הקדמה
את ההבדל מרגישים כבר כאשר יורדים מהרכבת: הצפיפות, אשר מאפיינת את כל הודו מורגשת כאן שבעתיים, כמו גם העליבות והמסכנות. אולם, חוץ מהצפיפות, הדוחק והעליבות, ניתן להבחין כאן בדבר נוסף - האושר, הלהט, התשוקה הבלתי נכבשת של אותם מיליוני אנשים אשר באים ממרחקים, ברגל ברכב, אנשים שהפרוטה מצוייה בכיסם אשר מגיעים במחלקה הראשונה ברכבת הממוזגת ומתאכסנים בבתי המלון הספורים המפוזרים ברחבי נאסיק, ואנשים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם אשר מגיעים בדרך לא דרך, לנים בצדי הדרכים, בתחנת הרכבת - וכולם באים למטרה אחת ויחידה - לטבול לרגע במימי הנהר שהתקדשו במהלך החודש הזה, טבילה שהינה חוויה רוחנית אישית, רגע פרטי של רוחניות בקרב 70 מיליון איש, במרכזו של פסטיבל דתי, תרבותי לאומי, הקומבמלה.
פסטיבל הקומבמלה התרחש בשנת 2003 במהלך חודש אוגוסט בעיר נאסיק אשר בצפון מדינת מהרשטה בהודו. במהלך חודש הקומבמלה ביקרו בנאסיק 70 מיליון איש, אשר באו להשתתף בפסטיבל ובמהלך יום ה- 27.8.03, אחד משלושת ימי הטבילה המקודשים של הקומבמלה, טבלו בנאסיק עצמה שישה מיליון בני אדם וחוו חוויה אישית רוחנית, וחוויה תרבותית חזקה בעוצמתה.
הקומבמלה הינה התכנסות המונית ופסטיבל דתי, אשר במרכזו מתקבצים מסדרי הסאדהואים, נזירים הינדואיסטים אשר נטלו עליהם נדרים שונים שתכליתם האחת היא לגרום לכח הנפש לגבור על כח הגוף, וטובלים בנהר, מסדר אחרי מסדר. מסדרי הסאדהואים הינם שונים ונבדלים זה מזה בלבושם ובטקסיהם, אולם, רובם המכריע של הסאדהואים לובשים בגדים כתומים ונאסר עליהם להחזיק ברכוש חומרי, הם נודדים ומתקיימים מקיבוץ נדבות. למעשה, הקומבמלה אינה רק פסטיבל דתי. עם השנים הפכה הקומבמלה לטקס תרבותי, והמוני המאמינים ההינדוהיסטים מכל קצווי הודו באים ומתקבצים לטבילה המונית אשר מתרחשת בהודו פעם ב-3 שנים, בארבע ערים קדושות: בהארדוואר, אשר על גדות נהר הגנגס, באוג`אין, אשר על גדות נהר השיפרא, בנאסיק, אשר על גדות נהר הגודוואי ובאללאהבאד, שממוקמת על מפגשם של שלושה נהרות קדושים, שניים אמיתיים, הגנגס והיאמונה ואחד מיתולוגי, הסרסוואטי, הנובע ממעמקי האדמה.
לפני שלוש שנים, התרחשה קומבמלה גדולה והמונית במיוחד בעיר אללאהבאד, אשר נחשבת לקדושה ביותר מבין ארבע הערים בהן מתרחשת הקומבמלה. בשנת 1999 התרחש באללאהבאד צירוף כוכבים נדיר, אשר מתרחש אחת ל-144 שנה והפך את אירוע הטבילה מחג דתי לארוע לאומי.
איך הכל התחיל
סיפור הקומבמלה מגיע מכתבי הקודש הוודים ונקרא SHRIMAD BHAGAVATM. על פי המיתולוגיה ההודית החכם המואר דארוואסה בא לבקר את האל אינדרה בגן העדן. בפגישתם העניק דארוואסה לאינדרה זר פרחים שאינם נובלים. אולם אינדרה, שהיה יהיר ושחצן, העבירם לאיירוואט, הפיל האלוהי והאחרון רמס את הזר תחת רגלו. החכם דארווסה כעס על יהירותו של האל אינדרה והטיל עליו קללה שרוקנה את כוחותיו. האל אינדרה פנה לוישנו, האל אשר מקיים את העולם, וביקש בחזרה את כוחותיו. וישנו הציע לאינדרה לשתות מנקטר האלים, האמריטה שהינו מעיין "סם חיים", ומצוי בכד (קומב) באוקיאנוס וכך יחזרו אליו כוחותיו. השדים אשר שכנו באוקיאנוס ניסו למנוע מאינדרה להגיע אל הכד והחלו להגעיש ולהסעיר את מימי האוקיאנוס מתוך כוונה למשוך את כד הנקטר אל קרקעית האוקיאנוס. וישנו נלחם בשדים במשך שניים עשר יום ובסופם הצליח לקחת את הכד מידי השדים. וישנו העביר את הכד לגארודה, אל בעל כנפיים, והנחה אותו לקחת את הכד לגן עדן. במהלך מעופו נעצר גארודה על ידי השדים ארבע פעמים, ובכל מקום שנעצר, נשרה טיפה מהנקטר על הקרקע ויצרה את כל אחד מארבעת הנהרות המקודשים. גארודה הצליח להימלט מהשדים והונחה בדרכו לגן עדן על ידי הכוכב צדק, ועל ידי המזלות דלי, שור ואריה. הכוכבים, השמש, שבתאי והירח שמרו על הנקטר. המעוף אל גן העדן ארך 12 ימים, השווים על פי המיתולוגיה ההודית לשתים עשרה שנים אנושיות, ועל כן, הקומבמלה מתרחשת בכל אחד מהמקומות פעם בשתים עשרה שנים.
הקומבמלה נערכת במשך כחודש ימים במהלכו מתקדשים מימי הנהר, ובמהלך החודש מתרחשות שלוש טבילות גדולות אשר מועדיהם נקבעים בהתאם לקרבתם של הכוכבים מאדים, השמש והירח אל כדור הארץ. ביום הטבילה הגדולה השניה בנאסיק אשר התקיימה ב-27.8.03, הכוכב מאדים הגיע למרחק הקרוב ביותר לכדור הארץ מזה 60,000 שנים, ומרחקו מכדור הארץ היה 55.7 מליון קילומטר, בעוד מרחקו הממוצע מכדור הארץ הינו 80.5 מליון קילומטר.
הקומבמלה התרחשה השנה בעיר נאסיק, על גדות הנהר הגאוודי. נאסיק נמצאת בצפון מדינת מהרשטה ומרוחקת כ- 200 קילומטר מבומבי. בנאסיק מעל 2,000 מקדשים וגתות טבילה אשר במרכזי ביניהם, הראם גת, מתרחשת במהלך הקומבמלה טבילת מסדרי הסאדהואים והוא מהווה את נקודת הטבילה המרכזית בעיר. בנוסף, במרכז הראם גת מצוי מקדש קדום של האל וישנו, אשר נפתח לקהל פעם בשתים עשרה שנים, בחודש הקומבמלה. בשל ריבוי המקדשים הממוקמים על גדות נהר הגאוודי, מתחם הטבילה של הראם גת תחום ומסוגר ואינו בנוי לעמוד בעומס רב של מאמינים הבאים לטבול. על כן, פוצלה הטבילה במהלך הקומבמלה לשני אזורי טבילה שונים. אזור הטבילה השני מצוי בעיירה טראמביקשוואר, הממוקמת כ 40 קילומטר מנאסיק. מאמיני האל וישנו, על גלגוליו השונים טבלו בנאסיק, בעוד מאמיני האל העוצמתי שיווה, האל ההורס והבונה מחדש, טבלו בטראמביקשוואר.
בטראמביקשוואר, מצוי ג`יוטיר-לינגם. לניגם הינו פסל בצורת אבר מין זכרי, אשר משמש את מאמיני האל שיווה בפולחנם. ג`יוטיר-לינגם הינו לינגם שנוצר באופן טבעי, ללא התערבות האדם. בהודו כולה מצויים 12 ג`יוטיר לינגם, אשר נחשבים מקודשים ביותר למאמיני האל שיווה.
נסיעה ברכבת לנאסיק
כבר ברכבת בדרך לנאסיק, אפשר היה להרגיש את התכונה. משפחות משפחות, על זקניהם ועל טפם, ארוזים בצרורות ומזוודות מלאו את הרכבת, רובם ככולם בדרך לקומבמלה בנאסיק. מצטופפים ברכבת העמוסה, חלקם נוסעים כבר כמה ימים ממדינות הצפון בכדי להגיע ליום הטבילה המקודש. כאשר מגיעה, עוצרת הרכבת בתחנתה בנאסיק, הרכבת מתרוקנת, המון אדם ממהר מציף את התחנה. התחנה עצמה מלאה באנשים, סאדהואים מכול מין וסוג, קבצנים ואנשים דלים שכבו בשורות אין סופיות לצדי הדרך מתכרבלים לשנת לילה, חלקם על הרצפות וחלקם ארגנו מיטה מאולתרת מפיסת קרטון, אחרים אכלו מרק עדשים בצאפטי.
חציתי את תחנת הרכבת בחופזה בעודי חשה מפריעה לדרים של תחנת הרכבת, נועצת בהם מבטים כשהם עסוקים בענייניהם האינטימיים. בדרך למרכז העיר היה ניתן לראות מאות אנשים הולכים בצדי הדרך. הולכים בניחותא, לא ממהרים אך נחושים. מפעם לפעם ניתן היה לראות משפחה יושבת בצד הדרך, נחה או אוכלת את ארוחת הערב. לאורך הדרך בין תחנת הרכבת למרכז העיר ישנו אנשים בצדי הדרכים, צרורות אנושיים מכוסים בניילונים, שכן זוהי עונת המונסונים, והשמים טפטפו לאורך כל היום.
יום הטבילה הראשון של הקומבמלה התרחש ב- 12.8.03, ביום בו התגלה הירח במלואו. במהלך יום הטבילה הראשון ביקרו בעיר כ- 7 מיליון איש, ולאחר הטבילה נאספו מרחובות העיר שבע משאיות מלאות עד גדותיהן בנעליים שהתייתמו מבעליהם במהלך ההמולה ששררה במקום.
הגעתי לנאסיק שלושה ימים לפני יום הטבילה השני. העיר שקקה חיים והמתה בכל שעות היממה. ירדתי לגת הטבילה יומיים לפני הטבילה הגדולה. המקום היה מלא אדם, במושגים שלי, אולם ריק ושומם במושגים שעתידים להיות לי יומיים לאחר מכן. קבוצות של סאדהואים עלו מהנהר, ויבשו את שיערם שלא סופר שנים. נשים פרסו את הסארי הצבעוני שלהן לייבוש ברוח הנושבת, מוכרים ורוכלים מכרו כל דבר שניתן למכרו, מתופים ושבשבות צבעוניות ועד פרחים צהובים להשליך לנהר, לברכה. סרט הודי צולם על גדת הנהר. גיבור בלונדיני מעכס בנון שלנטיות לעבר גיבורה בסארי, לנגד עינה הפקוחה של המצלמה. ילדים מחופשים לאל שיווה צבועים בכחול, מקבצים נדבות מהעוברים והשבים, וממולם, מקבצים נדבות ילדים המחופשים לאל האנומן (האל הקוף) צבועים בכתום. רופא הקים מרפאה מאולתרת על שפת הנהר, מטפל בסאדהואים שהתקבצו מההרים, מחסן, בודק, מחלק כדורים. הרופא וצוותו, שתי אחיות, נראים תשושים ואל מול המרפאה מקובצים כמה עשרות סאדהואים. משפחות על טפן וסליהן יושבות על גדת הנהר, מבקשים ממני לצלמם ולשלוח להם את התמונה למזכרת, אוכלים, מחכים, נינוחים.
האשרם של סילביה
על גדת הנהר פגשתי את סילביה, סאדהואית צרפתייה שוויצרית בת כ-50, אשר נמצאת בהודו כעשר שנים. סילביה הצטרפה למסדר סאדהואים בעמק קולו שבצפון הודו והגיעה עם הבאבא ומאמיניו להשתתף בקומבמלה. סילביה מציעה להתלוות אליה לאשרם שלה להכיר את הבאבא. בדרך אל האשרם שאלתי אותה שאלות רבות, האם היא מצאה את מה שחיפשה? מה היא בעצם חיפשה? האם היא מאושרת? כן, היא מאושרת, טוב לה בהודו, אך לא נראה לה עדיין שהיא מצאה את מה שהיא חיפשה, היא עדיין מחפשת.
האשרם של סילביה מצוי במרכז עיר האוהלים. לפני כל קומבמלה מתכנסת וועדה ממשלתית, ונפגשת עם הבאבות-ראשי המסדרים. כל באבא מודיע כמה מאמינים בכוונתו להביא לקומבמלה. הממשלה בונה בהתאם לנתונים אלו עיר אוהלים, אשר פרוסה על פני קילומטרים רבים ומקצה לכל מסדר מתחם, בו חיים הבאבא ומאמיניו במהלך חודש הקומבמלה. שיעורים ונאומים בוקעים מהמתחמים השונים, סאדהואים רבים בכל גווני הצהוב והכתום חולפים, בדרכם ממתחם אחד למשנהו, סאדהואים שחזרו מהטבילה יושבים ומחדשים את הציורים על גופם. כל מסדר והצבעים המיוחדים לו, ושלל הציורים על המצח, מעין קוד אשר מבדיל בין המסדרים השונים. באשרם של סילביה (אשר קיבלה מהבאבא את השם ההודי "סיטה ראמה") התנהל טקס הצהרים- עישון צ`ילום ענקי ומלא בחשיש (אולי מכאן נובע האושר?). עישון חשיש אינו חוקי בהודו להוציא הסאדהואים, להם הותר שימוש בחשיש על פי חוק. מסדרי הסאדהואים בהודו נחלקים למסדרים אשר פוסלים שימוש בסמים, בטענה כי הטשטוש מרחיק את החדות והבהירות מההתבוננות הפנימית, ולמסדרים המשלבים את החשיש בפולחנים שלהם, כמו המסדר של סילביה. כאשר התפשט ריח הגראס החזק באוויר, התברר כי הסאדהואים אינם טרודים בענייני רוח המצויים ברומו של עולם, והבאבא למעשה היה טרוד בחישוב מנת הגראס שיש לשים בצ`ילום על מנת שיישאר מספיק לערב.
למחרת, יום לפני הטבילה הגדולה ביקרתי בטרמבקשוואר לצפות במאמיני האל שיווה. התור על מנת לבקר בג`יוטיר- לינגם המצוי בטרמבקשוואר מתחיל בכניסה לעיר, מקיף אותה ועולה להרים, ואורך כ- 9 שעות, עד להגעה ללינגם עצמו. מאות אנשים חיכו בסבלנות לתורם, שרו, אכלו, מפעם לפעם התקדמו לאיטם, התכסו בקרעי ניילונים על מנת להסתתר מפרצי המונסון שירק מים מדי כשעה, ובעיקר התאזרו בסבלנות, הרבה סבלנות, וחיכו לתורם. הפולחנים של האל שיווה הינם פולחנים עוצמתים המערבים יסודות חזקים כגון אש ומים. בפולחנים לאל שיווה מעורבים בדרך כלל בעלי חיים וניתן היה לראות בטראמביקשוואר פילים מקושטים, קופים ושוורים (השור ננו הינו, על פי המיתולוגיה ההודית, כלי הרכב של האל שיווה) ועולי הרגל העניקו להם מנחות כסף.
אחד ממסדרי הסאדהואים המפורסמים של האל שיווה הינו מסדר ה- naga-sadu - הסאדהואים הערומים. הסאדהואים הערומים, הינם מסדר החי בהרים. הסאדהואים מסתובבים עירומים ומושחים את גופם באפר מדורה (שיש אומרים שזהו בעצם אפר של שריפת גופות). מסדר סאדואים זה נחשב למסדר קדוש ואלים, והוא זוכה לטבול ראשון בימי הטבילות המקודשות. האשראם של הסאדהואים הערומים הוקם על גבעה מעל העיירה. בראש הגבעה מצוי מקדש ובראשו פסל לינגם המתנשא לגובה של כעשרה מטרים וחולש על טראמביקשוואר ואגן הטבילה. עשרות סאדהואים, ארוכי שיער, ערומים, מכוסים באפר הסתובבו בטבעיות במתחם האשרם, מתעלמים מנוכחותי, מתעלמים מעולי הרגל ההודים, מכונסים בינם לבין עצמם, גורמים לזרים להרגיש כאילו חדרו לפרטיותם. הסאדהואים הערומים ידועים כמסדר מתבודד ומתבדל ולעיתים אף אלים. צילמתי מרחוק, ניסיתי לא לבלוט. קבוצות של סאדהואים ערומים ישבו יחדיו באוהל, מבעירים מדורה, עסוקים במעיין טקס, מתעלמים מהעיניים המביטות בהם. יחסם של הסאדהואים לזרים נע בדרך כלל מנחמדות מוגזמת, על מנת לקבץ נדבות, והוזהרתי אף מגנבים בתחפושת סאדהואים, ועד נבזות, במידה ולא הצליחו לגרום לך לתת להם נדבה. הסאדהואים הערומים פשוט התעלמו מנוכחותם של הזרים, ומנוכחות עולי הרגל ההודים, לחלוטין.
יום הטבילה הגדול ב-27.8.03 החל מוקדם בבוקר. יצאתי מהמלון לכיוון הראם גת, כל הכבישים בנאסיק נחסמו לתנועת כלי רכב והמון האדם צעד על הכבישים לכיוון גת הטבילה, וככל שהתקרבתי לגת, הצפיפות הלכה והתגברה. ההליכה במרכז הכביש שיוותה למסע הקצר מימד ייחודי, המזכיר את אווירת את יום הכיפורים, אין מקום לכלי רכב ביום הזה, האדם הוא במרכז. הגעתי לגת הטבילה. הראם גת היתה חסומה בפני עולי הרגל ההודים והסאדהואים טבלו בה מסדר אחרי מסדר. טקס הטבילה היה קצר. הבאבא הגיע לאיזור הטבילה, רכוב על פיל, גמל, או כל כלי רכב אחר שבחר, ירד ממנו, נשא כמה מילים, טקס קצר, והסאדהואים כולם פרצו בצעקות "סיטה רם" (רם- על שם האל הארי רמה- אחד מגלגוליו של וישנו, סיטה- זוגתו של הארי רמה) ורצו למים, נושאים תמונות, חרבות, פרחים. הסאדהואים נכנסו למים רק לרגע, טבלו, ומיהרו לצאת. המתבונן בריכוז יגלה כי כל טקס שונה בפרטיו הקטנים מהטקס שקדם לו, מסדר אחרי מסדר בשרשרת ארוכה, בעוד המון האדם דחוק מאחורי הגדר, ממתין לתורו.
התמקמתי על ראש מגדל מעל הראם גת, מביטה במסדרי הסאדהואים הטובלים. לפתע, נפתחו השערים והמון אדם שטף את מתחם הטבילה. שישה מיליון איש במרבד רוחש וצבעוני. שישה מיליון איש עברו ביום ההוא באגן הטבילה, וכיסו את הנהר מאופק לאופק. אנשים מילאו את המקום, נראו כנמלים, המקום כולו נראה כאחוז תזזית, משפחות יורדות לרגע אל הנהר, טובלות במין טקס קטן ואינטימי, המלווה בשירה וריקודים, ועולים לגדת הנהר. לאחר שלושה ימי מונסון, יום הטבילה היה בהיר ושמשי (בהתערבותו של וישנו?) וההמון בא, טבל והלך לדרכו, ואפשר שדרך זו, בחזרה הביתה תארך ימים רבים.
ירדתי לגדות הנהר לחוש את האווירה. אנשים נינוחים, מחויכים, מאושרים. והאושר - מדבק, מקיף ובוקע מההמון. מנחות מושטות לנהר, פרחים, נרות, משפחות מתעניינות, איך נראה לי הטקס? מה דעתי על הקומבמלה? האם טבלתי? האם אני מתכוונת לטבול? מסבירות, קומבמלה למה ועל שום מה? (מלה פירושה טבילה בעגה העממית) אנשים יושבים לרגע, צופים, רוקדים, השמחה עוטפת את המקום. אנשים שבילו שבועות בדרכים ויבלו שבועות בדרכים חווים את השיא מאושרים מרגע, הברק בעיניים, החיוך, הנינוחות. ההמולה הצבעונית אינה נחה לרגע. חמש עשרה שעות ביליתי באותו היום בגת הטבילה, ולא היה רגע דל, תמיד היה במה להתבונן, עם מי לדבר, עם מי לחייך. באחת אחר חצות עדיין זרמו אלפי אנשים לטבול והצפיפות לא פחתה. אנשים מאופק לאופק. בכל פעם שניסיתי ללכת התרחש משהו שריתק את תשומת לבי, עוד מסדר סאדהואים הגיע לטבול, עוד משפחה הגיעה בשירים ובריקודים, עוד אנשים עם שמחה בעיניים עצרו אותי, שואלים, בודקים האם אני באמת מבינה מה קרה סביבי?
כנראה שלא באמת הבנתי, מה התרחש סביבי באותו היום. כיהודיה, לא חיפשתי לי מפלט בדת אחרת ולא הצטרפתי לטבילה ההמונית. כמערבית, הבטתי מהצד בספקנות בכל אשר התרחש סביבי. אבל השמחה שבפשטות, והניצוץ בעיניים, היו מעבר לטקס דתי. היתה באותו יום קסום בקומבמלה חוויה רוחנית, חוויה רוחנית של היטהרות, שיאו של מסע אישי. והאושר שעטף הכל בכמויות הצליח לסחרר אפילו את ראשה של ספקנית מערבית שכמוני.
שני דברים נתחוורו לי בקומבמלה. האחד, הידיעה הברורה שאושר הוא מדבק, גם אם לא מבינים בדיוק למה מאושרים. והשני, הידיעה שהחיים והדינאמיקה של הרגע חזקים לאין שיעור, בשעה שתיים אחר הצהרים לערך, התרחש מרוץ לכיוון אגן הטבילה ובמהלכו נמחצו למוות כ 50 עולי רגל. הייתי במרחק של 50 מטר ממקום האירוע ולא ידעתי על קיומו עד לשעות הלילה המאוחרות. לאחר פינוי ההרוגים והפצועים, קצב היום המטורף לא הואט אף לא לרגע. ההמון המשיך בטקסיו, בתפילותיו ובנהירה אל אגן הטבילה, כאילו לא מודע אל האסון שהתרחש מספר מטרים בסמוך אליו. מונע על ידי צורך חזק להשלים את המסע, לטבול, שואף מלא ריאותיו כשיכור מהאושר שמילא את האוויר (ולא נפגם בעקבות האירוע המצער) ומוסיף לו את מנתו, איש איש בתורו.
נכתב וצולם ע"י אתי אפללו [email protected]
