פרידה מלדאק
קשמיר מבחינתי מלאה קסם ומסתורין. כאשר אני שומעת את השם הזה מיד עולים בדמיוני ריחות של תבלינים אקזוטיים, שטיחים יפהפיים פרושים לפני, שאלים ארוגים בצבעים ססגוניים, בדי משי, שוק סואן ועוד ועוד. ההחלטה לנסוע לקשמיר היתה לא פשוטה. דווקא השיקול הבטחוני לא הטריד אותנו, כי מסביבנו כל העולם כמעט, מזקן ועד טף, או שנסעו או שבדיוק חזרו מקשמיר. הבעיה היתה החוויות ששמענו מכל הישראלים ומעט הזרים שחזרו משם. אפשר לחלק אותם לשני סוגים עיקריים. היו כאלה שהתרכזו ביופי של המקום ובקסם של האגם ובתי הסירות והמליצו בחום לנסוע לשם, וממולם התייצבו המקטרגים שהתמקדו בהטרדות של התושבים המקומיים וברוכלים, ששטים על האגם ועולים לבית הסירה ללא הזמנה ולא נותנים מנוח, וכן בשיעמום שגובר ככל שעובר הזמן. אלה כמובן טענו שעדיף לנו לוותר על החוויה הלא נעימה.
ככל שהתקרב התאריך הקובע גבר קולם של המצדדים ובכל מקרה החלטנו, על-סמך נסיון העבר, שהחוויות הם אישיות והדרך היחידה לדעת ולהבין היא לחוות בעצמנו. לא היה לנו קל לעזוב את לדאק. נשארו עוד כמה מקומות שרצינו לראות וכמה טרקים שעוד לא עשינו, חברים מקומיים שרכשנו ותיירים או ישראלים שהכרנו. הבנו שנצטרך לחזור לכאן שוב כי אי אפשר לבלוע את כל הקסם הזה בארוחה אחת.
בימים האחרונים התמקדנו בפרידות. נפרדנו מ-Anand, מורה הרייקי הנפלא, מ-Chinch, צלם מקסים מווילס, שהיכרנו אחרי הטרק של Likir, וקיבלנו ממנו כמה טיפים חשובים מאוד בקשר לצילום. נפרדנו ממורה היוגה של אלונה ומאישתו, הזוג החמוד מאוסטרליה, מ-Dorjey, מדריך הטיולים מהטרק של Markha Valley, ואחרונים חביבים מאורה ועזרי מהבית היהודי. עד הרגע האחרון כמעט בילינו עם משפחת פלג, זיו ולילך וארבעת ילדיהם, שהגיעו גם הם לטיול של שנה ואיתם נמשיך להיפגש גם בהמשך דרכנו.
התלבטנו קשות איך לתכנן את הנסיעה לקשמיר: האם לנסוע ישירות, כמו רוב הישראלים, עם עצירת לילה קצרה בקרגיל, או לחלק את הנסיעה ולעצור בכפרים יפים בדרך. הדרך הישירה היתה אמורה לעלות כ-7,500 רופי עבור הג`יפ, וכל עצירה נוספת היתה מוסיפה בין 300 ל-500 רופי ללילה עבור הנהג שממתין לנו. בסוף החלטנו לבחור באפשרות השניה, אך עשינו אותה יותר מעניינת ולקחנו ג`יפ רק עד Lamayuro, כפר מקסים בדרך, עם גומפה מוכרת ומדוברת. משם תכננו להמשיך בטרמפים או באוטובוסים ולעצור בעוד נקודות מעניינות בדרך לסרינגאר. עלות הג`יפ היתה 2,200 רופי וברגע שהתחלנו לנסוע הבנו שאם עומד לרשותינו רכב עם נהג זו הזדמנות שחייבים לנצל אותה, וכך היה.
תחילה ביקשנו מהנהג לעצור ב-Basgo, שהוא כפר שמעליו מתנשא הר ובפסגתו זה לצד זה מנזר מעניין ומבצר חרב, שנבנו לפני מאות שנים מלבנים ובוץ. הנהג עלה בשביל העפר אל ראש ההר והוריד אותנו לרגלי המבנים המעניינים. מצבם החרב והרעוע בהחלט הוסיף לתחושת האותנטיות שהרגשנו, והבניה מחימר ובוץ השתלבה בהרמוניה של הנוף המדברי ויצרה לפרקים תחושה של נוף ירח מלא מסתורין. המנזר עצמו היה תחת שיפוצים והכניסה הוגבלה, אך למרות זאת איפשרו לנו להיכנס לחדר המרכזי שהיה מלא אבק ופיגומים וקורות לתמיכה. פסל הבודהה הענק הציץ מעלינו מבעד לסדיני המשפצים, שכיסו את רוב גופו ואפילו אז ניתן היה לחוש את גודלו ועוצמתו. מסביבנו, למרות הלכלוך, ניתן היה להבחין בקישוטים היפים ובציורי הקיר, שנותנים לכל גומפה לדאקית את היופי הייחודי שלה. יצאנו החוצה, מתרשמים מהנוף שחובק את המנזר ומטפסים קלות לאורך מרפסת הקפית שמשקיפה על בתי הכפר, שנמצאים הרחק מלמטה. ממרום המנזר נראו גם הם עשוים מבוץ וחימר אך לא ירדנו לבדוק, למרות שגילינו שביל קיצור שמתפתל עד למטה. אני והבנות עשינו דרכנו חזרה לאוטו וארז הלך לבקר במבצר, שבגלל יופיו ומצבו החרב נכלל ברשימת 100 נכסי העולם של אונסק"ו, שלהם נשקפת סכנה רבה במיוחד.
הגומפה של ריזונג
בסיום הביקור התלבטנו אם לעצור בגומפה של ריזונג (Rizong) אותה רצינו לבקר בעבר אך לא הספקנו. הנהג המליץ שלא כי הוא היה אמור לחזור באותו היום ללה ורצה להקל על עצמו, אך למזלנו פגשנו במדריך טיולים מקומי שהגדיר את ריזונג כאחת הגומפות המיוחדות והיפות וזה היטה את הכף. אמנם הנסיעה לריזונג היתה עיכוב נוסף של כ-3 שעות אך לא הצטערנו. הייחוד של ריזונג שהיא אינה ממוקמת בכפר אלא מבודדת ונמצאת בלב של נוף פראי עם נחלים ועצים. הגומפה משקיפה על כל היופי הזה מגבעה רמה וחדרי התפילה ובתי הנזירים שעובדים ולומדים בה בנויים על מדרונות הגבעה. לרגלי הגבעה ממוקם בית הספר ובחצר ישב לו בנחת נזיר זקן עם כמה מתלמידיו, מתחת לשמשיה שהצלה מקרני השמש החמות. הוזמנתי בתנועת יד להצטרף ונעניתי בשמחה. לאחר כמה דקות הצטרפו אלי ארז ולילך, שהתעכבו לצילומים, וקרן שנרדמה בדרך העדיפה להמשיך ולישון באוטו. הנזיר ניסה להתיידד עם לילך והושיט לה שרשרת חרוזים יפה, ששימשה אותו למישוש ותפילה. לילך קיבלה את המתנה ללא היסוס אך המשיכה לזכות את הנזיר ביחס מתנכר. מהשיחה שהתפתחה הבנו שהנזירים הצעירים לומדים בבית-הספר 3 מקצועות: לימודי דת, אנגלית ומתמטיקה. התלמידים המדוברים ישבו בנחת ונראו בוגרים ונבונים ושמחים בחלקם בגלימות הנזירים. כשרצינו להמשיך לילך לא אבתה להחזיר את השרשרת, אך השתכנעה להחליף עם משמש מיובש ששלף הנזיר מבעד לגלימתו.
עלינו למעלה אל הגומפה ועברנו דרך מעברים וסמטאות צרות ובתים עם דלתות נמוכות, ששם גרים הנזירים של הגומפה. במהלך העליה הגענו לרחבה/גג פתוח, שעליו התגודדו מספר נזירים, והם עטו על לילך כחיות טרף מתוך רצון להתיידד עימה. מיהרנו להתרחק מהמקום תוך שאנו מתרים בנזירים לרסן את עצמם. אחד מהם היה מוכר לנו מהנסיעה חזרה מהטרק של Likir, כשגילה חוסר התחשבות ודחס אותי, את קרן ואת לילך במושב האוטובוס. הגומפה עצמה מאוד יפה ושוב- אווירת קודש עם מספר פסלים מרהיבים בגודלם ובצבעוניותם, ולצידם פסלים קטנים יותר היוצרים סיפור שלם ומרתק, וקישוטים מעניינים וקערות עם שמנים ופרחים, ומסביב ציורי הקיר אשר לכאורה חוזרים על עצמם אך לא מפסיקים לשובב את העין. לאחר שביקרנו במספר חדרי תפילה שמנו פעמינו חזרה לאוטו, ושם מצאנו את קרן ממורמרת ומתוסכלת, שאחרי שהתעוררה לא זכרה כלל שהיא זו שהעדיפה להישאר ולישון ברכב.
הכפר למאיורו
מרוצים משתי העצירות המיוחדות שעשינו המשכנו בדרכנו ללמאיורו (Lamayuro), כשנהר האינדוס מלווה אותנו במלוא תפארתו. הדרך החלה להתפתל לאיטה בין הרים עצומים ומשתנים ללא הרף, ולעלות לכיוון פיסגה מדהימה ביופיה לאורך ואדי עצום, שבתוכו זורם נחל כחול וצלול. בזמן העליה החלה השקיעה לצבוע את ההרים בגוונים של אדום וצהוב, ואנו ביקשנו מהנהג לעצור שוב ושוב על מנת להתבשם מהיופי ולנסות לשמר אותו בעין המצלמה. לאחר השיא הוסיפו להקיף אותנו פסגות נוספות, מפלים וואדיות, שכל אחד מהם בחר לו צורה יחודית משלו. לאחר זמן קצר הצטרף לחגיגה נוף פרוותי של משקעי חול בצבע חום בהיר, שהיווה ניגוד מוחלט לבורדו והחום כהה שהקיפו אותו. זה גם היווה את האות להגעה ללמאיורו.
הגענו קרוב ל-8 בערב והמשכנו ישירות אל מלון מומלץ, הממוקם ליד הגומפה. היינו רעבים ועייפים ורצינו רק לאכול ולהכנס לחדרנו. נכנסנו למלון והתפאורה היתה מושלמת: ארוחת הערב היתה בעיצומה בחלל ענק עם שולחנות עץ גדולים ונרות שמפיצים אור רך ומלטף, ואנשים היו מסובים לשולחנות, עסוקים באכילה. רק דבר אחד היה חסר בתמונה הזאת- מקום בשבילנו. המלון היה מלא עד אפס מקום. המומים מעוצמת האכזבה שמנו פעמינו למלון אחר שהומלץ במדריך ושמו Moonland. היה שם מקום והחדר היה נקי עם מיטות מוצעות וסדינים לבנים, מקלחת ושירותים צמודים, אבל בעל המקום דרש מאיתנו סכום מופקע של 600 (!) רופי. הוויכוחים של ארז לא עזרו ולא נותרה בנו טיפת אנרגיה לחפש מקום אחר, אז נשארנו. בהמשך גבר כעסנו כי המזרונים התבררו כקשים והמים החמים התבררו כ-hot bucket.
ירדנו לארוחת הערב בגינת המלון ובעל המקום התברר כטבח מעולה. ארז, שהוסיף לנעוץ בו מבטים זעופים ולזכות אותו במשפטים חותכים, הבין לבסוף שהכעס הזה פוגע בעצמו יותר מבכל אחד אחר, וברגע שנפלה ההחלטה לשלם את הסכום אז צריך להמשיך הלאה ולהנות מהמצב. ההבנה הזאת עזרה לו להנות ממרק הירקות הטעים ביותר שטעם עד כה, מלא בירקות טריים כולל אפונה מתוקה, שכאילו נקטפה זה הרגע. לגימה של בירה צוננת שיפרה גם היא את מצב הרוח, ותחושת העליזות והצחוק סילקה לחלוטין את טיפת הכעס האחרונה. לאחר האוכל גילינו, שבמצב עייפות אנו יכולים להרדם גם על מזרונים קשים כקרש. למחרת, כדי "להצדיק" את הסכום ששילמנו, דרשנו שני hot bucket. האמת, שלהתרחץ עם דלי מים חמים זה הנאה לא קטנה. המים היו רותחים ובאמצעות דילול במים קרים הספיקו מעל ומעבר. הבנות נהנות מכל העשיה הזאת, שופכות על עצמן את המים שדוללו לטמפרטורה נעימה, וקרן עוזרת ללילך לחפוף את הראש. לאחר שנותר כחצי דלי לילך נכנסת למים ונהנית מאמבטיה מיניאטורית.
הכפר למאיורו ידוע בזכות הנוף הקסום שמקיף אותו ובזכות הטרקים היפים שיוצאים ממנו או מסתיימים בו, אך גם - ואולי בעיקר - בזכות הגומפה העתיקה שנבנתה עוד לפני המאה העשירית. הגומפה ממוקמת על צלע ההר ומאפשרת לצפות בכל היופי הטבעי שמסביב. בדרכנו לגומפה נתקלנו במקומיים עם מראה יחודי.
הגומפה עצמה אכן יפה מאוד ואנו הגענו בתזמון מאוד מעניין של הכנות לקראת חג קדוש עמוס טקסים, שאמור היה להתקיים בעוד מספר ימים. הסתובבנו לנו בנחת בזמן שהנזירים עסוקים בקדחתנות, מעצבים קישוטים, יוצקים שמן ומים לקערות מתכת, מוציאים ומגלגלים מחזורי תפילה ומדליקים נרות בכל מקום. באחת מההפוגות הם הבחינו בקרן ולילך, שהתיישבו על ספסל במרכז ההיכל ומייד שכחו הכל והקדישו את כל תשומת הלב למשחק ילדותי מלא צחוק ונגיעות עם הבנות. הסצינה המיוחדת התארכה עד שלילך שבעה מכל הליטופים ונסוגה לכיוון שלי ואחריה קרן.
את ארוחת הצהריים החלטנו לסעוד במסעדת המלון, שלא אירחה אותנו בערב הקודם, אך קסם הנרות נחרט בזכרוננו ודחק בנו לחזור ולטעום ממטעמיה. השורה התחתונה היתה מאוד מאכזבת, והתברר שהקסם היה על פני השטח והטעם לא תאם את המראה. בזמן שאני והבנות עסוקות בלהתאכזב ארז טיפס על כמה גבעות שנמצאות ליד ומול לגומפה, והמשיך להתבשם מהטבע הפראי שעוצב, ביד אומן, במשך שנים רבות. לאחר הביקור בגומפה וארוחת הצהרים הרגשנו בשלים להמשיך לסרינאגר. האוטובוסים לקרגיל נוסעים בעיקר בבוקר והשעה היתה כבר אחרי 13:00 בצהרים. החלטנו לתפוס טרמפ ואם אפשר אז אפילו משאית. הרעיון של נסיעה בקבינה של משאית קסם לנו, ופגשנו לא מעט מטיילים שכך נעים על פני מרחקים גדולים. ארז יצא לכביש הכפרי והצטרף אליו בעל המלון, שהפך בינתיים מאויב לידיד. הם התקדמו על הכביש ובעל המלון הביא ממכולת סמוכה כסאות ותה, ארז קנה עוגיות וכך הם ישבו מול הנוף, מדברים על החיים ומחכים למכונית חולפת שתסיע אותנו לקרגיל.
לילה בקרגיל
בעל המלון התברר כבחור מקסים, שלומד כסטודנט להוראת ספורט במומביי שבדרום הודו. הוא היה כעת בחופשה מהלימודים, עקב החום הכבד ששורר בדרום, וניהל את המלון השייך למשפחתו. השיחה נסובה על דרכי החיים בהודו ובישראל, על ההסתפקות במועט של ההודי הממוצע והיכולת להיות מאושר מעצם החיים והמשפחה שמקיפה אותו, ועל החיים היותר לחוצים בארץ עם המרדף ה(אולי) הכרחי אחרי הישגיות, כסף וצבירת הרכוש שמתלווה לכך, ושעות המשפחה שנפגעות מכך. כל כמה דקות חלפה מכונית ובעל המלון, שהכיר את כולם, בדק את כיוון נסיעתם. לאחר כמה נסיונות נמצא ג`יפ שנוסע לקרגיל, והנהג הסכים לקחת אותנו תמורת 500 רופי. במהלך הנסיעה הסתכלנו מהחלון, נפרדים מנופיה של לדאק שכל-כך אהבנו: הרי מדבר עצומים, נחלים שופעי מים, שמיים כחולים בצבעים שטרם ראינו, ועם זאת אנו גם מלאי התרגשות לקראת המפגש עם קשמיר ואוכלוסייתה המוסלמית.
הגענו לקרגיל בשעות החשיכה ונסענו ברחובותיה הומי האדם והתוססים, האופיניים לעיר מוסלמית גדולה. הנהג לקח אותנו למלון Siachen הסמוך לרחוב הראשי, ושם קיבלו את פנינו בחמימות רבה ובמקצועיות מוסלמית רהוטה. בעל המלון הראה לנו את החדר היפה והמרווח, אך כשנקב במחיר של 1200 רופי נפערו לסתותינו. לאחר מיקוח עקשני הורדנו אותו ל-900 רופי ונשארנו ללון. אני חושבת שעדיף לבחון מלונות נוספים פחות מהודרים, אבל אנחנו, לאחר נסיעה מתישה ועם כל הכבודה, בחרנו להתפשר במחיר. חשבנו להישאר את כל יום המחרת בקרגיל ולהמשיך בשעות הלילה לסרינאגר, כפי שצוין במדריך, אולם לאחר בירור קצר התברר שהמדריך מיושן ושעות היציאה השתנו ל-04:30 בבוקר, כך שהחלטנו להמשיך השכם בבוקר שלמחרת. שעות היציאה חשובות מכיוון שבדרך עוברים מעבר הרים צר עם אפשרות לנסיעה חד כיוונית, שמתחלקת (לפי שעות ובהשגחת הצבא) בין רכבים הנוסעים בשני הכיוונים.
מקרגיל לסרינגר
ארגנו דרך המלון מונית לסרינאגר בעלות של 3,300 רופי, ושעת היציאה נקבעה ל-04:30 בבוקר עם השכמה ב-03:30. למזלנו שמנו שעון מעורר כי הנהלת המלון שכחה להעיר אותנו. מחוץ לחדרנו רעש והמולה של התארגנות, וגם אנו הצטרפנו לחגיגה ותוך שעה היינו עם כל הציוד במונית, הילדות ישנות בזרועותינו, ויצאנו לדרך. הרחובות היו שקטים, בניגוד מוחלט להמון האדם ששטף אותם בערב הקודם. לאחר זמן קצר התחלנו מגיעים לפרברי העיר ומסביבנו, מתוך החושך, מציצים חלונות מוארים מתוך מבנים הדומים לרפתות יותר מאשר למבני מגורים. לאט לאט החל האור להפציע לתוך השמים השחורים ואנו מתרחקים מהעיר, מלווים, כרגיל בהודו, בנחל רחב וגועש, ומוצאים את עצמנו ליד שדות רחבי ידים שבהם רועים סוסים וחמורים. אחד החמורים, בעל מראה זקוף ואצילי, התבלבל ותקף מינית סוסה שרעתה לידו. עצרנו ונהנינו לשבת ולהסתכל על המרחבים והחיות שרועות או שוכבות, מתפנקות בשמש המלטפת, אך הנהג האיץ בנו כדי שנספיק להגיע בזמן למעבר ההרים.
הילדות כבר רעבות ורוטנות על היצע הנשנושים הדל, אבל מבינות שאין ברירה ומתנחמות בעוגיות קוקוס טריות שנקנו במאפיה קטנה בכפר נידח, שם עצרנו ללגום תה. ארז והבנות מתענגים על העוגיות וכנראה שזו אחת מההתמחויות הרבות של מחוז קשמיר, כפי שנגלה בזמן ביקורנו שם. הדרך מתחילה לטפס מעלה לכיוון מעבר ההרים ובזמן העליה אנו לא מפסיקים להתפעל מהנוף, שהפעם משלב גם נחלים מושלגים וזרימה היוצאת מתחת לקרחונים. הדרך אכן צרה וחסרת שוליים ומחייבת בקרה חד כיוונית. לאחר המעבר נחתך הנוף בצורה חדה ותמונה חדשה עולה מול עינינו, של הרים אדירים מלאי סבך של עצי חורש. הרחק הרחק למטה בעמק אנו מבחינים בערב רב של אוהלים בצבעים שונים, מצטופפים אחד אל השני, והנהג מסביר באנגלית עילגת שאלו תיירים הודים שעולים לרגל לכבוד איזה חג או אל קדוש. את הפרטים המלאים לא הצלחנו להבין מפאת מגבלות השפה.
סוף סוף מגיעים לעיירה משמעותית, Sonamarg, ושם אנו עוצרים לאכול. גם כאן השינוי בנוף בולט כי אנו מוקפים עצי חורש ואשוח ענקיים, אבל השינוי הוא בעיקר בנוף האנושי. הפנים הלאדקיות הכל-כך נעימות נעלמו כלא היו, ואנו מוקפים בתיירים הודים ובפרצופים עם מראה מוסלמי. מספר לא מבוטל של קבצנים מבחין בנו ומתגודד סביבנו בבקשת נדבה. פנים מתחננות, נגיעות במרפק ובכתף ותינוקות נישאים על ידי אמא צעירה או אחות גדולה הם כלי הנשק העיקריים שלהם. אנו לא מרוצים מאיכות המסעדות הסמוכות למקום החניה והולכים בעקבות המקומיים אל הרחוב הראשי, הקבצנים בעקבותינו, שם אנו נתקלים לראשונה בדהאבא (Dhaba), מסעדה עממית שבה האוכל מבושל במקום או מונח לו חם ומהביל בתוך סירים המוצגים לראווה, וניתן לראות ולבחור לפי החשק. הדהאבות ילוו אותנו עוד הרבה בהמשך הטיול ויהפכו להיות מקום האכילה המועדף עלינו, זול, טרי וטעים.
המסעדה הומה אדם, המבחר אדיר ואני וארז בוחרים במנות מעניינות של גבינה ברטבים שונים ומענינים. קרן בוחרת באורז ודאל ולילך בשילוב האהוב עליה במיוחד- אורז עם יוגורט. האוכל משונה קצת לשעת הבוקר וחריף ביותר, אך אנו נהנים מאוד וקרן מסרבת להיכנע ואוכלת בתיאבון רב. הזבובים, שבחודשיים שבילינו בלדאק שכחנו מקיומם, מצטרפים במלוא המרץ לחגוג איתנו את טעמה של קשמיר. כל המשפחה גם מבקרת בשירותים של המסעדה ולמרות העממיות הכל נקי, בנוסח בול קליעה, ויש סבון לשטיפת ידיים. כשבטננו רגועה אנו ממשיכים בדרכנו. גם Sonamarg וגם Drass, הסמוכה יותר לקרגיל, הן תחנות עצירה לגיטימיות וניתן לצאת מהן לטיולים וטרקים אל יערות יפים והרים מלאי חורש ונחלים, ונתקלנו בכאלו שעשו זאת. אנו בחרנו להמשיך ישירות לסרינאגר.
המשך הדרך עברה בנעימים כאשר איכות הכביש משופרת בהרבה יחסית לסטנדרטים של לה. לאט לאט סוגר על מרחב הראיה ריבוי של בתים וחנויות ברצף מתמשך, שמלווה אותנו כמעט עד סרינאגר. כשאנו מגיעים לעיר עצמה אני מאוד מתרשמת: לעומת לה הקטנה, הכל נראה ענקי, תוסס ומלא פעילות וחנויות. לאחר זמן קצר אנו מגיעים לאגם ובמהרה נאספים על ידי בעל הסירה ומתחילים את הביקור בקשמיר, עליו תקראו בכתבה הבאה.
