סוף עונה בגוקארנה
עוד מעט הפול-מון שאחרי השיווה-ראטרי ולפני ההולי, והימים מתחממים. התיירים עוזבים, גשם אחד כבר ירד, ובקודלי ביץ` מרגישים את זה. הגסט האוסים נסגרים אחד אחד, גם המסעדות. למלצרים כבר אין כוח לאורחים, כולם כבר מחכים שנעוף מפה ושניתן להם קצת שקט. את הכסף של העונה הזו הם כבר עשו. חלק יישארו פה להעביר קיץ לוהט ושקט, וחלק יצפינו, מי למנאלי מי ללה, מי לקאסול... יגישו את אותו האוכל ל(בערך) אותם הפרצופים באותם השרוואלים, ובמקום אוושת הגלים והחול שנדבק לכפות הרגליים, יהיו להם נוף הררי ולילות קרים.
החוף הרחב כמעט ריק. פה ושם עוד משתזפים בשמש כמה מוותיקי העונה, הסירות עוד ממשיכות לבוא מדי פעם, אבל זה כבר זמן פציעות. זה גם סוף העונה שלי. כאן בעצם אני מחכה לטיסה שלי חזרה לארץ, מבומביי. גם אני קצת באסטה נסגרת. מה זה? מה זה היה? מה יהיה אחר-כך?
"הטיול". הדבר הזה שכולם חולמים עליו ונוסעים אליו ומדברים עליו, ובוודאי שוכחים ומתגעגעים לפעמים. גם אני חלמתי ודיברתי, מה הוא היה בשבילי, מה הייתי אני בשבילו? אלו היו החיים שלי ב-10 החודשים האחרונים, וזה היה מה שעשיתי איתם. אבל ה"טיול" שלי נגמר באותו הבוקר שבו נחתתי בכלכותה. דפיקות הלב בחזה בעת הנמכת האווירון, מעל לירק המונסונים של הקיץ הבנגלי לא הטעו אותי. משהו קרה שם. ה"טיול" הפך ל"מסע". כזה שאתה נכנס אליו אחד, ויוצא ממנו אחר. קצת התפרקתי בדרך, במובן הטוב של המילה - זה שמאפשר התחדשות. התפרקתי ושוב נבניתי, שונה, מעט יותר גדול, מעט יותר חזק, בוודאי יותר מבולבל, אבל אולי גם קצת יותר חכם. הילד שבי נהיה ליותר איש, והאיש שבי שב להיות קצת יותר ילד. שניהם שמחו על ההזדמנות לנטוש את עצמם ולזוז מהמקום בו היו תקועים. יש שם גם אישה איפשהו, אבל אני לא לגמרי סגור איפה.
הודו תפסה אותי וטלטלה אותי, לא בכעס, אלא בעדינות, בסבלנות, טלטול אימהי. היא אמרה לי: "תתעורר, באיזה קצב שיבוא לך, רק תתעורר. תראה, גם זה העולם (וביחד עם סין - בעיקר זה העולם), גם אלו החיים. גם זו האמת. נראה שונה, הא? לא בדיוק מה שחשבת עד עכשיו. נכון, זה שונה. באת מישראל להודו, ברוך הבא לקצה השני של הסקאלה". טוב לי במקומות קיצוניים, טוטאליים, אהבתי את הטוטאליות הסינית, אפילו ששנאתי אותה, אני אוהב את הטוטאליות הישראלית, אפילו שהיא עושה לי לבכות, ואני אוהב את הטוטאליות ההודית בלי "אבלים". כי הטוטאלית ההודית היא "אבל" בפני עצמו, כולה בורות ומהמורות, חוכמות ושטויות, אמיתות ושקרים, שמיכת טלאים חסרת כל הגיון ומלאת היגיון גאוני, תפורה ביד אמן, שיושב בוודאי באיזו סימטא בהארידוואר, ומתקן חולצות ישנות בעבור חמישה רופי. זו שמיכה דקה מאד, אבל מחממת. אני לא מבין איך, אבל יש ביכולתה לחמם מיליארד אנשים בארץ ענייה, קשת יום ומרובת לילות קרים. לרגע קצר, היא חיממה גם אותי. מתחת לשמיכה הזאת הרגשתי את החיים. יכולתי לראות אותם, להריח אותם, יכולתי לשטוף בהם את הפנים. זו צמה ילדותית ענודת זר פרחים, זה קשיש לועס פאן, זה הר, ציפור, פרח, מוזיקה, שיחה עם חבר, מחשבות, שקט, גוף. זה הקשר בין כל אלה. את כולם ראיתי, הם היו שם, הם בי.
ואלה גם החיים שחייתי אני, כמו כל מטייל. קם בבוקר, שותה צ`אי, מנשנש משהו. חושב מה יקרה לי היום, וזה פשוט קורה, בלי יותר מדי מאמץ. חלק ממין קהילה גדולה של אנשים שחיים מהתרמיל בין מקום למקום, כמו ציפורים נודדות, זזות עם השמש, עם עונות השנה. חלקן עורבים, חלקן יצורים טרופיים נדירים. ככה נודדים, ומשתפים אחד את השני בדעותיהם, בכישרונותיהם, ברוחם, ולעיתים גם בגופם. לפעמים זה נהדר, ולפעמים זה קשה. בימים מסוימים אני מניח שהייתי מקסים, בימים אחרים אני יודע שהייתי חרא של בן-אדם. ככה זה, הכול זמני, גם זה, גם אני. חלק מקסמם של המפגשים המרובים שמאפיינים את הטיול הוא בזמניותם, בחוסר המחויבות, בהיעדר העבר או העתיד. אנחנו רק כאן ועכשיו, ויש לנו את כל הזמן שבעולם. ובעצם, מה יותר אמיתי? שיחה על פשר החלומות בבית קפה בלאקשמאן-ג`ולה, או ליל הסדר בירושלים הבנויה? מי שיודע שיקום.
מה עושים בהודו? לא יודע. כלום. הכול. כמו מין פילוסוף יווני, הייתי מתהלך בארץ הענקית הזאת, מתבונן ביושביה, באורחותיה, בהליכותיה, ומחווה את דעתי. עד כמה היא רחוקה מן האמת? אני לא יודע. בוודאי די רחוקה. אבל זו דעתי. ייאמר לזכותי שתוך כדי התבוננות למדתי משהו, או לפחות כך נדמה לי. כי ההתבוננות החוצה היא ההתבוננות פנימה. השונה הוא האתגר, האחר הוא החידה. והודו היא המקום הכי שונה, הכי אחר, הכי בלתי מובן שזכיתי לפגוש בו עד כה. את סין לא הבנתי בכלל, אבל אני לא בטוח עד כמה זה בגלל שהיא כזאת או בגלל שאני לא יודע סינית. בהודו יכולתי לקרוא, ולדבר ולהקשיב, וכל מה שהבנתי היה מבפנים. רק את עצמי אני מבין קצת יותר, את הודו לא ממש. וזה מתאים לי ככה. ככל שאתה מפתח יותר תובנות על הודו, ככה מתרבות הסתירות הפנימיות, ההבנה החיצונית מתערפלת, ורק אתה נשאר שם כדי לתת את התשובות שאותן תוכל להבין. שיגידו לך משהו הגיוני. וזו הרי המשמעות האמיתית של ה"טיול" כאשר הוא הופך ל"מסע". ההליכה פנימה, הלמידה הבלתי פוסקת על עצמך, ההכרה בהשתנות הבלתי פוסקת של עצמך.
ראיתי המון דברים מדהימים שהשאירו אותי קרוב לבכי מרוב יופי, היו לי שיחות והתנסויות שסתרו לגמרי את תפיסת העולם שלי ב-24 השנים שקדמו לטיול, פגשתי אנשים שלימדו אותי מה הייתי רוצה להיות ומה אני לא מוכן בשום אופן להיות, ולמדתי, ולמדתי, ולמדתי... טביעות האצבעות של כל כך הרבה אנשים ומקומות מוטבעות על גופי וברוחי. הן שם כי אפשרתי להן להיות שם. בלי לאבד את מי שאני ומה שאני, ביקשתי לי את ההשתנות. החיפוש הזה "אחר עצמך" הוא ניסיון סיזיפי. לעולם לא תמצא איזה "עצמך" קיים, סטאטי, מוגמר. ישנו רק "עצמך" המשתנה, אם תדע לקבל אותו - מצאת.
כל כך ניסיתי להבין דברים, חיצוניים ופנימיים, וכל פעם שחשבתי שהבנתי משהו, על המקום, על האנשים, על עצמי, באה איזו סערה חדשה, לקחה אותי איתה, זרקה אותי למקום אחר, אמרה לי "לא הבנת כלום - תחזור ללמוד". זאת הודו בשבילי - בלב המנוחה הכי גדולה שלי, כמעט שנה בין ערסלי החופים לפסגות ההימלאיה, היא זו שלא תיתן לך לנוח, ותדרוש ממך תמיד לשים לב למה שקורה איתך ותלמד אותך תמיד דבר חדש, מפתיע, לא צפוי. לא היתה לי עוד מורה כזאת. אנשים שואלים: למה כל הצעירים נוסעים להודו? מה יש שם? זה באמת מוזר, יש כאן משהו שהוא כאילו דפוס התנהגות עדרי, עוד תחנה על הדרך, כאשר כל הווייתו מתנגדת להיות עוד תחנה על הדרך. איך יכול להיות שלטייל בהודו זה דבר בנאלי? גם אני פעם לא רציתי לנסוע להודו, דווקא כי אחי הגדול נסע, כי החבר`ה נסעו. אבל את האור בעיניים שלהם כשהם חזרו הייתי חייב לפגוש בעצמי, וכשהם אמרו "אח, הודו..." הייתי חייב להבין מה זה.
פעם, באחד מהאי-מיילים שכתבתי, החמאתי לעומר. אמרתי לו שהוא מטייל בצורה יוצאת דופן (הוא הדרים לאורך החוף המזרחי של הודו בעוד אני ותשעים אחוז מיתר התיירים מדרימים לאורך החוף המערבי). הוא כתב לי, חכם כהרגלו, שהטיול שלו הוא די בנאלי, אבל הוא הטיול שלו, וזה מה שהופך אותו למיוחד בעיניו. מיליוני טיילים היו ויהיו בהודו לפני ואחרי, רבים מהם ישראלים. את החוויות שאני חוויתי אף לא אחד מהם יוכל לחוות. אף אחד מהם לא יראה את ורנאסי מתעוררת בזריחה דרך העיניים שלי, אף אחד מהם לא יקפא בגנגוטרי כמו שאני קפאתי, אף אחד מהם לא יישן עם ההורים שלי על רצפת החדר באשראם של אמה המחבקת, ואף אחד מהם לא ישמע את מה ששמעתי אני אחרי עשרה ימי שתיקה בויפאסנה. על אף המסגרת הקיבוצית של חווית הטיול בהודו, המסע הזה הוא אישי. כשאני אומר למישהו "רישיקש" שנינו יודעים על מה אנחנו מדברים, אבל רק אני לעצמי יודע עד כמה.
המטייל הישראלי
אנשים אחרים מוטרדים מהאופי של המטייל הישראלי בהודו, מהשימוש בסמים, מהקולניות, מהבוטות. הם צודקים ולא צודקים. הישראלים בהודו הם תופעה בפני עצמה. מצד אחד הם אלה שתמיד יושיטו יד לחבר בצרה ואף פעם לא ישאירו אותו לבד, הם הראשונים להגיע למקומות הכי מיוחדים, הם אלה שידליקו את המדורה וישלפו את הגיטרה מהתיק, ובערב ראש השנה יזמינו גם את האנגלים והגרמנים וההודים לאכול תפוח בדבש ולהאזין ל"שבחי ירושלים" בביצוע אקוסטי, הם באמת יודעים איפה הגסט-האוסים הכי טובים, ואיפה הכי שווה לקנות, הם לימדו אותי יוגה, ובודהיזם טיבטי, ויהדות, ומוזיקה. ומצד שני- כן, הם עושים המון סמים, גם מהסוגים המסוכנים, הם מדברים באנגלית עילגת בקול רם במיוחד, הם מתמקחים על עשרים אגורות כאילו חייהם תלויים בכך, ולא פעם הם מתייחסים אל ההודים כאילו היו המשרתים שלהם. חלק ניכר מהטיול שלי ביליתי בניסיון לברוח מישראלים, מאווירת ה"אחוקיות" שה"ביחד" הישראלי מייצר. מתישהו הבנתי שזה תלוי בי, רוצה - תקבל וזה יהיה לך נהדר, כי יש פה אנשים נהדרים, לא רוצה - תמיד יש עוד שביל ללכת בו.
מי שהפרופיל של המטייל הישראלי מטריד אותו, שינסה לראות מבעד למסך העשן של הצ`ילום. כאן רוכבים על אופנועים ילדים שבגיל 18 הקפיאו את כל התכניות של בני-אדם נורמליים, והלכו ונתנו כל מה שיש להם לטובת מדינה, שלא פעם ולא פעמיים מתנהגת אליהם בכפיות טובה. אחרי 3-4 שנים, מסריחים מהסולר של הנשק, או של העבודה המועדפת, הם מגיעים לארץ ענקית שבה החופש הוא ממשי, אפשר להרגיש בו כמו בריח של ים בשעה שמתקרבים לחוף.
זה ה-Indian summer- הקיץ האינדיאני שלנו, לא היה לנו כזה כשהיינו בני 18. וזה קיץ ארוך, ושם כולנו בלונדינים עם שיער ארוך וזקנים, אנחנו מרכיבים בחורות יפות על אופנועים מטרטרים, ועל חוף הים גדלים עצי קוקוס, ובהרים יורד שלג, אפשר ללמוד טאבלה, או סיטאר, או יוגה, או פילוסופיה, ואפשר רק לשבת כל היום במרפסת של הגסט האוס עם נוף מהמם של הרים ירוקים ומפלי מים, והצ`אראס יצבע את הכל בצבעים עמוקים יתר, זוהרים יותר. כאן הכול כל כך זול. שנה אנחנו אוכלים בחוץ וזה עולה לנו כמו 3 ארוחות במסעדת יוקרה בתל אביב, כאן אנחנו שוכרים חדר במחיר של פחית קולה. כאן אין התנתקות ובחירות ואין ערבים ואין פיגועים ואין 18 שקל לשעה ואין הורים ואין מילואים. יש אנשים יפים ושמחים וחופשיים, שיודעים להגיד בהרבה שפות שונות עד כמה הם שונאים את ג`ורג` בוש, יש נרות ששטים בלילה על הגנגס, יש אל שמנמן עם ראש של פיל, יש שפמים גדולים ומיליון צבעים בסארי, יש "מאלאי קופתא", ואוטובוס מקומי מצ`וקמק, יש המון חיוכים ולפעמים יש אהבה באוויר.
מה, לא מגיע לנו?
לתחילת הכתבה
תשעה קבין של יופי
במטוס חזרה לארץ אהוד בנאי, שפתח לי את הטיול עם "הלב שקפא הפשיר, לא חוזר לעיר, ממשיך לנסוע" שר עכשיו: "זה לא חושך, לא אור, זה הזמן לחזור, בוא הביתה, בוא איש ציפור". שלוש שנים וארבעה חודשים אני נוכח נפקד, וישראל נוכחת בחיי ונפקדת מהם. החזרה הזו שלי היא יותר מהשיבה מהודו, היא השיבה לארץ כשבפעם הראשונה מאז נובמבר 2002 אין לי כרטיס טיסה החוצה בתוך שבוע-שבועיים. אני בא כדי להישאר. בנמל התעופה אני הולך על הסרט הנע ודמותי משתקפת בחלונות הכהים. אני יודע, אני אחר.
ילדה אחת שראיתי בדיו� ואחר כך בהאמפי ביחד עם אבא שלה, הולכת לפניי וממררת בבכי. "אל תבכי" אני אומר לה, כאילו שאני יכול לעזור במשהו.
באולם מקבלי הקהל אחי הגדול כבר מחכה לי. אם אמא שלי היתה באה, בוודאי הייתי מתייבש חצי שעה על הספסלים, אבל הוא אף פעם לא מאחר. כשעזבתי היה לו טוסטוס, ועכשיו יש לו סובארו טנדר שאפשר ללכלך בלי לדאוג על דרכי העפר של הרי ירושלים, בחיפוש אחר מעיינות חדשים שבקיץ יציעו טבילה קרירה, ולעיתים גם גפן ותאנה, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. סוף הלילה ואנחנו פונים לכיוון מערת הנטיפים. שם בסביבה יש איזשהו מעיין שלא הכרתי, גילוי חדש של אחי. יש פק"ל קפה שמבשלים בו תה מהצמחים שבגינה, וביסקוויטים "HIDE AND SEEK" משלוח מיוחד מהודו. מדברים, והשחר עולה. אמא מתקשרת ושואלת מה קורה, מתי נגיע. עוד מעט. ירוק מסביב. עכשיו בין חורף לאביב. שיבולים ירוקות, פרחי לוע הארי וורדרדים. מקפלים וחוזרים לסובארו. רק בארץ קוראים למכונית לפי הסוג שלה. "הטויוטה", "הסובארו", "המאזדה"... (היפנים יהיו בוודאי גאים בעולם האסוציאציות המוטוריות שלי). קר בהרי ירושלים, וזה בוקר ערפילי. באחד הסיבובים פתאום מתגלה מראה מרהיב. העננים נקרעים ומאחוריהם מאירה השמש באור כתום זוהר ששולח קרניים בודדות להאיר ולהעיר את הארץ. "כשהנשמה מאירה אפילו שמיים לוטי ערפל מפיקים אור נעים", כך אני נזכר בניגוני חג סוכות בקטמנדו. זו ישראל, זו ירושלים, אני בבית. על השולחן יש חומוס ופיתות ומיץ תפוזים (סוג של ארוחת בוקר חגיגית לשבים מארצות החום), ובסלון אבא ואמא וריח של אפטר-שייב, ובינינו זכרונות ילדות, ובגרות, והפעם גם זכרונות משותפים מקראלה. זה דבר מצחיק, ארבעתנו היינו בהודו. אחותי בצבא, אם ירצה השם גם היא תהיה. את התיק, הבית שלי, מפרקים צ`יק צ`ק. הבגדים יעברו בפעם הראשונה ממצב "סמי-נקי" למצב נקי. גם את התיק נכבס. עכשיו הוא ריק, שוכב כאן מובס כמו גופה. אל תדאג ידידי, אני עוד לא שורף אותך בגנגס, אני צריך אותך לעוד גלגול או שניים (או שלושה, או...).
מקלחת חמה. כבר מזמן לא היתה לי כזאת מקלחת. אני מסתבן ב"צאנדריקה" ירוק, עדיין לא מרפה, אחר-כך אני אצחצח ב"ויקו". זהו, גרגרי החול האחרונים מחופי גוקארנה, מלח הים הערבי, זיעת בומביי, כולם נשטפו במורד הניקוז ובקרוב יזרמו בנחל שורק, ליד המקום שבו חיפשתי יחמורים בשבת שלפני הטיסה להונג קונג.
בחוץ זו ירושלים. כאן מרק קובה של צהריים ב"עזורה" שבשוק העיראקי, ולא רחוק יש גם תאלי ב-25 שקלים (250 רופי לתאלי ?!). זה גם מה שגובים בעבור גילוח, ואיפה לעזאזל קברתי את הסכין שלי?
בשוק ניחוחות משכרים של תבלינים טריים, וילדים הולכים עם פלאטות עץ עמוסות בפיתות, וב"מתוקה" יש רוגעל`ך חמים. הירקות והפירות יפים והמוכרים מכריזים בקול גדול על מה שיש להם היום בזול. במורד רחוב יפו, החומות. מאחוריהן יש עיר עתיקה ובזאר ססגוני מלא במזכרות צבעוניות שנעלמות כשמתקרבים לשער שכם שם הוא הופך לשוק מזרחי אמיתי, על הרצפה מוכרת אישה אחת לאבנה מתוך דלי ולידה דוכן פלאפל בחמישה שקלים המנה. כאן הכותל המערבי ומסגד אל-אקצה וכנסיית הקבר גרים בשכנות רעה. כאן מאחורי כל חומת אבן מסתתר לו סוד. הפטריארך היווני והווקף המוסלמי ומרדכי וענונו גרים כאן, ואם אני לא טועה גם לאריק שרון יש כאן בית (בזמן כתיבת שורות אלה הוא עדיין חי, מי ייתן ושנתו ערבה). כאן אני גר, באחד המקומות הכי יפים ומרתקים בעולם. מכאן המסע ממשיך.
הערב יורד, וירושלים כמו תמיד מצטיינת באור בין הערביים המיוחד שלה. ורוד ורך הוא יורד מהשמיים לנחם את תושביה. הפעם האחרונה שראיתי את האור הזה לא היתה בסוף מאי לפני שטסתי, אלא באמצע נובמבר, בורנאסי. שתי ערים זקנות וקדושות, שקועות עד צוואר בפולחן המוות, יפות ושונות זו מזו עד כאב, חולקות את אותו האור. חזרתי משדות האורז של המזרח אל שדות האור של ארץ ישראל. אני בבית. עד הפעם הבאה...
תודה
תודה רבה לאפרת המר המקסימה על שפענחה את כתב היד המקושקש שלי, והקלידה למחשב את הגיגיי המתארכים, ניג`סה קצת כשצריך, ונתנה פידבק נהדר תמיד, על הכתבות ועל עוד נושא או שניים (בקרוב אצלה, בשבילי דרך המשי).
למערכת "למטייל ברשת", על הבמה ועל היד החופשית.
לכל מי שקרא, ובמיוחד למי שמצא לנכון להגיב במילים כל כך יפות. חיממתם לי את הלב והרגשתם קרוב כשהייתי בארצות רחוקות. תודה רבה מעומק הלב.
לכל האנשים הנפלאים שפגשתי במהלך הטיול/מסע הזה, בלעדיכם זה לא היה אותו טיול, ואני לא הייתי מי שאני עכשיו.
תם ולא נשלם
אביב תשס"ו
אסף.
