ביקור באורומוצ'י

אחר הצהריים עלינו על אוטובוס השינה הראשון שלנו בסין. חשבנו שהסתדרנו- גם קנינו יותר בזול מהנהג וגם קיבלנו את שתי המיטות הקדמיות התחתונות. כל התכנונים לראות את מרכז מדבר הטקלמקן בשעות היום ירדו לטמיון, כשהנסיעה התעכבה במספר שעות בלי סיבה נראית לעין. כשירד החושך גילינו שאחת המיטות שנמכרה היתה אמורה לשמש את הנהג השני והפכה למחששה ששימשה את המעשנים שפיטפטו לאורך כל שעות הנסיעה. בנוסף, החימום לא עבד והחלון שלי לא נסגר עד הסוף והיה קר - מאוד! כשנכנסו למדבר עלינו על כביש שנסלל על ידי חברות הנפט וחוצה אותו לרוחבו. אז החלה בעיה במערכת לחץ האוויר שברכב. אני אינני מומחה, לכן כל זה מבוסס על השערות והזיות עקב הקור הרב בנסיעה, אך תחילה נשמעו רעשים מוזרים של שחרור לחץ אוויר. לאחר מכן אחת ממנורות הבקרה החלה מהבהבת וצפצוף החל להישמע. הנהגים פתרו את הבעיה על ידי לחיצה בלתי פוסקת על צופר האוויר במשך מספר שעות, כנראה כדי לשחרר לחץ מהמערכת, או שאולי לא (בהמשך למבצע מהכתבה הקודמת - קוראים שישלחו פתרון לחידת הצפצוף יזכו. ההשתתפות אסורה על בני משפחת שושי, להמן וגם על אפרת...).

 לעיר אורומצ`י הגענו אחרי 24 שעות לבוקר קר במיוחד. לאחר מכן הסתבר לנו שמינוס 22 המעלות שקיבלו את פנינו היו דווקא התחממות של הימים האחרונים, לפני זה היה הרבה יותר קר. אורומצ`י זכתה לתואר המפוקפק "העיר המזוהמת ביותר בסין", כתוצאה מהיותה נטועה בעמק שבין שני הרים וכמות התחבורה העצומה שעוברת בה. בשעה שמונה בבוקר עוד רואים שמיים אך שלוש שעות אחר כך הכל כבר אפור. הבונוס של העיר הזו הוא גירוי תמידי בגרון כתוצאה מפיח ומדרכות מלאות בקרח שחור, שידוע כמחליק ביותר. כתוצאה מקצר חשיבה בעקבות הקור התמקמנו במלון גרוע במיוחד. רצינו להיפגש עם פטריק, אותו פגשנו עוד בקירגיסטן, שמלמד אנגלית בעיר. הוא אמר שהבוקר מתקיים חג ברובע המוסלמי והמליץ לנו להגיע. החג נגמר מוקדם מהצפוי כנראה, כיוון שכשהגענו כל שנותר היו ערימות של עורות כבשים. אכלנו ארוחת ערב ביחד וטניא ואני הספקנו לעבור מלון בבוקר למחרת. החימום בו היה כל כך חזק שנאלצנו לפתוח חלונות. בעיר ישנם המון מורים זרים לאנגלית ורובם נפגשים כל ערב בפאב שמנוהל על ידי שני אוסטרלים נחמדים במיוחד ויפני אותו לא פגשנו. פעם ראשונה בטיול שהפאב היה באמת מערבי: מוסיקה מעולה, ערוצי ספורט לווייניים והרבה אנשים נחמדים.

 למוזיאון בעיר לא הצלחנו להיכנס, כיוון שהיה סגור בכל פעם שבאנו. את ארבעת הימים הבאים העברנו במשחקי חולה ואחות. אני קדחתי מחום כשהמד מראה על למעלה מ-39 מעלות וטניא מטפלת בי. ביום הראשון לשבוע כבר הרגשתי יותר טוב והודענו לפאב, שמארגן כל יום שני סקי באחד האתרים באיזור, שאנחנו מגיעים. בבוקר יום שני התייצבנו בשעה היעודה לגלות מספר אנשים מאירופה, לבושים במיטב בגדי הסקי, משוחחים ביניהם בענייני שלג. לא היה לנו נעים עם רזומה של פעם אחת סקי בחרמון, פעם אחת סקי בצרפת מצידי וגלישה אחרונה לפני המון שנים מצידה של טניא - לא ידענו מה לעשות. כשיצאנו מהעיר, גם השמש יצאה וכבר לא היה כל כך קר. כפי שאתם יכולים לנחש, האתר דומה מאוד לחרמון, עם המון סינים שאין להם מושג בגלישה והם מתרסקים רוב הזמן. לאחר מספר סיבובים במסלול המתחילים הרגשנו בטוחים מספיק לעלות למסלול הקשה ביותר באתר הזה. להפתעתנו, אפילו קיבלנו מחמאות ממספר אנשים, שחשבנו לתומנו, שהם טובים מאיתנו.

לתחילת הכתבה

ביקור בטורפן

מאז שנכנסנו לסין, הפך הטיול לסיור מאתר חובה אחד למשנהו, רק שבמקום לקבל מפלצות תיירות משומנות היטב (במקרה של Xinjiang הכוונה היא לגור חתולים תיירותי), בכל מקום שאנחנו מגיעים, וזאת לא העונה, מקבלים את פנינו בתי קפה מערביים שמהוללים במדריך אך כעת דלתותיהם סגורות בשלשלאות ברזל. כך גם היה בעיר Turpan אליה הגענו במטרה לראות את העיר העתיקה Jiaohe ואת תעלות המים המגיעות לעיר, שהיא הנמוכה ביותר בסין, כ-80 מטר מתחת לגובה פני הים. התמקמנו באחד המלונות שמחיריהם גם כן היו נמוכים מאוד והדלת נפתחה עם כרטיס מגנטי. יצאנו להסתובב ואז פנה אלינו איש עם הצעה מפתה הכוללת נסיעה וכניסה לעיר העתיקה אותה רצינו לראות ביום המחרת. אנחנו חשבנו יותר בכיוון של נסיעה על אופניים, שלא נמצאו, לכן הסכמנו להצטרף אליו. למחרת כשגילינו כמה הדרך רחוקה, כמה העלויות גבוהות, כמה קר וכמה עולה כרטיס כניסה שמחנו שנסענו עם הבחור. בניגוד לעיר הקודמת בה ביקרנו, הפעם ניתן היה לראות בבירור רחובות, בניינים ופגודות. השלטים היו לא פחות מעניינים, כשחלקם היו באנגלית קלוקלת ואחרים נוסחו כצו פקודה: No Spitting! Go Away!.

העיר טורפאן מפורסמת בשני דברים עיקריים: האקלים היבש מאוד והחום הגבוה בקיץ. התוצאה היא שבעבר הרחוק נבנו תעלות קארז (Kurez) באורך של עשרות קילומטרים שהביאו מים מההרים סביב. כדי שלא יתאדו המים, נחפרו התעלות מתחת לפני האדמה. העבודה נחשבה למסוכנת ביותר והחופרים לאמיצים שבאנשים. בנוסף לכך, טורפאן היא מעצמת צימוקים. בכל האיזור מפוזרים מבנים ליבוש ענבים הגדלים פה בכל מקום. תושבי העיירה כיסו את רחובותיה בסככות עטופות גפנים ובנו כל מיני אתרי תיירות שהצדקתם היחידה היא עצם קיומם. לא נלך? בטח שהלכנו!

הרחובות אמנם היו ריקים מגפנים, כי ככה זה בחורף, אבל יכולנו לראות את עמודי הברזל עליהם, בבוא היום, יצמח הגפן. באתר תעלות הקארז ניתן לראות פסלים של עובדים במצבי צבירה שונים: יורדים אל הבור, מושכים ומרוקנים דליים. יש גם איזו מערה ובעונה ישנם גם מופעי פולקלור. תחילת המסלול מלווה בתמונותיו של המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, שאת שמו במחילה שכחתי, אבל מאוד נהנה לרקוד עם המקומיים. כך על פי הכיתוב מתחת לתמונות. אפשר גם לראות מקרוב את אחד ממבני הייבוש, אך אנחנו לא בטוחים אם זה היה חלק מהמסלול, כי למרות ששילמנו על הכרטיס, חלקים מהדרך היו נעולים ונאלצנו לטפס על שערים. יכול להיות שבאחת הפעמים יצאנו מהאתר וחזרנו. אכלנו ארוחת בוקר מצוינת, שכללה שאריות חמאה, לחם ותה ירוק מתרמוס תחת מה שמתיימר להיות סככת גפנים בעונה. המשכנו לאתר הבא: מינארט ומדרסה משופצים שלא היו מרשימים במיוחד. החלטנו לוותר על הכניסה ולצפות בהם מרחוק, ההליכה לשם דווקא היתה מאוד מהנה. באשמתנו אבל באשמת מוכר הכרטיסים, לא יכולנו לעזוב את העיר ביום שאחרי ונאלצנו לחכות יום נוסף. הקופאי, שכנראה חשב שהוא יודע אנכלית, אמר לנו את השעה בה יוצא האוטובוס. קיבלנו את הסבריו ולא בדקנו את הרשום בכרטיס, אז איחרנו בחצי שעה ולכן חיכינו יום נוסף.

שני דברים ראויים לציון קרו ב-Limai - הראשון והחשוב פחות: במסעדה בה אכלנו צפינו גם בסרט מטריקס 3 והשני הוא המקום בו ישנו, מול התחנה. היה בו חדר אחד עם מספר מיטות ועלה לנו רק 7 וחצי יואן לאדם. אפשר גם לספר על זה שיש איזשהו מאוזוליאום שם שנראה רע ועזוב ובכל זאת הם רצו עשרים יואן דמי כניסה, אבל אני לא אכתוב על זה כי החלטנו לא להיכנס...

 ל-Donhang הגענו כדי לראות את מערות ה-mogao קומפלקס מקדשים בודהיסטיים חצוב בסלע עצום ויהפהפה. הוא נבנה בשנת 366 לספירה על ידי נזיר בשם Lie Zan ועד המאה הרביעית היווה מרכז תרבותי חשוב על דרך המשי. הסינים, כמו הסינים, יהרסו כל דבר טוב בתירוץ של חשש מגניבות. הסיבה: לפני המון שנים שני ארכיאולוגים אירופאיים גנבו חלקים חלקים נרחבים מהמערות. הן אינן מוארות, המדריך שאתה לוקח, אם תרצה או לא, עולה יותר אם הוא יודע לדקלם כמה משפטים באנגלית, מחיר הכניסה מופרז ולבסוף תזכה לראות רק חמש מערות ועוד שלוש מערות דמה שנראות אמיתיות. אם תרצה לראות עוד מערות תאלץ לשלם הרבה יותר, לפעמים גם 500 דולר למערה. המערות שכבר ראינו, היו מדהימות - פסלים של בודהה וקדושים שונים. חלקם בגודל אנושי וחלקם עצומים. הקירות גם הם עטורי ציורים, לא ניתן לצלם במקום.

 את קצה החומה היינו חייבים לראות בעיקר שזה קצה החומה, אבל גם בגלל שזה קצה החומה. אז נסענו ל-Jiaguguan. יום למחרת שכרנו אופניים ויצאנו לראות את המבצר האחרון ולאחר מכן גם את החלק המערבי ביותר בחומה. החלק הזה שונה מהחומה שליד בייג`ין בעיקר בגלל שהסביבה אחרת. החומה עשויה אבן סלעית אדומה. היה מעניין מאוד וזהו גם טיול יפה לחצי יום. ב-Lanzhok חגגנו לטניא יום הולדת, 24 חורפים. מצאנו חדר זול יחסית בקומה 11 במלון במרכז העיר. בערב היו המון זיקוקים בכל מקום והאנשים לא הפסיקו להדליק נפצים. מצאנו מאפיה עם עוגות מעולות ועשינו פיקניק בטיילת מול הנהר. ביום המחרת לא היתה שום תחבורה ציבורית אל מחוץ לעיר. הכל לכבוד טניא, אבל גם בגלל שזה היה ערב השנה הסינית החדשה, שנת הכלב.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה