הגיע הזמן. לגמרי. לצאת אל הלא-מוגן, לא-ידוע, אל ארץ החיים. אל הפחד, האהבה, כל מה שנמצא שם בחוץ.

שלום. אני שי. אני בן 25 ואני יוצא לטייל בסין. החלטתי על זה לפני שבועיים, ואני ממריא לבייג`ין בעוד שבועיים. ב-25.3.06 ליתר דיוק, 23:35 בלילה. זאת כמובן, אם עד אותה דקה אצליח לארגן דרכון חדש, ויזה, ציוד, כסף, בגדים, מצלמה דיגיטלית, מסלול, שותף לטיול וכל אותם דברים זניחים אך הכרחיים. טוב, האמת שהמצב לא כזה נורא. יש רצון. ויש דרך. כל השאר הינו שטויות לא רלוונטיות. יש לי כרטיס טיסה וכל שאר הפרטים יאלצו להסתדר עד אז, כמו שהם יודעים. אני מתכנן לטייל בסין עצמה כחודשיים-שלושה, עם דגש על הטבע במרכז ובדרום, על סין המסורתית עם כל הצבעים והקולות ועל קונג פו. הרבה קונג פו. הכוונה היא להתחיל מכות עם כמה שיותר נזירים ברחוב, בשביל הצחוקים. אם נחייה את החוויה המעניינת הזו, אולי נמשיך גם לאן שיתחשק בקרבת מקום: טיבט, תאילנד, נפאל... סה"כ זמן טיול? אלוהים יודע.

 אז מי אני ולמה כדאי לכם לקרוא את ההגיגים שאני כותב פה? קודם כל, לא כדאי. מה שבאמת כדאי זה למצוא מישהו שאתם אוהבים ולחבק אותו מול השקיעה. אם עשיתם את זה כבר היום, אולי אפשר גם להקדיש קצת זמן לשטויות שלי. אז רק אגיד שאני מגניב נורא. וחמוד. והייתם מכירים לי את אחותכם אם הייתם חושבים שיש סיכוי שאני אפסיק עם הקשקושים ואתחתן פעם. אני חי בסרט מוצהר ומשתדל להנות מכל רגע שלו, מטייל מגיל שנתיים עם שק שינה ומקל, לוחם מתחיל בקונג פו, 3/4 טייס (במיל`), בעל זיכרון שפיל היה מתגאה בו, יכולות טיפוס שהיו מביישות עיזים ופרפקציוניזם שאפשר להתיש איתו נמלים. חוץ מזה אני גם שר, משחק, מטפל, מדריך, מדבר המון, נושם כסף והכי חשוב? צנוע. מאוד צנוע. אבל כל הפסקה הזו היא רק סיפורים על גבי סיפורים. לא האמת. מה שיש פה זה פשוט אדם. שרוצה שיאהבו אותו. שמנסה לאהוב. השאר הינו תפאורה.

למה אני נוסע? כי זה כמו לפתוח את החלון בבוקר חורף ולגלות שמש מחייכת. כמו לפנות לרחוב שאתם לא מכירים ולפגוש מולכם את אהבת חייכם. כמו לפתוח דלת ולצאת אל החושך שבחוץ - הגיע הזמן שלי לצעוד לסין. אין לי מושג למה או איך ולכמה זמן, ורק רוחשת בתוכי הידיעה הברורה הזו ששם נמצא הצעד הבא. יכול להיות שאמות עוד 5 דקות, ואולי כל מה שאני מדמיין ורוצה בתור עתיד יתפוגג לאבק, אבל ברור לי שאם אני חי ברגע הבא, אז הוא שם. ויותר נכון, בדרך. אולי אגיע ואגלה שהדרך לוקחת אותי חזרה לכאן תוך שבוע, אל מסלול ההתפתחות המדהים שממנו אני מתנתק בכאב לב וחשש. אולי אמצא את עצמי מחדש כנזיר זן טיבטי או מוכר פלאפל בבייג`ין ואולי אתאהב בסלמנדרה מפוספסת או בבתו של הקיסר. היופי הוא בצעידה. זה לא ממש משנה לאן.

וכאן אכתוב את דרכי לשם. מוזמנים להצטרף למסע.

ורק נסיים, כמיטב המסורת, בפתגם סיני עתיק: "פתגם סיני עתיק אומר: אם אין לך מה להגיד, צטט פתגם סיני עתיק".

באהבה,
שי.

 (ורק עוד התנצלות אחת חשובה: לקוראים הנכבדים גבי ניצן, דאגלס אדאמס, דוד גרוסמן, ג`ון רונלד רעואל טולקין, אפרים קישון, אתגר קרת, עברי לידר, ברי סחרוף, עמיר לב, מוקי, האחים וואשובסקי ועוד רבים וטובים, על כל אותן גניבות ספרותיות, ציטוטים ללא אישור והתעללות מכוונת ובלתי פוסקת בקטעים שאתם כתבתם כבר פעם. זה הכל מאהבה.)

יעדי הכתבה