פילים בדרך לקראלה

כשמטיילים לאורך זמן לאורכה ולרוחבה של הודו, נפעמים כל פעם מחדש משלל הנופים שפוגשים בדרך: יערות צפופים וירוקים מתחלפים בנופי מדבר צהובי טרשים, הרים גבוהים וירוקים מתחלפים בהרים שחורים חשופי גו. מפלים שוצפים הופכים לנהרות חומים מסחף, אדמה חומה הופכת לאדומה או אפורה, שדות אורז ירוקים מתחלפים במטעי תה וקפה.

 גם האנשים משתנים בגוון עורם, גובה קומתם וצלצול שפתם, בלבושם, עוז מבטם ומאכליהם. המילים מתגלגלות אחרת, המבט מדבר אחרת, המעבר ממדינה למדינה טורף בבת אחת את הקלפים, הכל משתנה כהרף עין, מה שהיה לא יהיה, והודו מפתיעה בכל פעם מחדש. נפרדנו ממייסור, מהשמחה ומהכאב שעוררה בנו ונסענו לכיוון קוצ`ין שבמדינת קראלה (Kerala).

עוד בארץ קראנו מידע רב על קראלה וסימנו אותה כנקודת ציון חשובה במסענו. פינטזנו על שייט בתעלות המים שלה, חלמנו על חופי הלגונות, על שיחי האננס ודקלי הקוקוס, וכמובן על הקהילה היהודית העתיקה שחיה שם עוד מתקופת שלמה המלך. הג`יפסי גמע את המרחקים בקלות, מתמודד עם כבישים לא קלים, גשמיי פתע והשגעונות שלנו...מה שקרה בג`יפסי נשמע כך בערך:
"רמי עצור! אנחנו חייבות פיפי!" (רוזה וענת)
"יווווווווווו תראו איזה מותק של פיל!" (כולם)
"רוצים הפסקת קפה?" (רמי)
"רמי תראה את מטעי התה - עצור, חייבים לצלם!"(ענת)
"אבא אנחנו צריכים פיפי" (הילדים)
"מתאימה לכם הפסקת צ`אי?" (סער)
"רמי עצור! אנחנו חייבות פיפי!" (רוזה וענת)
וכן הלאה, וכן הלאה...

רמי נוהג, סער מנווט ואנחנו יושבים מאחור ומציצים על הנוף, צוחקים, שרים וחלקנו אפילו מנמנמים קלות. גם אני רציתי לנמנם אבל לא הצלחתי, במקום זה ספרתי פילים... נשבעת לכם שפילים, רק שהם לא מקפצים מעל הגדרות כמו הכבשים בסרטים המצוירים, אלא עומדים בצידי הדרך ומנפנפים באוזניהם הגדולות והאפורות בעלות הקצוות הורודים, או נושאים משאות בסרבול חינני. מדהים, חשבתי לעצמי, כל מדינה ונושאי המשאות שלה - ברג`אסטן הגמלים חטובי הצוואר, בקרנאטקה, השוורים מצויירי הקרניים ופה, פילים.

 כמו כל מורה סופר דידקטית, ישר המצאתי משחק מציאת פילים, עם נקודות ובונוסים למוצא הישר, אבל לא היה עם מי לדבר, כולם היו שקועים בשינה עמוקה ואילו רמי וסער היו שקועים בכביש, בשיחות של בנים (על מכוניות - אלא מה?!) מייד עברתי למשחק האהוב עלי- בהיה בנוף. בהיתי, בהיתי,פילים לא גיליתי אבל לעומת זאת מצאתי כי הנוף שוב משתנה לנגד עיניי.

לתחילת הכתבה

אדמה, אדמתי, הלוואי כמוך במדינתי...

האדמה הפוריה של קראלה המשתרעת לאורך חופה הדרום-מערבי של הודו, מצמיחה שפע מופלא של פירות וירקות אותם ראינו צומחים בשדות או מסודרים למשעי על דוכני השוק. השפע מעורר קנאה ויותר מכך, קלות הגידול. מים לא חסר, האדמה עשירה ופוריה, הלוואי עלינו! מה שאהבנו במיוחד לראות היו מטעי הקפה והתה. שיחי התה המעוגלים דומים באופן מדהים לשיחים המעוגלים בסרט עליסה בארץ הפלאות, אבל במקום מלכת הלבבות הצועקת: "ע�רפו את ראשם!" פגשנו נשים ה"עורפות" את ראשי השיחים במכשיר משוכלל או בידיים זריזות ומיומנות. יעלה ואילאיל רצו להצטרף אליהן, אך הן היו במרחק רב מאיתנו על הגבעות. הבטחנו להן שנגשים את חלומן לקטוף תה כשנגיע לארץ התה - קומילי. הגענו לקוצ`ין לעת ערב והשתכנו בפורט קוצ`ין במלון עלום שם. ומכיוון שלא נותרו לנו ימים רבים יחד, גדשנו את ימינו בשלל פעילויות.

לתחילת הכתבה

על תעלות המים של קראלה (שם ישבנו, גם זללנו בדברנו על ציון)

נתיבי המים היו בעבר, וחלקם עוד היום, דרכי התחבורה היחידות בין הכפרים הקטנים הבנויים על איים קטנים. הם נקראים ה-Backwaters ומהווים אטרקציה תירותית עבור התיירים שבינינו ונתיבים שגרתיים עבור המקומיים. תיירים רבים נוהגים לשוט את השייט המסורתי בין קולאם לאלאפוזה, אבל מכיוון שקוצ`ין היתה הנקודה הדרומית ביותר אליה רצינו להגיע ולא רצינו להדרים רק עבור השייט בחרנו לצאת לשייט באזור, יצאנו והרווחנו בגדול!

הזמנו חבילת שייט אצל אחד מסוכני הנסיעות (מבוגרים 400 רופי, ילדים 200 רופי) ויצאנו לדרך. רכב נוח וממוזג אסף אותנו השכם בבוקר מהמלון והביא אותנו אל נקודת ההתחלה. נכנסנו לבית הסירה, התישבנו בנוחות בכסאות הפלסטיק והתבוננו בשאר האנשים שהגיעו לשייט- רובם היו הודים לבושים בהידור ומקצתם תיירים, אנחנו נראינו כמו סמרטוטרים לידם עם סנדלי השורש והטריקו המקומט אבל היווינו אטרקציה בשל ילדינו ששוחחו עמנו בשפה החדשה שסיגלו לעצמם- עברית-אנגלית-הינדית מתובלת בנענועי ראש.

לאחר כמה דקות של מבטים הדדיים נשבר הקרח והחלה שיחה ערה. ההודים שפגשנו היו מבומביי וכלכתה. כולם מבוססים היטב ומשכילים, מאוד עניין אותם לשמוע- מה עושה משפחה גדולה כל כך (שבעה, זוכרים?) בהודו, מה זה יהודי בעצם, ואיך אנחנו מסתדרים עם המוסלמים שנואי נפשם...

בית הסירה החליק על המים, השיחה קלחה בנעימים, שטנו נפעמים מיפי המקום- דקלי הקוקוס סוככו על המים, מרבדים של שושני מים סגלגלות צפו, נעים בזרם, ברווזים ואווזים שחו בשלווה. חלפנו על פני גברים חסונים, כאלו שעינם לא שזפה חדר כושר מעולם, אבל החזה שלהם יותר רבוע ממה שהמשטרה מרשה, שצללו שוב ושוב למים, שולים חול המשמש לבניה. הנשים השתופפו בצידי הגדות כשהן מכות את בגדיהן עד חורמה במקל שבידן או חובטות אותם על אבן שטוחה, מההיכרות האישית והצמודה שלנו עם האריגים ההודים, אני תוהה איך הבד שורד את השיטה האינקויזיציונית הזו ואם הסארי הוא לא בגד חד פעמי... הילדים התרוצצו ערומים על שפת המים צוללים פנימה ומנתרים החוצה כשהם צועקים וצווחים משמחה. "כמה נפלא לחיות כך, בלי דאגות, בריאים ומאושרים" אמרה אחת הנוסעות. מאוחר יותר הסתבר לנו כי היא אשת פרסום פעלתנית מבומביי. כנראה שלא רק אנחנו רחוקים מההוויה ההודית הרגועה...

 אחד האנשים איתו שוחחנו הסביר לנו על קראלה והקשר שלה לקוקוס: Kera הוא דקל הקוקוס ממנו מפיקים מוצרים רבים ושונים- מהפרח מפיקים סוכר. בפרי עצמו משתמשים לאכילה, לבישול ולהפקת שמן, את הנוזל שותים, מהקליפות יוצרים חפצי נוי ומהסיבים של הקליפות יוצרים חבלים חזקים מאוד המשמשים את המלחים בשייט, כמו כן מכינים מהם שטיחים שמניחים בפתח הבית. או יוצרים מחצלות לכיסוי רהיטים, גגות ועוד. במהלך היום צפינו בייצור של חלק ניכר ממוצרי הלוואי של הקוקוס עם פרשנות במבטא הודי כבד, אכן חוויה מופלאה.

בהמשך סיירנו וחזינו בשפע התבלינים הגדלים על גדות הנהר- עצי לחם וקקאו, עצי אגוז מוסקט, פלפל שחור, שורשי זנגוויל וכורכום ושיחי אננס. כמו כן צפינו בשלבי ייצור הגומי, החל מ"חליבת העץ" וכלה בשטיחי הגומי בעלי הריח הכבד שנתלו לייבוש על חבלי הכביסה. הילדים נהנו מהסיור, אבל יותר מכל נהנו לחפש את פרחי ה"אל תגע בי" (מימוזה) לגעת בהם ולהנות כל פעם מחדש מהפרח הביישן שמקפל את עליו בבהלה מכל מגע.

לאחר ארוחת צהריים עשירה וטעימה ביותר של אורז ארוך ותפוח ממים המוגש בלווית שפע ירקות, דגים ואיך לא- שבבי קוקוס. התישבנו (בכבדות) בסירות המשמשות את שוליי החול ושטנו בתעלות הצרות מציצים אל חיי הכפר הנינוחים. בשלב מסוים עצרנו ללגימת מיץ קוקוס מרענן שהוריד לנו אחד המקומיים בזריזות קופית. "אני מכורה לקוקוס", התוודתה בפנינו בתה של אשת הפרסום שהתגלתה כמנחה בטלויזיה, "אמא שלי שונאת את זה ואני אוהבת". אילאיל ויעלה שמעו את דבריה ודאגו להאביס אותה בנתחי קוקוס ובחלב קוקוס. היא אכלה ושתתה בשמחה, בשלב מסוים היא בקשה מהן בנימוס שיאטו את הקצב, נדמה לי שלא היה לה נעים להפסיק את "משלוחי המנות", ואני משוכנעת שהיא כבר לא כל כך אוהבת קוקוס כבעבר.

סער שהתלהב מאוד מהמפגש עם הסלב, ראיין אותה ושאל אם פגשה את אשווריה, מיס עולם ההודית היפהפיה, כששמע שכן הודיע לה שהוא בא לבקר אותה באולפני הטלויזיה בבומביי ואפילו נענה בחיוב ובשמחה. יעלה ואילאיל לעומת זאת, לא התרשמו מאשווריה והתרגשו הרבה יותר מהעובדה שהבחורה חובבת הקוקוס ראיינה את סארוק קאהן השחקן המפורסם מבוליווד וציטטו קטעים נבחרים מהסרט האהוב עליהן Kal Ho Naa Ho בהינדית צולעת, כשהן זוכות במחיאות כפיים
סוערות.

את הסיור סיימנו בתצפית בנשים מבוגרות שטוו את סיבי הקוקוס לחבלים במעין תנועות ריקוד קצובות ומיומנות. התבוננו בהן כמהופנטים. הן הדיפו ניחוח עז של שמן קוקוס ומבטן אמר שלווה. "זו השלווה שאני מחפשת" אמרה אשת הפרסום מבומביי, "איפה אפשר להרשם?" "בתנאי שתמרחי בשמן קוקוס", ענתה לה בתה וצחקה בקול למראה הפרצוף הנגעל שממולה.

 חזרנו מאושרים ונינוחים. סער שכבר שט בעבר במסלול המוכר והידוע בין קולאם (Kollam) לאלאפוזה (Alappuzha) סיכם ואמר כי השייט בתעלות קוצ`ין היה מהנה יותר עבורו ומבחינה תיירותית מוצלח יותר, כל שנותר לנו היה להנהן ולגרור את בטננו המלאה במטעמים קראלים במעלה המדרגות היורדות של המלון.

לתחילת הכתבה

כמה מילים על הקשר בין קראלה לאומנות

מדינת קראלה בת ימינו הוקמה בשנת 1956, שנה לאחר מכן נבחרה בה ממשלה קומוניסטית בבחירות חופשיות. ממשלה זו דאגה לחלוקה שוויונית-יחסית של האדמה, לתמותת תינוקות נמוכה ולאחוז הגבוה ביותר של ידיעת קרוא וכתוב בהודו-91%. כמו כן, קראלה שמה דגש נכבד על עידוד האומנויות, לכן נמצאים בתחומה בתי ספר רבים לאומנות. אחת מהאומנויות המפורסמות ביותר הוא ריקוד הקאתאקאלי. עליזים וטובי לב התייצבנו במרכז לריקוד הקאתאקאלי מוכנים לחוות קצת קולטורה.

הקאתאקאלי הוא למעשה חיבור של שתי מילים. קאתה-סיפור וקאלי-משחק. זהו סיפור המשלב בתוכו פנטומימה, דרמה, מוזיקה והרבה אווירה. הסיפורים המועלים על הבמה לקוחים מהמיתולוגיה ההינדית. האיפור בקאתאקאלי חשוב מאוד. חלק מהשחקנים צריכים להתאפר במשך יותר משעה בכל פעם! אנחנו הגענו בשעה 17:00 וצפינו בשחקנים המתאפרים. המופע החל כשעה וחצי לאחר מכן. מלאכת האיפור ריתקה אותנו. השחקן כותש צבעים טבעיים במכתש, מטפטף עליהם שמן קוקוס ומורח אותם בעדינות בעזרת מקל על פניו. זו עבודה קשה הדורשת מיומנות. ישנם שחקנים הזקוקים גם ל"קונסטרוקציות" הנבנות על פניהם בעזרת חוטים, קרטון והרבה דבק אורז.

יעלה כל כך התלהבה מהאיפור והזמר הראשי שניהל את המופע כל כך התלהב ממנה עד שנאות להפוך אותה לרקדנית קאתאקאלי לשעה קלה. הוא איפר אותה בקלות ובמיומנות והפך אותה לילדה מאושרת ולאטרקציה בפני עצמה. לאחר שהסתיים שלב האיפור השחקנים מכניסים לעיניהם לזמן קצר גרעין שגורם לעין להפוך לאדומה כדם למשך כשעתים, לובשים בגדים צבעוניים וצמידים מרשרשים וההצגה יכולה להתחיל... כמעט... לפני שמתחילה ההצגה מסביר מנחה הערב את פירוש התנועות בקאתאקאלי, כשאחד השחקנים מדגים את התנועות. לכל תנועה יש פירוש. מי שזוכר את משמעות התנועות מבין בקלות את מה שמתרחש על הבמה.

 יעלה, אילאיל ואני היינו תלמידות טובות. ישבנו מקדימה על הרצפה (הגב עוד כאב לי יומיים לאחר מכן), והתבוננו בהתרחשות על הבמה, מתרגמות זו לזו כל תנועה. אהבנו מאוד את מה שראינו למרות הקצב האיטי והישיבה הלא נוחה. שאר בני המשפחה פחות התלהבו מהארוע. רמי נרדם מיד ואמר לי אחר-כך שההופעה היתה חלומית, ואילו רותם, רוזה וסער אמרו שהיה משעמם משלב מסוים. אחר כך במקלחת נאבקנו באיפור של יעלה, הצבעים ירדו מהפנים בקלות, אך העיניים נותרו מאופרות עוד יומיים.

לתחילת הכתבה

הולכים לאיבוד בעיר היהודים

ה-Jewtown (עיר היהודים), שאיכלסה פעם את יהודי קוצ`ין שהגיעו למקום בתקופת הגלות של הבית השני לפני כ-2000 שנה, התרוקנה כמעט כליל מתושביה שבחרו לעלות לארץ מתוך ציונות לשמה. נותרו במקום חמש משפחות המונות 14 אנשים סה"כ, בית הכנסת "פרדס" המפורסם, מזוזות ומגיני דוד על הבתים הישנים ומרכז אדיר לסחר בתבלינים.

בקרנו בבית הכנסת היפהפה הבנוי בסגנון ספרדי. התרגשנו לקרוא את האותיות העבריות, התרשמנו מיפי ההיכל, מהמרצפות הכחולות לבנות המעוטרות בדוגמת עצי ערבה, ממנורות השמן הצבעוניות שמולאו בשמן קוקוס שמלא את האוויר בריח מתקתק וכבד, מהספסלים המגולפים. קיווינו לפגוש את אחד מיהודי הקהילה ואכן פגשנו- בחורה צעירה ועגמומית שלצווארה מגן דוד שמכרה את כרטיסי הכניסה בני ה-2 רופי. "לא, אני לא יודעת עברית" אמרה לנו והשפילה מבט, "לא לימדו אותנו".

התעכבתי בחצר. מצבות ישנות כתובות עברית נשענות על הקיר זכר לקהילה שהיתה פה פעם, קראתי את הכתוב בקול רם, מעין מחווה לאותם אנשים מופלאים שחיו שם בעבר. הילדים עמדו מרותקים, מנסים גם הם לפענח את המלים העתיקות החקוקות באבן. שלושה מאנשי הקהילה פגשנו גם בחנות "רקמות שרה" חנות קטנה המוכרת מזכרות "הודיהודיות" כיפות מעוטרות בפאייטים, מפיות סרוגות ועוד. שלושתם קשישים אך חיוניים ונמרצים, התענגו על המפגש והזמינו אותנו לשוב ולבקר. יצאנו אל הרחוב להציץ קצת במזכרות שגדשו כל פינה. "תגידו, זה לא אבסורד?" שאל רמי, "שדווקא כאן בעיר היהודים, יש כל כך הרבה מוסלמים קשמירים?" ואכן, מירב "מלכודות התיירים" הם קשמירים חלקי לשון המשכנעים אותך להכנס לחנות "רק כדי להביט" ומנסים למכור לך חפצי חן במחירים שערוריתיים. מכיוון שרמי ואני לא חברים של הקשמירים עוד משנת 1989 כשבקרנו שם וחטפנו שלל נאצות, חרפות ואיומים על חיינו ולקינוח ספגנו מטר אבנים, אנחנו מחרימים אותם באופן רשמי וממאנים לבקר במדינתם או להכנס לחנויותיהם. במקום להכנס לחנויות הקשמיריות הממוסחרות והיקרות נכנסנו למחסני התבלינים והלכנו לאיבוד.

 הילדים התלוננו על הריח החמוץ של הג`ינג`ר המתייבש, על הריח החריף של הפלפל שדגדג באף וגרם לכולנו להתעטש ואילו אנחנו נמשכנו בחבלי קסם אל המחסנים האפלוליים, הנשים שישבו ומיינו את הפלפלים, השקים הגדושים בתבלינים, וערימות אגוזי הבטל והמוסקט. שוחחנו עם הסוחרים. בררנו את מחיר השוק של הפלפל השחור, טעמנו ורחרחנו תבלינים שהוגשו לנו והיינו בעננים.

לתחילת הכתבה

ולפעמים נפרדים...

שלושה שבועות חלפו ביעף והגיע הזמן להפרד מסער ורוזה, שעמדו לצאת למסע עצמאי משלהם אל מרכז וצפון הודו. מה אגיד ומה אומר, טיול משותף הוא דרך מדהימה להידוק הקשרים. החוויות המשותפות משדרגות את מערכת היחסים ומותירות טעם של עוד. הילדים נהנו מהאהבה ותשומת הלב שהורעפו עליהם, אנחנו אהבנו את החברה הבוגרת והנינוחה, את החום והחיבוק המשפחתי שגרמו לנו לאושר רב באמצע הטיול. התרגלנו ל"שביעיה הסודית" שלנו והתקשינו לפרק את החבילה. הרבה חיבוקים חובקו והרבה דמעות זרמו בשעת הפרידה. הבטחנו לעצמנו לשמור על קשר מיילים וטלפונים הדוק וקיווינו שאולי נצליח להפגש לפחות עם סער, לפני שנעזוב את הודו.

לתחילת הכתבה

קומילי- ארץ הפלאות

ליד שמורת חיות הבר פריאר (Periyar) נמצאת קומילי, עיירה קטנה, שבתוכה נמצאת עיירה נוספת בשם תקאדי. התבלבלתם? גם אנחנו. אפילו התושבים לא ממש סגורים על הקטע ואינם בטוחים איפה מתחילה קומילי ואיפה מסתיימת תקאדי. זהו מקום קטן שרק נפתח לתיירות. הוא הולך ונבנה ברגעים אלה וטומן בחובו גני תבלינים מדהימים. השתכנו בקוטג` קטנטן ומבהיק מנקיון בגסט האוס חדש בשם Green view ויצאנו לתור את האיזור. מי שמחפש את הודו של פעם יוכל לעשות זאת בקומילי. בתים קטנים וטחובים, מים זורמים בתעלות הביוב. נשים מכבסות. ילדים ערומים למחצה רצים ברחוב ומשתעשעים במקלות וג`וקים, שוק ירקות נהדר עם ירקות, פירות נפלאים, הררי טפיוקה ושורשים מוזרים למראה. בשוק פגשנו גם את טאג` מאהאל...

"אולי אתם רוצים לערוך ביקור בגני התבלינים", פנה אלינו בחור נמוך וחביב. לאחר שסכמנו את הפרטים שאלנו לשמו. "שמי טאג` מאהאל", ענה הבחור והפתיע את כולנו בשמו המקורי. "למה קוראים לו בשם של קבר?" שאלה אילאיל, "זה כנראה שם מכובד מאוד", הסביר לה רותם.

ארבע שעות הסיור שלנו עם טאג` מאהאל היו מהנות ומלמדות ביותר. סיירנו בגני התבלינים וראינו כיצד צומחים ההל, הכורכום, התה, הקקאו, הטפיוקה, אגוז המוסקט, הקפה, הזנגוויל, הוניל, הפלפל והציפורן. כמו כן ערכנו היכרות עם שלל צמחים המשמשים לטיפול האיורוודי, צמחי רעל וצמחי נוי. הילדים התרשמו במיוחד מעכביש הנמר הענקי והמפחיד שטווה את קוריו בין שיחי הטפיוקה, והביט בנו במבטים נמריים משהו. סיירנו במטעי התה, הגשמנו את חלומן של יעלה ואילאיל שהצטרפו לצוות העובדות וקטפו עלי תה.

למדנו להבחין בין סוגי התה השונים (סוג התה ואיכותו תלויים בחלק ממנו הם עשויים. אם משתמשים בעלים שרק הנצו, מקבלים את התה האיכותי ביותר והעדין ביותר. הסוג הבינוני עשוי מהעלים הרכים ואת הסוג הסטנדרטי עז הטעם מכינים מהעלים הקשים) בקרנו במפעל לייצור תה שהדיף ניחוח עז של תה, ועקבנו אחרי תהליכי היצור המורכבים - מיון, איוורור, טחינה, ריסוק, פירור, ייבוש, ניפוי, קליה, מיון וסינון. (כמובן שנאסר עלינו לצלם, תאלצו לנסוע לשם ולראות בעצמכם...) לסיום התפקיד החשוב ביותר במפעל הוא של טועם התה המעריך את איכות התה על-ידי טעימתו כמובן. "אחלה תפקיד", אמרתי לרמי, "בתנאי שאוהבים תה כמובן..." בקרנו גם במפעל לייבוש הל, ולסיכום קבלנו במתנה פרי דמוי ליצ`י שכשפותחים אותו ומשפשפים את זרעיו מקבלים צבע כתום אותו מורחות הנשים על מצחן בנקודת העין השלישית.

אם אתם בדרום הודו, אנחנו ממליצים בחום להגיע לקומילי, לחפש את טאג` מאהאל, לצאת איתו לסיור, ללמוד, לטעום ולהריח ובעיקר להנות מהסבריו של האיש עם השם של הקבר הכי מפורסם, שהוא בעצם בוטנאי מנוסה (עם דיפלומה של אוניברסיטת קראלה).

 בכתבה הבאה- טאמיל נאדו ושוב פרידה.

לתחילת הכתבה