התעלומה נפתרת
ברציף המעבורות בתעלה הצפונית אומר לי המנהל, הישוב מאחורי שולחן כתיבה מרופט במשרדו הקטן והמיוזע, שהמעבורת הבאה לקוטאיאם (Kottayam) יוצאת רק ב-14:30, וזה אומר שיש לי עכשיו איזה שעתיים וחצי לשרוף. בתעלה עומדות גם סירות פרטיות המציעות את שירותיהן, אך אני מעדיף את המעבורת הציבורית של State Water Transport (עשרה רופי, שעתיים וחצי זמן הפלגה, חמש סירות מעבורת ביום), המהווה מעין אוטובוס מקומי שט שבו משתמשים הכפריים הגרים בכפרים הקטנים שיושבים על רצועות היבשה המיובשות שבין תעלות המים. בשביל החוויה הזו של שייט בתחבורה מקומית אוטנטית אני כאן ולא באוטובוס, ולא אכפת לי לחכות גם שעתיים וחצי. בחוץ חם ולח בטרוף, וכשאני יוצא מרציף המעבורות לרחוב עם הבית עלי, כדי להסתובב קצת ולהכיר את העיר, אני מזיע תוך שתי דקות כמו סוס שסיים זה עתה את מסלול המרוצים, וממהר למצוא לעצמי פינה מוצלת שבה אוכל לשבת ולהמתין עד למועד יציאת המעבורת.
טוב, הגיע הרגע להרים את המסך ולחשוף את הסיפור באשר למטרת בואי לכאן, כל הדרך מישראל להודו ולמדינת קראלה, ועכשיו לקוטאיאם, ומחר גם לאיימנם (Ayemenem). מצטער אם מתחתי אתכם יותר מדי, אבל תודו שזה פחות ממה שעשה דויד גרוסמן ב"מישהו לרוץ א�תו", כמעט חצי ספר עד שהבנו מה הסיפור של תמר.
ובכן, הסיבה לכל המסע הזה הוא ספרה האוטוביוגרפי בחלקו של ארונדהטי רוי, "אלוהי הדברים הקטנים". כן-כן, מסע בעקבות ספר! ייתכן שהיו כאלה שניחשו זאת קודם, וייתכן שלא, אבל זה הסיפור. נדמה לי שכבר כתבתי במסעי הקודם להודו על הרושם העז שהותיר בי הספר הזה. עד כדי כך עז, שלא רק שקראתי את הספר כמה פעמים, אלא שגם החלטתי לנסוע ולראות את המקומות שהיוו את הרקע להתרחשותם של המאורעות, השמחים והטרגיים, המסופרים בספר. מעניין שכל האנשים, ישראלים וזרים, ששמעו ממני את הסיפור לסיבת בואי לכאן חייכו אלי וראית שמשהו מנצנץ בעיניהם, מין ברק כזה של התלהבות. חלק אמרו כמה רומנטי, איזה יופי, וגם אלה שלא קראו את הספר אמרו וואלה, יפה!
כן, אז זה הסיפור, ועכשיו כשאתם בעניינים אפשר לצאת לדרך, והדרך מובילה אותנו לקוטאיאם, שהיא העיר הסמוכה לכפר איימנם, המקום שבו גדלו רהל ואסתה (א�ס�ת�פ�ן), תאומים של שתי ביציות. בעת התרחשות הסיפור רהל ואסתה הם בני 7, וגרים בבית סבתם ההולכת ומתעוורת, ממאצ`י, שהתפרסמה בזכות ריבת הבננות המפורסמת שלה והמנגו הכבוש, שהפכו בהמשך ל"בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן", שעמד בסמוך לבית האחוזה. עמם בבית הסבתא גם גרה אמם היפה והגרושה, א�מו, שמלאו לה אז 27, הדוד צ`אקו, המרכסיסט המשכיל, דודה גדולה ושנואה בשם בייבי (!) קוצ�`מ�ה, והטבחית קו�צ`ו� מריה. לגבי עלילת הספר כולה, הרי שהיא נפרשת לפני הקורא בערבוב של הווה, עבר ועתיד, וכך אפשר לקרוא כבר בעמודים הראשונים מה יקרה בסוף, למעט עניין אחד שלגביו ניתנים רק רמזים. כדי להימנע מספוילרים, במיוחד לגבי עניין זה, לא אחשוף יותר מדי, ורק אומר שגדולתו של הספר בעיני היא באופן בו מסופרים הדברים, ולאו דווקא בעלילה עצמה. יחד עם זאת, אשלים את מסגרת סיפור העלילה (למי שלא קרא את הספר) באמצעות ציטוט משפט אחד הלקוח מכריכת הספר: "...ואז טובעת בת דודתם הקטנה, והתאומים, רהל ואסתה, מבינים שהחיים יכולים להשתנות ברגע. השתלשלות טרגית של אירועים משנה לעולמים את גורלם, שהוא במידה רבה גורלה של הודו כולה".
עכשיו אני יכול ללכת מעט אחורה ולספר לכם שכבר בתחנת הרכבת של קוצ`ין עשיתי היכרות ראשונה עם אירוע מהספר, הסצנה שבה נשלח אסתה אל אביו בכלכתה, לאחר התרחשותם של כל האירועים הדרמטיים. המשפחה - הדוד צ`אקו, הסבתא, ובעיקר הדודה הגדולה, החליטו שעדיף שאסתה יהיה עם אביו (ויתרחק מאמו), ושלחו אותו ברכבת הדואר של מדראס, ה"ראני המעופפת", בליווי של ידיד משפחה שנסע לשם במקרה. כשעמדתי על הרציף בתחנת הרכבת של קוצ`ין והבטתי באחת הרכבות שהחלה לנסוע, ממש יכולתי לראות מול עיני את אסתה הנפחד יושב בקרון, עם הרגשה של מישהו שהולך להקיא, כאשר הרכבת מתחילה לזוז ואמו ורהל מלוות אותה בהליכה. "תאכל את הכריכים, לפני שהם יהיו רטובים", אמרה א�מו לאסתה, "ואל תשכח לכתוב"... אישוניו של אסתה התרחבו, ציפורניו ננעצו בידה של א�מו בעת שהיא הלכה לאורך הרציף. הליכתה הפכה לריצה ככל שרכבת הדואר של מדראס צברה תאוצה. "תבוא עליך ברכה, ילדי. מתוק שלי. אבוא לקחת אותך בקרוב!"... על רציף התחנה התקפלה רהל על הרצפה וצרחה וצרחה. הרכבת יצאה. האור נכנס."
כשאני חוזר לרציף המעבורות לקראת 14:00 אני מוצא ארבע בנות משלנו - אודליה, דקלה, ליפז ועופרי, שרועות על הרצפה, עם תיקיהן, מחכות גם הן למעבורת. הרעיון שלהן לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם לשוט בתעלות קראלה, וגם להגיע לקוטאיאם (במחיר 10 רופי), ומשם לקחת אוטובוס למונאר. יופי, אז יש חברה נחמדה, ואפשר לקשקש קצת עד שתגיע המעבורת, ואחר-כך גם בשייט. הבנות יצאו להודו כל אחת במסלול ובזמן שונה, והתחברו בדרך, ועכשיו הן מטיילות יחד, וכל אלה שהתנסו בכזה חיבור יודעים שזה לגמרי לא פשוט כשצריך לתאם ארבעה רצונות שונים למסלול אחד.
השייט מאלפי
בינתיים מסלול השייט מאלפי לקוטאיאם הולך ונעשה יפה מרגע לרגע, במיוחד לאחר חציית אגם ו�מב�אנאד. המעבורת מתפקדת כאוטובוס מאסף, ועוצרת בתחנות הממוקמות לאורך שתי הגדות, מורידה ואוספת נוסעים הממתינים על מזחים קטנים ורעועים על אותן רצועות יבשה שיובשו. לאורך השייט חולפים על פנינו בעיקר בתי סירה ממונעים גדולים ומצויידים, ונראה לי שהחבר`ה שעליהם לא מפסיקים לאכול, היי, תזרקו לנו איזה עצם... משני צידי התעלות בהן אנו שטים שוב רואים דקלי קוקוס גבוהים, עצי גומי ושיחי בננות, ובתוך התעלות, על איים צפים של שושנות מים, עומדות אנפות לבנות שעסוקות בצייד דגים. למרות שרצועות היבשה צרות מאוד, אפשר לראות בתים וכפרים הנמתחים לאורכן, דרכי עפר וכבישים צרים, ובמקום אחד אפילו בית-ספר, ממנו יוצאות בדיוק עכשיו, בדרכן הביתה, נערות לבושות שמלות משובצות בגווני תכלת-ירקרק עם צווארון ה`V` הכהה, כשמתחת לשמלות מכנסיים ארוכים ולרגליהן כפכפים. הנערות מחייכות ומשוחחות בעליצות זו עם זו, כשחלקן נושאות תיקי בית-ספר על גבן ואחרות מסתפקות בספר או מחברת אותן הן מאמצות אל חזן. לקראת קוטאיאם נחסמת כל התעלה בשושנות מים, ים ציורי ומרהיב של שושנים, והמעבורת חותרת את דרכה קדימה ומפנה הצידה את מרבדי השושנים, עוברת מתחת לגשר עץ מורם להולכי רגל, ומתקרבת אט-אט אל מדרום לעיר קוטאיאם. ב"לונלי" כתוב שאין הרבה סיבות להתעכב כאן בעיר, אלא אם מגיעים מאוחר מכדי להמשיך בנסיעה, אבל אתם כבר יודעים שלי יש סיבה טובה להישאר כאן.
המעבורת עוצרת ונקשרת וכולנו יורדים למטה. אני נפרד מהבנות, שצריכות עכשיו לשרוד עוד 5 שעות נסיעה באוטובוס עד למונאר, ומאחל להן הצלחה בהמשך, מי יודע, אולי עוד ניפגש? נהג ריקשה שממתין לנוסעים ליד המעגן משכנע אותי לנסוע אתו לעיר, תמורת 30 רופי, ואחרי שאני מתיישב עם כל הציוד, הוא מספר לי שיש אצלו בבית חדר אירוח לתיירים. הוא שולף כרטיס ביקור ומראה לי, ולשאלתי עונה שזה יעלה לי 150 רופי. כרטיס הביקור נראה נחמד, מושקע, המקום נקרא Kukku`s Homestay, והוא נמצא בפאתיה המזרחיים של העיר, וכתוב בו גם שזה מקום של שקט ושלווה. אני מסביר לרג`י, הנהג והמארח, שלא באתי לחפש שלווה אלא דווקא להסתובב ולחפש מקומות ואתרים הקשורים לספר "אלוהי הדברים הקטנים". כשרג`י שומע את זה אורו עיניו. כן, הוא מכיר את הספר, מכיר מצויין את המקומות הקשורים בספר, ומכיר אישית גם את הכותבת, ארונדהטי רוי, שהיא צעירה ממנו בשנה אחת וגרה במשך שנים רבות במרחק כמה דקות נסיעה מביתו... מה תגידו??? אני פשוט לא מסוגל להגיד כלום. ככה בבום נופל עלי בן-אדם, שאם הייתי מאמין שיש מישהו שצופה עלינו כל הזמן ומסדר עבורנו את הדברים שם למעלה, הייתי יכול להישבע שאותו אחד שמלווה אותי במסעי שלח את רג`י אלי. רג`י קולט מיד איך עיני נדלקות, ומוסיף שישמח לקחת אותי מחר בריקשה שלו לכפר איימנם, ולהראות לי את המקומות המוזכרים בספר. טוב, בשלב הזה כבר ברור לי שאני הולך לתת לו להוביל אותי ולהראות לי את כל המקומות האלה, שמסקרנים אותי כל-כך, ואולי, אני חושב לי לעצמי, תהיה לי כאן הזדמנות גם לשמוע כל מיני סיפורים מסביב, על הסופרת ועל הספר וגיבוריו. ללב אמנם מתגנב איזה צל של חשש, כי זה נשמע יותר מדי טוב (אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת, מין זבוב מזמזם שכזה), ואני רגיל שאני צריך להתאמץ כדי שמשהו יצליח, אבל יאללה, מספיק עם החשדנות הזאת ובוא נלך על זה...
נהר המינאצ'ל
אנחנו חוצים בנסיעה את קוטאיאם, וממשיכים לביתו של רג`י. כשאנחנו מגיעים מציג בפני רג`י את אשתו, בינדו, ומראה לי את החדר והמיטה שלי. בהמשך יסתבר לי שזה יותר מיטה מחדר, כיוון שחדרי הוא מין חדר מעבר כזה, פתוח לכל עבר, בין חדרם של רג`י ובינדו (והמטבח), ובין השירותים המשמשים את כל דרי הבית. בנוסף לכך – חדר השינה שלי הוא גם חדר הטלוויזיה המשפחתית שכולם צופים בה בעת ארוחת הערב שאותה אוכלים, ניחשתם נכון, על הרצפה בחדרי... כשבינדו יוצאת עם שני כדים להביא מים אני מבין שצריך לשכוח ממים זורמים, וכשאני נכנס לשירותים המשותפים עם המקלחת ורואה את דלי המים המלא עומד בפינה, אני חושב לעצמי שכנראה הגיע הזמן להיזכר במקלחת עם דלי מים... טוב, לא זה מה שישבור אותי, הרי לא באתי הנה לחודש וגם לא לשבוע, אז יאללה, בואו נזרום עם זה. כנראה שגם רג`י לא חם על מקלחת עם דלי, והוא מציע לי להצטרף אליו לרחצה בנהר המינאצ`ל הסמוך. יו�, בטח שאני מסכים, אין בכלל שאלה! לנהר המינאצ`ל (Meenachal River) תפקיד מרכזי ומכריע ב"אלוהי הדברים הקטנים". לאורכו של נהר זה מתרחשת עלילת הספר, ועל גדותיו נמצאים בית האחוזה של ממאצ`י, הסבתא, (ושל פפאצ`י בעלה, האנטומולוג האימפריאלי שהיה מבוגר ממאצ`י ב-17 שנה וכבר הלך לעולמו בעת שמתרחשים האירועים המסופרים בספר), בית החרושת למחמצי ושימורי גן עדן, מטע הגומי המידלדל, הב�קתה, בית ההיסטוריה וכל אזור המאפלייה. עכשיו יש לי הזדמנות מרגשת לא רק לראות את הנהר הזה, אלא גם לרחוץ בו, ממש כפי שעשו רהל, אסתה, צ`אקו, ו�לו�תה וכל האחרים!
אני מצטייד בבגד ים, מגבת וסבון, לפי הנחיות רג`י, כשהוא עצמו לוקח דוטי ומגבת, אנחנו עולים על הריקשה ויורדים בנסיעה לכיוון הנהר. בגדה אליה אנחנו מגיעים בונים כרגע משטח בטון שישלים את מדרגות הירידה למים, ולכן אנחנו צריכים לעבור לגדה השנייה, כשאנו נעזרים לצורך כך בשירותי סירת עץ קטנה וצרה, סירת ואלו�ם, המעבירה אנשים מצידו האחד של הנהר לצידו השני. על מדרגות הגהאט אנחנו פושטים את הבגדים ונכנסים למים, רג`י בזהירות, כשהוא נשאר קרוב למדרגות, ואני בקפיצת ראש פנימה (אחרי שרג`י מאשר שזה עמוק). המים בנהר בדיוק בטמפרטורה הנכונה, ואני נהנה לשחות לעומק, איזה כיף! באוויר, מעל המים, מרחפים פרפרים, "כמו הודעות שמחות", ושפיריות רודפות זו אחר זו, ומזדווגות, בשתי קומות, בזריזות, מה שתמיד גורם לך לתהות על הדינמיקה של הסקס אצל השפיריות, ומה נכנס אל תוך מה. לאורך שתי גדות הנהר דקלי קוקוס הרוכנים אל המים, שיחי במבוק ענפים, בננות, הרבה עשב ירוק היורד אל תוך המים, ופה ושם גם פרח היביסקוס אדום המקשט את סביבתו כמו בחורה שהגיעה לעבודה עם השמלה אתה יצאה לבלות בערב הקודם. בדיוק עכשיו השמש הולכת ושוקעת וגם השקיעה הזאת מצטרפת להרגשה המיוחדת. סירת הואלום המעבירה אנשים מגדה אחת לשנייה חוצה את הנהר מדי פעם, כשעליה נוסע או נוסעת, והכל כל-כך פסטורלי ויפה.
רהל ואסתה הכירו את הנהר הזה, המינאצ`ל, בצבע אפור-ירוק, עם דגים (שעכשיו מצטופפים סביב רגלי ובודקים בניקורים קטנים אם יש כאן משהו לאכול), שמיים, ועצים, ועם ירח צהוב שבור בלילה. "השליש הראשון של הנהר היה ידידם. לפני שהחל העמוק באמת. הם הכירו את מדרגות האבן החלקות (שלוש-עשרה במספר) לפני שהחל הרפש הדביק. הם הכירו את עשב אחר-הצהריים... והם הכירו את הדגים הקטנים". כאן לימד אותם צ`אקו לשחות וכאן הם למדו לדוג, וכאן הם למדו לחכות. "השליש השני היה היכן שהחל העמוק באמת. היכן שהיה הזרם מהיר ובטוח... השליש השלישי היה שוב רדוד. המים חומים ועכורים. מלאי עשבים וצלופחים מזנקים ובוץ איטי שניגר בין אצבעות הרגליים כמו משחת שיניים. התאומים ידעו לשחות כמו כלבי ים, ובהשגחתו של צ`אקו צלחו את הנהר פעמים אחדות וחזרו מתנשפים ופוזלים ממאמץ עם אבן, זלזל או עלה מהצד האחר, כהוכחה למעשה הגבורה שעשו".
בימים כתיקונם, כמו היום, אפשר לחזות את זרימת הנהר, במורד הנהר בשעת השפל, ובמעלה הנהר בעת הגאות, ממש כפי שאני חש עכשיו כשאני מגיע לשליש השני של הנהר, אלא שאותו לילה גורלי בחיי התאומים לא היה לילה רגיל. כבר משעות אחר-הצהריים המוקדמות של היום הקודם החל לרדת גשם כבד, כאילו היה זה המונסון של חודש יוני. "השמיים נפתחו והמים ניתכו ארצה בעוז", והנהר, שהיה תפוח מגשם, עלה על גדותיו ו"מימיו מהירים ושחורים, מתנחשלים בכיוון הים, נושאים עמם שמי לילה מעוננים". כשאסתה, רהל וסופי מול בת דודתם נכנסו עם סירת הואלום הקטנה למים באמצע הלילה, הסירה שאסתה ישב עליה ושרהל מצאה, הם לא יכלו לראות שהם בנתיב הלא נכון, ושענפים, בולי עץ, וחלקי עצים נוסעים במהירות בכיוון הנגדי להם. הם גם לא ידעו שעכשיו הם הולכים להגיש את עצמם מ�נחה לנהר.
יותר מחצי שעה של רחצה בנהר, כולל סיבון על המדרגות, היא תחליף נאות למקלחת הערב, ואחרי שאנחנו מתנגבים, אנחנו חוצים את הנהר בסירה לצד השני, וחוזרים עם הריקשה הביתה. עד לארוחת ערב (תאלי בתוספת דג קטן, סביר) אנחנו יושבים על המרפסת, כשעל הכיסא באמצע ספירלה נגד יתושים (גם כאן הם מאיימים לתקוף!), ומדברים. קודם לכן גם חזרה מבית-הספר בתם בת ה-11 של רג`י ובינדו, ילדה חמודה וביישנית בשם קו�-קו�, כקול הקוקיה, ועוד לפני שאני שואל הם מספרים לי שזו בתם היחידה, כיוון ש"הגענו למסקנה שלא יהיה לנו כסף לגדל יותר מילד אחד", כך רג`י.
קוטאיאם - מרכז הנצרות של קראלה
בינדו, שעושה רושם של אשה מאוד אינטליגנטית, שואלת הרבה שאלות על ישראל, על משפחתי, וגם על ישו והמקומות הנוצריים, למרות שבתשובה לשאלתי היא אומרת שהם עצמם הינדים, אבל מכבדים את כל הדתות. קודם אמר לי רג`י שקוטאיאם היא מרכז הנצרות בקראלה, והנוצרים מהווים את הרוב מבין תושבי העיר. ב"לונלי" כתוב שכאשר החלו הפורטוגלים ללחוץ על הנוצרים הלא-קתולים בקראלה לקבל עליהם את הדת הקתולית, עברו ראשי הכנסיות האורתודוכסיות לקוטאיאם, המרוחקת מהחוף. אני מספר להם על המפגש שלי עם ת`אמפי, הכרטיסן, ומראה גם להם את התמונות מכנסיית הקבר, ואחר-כך אנחנו ממשיכים לגלגל שיחה על הנצרות, ומגיעים עד ימינו, ועד לצופן דה-וינצ`י. בינדו אומרת שבעבר התארחו אצלם בבית שלושה זוגות מישראל (כל פעם זוג), ושלושתם שתקו וכמעט לא דיברו, אז איך זה שאני דווקא מדבר הרבה?... אני מחייך, מתלבט אם לקבל את זה כמחמאה, ומסביר לה שכשאתה מטייל לבד אתה מהר מאוד לומד לדבר עם כל מי שסביבך, אחרת תיאלץ לדבר עם עצמך (שזה קורה ממילא). כשמטיילים בזוג מדברים (או שותקים) אחד עם השני, ולא מספיק פנויים לאלה שמסביב.
בעקבות הספר
7.2.2007: הבוקר הזה מעיר אותי ציוץ ציפורים דק וצלול. מאז שהגעתי לדרום הודו אני שומע רק עורבים על הבוקר, והנה פתאום צלילים אחרים, לא מוכרים. עד שאני מצליח לפקוח את העיניים מגיעים ומצטרפים גם העורבים, לא לדאוג, כשקולם נשמע עכשיו ברמה. כשדיברתי עם רוני על העורבים, אני נזכר, היא אמרה שקולות העורבים כאן שונים מקולם בארץ, יותר גבוהים כאלה. בעיני יש משהו יותר תובעני בקריאותיהם, יותר דורש, כאילו הכל מגיע להם.
בשש וחצי מתעוררת בינדו וקמה לארגן דברים במטבח, ואילו אני לוקח את "אלוהי הדברים הקטנים" (תרגום צילה אלעזר, הוצאת זמורה-ביתן, הד ארצי) ויוצא כמו שאני לקרוא במרפסת. אני לא זוכר אם כתבתי את זה, אבל מהרגע שנכנסתי למדינת קראלה, בה מתרחשת עלילת הספר, התחלתי לקרוא אותו שוב (בפעם הרביעית...), כדי להיכנס לאווירה וכדי לראות איך הקריאה במקומות ההתרחשות עצמם משפיעה עלי, ואני כבר אומר לכם שזה משפיע, ועוד איך משפיע. המראות שבחוץ, הריחות, הטעמים, האנשים, כל אלה מתחברים לך עם כל מה שאתה קורא בספר, כל הדברים שעד כה רק דמיינת לך אותם, ופתאום אתה קולט שהפכת להיות חלק מכל זה! אתה כבר לא רק צופה ומאזין מהצד, המנסה להכניס את עצמך לאווירה המתוארת בספר, לדמיין איך נראה הבית או הכפר או הנהר, אתה בתוך זה, אתה מוקף בזה, ואתה מתחיל לחשוב כמו הדמויות בספר, מתוך המציאות שאתה רואה סביבך. יש בזה קסם, משהו מאוד מיוחד, רק בשביל החוויה הזאת היה שווה להגיע עד לכאן. ועכשיו אני קורא את הספר לאט-לאט, כמו ששותים נקטר משובח, כדי לגמוע עוד ועוד מהכתיבה הכל-כך מיוחדת של ארונדהטי רוי, וכדי להכניס עצמי עוד יותר עמוק לתוך האווירה המכשפת של הספר.
בינתיים השכונה הכפרית הזאת (Eranjal), מעין כפר בשולי העיר הגדולה קוטאיאם, נעורה לחיים, ואנשים מתחילים לצעוד לאורך השביל שעובר מול הבית, חלקם לעבודה ואחרים לא ברור לאן. הגברים מסתובבים רובם כשפלג גופם העליון חשוף, וסביב מותניהם המונדו (לונגי), כפי שגם רג`י לבוש מאז חזרנו אתמול מהרחצה בנהר. יש כאן משהו מעניין שאני שם לב אליו, ולא בפעם הראשונה; אצל הגברים ההודים אין את הבושה שיש אצלנו לעשות בציבור דברים פרטיים, יותר אינטימיים. כל מי שהיה בהודו מכיר את התופעה של עשיית צרכים בחוץ, במקומות ציבוריים ולעין כל, וכך גם למשל אתמול בערב, כשישבנו על המרפסת, יצא פתאום רג`י החוצה עם מספריים ומראה קטנה ושבורה, והחל מקצץ את שולי שפמו, בעוד כולנו יושבים מסביב ומדברים, כולל בעלה של אחותו (הם גרים כ-1 ק"מ מכאן), שהגיע לביקור. כבר הייתי מוכן שהוא ישאל אותי מה דעתי על השפם שלו ועל עבודת התספורת שהוא עושה לו, אבל אחרי כמה דקות עבודה הוא החזיר את כלי התספורת פנימה וחזר להתיישב אתנו... כן, לוקח זמן להתרגל להתנהגויות ומעשים שהם חלק מתרבות רחבה יותר, השונה לחלוטין מזו שלך, ואתה צריך לתת לעצמך את הזמן והסבלנות ללמוד, ולנסות להבין. קראתי באיזה מקום שמארגני האולימפיאדה של 2008 בסין מודאגים בעיקר משני דברים: המנהג של הסינים לירוק ברחוב (כמו גם בהודו, אם כי הרבה פחות כאן בדרום), והעובדה שבתי השימוש הציבוריים שלהם הם ללא דלתות, ובמקרים מסויימים גם ללא קירות המפרידים בין התאים...
בינתיים, בעוד אני יושב על המרפסת וקורא, מתקיים בחצר שמסביב לבית סיור מקצועי. בחור צעיר בחולצה כתומה ושפם, מומחה לבארות, כך בינדו, מסתובב עם רג`י כדי לבחון מקום אפשרי לחפירת באר. בינדו, שבינתיים הצטרפה אלי למרפסת, מסבירה לי שבעומק של כשני מטר יש מים, והם שוקלים עכשיו לחפור אצלם בחצר באר. "אלה מים טובים לשתייה?", אני שואל, "כן", עונה בינדו וממהרת פנימה כשהיא שומעת שהמים ששמה על האש רותחים. "החלב נגמר", היא יוצאת החוצה ומתנצלת, "אבל יש תה שחור" (התה הרגיל שלנו). אני שמח גם לתה שחור, והיא מביאה לי כוס תה למרפסת. בינתיים מתחילים לראות כבר לאורך השביל ילדים צועדים לבית הספר, מלווים באמהותיהם, אשר סוחבות על גבן את ילקוטי הילדים (נשמע מוכר, לא?), וגם קו-קו שלנו מתלבשת ומתכוננת.
ב-08:45 אנחנו יוצאים לקוטיאם, אחרי שאתמול בערב סגרתי עם רג`י שתמורת 250 רופי הוא ייקח אותי לכל אותם מקומות הקשורים בספר "אלוהי הדברים הקטנים". קו-קו, שנוסעת כל בוקר לבית-הספר עם אביה מצטרפת גם היא, לבושה בחולצה וחצאית לבנות, ותרד בביה"ס. "היום זה לא יום לימודים רגיל", היא אומרת לי, "זה יום של כל מיני משימות ופעילויות", זו הסיבה שהתלבושת של היום שונה ממה שהיא לובשת בימים רגילים (חולצת קרם וחצאית בורדו). אחרי כמה דקות נסיעה אנחנו אוספים את רו�ן רו�י (נעים מאוד!), ילד בגילה של קו-קו, לבוש תלבושת בי"ס שונה, ואת אמו, מורה בביה"ס של קו-קו הסמוך לזה של רון. שלושתנו מצטופפים באחורי הריקשה, וקו-קו מצטרפת לאביה במושב הקדמי. רון מאוד סקרן לגבי, מאיפה אני, לכמה זמן באתי, במה אני עובד, ובזווית העין אני רואה שקו-קו גאה על הזר שמתארח אצלה בבית. בביה"ס של קו-קו לומדות 3000 בנות, שזה המון (במונחים של בתי"ס אצלנו), ואחרי שאנחנו מגיעים לביה"ס שלה והיא יורדת מהריקשה, אני מבקש לצלם אותה והיא מייד נעמדת בפוזת צילום, כשהבנות שכבר הגיעו צופות בה מהצד, איזו חמודה...
זהו, אנחנו יוצאים להמשך המסע בעקבות "אלוהי הדברים הקטנים", מסע שהחל אתמול ברחצה בנהר המינאצ`ל. אתמול בערב גם סיפר לי רג`י שאמה של ארונדהטי, מרי רוי, עדיין גרה בקוטאיאם, ויש בבעלותה בי"ס פרטי, אותו היא מנהלת. מכיוון שזה קרוב לכאן, הוא מציע שנעבור שם קודם, אולי ניתן יהיה לדבר אתה. לכשעצמי, האמא פחות מעניינת אותי, הרי לא היא כתבה את הספר, למרות שאם מתייחסים לספר הזה כאוטוביוגרפי בחלקו (ויש הטוענים שהרבה יותר מאשר רק בחלקו), ייתכן שיש לגב` רוי, האמא, כמה דברים שמזכירים את א�מו? העובדות האמיתיות מספרות שארונדהטי נולדה במדינת אסאם, בצפון מזרח הודו, לאם סורית-נוצרית ולאב ממוצא בנגלי, בדיוק כפי שמסופר בספר. גם העובדה שארונדהטי במציאות ורהל (בת דמותה בספר) למדו שתיהן ארכיטקטורה בניו דלהי ושם הכירו את בעליהן הראשונים מלמדת על מידת האוטוביוגרפיות שבספר, וכך גם העובדה שאמה של ארונדהטי, מרי, ואמה של רהל בספר, א�מו, שתיהן התגרשו מבעליהן. רג`י מספר שהאם התגרשה מבעלה (אביה של ארונדהטי) לפני 20 שנה, ושמדובר באשה ובמשפחה עשירה. ארונדהטי עצמה, כך רג`י, אכן גדלה באיימנם, ומאוחר יותר עברה עם אמה לקוטאיאם, שם היא גרה במשך שנים רבות, עד שעברה לדלהי.
בבית הספר אני פוגש את סגנית המנהל, אשה קטנה, קוקטית כזאת, בת 45 לערך, לבושה יפה ומטופחת, המספרת לי שגב` רוי טרם הגיעה. היא מתקשרת לביתה של גב` רוי, שנמצא בסמוך לביה"ס, מספרת לה על מטרת בואי, וחוזרת אלי עם תשובה שלא ברור מתי היא תגיע. בינתיים היא מזמינה אותי למשרדה, ומספרת לי על בית-הספר, כאילו אני איזה נציג רשמי של משרד החינוך ההודי, מה לומדים, איך לומדים, וכל מיני כאלה. לא אלאה אתכם, רק אספר שזה בי"ס פרטי, שלומדים בו בסך הכל 450 תלמידים בגילאי יסודי וחטיבה, ושכר הלימוד גבוה מאוד, שזה אומר בעצם בי"ס לעשירים. כשאני רואה שהזמן מתאחר וגב` רוי לא מגיעה, אני מחליט לא להמתין יותר, חבל לי על הזמן, וממשיך לתחנה הבאה.
תחנת המשטרה בקוטאיאם
התחנה הבאה שלנו היא בניין תחנת משטרת קוטאיאם. לשוטרי תחנת משטרת קוטאיאם, למפקד התחנה שבספר, המפקח תומס מתיו, ולבניין התחנה עצמו יש תפקיד מרכזי בהתפתחות עלילת הספר. בינתיים בשעת בוקר זו התנועה ברחובות קוטאיאם עמוסה לעייפה, וכל רכב מנסה להידחף לתוך ים הרכבים הנוסעים בכביש. במספר מקומות ברחוב אפשר לראות שוטרי תנועה במדי החאקי שלהם, ואפילו שוטרת אחת. מה שמוזר בעיני הוא שהם אינם עוסקים בהשלטת הסדר בכביש, אלא פשוט עומדים ומשתאים נוכח התנועה הזורמת, ופניהם מביעות פליאה כאילו הם רואים את התנועה העמוסה הזאת בפעם הראשונה בחייהם, מוזר... לתחנת המשטרה אנחנו מגיעים גם בגללי, וגם בגלל רג`י, שצריך להגיש כאן "טופס אירוח תיירים", אותו מילא אתמול בערב בקפדנות. בשביל מה המשטרה צריכה לאסוף שמות של תיירים שמתארחים כאן, אני שואל, אבל לרג`י אין תשובה, ככה זה.
לתחנת המשטרה הזו בקוטאיאם הובאו התאומים רהל ואסתה כדי לחקור אותם על אירועי הלילה הקודם. "...הם הכירו את המקום. הם עשו שם חלק ניכר מיום האתמול. כיוון שכבר ציפו לאדי הצחנה החריפים של שתן ישן שהקירות והרהיטים הדיפו, הם סתמו את נחיריהם היטב שעה ארוכה לפני שהריח התחיל... השפמים של המפקח תומס מתיו רטטו כמו אלה של המהאראג`ה הידידותי של "אייר אינדיה", אבל עיניו היו ערמומיות וחמדניות... הוא נעץ את מבטו בשדיה של א�מו בעת שדיבר. הוא אמר שהמשטרה יודעת את כל מה שהיא צריכה לדעת, ושמשטרת קוטאיאם לא מקבלת הצהרות מו�וש�יו�ת וגם לא מהילדים הלא-חוקיים שלהן. א�מו אמרה שאת זה היא עוד תראה. המפקח תומס מתיו קם, הקיף את שולחנו והתקרב אל א�מו עם האלה שלו. "אני במקומך", אמר, "הייתי הולך הביתה בשקט". אחר-כך הוא טפח על שדיה באלה. בעדינות. טאפ, טאפ. כאילו הוא בוחר לו מנגו מסל. כאילו הצביע על אלה שהוא רוצה שיארזו וישלחו אליו הביתה. המפקח תומס מתיו נראה כמי שיודע אל מי הוא יכול להיטפל ואל מי לא. לשוטרים יש את האינסטינקט הזה. מאחוריו התנוססה כתובת באדום וכחול:
משטר תקין
שלטון החוק
טובת הציבור
רווחת האזרח
השלטת סדר
ואז, בסוף, כדי להשליט סדר לרווחת האזרח וטובת הציבור, ולמען שלטון ומשטר תקין, הגיעו השוטרים, עושי דברה של ההיסטוריה, "מי שנשלחו לבוא חשבון עם מפירי חוקיה ולגבות את המגיע מהם". שוטרים שפועלים מתוך "רגשות של בוז שנולדו מפחד בראשיתי, בלתי מודע – הפחד של הציוויליזציה מפני הטבע... הפחד של הכוח מפני חסר הכוח". "פלוגה של שוטרים מותרים במגע עברה את נהר המינאצ`ל, האיטי והתפוח מגשם שירד זה לא מכבר, ועשתה את דרכה בצמחייה הרטובה לקשקוש אזיקים שנשמעו מכיסו הכבד של מישהו. מכנסי החאקי הקצרים והרחבים שלהם היו נוקשים מעמילן, והתנודדו מעל העשב הגבוה כמו שורה של חצאיות נוקשות וחפות מכל תלות באיברים שנעו בתוכן. הם היו שישה. משרתי המדינה... משטרת קוטאיאם. ליצנים במדים. נסיכי העידן החדש בקסדות מחודדות מגוכחות. קרטון עם בטנת כותנה. עם כתמי שמן שיער. כתרי החאקי המהוהים שלהם. אופל של לב. עם רצח בעיניים. ...השוטרים נעצרו והתפרשו. לא היה בכך צורך של ממש, אבל הם אהבו את המשחקים המותרים במגע האלה... ואז, ביחד, על מרפקים וברכיים, הם התקדמו בזחילה בכיוון הבית. כמו שוטרים בסרטים. בשקט בשקט דרך העשב. אלות בידיים. מכונות ירייה בראש.
