חזרה מאירופה
"...ומה משך חיי, כמו צילום עצמי,
אני מציב את המצלמה ממני והלאה על מקום יציב
(הדבר היציב היחיד בעולם)
אני קובע לי מקום לעמוד בו ליד עץ,
ורץ בחזרה למצלמה ולוחץ על הכפתור
ורץ בחזרה למקום ליד העץ
ושומע את תקתוק הזמן וזמזומו
כמו תפילה רחוקה וקול הנקישה כהוצאה להורג.
זה משך חיי. האלוהים מפתח את התמונה
בחדר החושך הגדול שלו. הנה התמונה:
על ראשי שער לבן, העיניים עייפות וכבדות
והגבות מעל עיני שחורות, כמו
משקופי חלונות מפויחים של בית שנשרף.
עברו כל שנות חיי..."
(מתוך: "פתוח סגור פתוח" / יהודה עמיחי).
בדרך מביתי ברעננה לביתה של אחותי במושבה כינרת לחגיגת ראש השנה, חלפתי על השלט "חיפה, 83 ק"מ; נהריה, 112 ק"מ" ונדהמתי. היו ימים רבים בטיול שהעמסתי את העגלה מאחורי האופניים, חציתי הרים וגבעות, בחום מעיק, בכבישים נידחים ובשבילי אספלט, ונסעתי יותר מהמרחקים האלו. ומה שכאן, בפרספקטיבת המולדת, נראה לי כמו סיוט מתמשך או לפחות בלתי אפשרי, היה רק אתמול משימה יומיומית, מהנה, טבעית, ברורה מאליה.
כסטודנט בחיפה תכננתי בשנה שלפני הטיול לבנות כושר ולנסוע מחיפה להורי במרכז. 83 ק"מ שטוחים, בלי מטען, בלי עליות, בלי חמסין. כמה פעמים כבר הודעתי לבנל`ה שהנה, מחר אני יוצא, שיגדיר את עצמו רכב החילוץ שלי למקרה חירום, ובכל-זאת אף-פעם לא הצלחתי. המשימה היתה גדולה עלי.
המסר פשוט - זה באמת לא כל-כך מסובך כמו שזה נראה. אפילו כשאתה מצליח למצוא תירוצים - כמוני - למה אין את המשאבים להיכנס לכושר לפני היציאה, טיול אופניים הוא הדבר הבסיסי והפשוט ביותר: איש שרוכב על אופניים, נושם את אוויר הסביבה שלו, נח תחת צילו של כל עץ, שותה ואוכל ממה שקיים סביבו, ומפסיק בסוף היום כשבא לו - וזה כל-כך פשוט וזה כל-כך כיף.
מהסיבה הזו קצת לא נוח לי בשבועיים שמאז החזרה, מהעיניים הנוצצות של השומעים על חוויותי, מהתגובות המרגשות והמעריכות בסוף הכתבות; מכל החברים שהדגישו בפגישתנו הראשונה כמה "עשיתי דבר גדול"; מכל רוכבי האופניים ששלחו לי שאלות נרגשות למייל. ביומיום של הטיול שלי, הרגשתי רחוק מאדם ש"עושה דבר גדול", להיפך: כל התיירים סביבי תרו ברכבות את כל אירופה, חרשו ברכבים שכורים את כל המדינות שעברתי בהן, או מצאו את הזמן להוציא מקלות הליכה ולצאת לטרקים בהרים. ואני, הקטן, עליתי בכל בוקר על האופניים ונסעתי את מאה הקילומטרים היומיים והצנועים שלי. ונהניתי מהם, בדרכי, והם הרגישו לי הדבר הטבעי ביותר בעולם.
לתחילת הכתבה
מילות סיכום
היה אלמנט אחד בטיול שלא הפסיק להצחיק אותי בכל פעם מחדש. באחד מפרוורי ברצלונה שאלתי מקומי איזה מהכבישים מוביל למרכז העיר. בשיא הטבעיות הוא ענה לי "Esta ahi, pero es muy muy lejos" (זה שם, אבל זה מאוד רחוק!). בעיר La Spezia באיטליה, כשסיימתי פיצה של אחר הצהרים ושאלתי שני חבר`ה צעירים בפיצריה מאיפה להמשיך לפיזה (מרחק 20 ק"מ), הם צמצמו עיניים בתימהון, הביטו החוצה אל העגלה הכבדה שלי ושאלו, `אתה באמת נוסע לפיזה? באופניים?`. בכפר Galafas במרכז יוון, מרחק יום רכיבה אחד מסיום הטיול שלי, ועם 6500 ק"מ על הספידומטר, הושיב אותי זקן יווני איתו לשולחן ומזג לי אוזו, בזמן שהמתנתי למעבורת. באנגלית שבורה הוא שאל אותי מאיפה אני בא. פתאום קלטתי, שאם אני אגיד לי "ליסבון, פורטוגל", זה דבר קשה מדי לתפיסה, זה יחלוף לידו בחוסר-הבנה. אמרתי לו: "מ-Ioanina" (בצפון יוון), והוא עשה פרצוף נדהם, ואז הוספתי "ולפני זה מאלבניה". זה כבר היה יותר מדי עבורו להאמין.
זהו. הפילמים כבר בדרך לאלבום, האופניים כבר יצאו מהמוסך, האוהל והשק"ש מאוכסנים בארון במרפסת המטבח. וכאילו לא היה כלום. חצי שנה על אופניים, עשרות פנצ`רים, מאות קללות על נהגים, אלפי ליטרים של זיעה, עשרות אלפי פריימים מדהימים שחקוקים אצלי בראש. סוגרים אלבום, פותחים אלבום, מתחילים לתכנן את האלבום הבא. נשיקות.
למי תודה, למי ברכה:
תודה גדולה ל"למטייל", שהוסיפו נדבך נעים לטיול שלי ואפשרו לי לטייל לא לבד. תודה גדולה לנילי, שקיבלה בהבנה ובסבלנות את השיגעונות והמשברים שלי;
תודה לחנן, החבר הטלפוני המסור שלי;
תודה לשלמה ארצי, שליווה אותי - אין לי מושג ירוק למה - יומיום, על האוכף ומול המקלדת. אין כמוך;
תודה להרמנס, האל היווני השומר על המטיילים, שחימם אותי בקור ההרים, שמר עלי בכבישים העמוסים ועצר אותי גם בירידות האחרונות, עם ברקס חלש אחד;
תודה לג`קיל שלי, האופניים המסורים כל-כך, שהיו פה;
תודה לענבלולה, המסורה לא פחות, שהיתה שם;
ותודה ענקית לכם, שליוויתם אותי בשלג במאי ובשמש ביולי; בטיפוסים של צרפת ובירידות של קרואטיה; במחסות של ה-Camino בספרד ובמלונות העלובים של אלבניה. ולו רק עבור תגובותיכם המקסימות היה שווה הכל.
לתחילת הכתבה
