מזג אוויר קודר בנייניטל
לנייניטל (Nanital) החלטנו לקחת מונית, כיוון שהיא לא במסלול התיירות הקבוע ולכן אין אוטובוסי תיירים שיוצאים אליה באופן תדיר. נהג המונית חיכה לנו בשעה 7:30 בדיוק, בצד המערבי של גשר לקסמן ג`ולה ברישיקש ויצאנו לדרכנו. מיד עם יציאתנו את העיר גשם החל לרדת והוא הלך והתחזק לאורך היום. את התרמילים שהיו על הגג כיסינו מעט מאוחר מדי (טעות שנשלם עליה) וכך חלק ניכר מבגדינו נרטב. הדרך בת 8 השעות עברה במריבות רבות בין הילדים, עקב הצפיפות במונית, מה שהביא אותנו להכרה שזו לא הדרך המועדפת עלינו לנסיעה, ואוטובוסים ורכבות הם דרך טובה הרבה יותר. לשמחתנו, היתה לנו הפתעה נעימה בדרך בדמותו של פיל ענק שצעד על הכביש עמוס משאות. על מנת להעסיק את ליאור בשארית הנסיעה המשכנו לחפש את החברים של הפיל הזה וזה עזר במעט להעביר את הזמן. יש לציין כי לנו כמבוגרים כל נסיעה בהודו היתה חוויה מעניינת ואין ספק שלו הילדים היו שותפים לתחושתנו היה פשוט יותר גם לנסוע במונית, אבל זה מחיר פעוט שצריך לשלם כשנוסעים עם ילדים.
בהגיענו לנייניטל מרוטי עצבים ועייפים ביותר, גשם זלעפות נורא ירד ואני, כשלגופי חולצה קצרה, נאלצתי לצאת מהמונית במבול ולחפש גסטהאוס מתאים (אני לא סומכת על זיו במקרים הללו, כיוון שמבחינתו חדר עם מיטה זה מספיק טוב). הענין לקח זמן ועברנו 7-8 מקומות עד שהגענו למקום שעמד בתקציב ובסטנדרט שחפשנו. שחררנו את הנהג שהיה מיואש קמעה עם טיפ - למרות שלא הגיע לו (אי הנעימות הפולנית של לילך), עקב הנהיגה הבלתי אחראית שלו. הורדנו את הציוד והגענו רטובים עד לשד עצמותינו לחדרינו. שכרנו 2 חדרים נחמדים ופרקנו את התרמילים עם בגדינו הרטובים בתקוה שבימים הקרובים נצליח ליבש אותם.
למרות מזג האויר הקודר והגשם הבלתי פוסק החלטנו לצאת לאכול במסעדה וכך, לבושים במעילי גשם (שהגיע הזמן להחליפם בחדשים), יצאנו למסעדה הראשונה שראינו. הזמנו המון אוכל שהיה חריף מדי (זו עיירה לתיירות פנים הודית לרוב) וחזרנו לחדרנו עייפים ורצוצים. גם למחרת מזג האויר היה סוער וקודר והאגם היפה שנשקף מחלוננו היה אפור עם עננים וגשם זלעפות. אני החלטתי לא לוותר ולמרות התנאים הקשים לחפש את לשכת התיירות ולברר מה ניתן לעשות בכל זאת במזג האויר הזה.
עם יציאתי לדרך לחיפוש הלשכה קניתי מיד מטריה שעזרה במעט נגד הגשם ובהגיעי ללשכת התיירות גיליתי שהיא סגורה עד יום שני. חזרתי לחדר עם כמה עוגיות ושוקולד ובצהריים שכנעתי את בני משפחתי לצאת לאכול במסעדה המומלצת על ידי הלונלי פלנט. בעוד אנו מתארגנים ליציאה הופיע קוף לבן עם פנים שחורות והתישב ליד חלוננו על המרפסת. הרגשנו כמו בגן חיות (אנחנו בכלוב והוא מסתכל). זרקנו לו שאריות תפוחים, עשינו לו פרצופים ונהננו מאוד מן המפגש הנחמד. קופים הם בהחלט חיות מדהימות וללא ספק החיות האהובות ביותר על ילדינו כאן.
לאחר המפגש המלהיב עם הקוף יצאנו כולנו במעילי הגשם שלנו לסופה שבחוץ ולאחר כ-10 דקות הליכה כשאנו רטובים וקפואים לגמרי הגענו למסעדה חמודה ונעימה מלאה באנשי עסקים הודים. הזמנו אוכל שהיה טעים וחריף, אבל אכיל ולאחר מכן המשכנו לבית קפה ולאינטרנט. באינטרנט פגשנו את הישראלים הראשונים וכנראה היחידים בנייניטל, או ליתר דיוק, הישראליות. היתה שיחה קולחת מלאת טיפים משני הכיוונים וכך העברנו כמה שעות יחדיו עד הערב. הן גם ספרו לנו כי הסופה הזו משתוללת בחלקים נרחבים בהודו ואינה מאפייינת את נייניטל, ויש סיכוי טוב שמחר הכל ייגמר ומזג האויר שוב יחייך אלינו. באווירה אופטימית זו יצאנו למלוננו והלכנו לישון עם הפסקת חשמל כללית בעיירה.
ביום ראשון פתחנו את הוילון ולשמחתנו הרבה גילינו שהגשם פסק, העננים נעלמו ואגם ירוק ויפה נשקף מחלוננו. מיד התארגנו לצאת ולכבוש את העיירה. היעד הראשון והחשוב שיותר היה סירות הפדלים בצורת דרקון שהילדים פנטזו עליהן כל הזמן. שכרנו סירה ב-100 רופי לשעה לאחר מיקוח קל ויצאנו מאושרים לשוט באגם. עקב הסופה שהשתוללה סירות רבות שקעו ובעליהן עמלו קשות להוצאת המים והחזרת הסירות לתפקוד תקין. בין ילדינו היו חלוקי דעות רבים על מי יפדל, אך בסופו של ענין הקפנו את כל האגם וחזרנו לאחר שעה להחזרת הסירה.
מטיילים באזור
לאחר ארוחה קלה החלטנו לצאת על פי המלצה למערות Eco Cave. צעדנו במעלה ההר אל המערות לגלות שהן סגורות לאחר שהוצפו במים וייפתחו כנראה מחר. התבאסנו קלות אך חזרנו לעיר ולאגם בדרך עוקפת. לקחנו סירת משוטים עם בעליה שהשיט אותנו לקצה השני של האגם. בסירה יושבים על מעין כורסא נחמדה, ממש מזכיר את ונציה בלי השירה והנגינה. בקצה השני חכה לנו המיני גולף המקומי. היה שם כיף נורא, ומרוב הנאה עשינו סבוב נוסף ונהננו עד מאוד. ליאור נצח עם הכי הרבה מכות, עד שהכדור שלו נכנס לחור (איזה 100) וזיו נצח באמת, אבל כולם נהנו וכך חזרנו רגלית למלון שמחים וטובי לבב.
ביום שני קמנו ליום יפה יותר מקודמו כשהשמש זורחת והאגם נראה יפה מתמיד. מיד אחרי שהתעוררנו ואמרנו שלום לקופים שעל המרפסת שלנו, הגיעו אסף ויסמין (זוג ישראלי נחמד שפגשנו) והציעו לנו להיות ניצבים בסרט הודי שמצולם כאן ליד האגם. הילדים התלהבו וגם אנחנו והחלטנו לבדוק במה מדובר. לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לאתר ההסרטה במועדון השיט של נייניטל. בסופו של ענין הסתבר שיהיה צורך בניצבים זרים רק מחר ומדובר בשעות רבות, מה שלא התאים לתכניותינו כלל, וכך וותרנו על הענין בצער רב.
בעודנו חושבים לאן ללכת עכשיו הגיע אלינו אדם והציע לנו לרכוב על סוסים לשלושה מקומות תצפית באזור. מעט פקפקנו באמינותו אבל החלטנו שאין מה להפסיד. נסענו איתו במונית כמה דקות והגענו לאורוות מאולתרות (כמה עמודים עם בד יוטה עליהם). משם יצאו 4 סוסים נחמדים ושני עוזרים (ילדים) לבעל הסוסים. זיו עלה על סוס אחד, אני ומעיין על השני, עופרי על השלישי ותום וליאור על הרביעי. רכבנו בהנאה מרובה במעלה ההר לנקודת התצפית הראשונה והיפה שנקראת: Land End, משם רואים אגם אחר מאגם נייני ואזור הרים מקסים. בתחילה ערפל כסה את העמק אך לאחר כמה דקות הוא התפזר ומראה מקסים התגלה לעינינו.
משם המשכנו לאזור שבו חיים נמרים (כך נאמר לנו, לשמחתנו לא ראינו) ומשם המשכנו לדורותיז סית, שגם היא נקודת תצפית יפה על נייניטל והסביבה. מנקודה זו החלה ירידה די תלולה כשאנו ישובים על הסוסים, מחזיקים חזק ונשענים אחורה כדי למתן את הירידה החדה ומובלים לנקודת הסיום של המסלול. למרות אי הנוחות של הירידה, ההנאה מן הרכיבה היתה גדולה עבור כולנו, חוץ ממעיין, שירד מהסוס והלך לידנו בשלב כלשהו. שלמנו 600 רופי על התענוג והמשכנו רגלית לבדוק את מזלנו ב-Eco Cave.
לאחר ששאלנו 5 הודים (לא תמיד מספיק) כיצד מגיעים, הגענו למקום ואכן היה פתוח, מה שגרם לצהלות שמחה מילדינו. שלמנו 10 רופי לכרטיס לכל אחד ויצאנו לחקור את המקום. באתר יש 6 מערות מוארות עם מסלול ממש נחמד שמחבר ביניהן וכך מצאנו את עצמנו מתכופפים במערת הנמרים, מדלגים במערת הקופים וזוחלים במערת הקפודים, ומתמלאים בשפע של בוץ ונהנים מכל רגע. היה כיף, מאתגר, הילדים הובילו את הדרך ומאוד אהבו את זה, צחקנו המון ולשמחתנו בסיום המסלול גם גילינו ברז לשטוף חלק מהבוץ. לקינוח של היום הנפלא הזה יצאנו לארוחת צהריים ערב ליד האגם והיה נפלא. לסכום היום החלטנו שהיה מוצלח ביותר, מעבר למצופה וכך חזרנו לארוז ציוד על מנת לנצל את היום של מחר לבקור בגן החיות המקומי ולפרידה מהעיר.
גן החיות של נייניטל נמצא בצדו הדרום מזרחי של האגם במעלה ההר. לקחנו מונית שטפסה בכביש המפותל אל ההר (50 רופי) עד שהגענו לנקודה ממנה צריך לטפס מעט ברגל. העליה לגן החיות תלולה והנוף של האגם וההרים שסביבו מדהים. שלמנו כניסה לגן החיות - 10 רופי לאדם + 25 רופי למצלמה ונכנסנו פנימה. גן החיות בנוי כולו במעלה ההר, עם שבילים תלולים למדי ושילוט והכוונה מעולים.
יש מעין מסלול הליכה מסודר שמביא אותך כל פעם לכלוב אחר ולבסוף ליציאה. גן החיות, אפילו שאינו גדול, בנוי כה יפה מסודר ונקי שהיה פשוט תענוג להסתובב בו. בעלי חיים שראינו היו נמרים, טיגריסים, נמרי שלג, קופים בכלוב ומחוצה לו, דובי הימליה, צבאים מסוגים שונים וסוג אחד ענק ויפהפה וצפורים מיוחדות במינן. כולנו נהננו מאוד מן הטיול המקסים בגן החיות ובמיוחד מגור נמרים שובב שעשה לנו הצגה שלמה של קפיצות כמו גור חתולים מגודל, לשמחתנו בתוך הכלוב. לאחר הטיול בגן החיות הרגשנו כולנו מותשים לגמרי והתארגנו לעזיבתנו את נייניטל.
יוצאים לדרך לכיוון נפאל
מחיר מוניות מנייניטל לקדגודם (ממנה יוצאת הרכבת) נעו בין 250-350 רופי, תלוי באיזו שעה יוצאים. כיוון שהעדפנו להמתין מה שפחות בתחנת הרכבת שלמנו את התעריף הגבוה - 350 רופי ויצאנו לתחנת הרכבת מרחק של כשעת נסיעה אחת. הצטערנו מאוד שהנסיעה היתה בחושך, כיון שהנוף באזור זה מדהים אבל כנראה שאי אפשר לקבל את הכל.
מתחנת הרכבת של קדגודם החל מסענו לנפאל הרחוקה, מסע שייארך כ-40 שעות. בתחנת הרכבת נעזרנו במספר אנשים נחמדים שהראו לנו את הקרון הנכון על פי הכרטיס שבידינו, ולאחר שהסדרן בתחנה סמן על כל קרון את מספרו, עלינו על הקרון הנכון עם כל ילדינו ותרמילינו. הקרון היה חשוך לחלוטין, כיוון שזו תחנת היציאה, אך לשמחתנו עלה עמנו בחור הודי מקסים, נעים הליכות ודובר אנגלית רהוטה ובעזרתו הבנו כיצד הדברים מתנהלים, ממה להיזהר והוא אפילו החליף אתנו מקום על מנת שנהיה כולנו יחדיו ושאף אחד מן הילדים לא יצטרך לישון בדרגש בקומה השלישית.
הלינה בקרון שינה ברכבת היא חוויה מעניינת וחדשה עבורנו. הילדים וזיו ישנו לא רע, ואני וליאור קצת פחות טוב, כיוון שהצטופפנו יחדיו ושנתו של ליאור מלווה תמיד בתזזיתיות רבה. למרות זאת ישנו בנוחיות רבה יותר מאשר בנסיעות הלילה באוטובוס. הרכבת עוצרת בתחנת רבות בדרך, מעלה ומורידה נוסעים והנופים משתנים כל הזמן. הילדים התעוררו בבוקר בהתלהבות מרובה והתעצבו לגלות שיש לנו רק עוד 5 שעות לנסוע ברכבת. הם נתלו על דרגשי השינה, שחקו בקופים, דברו עם חלק מן הנוסעים, שכבו וקמו, בקיצור הוציאו הרבה מאוד מרץ ואנרגיה. בהגיענו לגרפקור כעשרים דקות לפני הזמן הצפוי, הורדנו את כל המטען (תיק אחד נקרע לנו - כמובן זה שקנינו בהודו) ואת הילדים ויצאנו לחפש את הדרך לתחנת האוטובוס ולאוטובוס המקומי שיוביל אותנו לסונולי הנכספת.
מצאנו ריקשה ממונעת שלקחה אותנו לתחנת האוטובוס לא לפני שנהג הריקשה שלנו חטף צעקות מנהגי ריקשת האופניים שמאוד רצו לקחת אותנו בעצמם. נסענו דרך רחובות גרפקור שהיא עיר הודית מאוד מאוד מכוערת וצפופה, והגענו לאוטובוס לסונולי. האוטובוס היה צפוף ועמוס ועשינו טעות שעלינו עליו ולא לקחנו מונית (עצה לא מוצלחת שקבלנו). הנסיעה הזו היתה סיוט עבורנו, היה צפוף, חם, עוזר נהג אלים ועצבני (לא כלפינו) שכל הזמן לעס טבק וירק אותו.. בקיצור חוויה מיותרת וללא ספק לו היינו עושים זאת שוב זה היה במונית.
לאחר שהאוטובוס עצר כל 5 דקות בערך והעלה נוסעים ללא כל התחשבות בנוסעים הקיימים, הגענו לעיירה סונולי (שעתיים וחצי נסיעה). העיירה מאוד לא נעימה, האנשים אגרסיביים - הודו שאנחנו פוגשים בפעם הראשונה ומקווים שגם בפעם האחרונה. מיד כשירדנו מהאוטובוס לאחר שעוזר הנהג החוצפן בקש שנוסיף עוד 30 רופי עבור קשירת התרמילים על הגג, ירדנו מהאוטובוס ובעזרת שוטר הודי חביב שגם סלק מעלינו כייס צעיר, מצאנו 2 ריקשות אופניים שיעבירו אותנו את הגבול וימתינו אתנו בנקודת ההגירה ההודית ועד למעבר הגבול בצד הנפאלי. תמורת 20 רופי לריקשה נסענו לעמדת ההגירה ההודית בה ישבו 3 פקידים מאוד מסבירי פנים ונחמדים שעזרו לנו במהירות ויעילות לעבור את הגבול. משם נסענו לעמדה הנפאלית, נפרדנו מהנהגים ונגשנו לטפל בנושא הויזה לנפאל ומעבר הגבול. תוך 30 דקות היו ברשותנו 6 ויזות חתומות בדרכונינו, שלמנו 30 דולר עבורנו המבוגרים ועבור עופרי וילדים מתחת לגיל 10 מקבלים ויזה ללא תשלום - כבר חסכנו 90 דולר - כמה נחמד.
השארתי את בני משפחתי בעמדה הנפאלית ויצאתי לעיירה הנפאלית בצדו השני של הגבול שהיתה נעימה ומסבירת פנים וחפשתי מלון וכרטיסי נסיעה באוטובוס תיירים לקטמנדו למחר. בסוכנות הנסיעות שנקראת Nepal Guest House מצאנו כרטיסים לקטמנדו באוטובוס תיירים ממוזג ונוח (עשינו סיור באוטובוס) תמורת 550 רופי נפאלי לכרטיס שהם כ-300 רופי הודי. קנינו 4 כרטיסים עבורנו, נגשנו למלון הקרוב, מלון חדש יפה ונעים הצמוד למשרד הכרטיסים. השומר אפילו פתח עבורנו את הדלת, ולאחר מיקוח קל (לא היה לי הרבה כוח) סגרנו על 800 רופי הודי לחדר ללילה. קראתי לשאר בני המשפחה ונכנסנו לחדרנו הנקי והנעים למקלחת טובה והתארגנות מחדש.
בשעה 6:45 בבוקר למחרת התיצבנו באוטובוס, העלנו את חפצינו ויצאנו לנסיעה נעימה ורגועה מסונולי לקטמנדו. הבטיחו לנו הגעה ב-16:00 וכך פחות או יותר היה. הדרך לקטמנדו יפה ומפותלת עוברת מאזור הטראי השטוח לאזור ההררי, דרך שדות אורז נהרות והרים ירוקים. האוטובוס היה נוח להפליא עם שרות נפלא מעוזר הנהג שהיה כמו דייל בטיסה. עצרנו לארוחת צהריים במסעדה נחמדה והגענו ליעדנו בשעה המתוכננת. בתחנת האוטובוס בקטמנדו כבר חכתה לנו מונית מטעם בית המלון Encounter בקטמנדו. כבר בעיירת הגבול הנפאלית הציעו לנו את בית המלון הזה. הבטחנו שאם תחכה לנו מונית נגש לראות אותו ובמידה והוא ימצא חן בעינינו נלון בו. הגענו למלון, שונה מעט מהתמונה, אבל חביב, צוות נעים ולבבי. בחרנו את הבנין של חדרי דה לוקס ולקחנו חדר גדול בקומה 4 (בלי מעלית), אבל עם מרפסת גדולה המשקיפה אל העיר. שמחים וטובי לבב עשינו כביסה ראשונית ויצאנו לאכול, קטמנדו בהחלט מצאה חן בעינינו...
