיע לכולן. לא תמיד יש אוטובוס אחר הצהריים או בערב אז תכננו היטב ותמיד תמיד יהיה מי שיארח אתכם תמורת 20 יואן למיטה.
מרכז המידע לתיירים בקיילי: המרכז נמצא ברחוב Yingpean Donglu. לבחור קוראים Billy Zhang.
טלפון: 08558222506 פלאפון 13595521025
אתר אינטרנט www.Toguizhou.Com
המייל של בילי: [email protected].
מלון בקיילי - בקרבת משרד התיירות שמספק מידע על המיעוטים נמצא Yingpanponational Hotel. ניתן גם לשמור שם חלק מהציוד כדי לנוע בין הכפרים בקלות, רק אם חוזרים לקיילי כמובן. חדר עולה 140 יואן.
כתובת: East Yingpan Road 53
טלפון: 08553837975
פלאפון: 13985820651
מלון ב- Likeng (שימו לב יש שני כפרים תחת אותו שם אך תקפידו על ליקינג הקטן) - כפר קטן רגוע ומקסים ללילה או שניים, ישנים בבתי הכפרים לאחדים יש חדרים מעולים עם מזגן ומיטות נוחות ומצעים נקיים ביותר והכל תמורת 60 יואן לזוג). הכפר נמצא כשעתיים מההר הצהוב לפני שאתם ממשיכים לפאנגחואנג ובני המיעוטים) שאלו על Li Gan Xin (טלפונים 13097033905 או 13870342297). בני הזוג בישלו לנו את הארוחה הכי טובה שאכלנו בסין. טרי, טעים ויפה. עלות כניסה לכפר 30 או 40 יואן.
לינה בכפרי המיעוטים -- עם הגיעכם יפנו אליכם מספר נשים. אנחנו הלכנו עם מי שנראתה לנו הנחמדה והנעימה ביותר. ניגשים איתה לביתה ובוחנים את החדר. בדרך כלל הם גובים בין 10 ל- 20 יואן למיטה ועוד 15 או 20 יואן לארוחת ערב ובוקר. בהצלחה.
תחבורה - האוטובוסים בין הכפרים וקיילי נעים בין 9 יואן ל- 20 יואן.
הארכת ויזה בסין - אנחנו הארכנו את הויזה הסינית פעמיים בסין, כך שסך הכל יכולנו לשהות 3 חודשים בסין. שתי ההארכות בוצעו מיידית. ההארכה הראשונה נעשתה בקיילי. בכתובת אליה מפנה הלונלי פלנט במהדורת מאי 2007 ישנו משרד ה- Psb אך סניף זה אינו מאריך ויזות. הם הפנו אותנו לכתובת אחרת שנרשמה בסינית ושם הוארכה הויזה. יצויין, כי בקיילי האריכו את הויזה מיום הפנייה ולא מיום תום הויזה המקורית. עובדה שגרעה לנו שבוע של ויזה. כל ניסיון להסביר כי הויזות מאריכות אחת את השנייה ולא אמורות לחפוף לא צלח. אז תנסו להגיע לשם יום או יומיים מסוף הויזה. כמו כן, נדרש צילום הדרכון, צילום הויזה המקורית, וחותמת הכניסה לסין בדרכון. התשלום הוא 160 יואן. על מנת לחסוך את הגעתכם לכתובת הלא נכונה, זהו הטלפון בו ניתן לברר את הכתובת וכך תחסכו את ההליכה או המונית הכפולה - 8536113
תדאגו כי דובר סינית אנגלית ינהל את השיחה עבורכם וירשום את הכתובת בסינית עבור המונית. ההארכה השנייה הייתה ב- Lijiang ושם הויזה הוארכה מיום סיום הויזה הקודמת, אז לשיקולכם ותלוי המקום והזמן שאתם מעוניינים לטייל.
