כבר בימי קדם התגלה כי ירושלים ממגנטת אליה עולי רגל מכל הדורות ומכל המקומות שדמיינו אותה כמקום הקדוש הזהוב והיפה ביותר בעולם. המפגש עם המציאות הירושלמית הכה (ומכה) את הבאים בשעריה, לפעמים אחרי שנים של ציפייה ופנטזיות. "סינדרום ירושלים" מעיר באנשים "רוח אחרת", אם בשל הצפה בלתי נישאת של רגשות דתיים, ואם מסיבות אישיות מודחקות המתעוררות עם בואם לעיר...
כשהגעתי לגור בברצלונה, תליתי פתק על לוח המודעות של המחלקה לעברית באוניברסיטת ברצלונה, שאני מעוניין להיפגש עם סטודנטים ספרדיים הלומדים עברית לצורך "אינטרקמביו" (תרגול משותף של שתי השפות: עברית ספרדית). זהו נוהג מקובל כאן שסטודנטים ספרדיים נפגשים עם זרים השוהים כאן ושני הצדדים מפיקים תועלת ללא תשלום מן החילופין.
חוסה אנטוניו, 36, למד עברית וערבית באוניברסיטה, "על-מנת להפנים את השפה במהירות," חשב, "אתקצר את תכולת המילון העברי ספרדי ואבקש מדובר עברית להקליט אותו עבורי, כך שאוכל לתרגל את אופן ביטוין של המלים." כיוון שהחוג הראשי שלו היה ערבית החליט בסופו של דבר להשתלם בלשון זו באמצעות מלגה שקיבל ממשרד החוץ של הממלכה ההאשמית ונסע לשם לשנתיים. בשהייתו בעמאן שימש מורה לספרדית עבור תלמידים מקומיים, שביקשו ללמוד את השפה. אחת מתלמידותיו, כך סיפר, התוודתה בפניו על חלומה: לנסוע לירושלים ולהקריב עצמה כשאהידית. חוסה אנטוניו שלמד להעריך את כל בני האדם וטרם הפנים את עוצמת הסכסוך המזרח תיכוני קפא על מקומו. משביקשה התלמידה לקבוע שיעור נוסף, הודיע לה חד משמעית שהוא מפסיק בזאת לשמש לה מורה.
טינה, קטלאנית בת 37 כיום, התחילה את דרכה כהיסטוריונית וארכיאולוגית. משביקשה לכתוב דוקטוראט התברר לה, שללא השתלמות בכלי חרס של ארץ ישראל והמזרח הקדום, תסתיים דרכה האקדמית. לשם כך היה עליה ללמוד בנוסף לחמש השפות שכבר שלטה בהן גם עברית. היא החלה באוניברסיטה של ברצלונה אולם עד מהרה הגיעה לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם הכירה את בחיר לבה עמו חיה שנתיים. משהסתיים הקשר שבה לברצלונה והחלה עובדת בקונסוליה הישראלית שעדיין פעלה בעיר. כיום משמשת כמתרגמת מוסמכת מעברית לספרדית, מבקרת בקביעות בישראל שולטת בביטויי הסלנג החדשים ביותר על בוריים. חולמת על בן זוג ישראלי ועוסקת בעבודה עם ישראלים.
אוספים שם כמעט כל חפץ אפשרי
את אדוארד, 28, פגשתי בסדנת תרגום מעברית לספרדית, שקיימה אוניברסיטת קסטיליה לה מנצ`ה בטולדו. הוא הגיע לביתי על מנת לתרגל את העברית שבפיו ואני שמחתי על ההזדמנות לתרגל עוד קצת את הספרדית שלי. המפגשים הפכו לחברות. לפני כשנה זכה במלגת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. בת זוגו מזה שש שנים הבינה כעת שאין לה עוד מקום בבחירה שבחר ודרכיהם נפרדו. הוא הגיע לירושלים, שכר חדר, כשנפגשנו בירושלים כעבור כמה חודשים אי אפשר היה לזהותו, הוא הפך ישראלי בכל רמ"ח ושס"ה. התקדם בצורה מופלאה בידיעת העברית, סיים את האולפן והחל ללמוד בפקולטה להיסטוריה. לאחרונה סיפר לי שפתח בתהליך גיור וכבר נקבעה לו משפחה חונכת שהוא סועד על שולחנה מדי ערב שבת.
ג`ורדי, 37, חזר מלימודיו בירושלים לפני כעשר שנים. מאז שימש כמורה מחליף לעברית באוניברסיטה ובעבודות רוחניות שונות. להבדיל מכל יתר האחרים העברית שבפיו טובה אך בלתי מתורגלת בדיבור, לעומת זאת, רמת הקריאה והכתיבה שלו, בעיקר במשלבים הספרותיים הגבוהים, פשוט מופלאה. כיום, עוסק, בין היתר, בתרגום ספרי קבלה (בעיקר מאנגלית לספרדית) ואף תירגם את `מורה נבוכים` של הרמב"ם לקטלאנית. ביקר כמה פעמים בישראל והתגורר תקופות קצרות בקיבוצים.
אבל "הגדול" מכולם הוא, ללא ספק, מרק, בחור בן 30 מן העיר טאראגה מרחק 100 ק"מ מערבית לברצלונה. בן למשפחה קטלאנית, אשר הכרתי לפני כארבע שנים כאשר הזדהה בניק "יצחק לוי" באחד מחדרי השיחה באינטרנט. כאשר שאלתי אותו אם הוא ישראלי או יהודי השיב שהוא קטלאני, אבל יהודי בלב. שמונה ימים של טיול מאורגן באוגוסט 2000 הספיקו לשנות את חייו. ומאז הוא אוסף כיפות ובעצם כל מה שיהודי או כתוב עברית: טלית, מנורות שבעת קנים, חנוכיות, קמיעות של רבנים, כרטיסי אוטובוס מישראל ומה לא? בחדרו הוא שומר קופסת מסטיקים עגולים מישראל לכבד בהם את אחיניתו ועל מסך המחשב שלו מתנפנף שומר מסך בצורת דגל ישראל.
מרק "הגדול מכולם" בחברת הכלב מוט
באחד הימים הזמין אותי מרק לביקור בעיירת מגוריו, לאחר אינסוף דחיות עליתי על האוטובוס הנוסע לטאראגה. דרך מוריקה מתפתלת בין יישובים שהם ספק עיירות ספק כפרים בעומק קטלוניה, לאחר כשעתיים הגענו. מרק המתין לי בתחנה עם כלבו, מוט, והוביל אותי לבית הוריו תוך שהוא מדגיש שהרחוב בו מתגוררת המשפחה היה הרובע היהודי של טאראגה. לדבריו, ביתו שלו שימש בית הכנסת, אם כי לא הצלחתי למצוא לכך תימוכין הסטורים.
שוק בכל יום ג`
טאראגה היא עיירה מנומנמת בת 11 אלף תושבים והחיים בה שונים מאוד מאשר בברצלונה. בשעה שתיים הכול נסגר! ודממת קבר אופפת את העיירה השקועה בסייסטה. בכל יום שני בשבוע מתקיים בה יום השוק ולמן שעות הבוקר נפרשים באחד הרחובות דוכנים. בהגיע השעה שתיים אחר הצוהריים הם נעלמים כלא היו. השפה הנשמעת ברחוב היא קטלאנית בלבד וכולם מכירים את כולם בשמותיהם.
כבר בכניסה לקומה הראשונה בביתו נדהמתי מאוסף ענק של דגמי מכוניות קטנים, אוסף מפתחות, בקבוקי סיפון, ועוד עשרות חפצים חסרי ערך. דומה שכל חפץ על פני הכדור מלוקט בבית המשפחה ונשמר למזכרת. בתוך הבית פנימה ניכר שמדינת ישראל בזעיר אנפין שולטת במקום ללא מיצרים: דגל ישראל, מילות התקווה, חנוכייה, טלית, כיפות, שלטים בעברית, כגון "אני שרוף על מכבי תל-אביב" ברכת הבית בעברית, מזוזות, שטרות כסף, כרטיס קולנוע, תקליטור של `ארץ נהדרת` אותו הוא מדקלם על-פה מבלי להבין מילה, דיסקים של אייל גולן, רינת בר, שרית חדד, אליה נגיע בהמשך ועוד.
כל מה שכתוב עברית
" מה קושר אותך ליהדות ולישראל?"- אני מנסה לרדת לפשר התופעה. "אני לא בדיוק יודע" הוא משיב, "אבל אני מרגיש שהיהדות היא הדבר האמיתי. אני יהודי בלב. החלום שלי זה לחסוך כסף ולנסוע לישראל ללמוד עברית". בשל כך הוא עובד בשתי עבודות כל יום ומתגורר עם הוריו על מנת לחסוך בהוצאות. "מה אומרת על כך המשפחה?"- אני ממשיך להקשות. "אחי חושב שאני משוגע", הוא אומר, "והוריי מוכנים לקבל את השיגעון שלי בעניין ישראל". אחיו, אגב, נולד נימול.
באחת הפעמים שמרק ביקר בביתי, התארחה אצלי בת של חברים. עשיתי בינהם הכרה ופרחה אהבה גדולה. לאחר שנה, בעיקר בגלל מגבלות שפה ומרחק, גווע הרומן בקול ענות חלושה, אם כי השניים נשארו מיודדים. העלמה אינה דוברת ספרדית ומרק אינו דובר לא עברית ולא אנגלית, ולכן שיחותיהם היומיומיות הסתכמו במשהו כמו: "את בסדר? אבא אמא טוב? את אוהבת אותי וזהו..." כמה קשה! פעמיים בשבוע נטלתי על עצמי לתרגם את שיחותיהם באמצעות המסנג`ר, דברים שכל אחד מהם רצה להעביר מאחד לשניה ללא הצלחה. אפילו בהחלטה לשים קץ למערכת היחסים חסרת התוחלת הזו, נזקקו לשירותיי כשליח כיוון שאיש מהם לא ידע לומר זאת בשפה שהשני יבין.
לכבד בהם את בת אחותו
מרק, כאמור, אינו יודע עברית. למרות זאת, כבר למד כמה מילים כמו שלום, שבת שלום, מה קורה? אתה בסדר? ובינתיים מתבלבל בין חמודי לחתולי, הוא יודע לספור עד 10 בעברית, למנות את ימות השבוע אבל מתחיל תמיד מיום שני כמו שהוא רגיל מהבית, ובכל יום שישי מתקשר לאחל לי שבת שלום. לארץ הוא מתעקש לטוס באל-על. למרות התחקירים הארוכים והמתישים, שפעם כמעט איחר בגלל אחד מהם שהתארך יתר על המידה לטיסה, כיוון שלפעמים התחקירים לזרים ארוכים מאוד. על עורפו קעקוע של מגן דוד, כך במפורש, על העורף! לפני כשנתיים, לאחר שחזר מביקור בליסבון איחרה טיסתו לנחות ולא התאפשר לו להגיע אותו לילה לביתו, על כן ביקש ללון בביתי. פגשתי אותו בתחנת המטרו כשהוא גורר אחריו מזוודה גדולה בצבע צהוב זרחני ועליה סטיקרים בעברית שאין לו מושג מה כתוב בהם ומה משמעותם כגון: "ערבים החוצה", "יש"ע זה כאן", "שכם היא שלנו", "העם עם הגולן" וגם "שלום עכשיו", "שלום חבר" או "חבר אתה חסר".
שומר מסך מיוחד
לפני כחצי שנה שהיתי בביקור בארץ, באחד הערבים צלצל הנייד שלי ועל הקו מרק, ששאל בספרדית: "נחש היכן אני?" והמשיך וסיפר "אני בתל-אביב, הגעתי אתמול בלילה. הערב, אני הולך לראות הקלטת שיר של שרית חדד ומחר חוזר לברצלונה." התקשיתי להאמין, אבל מאוחר יותר אותו ערב נפגשנו לקפה באחד מבתי הקפה שברחוב אבן גבירול בתל אביב. נודע לו שמתקיימת הקלטת שיר של הזמרת הנערצת עליו, לרגל האירוע לא היסס ועלה על המטוס הראשון. הוא סיפר לי שאף קנה לה לב עשוי משוקולד לבן, כיוון שנודע לו על חיבתה של הזמרת לממתק. הוא אפילו הצליח להצטלם איתה, אבל קשיי התקשורת מנעו ממנו לומר לה שהביא לה דבר החביב עליה, והוא מסר אותו לאחד מהמאבטחים או העוזרים שלה. לדבריו, אחד הדברים שהוא מאוד רוצה זו חתימה של הזמרת. בעקבות בקשתו זו שיגרתי פקס למשרדה ובו גוללתי את הסיפור המיוחד הזה וביקשתי שתשלח אלי עבורו תמונה עם חתימה. הפקס לווה בשיחות טלפון למשרדה בהן הוברר שהפקס אכן הגיע אליה. למרות שחלפו מאז כבר חודשים איש לא טרח שם להרים את הכפפה. מרק ממשיך לרכוש כל דיסק שיוצא וגם קטעי וידאו עליהם הוא מצליח להניח יד. הוא עדיין ממשיך לאהוב את שירתה. אישית, אני מאוכזב מהיעדר התגובה ומן ההתעלמות מצד הזמרת ואמרגניה. אז אם מישהו יצליח להשיג חתימה של שרית עבורו אני מתחייב להעביר זאת אליו וגם לשנות את הכתוב כאן.
על העורף - אלא איפה!
בחמש שנות מגוריי כאן, פגשתי עוד רבים כמותם. די להזכיר את אליסנדה, אנה, רוסה מריה, רוסיו או את חסוס דה פראדו. צעירים וצעירות ספרדים נוצרים שהתוודעו לישראל באמצעות שפתה ובכך קשרו עצמם לארץ. הם מתקשים להסביר מה גרם להם לעשות זאת, אולי שורשים יהודיים במשפחתם? שאפילו הם אינם מודעים להם. אבל הסיבה לא באמת חשובה. טוב שיש כאלה, והלוואי שירבו כמותם.
