החיים נכנסים למסלולם
2.12.2003: אני מרגיש שהחיים שלי כאן ברישיקש נכנסים מאז אתמול אט-אט למסלולם. בוקר ואחר-הצהריים שיעורי יוגה, ובזמן שביניהם שיחות עם החבר`ה, קריאה, כתיבה ובטלה נעימה. הבוקר לשיעור היוגה שלנו הגיעה גם הדר, שלומדת יוגה עם עוד כמה חבר`ה ישראלים, והמורה שלהם הבריז ולא הגיע לשיעור בשמונה. הגיעו גם הנרי וסוניה, הזוג הבריטי-ניו-זילנדי, ופייר הצרפתי, ושוב הרגשנו שהיה שיעור ממש טוב, למרות כל המתיחות האלה שפשוט הורגות אותי... הפעם כבר הצלחתי לעמוד על הראש לבד, ואפילו הרבה זמן, אני ממש גאה בעצמי! בהרפייה עם ה`אום` ברקע הצלחתי להחזיק אוויר בפנים, וגם בחוץ, למשך כל ה`אוממממ...`, אם כי זה עדיין מחייב אותי להרבה מאמץ, בזמן שאני צריך להיות הרבה יותר רגוע ("relax...", אומר קאראנפאל יוגי בקולו השל�ו והמרגיע...); טוב, נראה מה יהיה עם זה בשיעור הבא. קאראנפאל יוגי שלנו הוא טיפוס, שומר על רצינות, בלי אף חיוך, ומאוד מקצועי. הוא מגוון כל יום את השיעורים עם תרגילים נוספים, ויש לי הרגשה, למרות שאין לי נסיון עם מורי יוגה אחרים, שהוא מורה טוב שאפשר ללכת א�תו רחוק. אני אוהב את הרצינות שלו, את השקט, את ההדרכה, בלי דאווינים ובלי הצגות, בקיצור, אני מאוד מרוצה ממנו!...
אחרי השיעור הדר מצטרפת אלי לארוחת בוקר בבייקרי שמעל הגשר, שהוא ממש מתחת לאקדמיה שלנו, קל"ב אמיתי עם נוף ואקשן בהזמנה... הדר בחורה רצינית, שכיף לדבר איתה ולהקשיב לה. היא מטיילת לבד כבר חצי שנה, ויש לה מלא סיפורים על התקופה שטיילה בנפאל, וגם על מקלוד גאנג`, ושנ�ינו נזכרים בגעגועים בסאנג`יי מהמפל בבהאגסו, שא�תו אף טיילה יחד כמה ימים לאמריצר ולמקדש המוזהב. הדר בדרך להיות סטודנטית ("נראה לי שבשנה הבאה"), אם כי אני מרגיש שעדיין לא ממש סגורה על עצמה, וזה למרות שהיא מסוג האנשים שיודעים מה הם רוצים מעצמם וגם משיגים את זה (אני אישית צופה לה הצלחה רבה בכל מה שתעשה, אני ממש בטוח בזה...). בינתיים, בזמן שאנחנו אוכלים משהו, שותים צ`אי ומקשקשים, חוצה מסע חתונה את גשר לאקסמן, מתחתינו, ושנינו מביטים בחתן (המאושר?), הודי משופם כבן 30 שנראה כל-כך רציני ואפילו עצוב, בלי שמץ חיוך, כמו שה המובל לטבח, בחיי! מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה, מאיפה כל היגון הזה, ולמה?... החתן חבוש כובע מוזהב ורכוב על סוס מקושט להפליא, כשלפניו נגן עם חמת חלילים (כן, כן, זו לא טעות, אפילו שאנחנו לא בסקוטלנד...), והוא מלווה בבני משפחתו, ועוד עם רב שמח, בלי קשר לעצבונו של החתן. ואיפה הכלה? אנחנו שואלים, מחפשים, ולא מצליחים לזהות אותה בהמון, אולי היא לא פה בכלל?
אחרי שמסע החתונה עובר ונעלם מעינינו, אנחנו שוקעים בשיחה על שינויים, בחיים ובכלל; כמה אנחנו אוהבים שינוי, ומחפשים שינויים, וכמה יש בנו התנגדות לשינויים; הדר עסוקה בשאלה עד כמה אנחנו שולטים בחיינו, ומה אומר הצורך שלנו לשלוט על כל מה שקורה לנו, ואני מנסה לקשר את זה לתרבות ההודית, ואומר שנראה לי שפה בהודו אנחנו מאפשרים לעצמנו לוותר הרבה יותר על שליטה ולזרום עם הדברים. שנינו מדברים על המטרות שחשוב לנו להשיג בחיים, ואני מנסה להפריד בין תוכן המטרות, שהוא חשוב בפני עצמו, ובין תהליך השגתן, ואומר שהרבה פעמים התהליך הרבה יותר חשוב ומשמעותי עבורנו מהתוכן... בינתיים מגיע דן לבייקרי לצ`אי אחרון ברישיקש, לפני שהוא לוקח את האוטובוס לדלהי, ולראג`אסטן, ואחר-כך הביתה. אני אצטרך לחזור עד תחילת סמסטר ב`, אני חושב לעצמי (הסטודנטים מחכים), והדר מתכננת לטייל עד פסח לפחות, כך היא אומרת, ואולי תחליט להמשיך, ציפור דרור שלא חייבת כרגע כלום לאף אחד (חוץ מההורים, אם אני קורא אותה נכון). דן נפרד מאתנו, ואנחנו ממשיכים בדיונים שלנו, עם סיוע של עוד צ`אי, ורק לקראת הצהריים אנחנו מצליחים להזיז את עצמנו מהבייקרי, ועוברים למרפסת הגסט-האוס שלנו, להמשך השיחה...
בשיעור היוגה אחר-הצהריים שוב היו תרגילים חדשים, ו...אתם יודעים, משהו קורה, באמת, אני מרגיש שמשהו קורה לי בשיעור, ולא ברור לי מה; באחת ההרפיות שעשינו במהלך השיעור הרגשתי איך אני מרחף מעל אוקיאנוס ענק, שלרגעים נראה לי כמו הגאנגס, עם גדות וסלעים פזורים פה ושם, ולרגעים כמו אוקיאנוס אין-סופי. יותר מאוחר, כשישבנו ישיבת לוטוס ועשינו הרפייה, אחרי כמה תרגילי נשימה עמוקה של סתימת נחיר אחד והכנסת אוויר דרך השני, ואחר-כך להפך, הרגשתי כאילו אני קל, אין לי משקל, ואני מתרומם באוויר... טוב, לא התרוממתי ממש, לא להיסחף, אבל הרגשתי כאילו אני עולה ועולה למעלה, ואני קל כל-כך... כבר אמרתי לכם שאין לי נסיון ביוגה, ואני יודע מעט מאוד על יוגה. בסך הכל סיימתי היום את השיעור הרביעי שלי, אבל יש לי הרגשה טובה, והמון עניין וסקרנות שלא חשבתי שאחווה בשיעורי יוגה (אילו ידעתי הייתי מתחיל עם יוגה כבר מזמן...). כן, חוץ מזה המשיכו העינויים הרגילים, מתיחות מכל הכיוונים, עמידה על הראש, וכל זה, והשרירים שלי צורחים הצילו! אבל למרות כל העינויים והכאבים אני כבר מחכה לשיעור הבא (מזוכיסט כבר אמרנו?).
כבר סיפרתי לכם שבסוף השיעור כל-אחד ניגש למורה ומשלם לו 50 רופי, אז היום, כשבאתי לשלם ולהודות לו על השיעור, חשבתי על זה קצת; לא יודע, אותי זה היה מביך אם הייתי צריך בסוף סדנה שאני מנחה לעמוד ולקבל כסף מהמשתתפים, ממש מביך, אני לא יודע אם הייתי מסוגל לעשות את זה, נראה לי ממש לא לעניין... וכאן אני מסתכל על המורה, שהוא מאסטר, ובעל ידע וניסיון רב, והוא עומד בלי טיפת מבוכה, מחייך אליך, מקבל את הכסף, מודה לך, וממשיך הלאה, בלי סיפורים, בלי `לא נעים`, ובלי כלום. הוא לא מבקש ממישהו אחר שיעשה זאת עבורו (לא יודע אם יש לו ממי לבקש), אלא הוא, בכבודו ובעצמו, עומד ומקבל את הכסף. אני לא יכול לדעת מה עובר אצלו בפנים, אולי בכלל לא אכפת לו, לך תדע, ואולי כן?...
אחרי השיעור, ואחרי שאני נפרד מפייר, שפנה אחרי הגשר צפונה ואני דרומה, אני חוכך בדעתי איפה אוכל היום ארוחת ערב, ופתאום מופיע איתי. "אולי ראית את מיכל?", הוא שואל, ואני אומר שראיתי אותה אחר-הצהריים, כשהיא והילה התכוננו ללכת לאשראם הנטוש של מאהרישי מאהש יוגי, ובאו לשאול אותי איך מגיעים לשם. טוב, שנינו רעבים, ומחליטים להיכנס לאכול במסעדת `שיווה`, אחד ממקומות הבילוי האהובים על החבר`ה שלנו, מקום שתמיד יש בו אקשן. כאן אוכלים תוך ישיבה על כריות שמונחות על הרצפה, ואני מחליט ללכת על אוכל טיבטי, טוקפה, יחד עם אורז, צ`אפאטי (לחם הודי) וצ`אי, לזכר הימים היפים של מקלוד גאנג`. איתי הולך על מגש פיצה, ומוסיף שהפיצה כאן טובה במיוחד, למרות שבסוף הארוחה יגיד ש"היום הם שרפו את הפיצה מלמטה...".
איתי עסוק עכשיו כולו בענייני האופנוע שקנה כאן, אנפילד 350, וכרגע עובר שיפוצים במוסך שמכר לו אותו, כשכל השיפוצים על חשבון המוסך, שהתחייב להעמיד לו אופנוע פיקס. "זה אופנוע עם מנוע חדש, שעבר תאונה, וצריך תיקונים לא גדולים", אומר איתי, שמבלה עכשיו כמעט כל יום במוסך (אחרי הימים שבילה אצל מו�ק�ש בהכנת הדיג` שלו, אבל זה סיפור נפרד שעוד יסופר). אתמול איתי וברק, שגם קנה אופנוע, החליטו לנסוע עם האופנועים לדרה-דון, גם בשביל לקנות כמה חלקים, גם לבדוק את האופנועים בנסיעה, וגם הזדמנות לבקר במקום שעדיין לא ביקרו. בעל המוסך נסע עם אופנוע שלישי. אחרי איזה 6-5 ק"מ שני האופנועים, של איתי ושל ברק, התחילו לעשות בעיות, והם החליטו לחזור לרישיקש, ובעל המוסך המשיך לבדו. "עכשיו האופנוע בטח מתוקן כבר", אומר איתי, "אבל אין לי חשק לחזור למוסך ולהביא את האופנוע לכאן. עם הנהיגה של ההודים עדיף לא לרכוב עליו כאן בלילה, נביא אותו מחר". איתי ומיכל כאן כבר איזה חודש, והוא מרגיש שהגיע הזמן לזוז הלאה. הוא מהדרום, מושב פארן, ורוצה לרדת לראג`אסטן "לראות קצת נוף של הדרום...".
כשאנחנו חוזרים לגסט-האוס אנחנו מוצאים את מיכל, יחד עם תומר והדר, מתלבטים לאן ללכת לאכול... בינתיים, עד שהם יחליטו, כולנו משתרעים על הכסאות במרפסת הגסט-האוס, מחליפים סיפורים ("איך היה באשראם של מאהרישי מאהש יוגי", אני שואל את מיכל, "מצאתן את הביתן שבו גרו החיפושיות?"), ויורדים על העוגיות הקטנות שתומר קנה קודם ליד הגשר... טוב, עכשיו גם הזדמנות טובה לעשות החלפות בספרים, ואני נותן למיכל את `מחזיר אהבות קודמות`, של יהושע קנז. איתי אומר שספר כזה, שלא נראה עבה מדי, אולי אפילו הוא יקרא, ומיכל מביטה עליו מעט מופתעת, עם סימן שאלה גדול על פניה. מיכל מצידה מציעה לי ספר (עבה וגדול) שלא שמעתי עליו עד עכשיו, `אבנים מן הנהר`, של סופרת בשם אורסולה הגי, על גרמניה לפני ובזמן מלחה"ע השנייה, בעיניים גרמניות. גם בלי לקרוא ברור לי שנושא הספר כבד, ואני תוהה אם לקחת אותו, ואיך הוא יתחבר לי כאן לרישיקש, ולכל מה שקורה איתי, בסוף אני מחליט לנסות, לקרוא קצת ולראות, אם לא יהיה טוב נעביר אותו הלאה...
רייקי
3.12.2003 : בשבע בבוקר אני כבר שומע את ההודים שבאים לטבול בפיסת החוף הפרטית שלנו, יורדים דרך המדרגות החוצות את הגסט-האוס שלנו ומפרידות בין המקדש, שלידו המשרד של בירו, ובין החדרים בהם אנחנו גרים. בירו, שהוא בראהמאן, כוהן דת, (וגם שמח לציין זאת בפנינו מעת לעת), אחראי על ניהול ואחזקת בית המקדש הזה. לדבריו הבעלים של המקום גר בבומביי, ושכר אותו לנהל את המקום. הוא סומך עליו, וכבר יותר מחצי שנה לא בא הנה לבדוק. על הזכות לנהל את המקדש (ולהנות מרווחיו) הוא משלם לממשלה תשלום שנתי, כך הוא אומר. כל אחד מהאנשים שמגיעים לכאן כדי לטבול בנהר, נכנס קודם למקדש ומצלצל בפעמון, כדי להעיר את האלים ולהבטיח שיהיו ערים וקשובים לבקשות הסליחה והמחילה, כמו גם לבקשות ריפוי, החלמה ואושר. לאחר הטבילה חוזרים הטובלים למקדש לתפילה, ולאחריה משאירים במקום תרומה, מה שאומר שלא צריך לדאוג לבירו ידידנו, אם במקרה הייתם מודאגים...
הבוקר ארבעתנו מגיעים ממש יחד לשיעור היוגה, ואז מסתבר לנו שהשיעור לא יתקיים, ויהיה רק שיעור אחר-הצהריים... למה? לא ברור, הנער העוזר לא יודע בדיוק להסביר, ובאולם עצמו מתקיים כרגע שיעור אחר והמורה שם (לא שלנו) מאשר שהשיעור שלנו בחמש מתקיים, ויותר הוא לא יודע. מה אני אגיד לכם, זה די מבאס לקום מוקדם בבוקר (ובשבילנו להיות כאן בשמונה וחצי זה בהחלט מוקדם), ולהגיע ולראות `גן סגור`, ובמיוחד שאתמול אחר-הצהריים בשיעור קאראנפאל יוגי לא אמר לנו מילה על זה. מבאס וגם מרגיז!... "אם היינו יודעים, היינו הולכים לשיעור חליפי אצל המורה למטה", אומרת סוניה באכזבה, והנרי מהנהן בראשו, "אבל שם זה מתחיל בשמונה בבוקר ועכשיו כבר מאוחר...". טוב, אין לנו עכשיו הרבה מה לעשות, ואנחנו חוצים את הגשר חזרה, כל אחד לענייניו.
כן, ולי יש עניינים חדשים; היום באחת-עשרה אני מתחיל ללמוד רייקי! כן כן, רייקי! טוב, אתם בטח זוכרים שרציתי ללמוד רייקי כבר כשהייתי במקלוד, אבל אז הסתבר לי ששני המורים כבר עזבו וירדו לדרה-דון. יופי, סחתיין על הזיכרון! זהו, אז מאז שהגעתי לרישיקש חיפשתי במודעות שמודבקות על קירות הבתים ועל חומות האבן אם יש קורסי רייקי, ומצאתי אחד, הניתן במלון `ראג`דיפ`, לא רחוק מראם-ג`ולה. עכשיו השאלה אם הקורס עדיין מתקיים? הגעתי למלון לחפש, ומצאתי את המורה, גראנד-מאסטר אצ`אריה מילינד, בדיוק עומד על הראש על מרפסת גג המלון... אצ`ריה מילינד זה התגלה כבחור עלא-כיפק, והבטיח לי שביום רביעי הוא יפתח קורס רייקי גם אם יהיו לו רק שני חניכים, אני ועוד בחור שכבר פנה אליו. מסתבר שהוא כבר הדריך הרבה ישראלים שהגיעו להודו, ביקר בארץ מספר פעמים, ואף מתכנן מתישהו לפתוח בארץ מרכז רייקי, בשיתוף עם ישראלים שלמדו אצלו... מה תגידו? אצלנו בגסט-האוס ניסיתי לעניין אחרים, ובסוף תו�מר החליט שהוא מצטרף, והיום שנינו, יחד עם הבחור הנוסף, קובי, מתחילים קורס רייקי 1, שזה שלושה מפגשים בשלושה ימים רצופים, כל יום ארבע שעות, מאחת-עשרה עד שלוש. השעות מצויינות, כי זה אומר שאוכל לשלב את שיעורי הרייקי והיוגה יחד.
זהו, עכשיו בטח יש כאלה ששואלים מה זה רייקי? האמת שגם אני לא יודע יותר מדי, למרות ששמעתי כל מיני סיפורים מסביב, אבל בדיוק בשביל זה יש לנו את הגראנד-מאסטר אצ`ריה מילינד, שבחלק גדול מהיום הראשון מספר לנו מה זה רייקי. הוא מספר לנו שהרייקי היא שיטת ריפוי בת יותר מ-2500 שנה, שנשכחה במשך תקופה ארוכה, ונתגלתה מחדש במאה ה-19 על-יד ד"ר מיקאו אוסווי. רייקי היא מילה יפנית. ריי היא רוח, הילה, וקי היא אנרגיה, או כוח. רייקי אם כך היא אנרגיית החיים, כוח החיים האוניברסלי, והיא מהווה שיטת ריפוי המבוססת על העברת האנרגיה הזו באמצעות מגע ידיים וטיפול מרחוק, ופועלת עלינו בכל המישורים, הרוחני, המנטלי, הרגשי והגופני. היא משחררת לחצים, מקלה על כאבים, מטפלת בכל סוג מחלה, ומחזירה לגופנו את חיוניותו... מה אתם אומרים? תו�מר די סקפטי, מה שמזכיר לי מיד את `החמישיה הקאמרית` (`הוא היה סקפטי...`), אבל אותי זה דווקא מרתק, ואני אומר לתו�מר, ולעצמי, שאני רוצה ללכת על זה ולראות מה זה בדיוק, בוא ניתן לזה הזדמנות אמיתית!
אצ`ריה מילינד מסביר לנו על הצ`אקרות שבגופנו, שבעה מרכזי אנרגיה הממוקמים לאורך הציר האנכי של הגוף. לכל צ`אקרה צבע שונה, והיא משפיעה על אחת מבלוטות המערכת האנדוקרינית (בלוטת התריס, לבלב, בלוטת המין, וכל אלה), ועל מערכות שלמות בגופנו... טוב, לא אלאה אותכם, מספיק שאנחנו צריכים לשמוע, וגם להבין, למרות שמכל ההודים שפגשתי עד עכשיו האנגלית של אצ`ריה מילינד הכי טובה וברורה, והוא מסביר ממש טוב... מה שכן חשוב זה שהרייקי, כמו שיטות מזרחיות אחרות, אינה ניתנת ללימוד מספרים, ומדחיסת רעיונות למוח (שימו לב מורינו היקרים!). כאן יש תהליך של `הטענה` (initiation), שבו המורה פועל ישירות על רמת האנרגיה שלך, בטיפול אישי, פותח לך צ`אקרות וערוצי אנרגיה, וגורם לכך שמכאן ואילך הרייקי יזרום באופן אוטומטי בכל פעם שתיגע במישהו... מה תגידו? אני אומר שזה מספיק כבד כדי שנעשה הפסקה ונאכל משהו. מילינד קורא למלצר, וכולנו יוצאים החוצה לגג המלון, תופסים לנו איזה שולחן רעוע שעומד בפינה, ומזמינים אוכל. זה הזמן לפטפט קצת ולשמוע את המורה מילינד מדבר על החיים בהודו, והוא מדבר, ועוד איך, בלי סנטימנטים! הוא מדבר על הקאסטות, על נישואין וגירושין, ומפתיע אותנו כשהוא אומר שבערים הגדולות כל המסגרת החברתית ההודית פחות נוקשה, ואפשר למצוא נישואים בין קאסטות, גירושין, ואפילו `נישואי אהבה`! מעניין, פעם ראשונה שאני שומע על מציאות שונה ממה ששמעתי עד עכשיו.
אחרי ההפסקה אצ`ריה מילינד, ועוד בחור נחמד שהביא עמו כעוזר, עושים לנו `הטענה`, וגם מאפשרים לנו לתרגל מעט אחד על השני. תומר מתרגל עלי, ואני מוכן להישבע שבקטע מסויים אני ממש מרגיש בחום שעובר מהידיים שלו אלי... תומר די מופתע כשאני מספר לו, מגרד בזקנו המטופח, אבל נשאר סקפטי, ומילינד לא מתרגש, ונותן לנו שיעורי בית ("תחשבו על 5 פעמים בהם הייתם מאושרים בחייכם, 5 פעמים בהן הייתם מאוד עצובים, כאילו אתם הולכים למות, 5 אנשים שאתם מאוד אוהבים..."), ועוד כאלה דברים.
.אחר-הצהריים שיעור יוגה, שהפעם התקיים, אבל מבחינתי היה פחות טוב. לא יודע, לא הייתי מרוכז מספיק, המתיחות היו קטלניות, במיוחד מתיחות הגב והמפשעה, והמורה כל פעם בא לתקן לי. יצאתי מהשיעור בהרגשה מעורבת, ומטרידה, שלא הייתי במיטבי מבחינת הריכוז והעבודה, ושלא ברור לי למה. אחרי השיעור הלכתי לשתות צ`אי עם פייר. פייר הוא צרפתי כבן 30, נמוך, מקריח, שקט, עם חיוך טוב, חם, מבין. בחור שיש לו הרבה מה להציע למרות שרוב הזמן הוא שותק, אתם בטח מכירים חבר`ה כאלה. התחלנו עם צ`אי מסאלה (אני), ותה ג`ינג`ר עם דבש (פייר), וסיימנו בסוף עם ארוחת ערב, מסתבר שהיה לנו הרבה על מה לדבר. פייר סיפר לי על ואראנאסי, בה ביקר כבר 3 פעמים, מה כדאי לראות, איפה כדאי לגור, ואפילו נתן לי שם של בחור שיוכל לעזור לי ולהדריך אותי, וש"בטוח תפגוש אותו על מדרגות אחת הגטות, כי הוא מסתובב שם הרבה". אחר-כך דיברנו על עצמנו, ופייר סיפר שהוא עובד כמנהל בחברה בתחום המחשבים. הוא גר בפאריז, אבל מסתובב לצורך עבודתו בהרבה ממדינות אירופה ובארה"ב, כאשר חלק גדול מזמנו הוא במשרדי החברה בשוויץ. עכשיו הוא לקח שנת חופש, ומקום עבודתו נשמר לו, ככה זה החוק בצרפת, אחרי שהגעת לותק מסויים במקום העבודה, יפה לא? בשונה מהביקורים הקודמים שלו כאן, שהיו קצרים, הפעם הוא עושה טיול גדול, אותו התחיל בנפאל, וממנה המשיך להודו, ומתכנן עוד להגיע גם לדרום-אמריקה! יש לו חברה צרפתיה, גרושה עם שני ילדים, גם כן בסביבות השלושים, והוא עדיין מתלבט בקשר לעתיד יחסיהם, האם להשאיר את זה כמו שזה עכשיו, או להיות יותר רציני בקשר שלהם, ואולי אפילו למסד אותו. מעניין, זו בדיוק ההתלבטות שלי עם קסי, אני אומר לו, וגם אני שואל את עצמי לאן הולכים...
אני חושב על זה שלקח לפייר ולי הרבה זמן עד שהגענו לשבת ולדבר יחד, ומרגיש שיש בזה משהו שמאפיין את הצרפתים, בהשוואה לכל האחרים שפגשתי כאן. האמת שאני חושב על זה מאז המפגש עם שני הצרפתים במנאלי, אצל סרג`יו, ובעצם עוד הרבה קודם, כשביקרתי בפעם הראשונה בפאריז. ניסיתי להבין יותר, ועכשיו הגעתי למסקנה שאני מאוד מסכים עם הנרי מילר, שאמר ש"אצל הצרפתי ידידות היא תהליך ארוך ומייגע...". אני בטוח שיש שוני בין הצרפתים, וכל הכללה היא משהו שגם מפספס, אבל למרות זאת נראה לי שהבעיה עם הצרפתים היא שביסודו של דבר אין להם אמון באנשים אחרים. הם ספקניים כיוון שאינם מאמינים בטו�ב הלב הבסיסי הטבוע בבני האדם, בטו�ב שבהם, ובכנות כוונותיהם. הם מציבים חומות סביב יחסיהם עם אחרים, כפי שהם עושים זאת סביב בתיהם וגינותיהם, חומות וגבולות שיתנו להם להרגיש בבית. רק כשהם מרגישים שזה בטוח ומעשי, הם יפתחו חלון בחומה, ואחר-כך דלת, ובסוף גם יהיו מוכנים לחצות את הגבול אל האחר, אבל גם לסגת מיד חזרה בעת הצורך...
לומדים על צ'אקרות
4.12.2005: גראנד-מאסטר אצ`ריה מילינד טוען שרבים מהסאדואים והבאבות שמסתובבים ברישיקש ובשאר המקומות הם מתחזים; "הם ההיפים של הודו", הוא אומר, מול פני השואלות, "חבר`ה שאין להם חשק לעבוד ומעדיפים לקבץ נדבות במסווה של מאמינים המקדישים עצמם לחיי הרוח". "ומה עם כל הגלימות הכתומות, וכל זה?", אני שואל, מופתע מהדברים; "כל אחד יכול לקנות את זה בחנות", הוא עונה, "גם אתה...". אחר-כך הוא מוסיף ש"יש ביניהם כאלה שבורחים מהחוק, וזה כיסוי טוב עבורם". "כן", אני אומר, "ובכל זאת, מה עם שיטת האשראמה והשלב הרביעי שבו המאמין מוותר על ההיבטים הגשמיים של העולם, ומתמסר לחיפוש רוחני באמצעות מדיטציה, תפילה, לימוד, סגפנות ומסעות עליה לרגל, זה לא קיים?...". "זה קיים", אומר המורה מילינד, "אבל רק מעטים מאלה שאתה רואה כאן הם כאלה; הרוב הגדול אין בינם ובין הסגפנות והפרישות דבר, ולא תמצא אצלם לא ידע ולא עיסוק בחיי הרוח". אני מוכרח לומר שהדברים האלה מפתיעים אותי מאוד. כבר שמעתי שיש ביניהם גם מתחזים, אבל שרובם הם כאלה? טוב, עכשיו אני חייב לפגוש ולשוחח עם כמה מהם, אולי גם עם איזה ראש אשראם, כדי לשמוע מה הם אומרים על כל זה...
שיעור היום הוא בעיקרו תיאורטי, לימוד לעומק של כל נושא הצ`אקרות: שמות, מיקום מדוייק, איזה אלמנט הן מייצגות (אדמה, מים, אש, אוויר), צבע, על איזו מערכת עצבים הן משפיעות, לאיזו בלוטה אנדוקרינית הן קשורות, על אילו איברים פיזיים והיבטים מנטליים הן שולטות, מחלות הנגרמות כתוצאה מפעולה לא תקינה שלהן, ועוד, כל זה כדי שנבין טוב יותר איפה ואיך משתלב הרייקי בכל זה... וואו, הראש שלי כבר מתנפח, הצילו! טוב, מילינד עוצר כאן, ואחרי שאנחנו אוכלים משהו, כדי להתעודד, הוא עושה לנו שוב תהליך הטענה, בעזרת הבחור שמסייע לו. לפני שהוא משחרר אותנו הוא מבקש שנתרגל רייקי על עצמנו (רצוי על הבוקר) לפחות שעה כל בוקר ("אפילו שעה וחצי, 3 דקות בכל תנוחת רייקי..."), לפי דף התנוחות שחילק לנו, ועוד נותן לנו שיעורי בית לקראת המפגש המסכם מחר... אני מרגיש שהימים האלה מאוד אינטנסיביים בשבילי, גם יוגה וגם רייקי, ואני מקווה שאף אחד מהם לא נפגע. לפי מילינד יוגה ותרגילי נשימה עוזרים לנקות את הנאדי, שזה ערוצי האנרגיה, ואז הרייקי יכול לנוע בהם בחופשיות, כך שהם בעצם משלימים אחד את השני...
קאראנפאל יוגי הוא בדיוק ההפך ממילינד, שתקן, מופנם, בקושי מדבר. בשיעורים הוא ממשיך לגוון ולפתח תרגילים חדשים, מתוך אלה שאנחנו כבר יודעים, והכל בשקט, בקול מרגיע, ובלי דיבורים מיותרים. התרגילים ממשיכים להיות קורעים, אבל אחרי כל כמה תרגילים יש הרפיה, ואז נשמע קולו השקט והסמכותי: "Relax the whole body, breathe in and out...", שמיד מחזיר אותי לקצב הנכון. בכלל, אתם יודעים מה אני הכי אוהב בשיעור? שאחרי שאנחנו מסיימים סדרת תרגילים, ושוכבים בהרפייה, בעיניים עצומות, בדרך-כלל לקראת סוף השיעור, הוא עובר בינינו בצעדים שקטים, מרחפים כאלה, עם שמיכות ביד, ומכסה כל-אחד מאתנו בשמיכה, כדי לשמור על חום הגוף, ממש כמו א�מא השומרת על ילדיה. כשהוא פורש עלי את השמיכה אני מרגיש קודם תנועה קלילה של רוח, משב קליל ונעים, כמעט לא מורגש, ובכל זאת מספיק כדי להעביר בגופי רעד קל ולהכין אותו, ואז השמיכה מונחת עלי בעדינות, וזה כזה נעים, וההרגשה נהדרת...
אחרי השיעור אני חוזר לגסט-האוס, ומצטרף לחבר`ה על המרפסת. איתי הוציא את הדיג` שבנה במשך איזה שבועיים אצל מוקש, משהו יפהפה בעיני, ומנגן עליו בנשיפות. הדיג` עשוי בעצם משני חלקים מגולפים של עץ, שמודבקים יחד, ועד שאיתי לא מראה לי אני ממש לא מצליח לזהות את התפר שמחבר את שני החלקים. פשוט עבודה יפה, וכל זה מבול עץ אחד שאיתי בחר, וגילף ועיבד לפי ההנחיות של מוקש. איתי מלא התפעלות ממוקש, ואני מלא התפעלות מאיתי, יש לו ידי זהב לבחור, ומברר אצלו איפה בדיוק נמצאת הסדנה של מוקש, אני חייב לבקר שם ולראות איך הוא עובד. בינתיים כל אחד מאתנו מנסה בתורו להוציא מהדיג` צלילים, בהדרכת איתי. תומר מצליח יותר, ואצלי, למרות המאמצים, בקושי יוצא איזה צליל...
את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בדהבה על ידנו (`הלבנה` או `הצרה והארוכה`), איתי, מיכל, תומר ואני, וכשאנחנו נכנסים, מסתבר שגם הילה, נמרוד, והדר כאן, וגם החבר`ה שלי מהיוגה, סוניה והנרי, שכרגיל משחקים שח תוך כדי האוכל (זוג חמוד, אני מת עליהם, וסוניה ממש יפה...), ואפילו פייר, שחוץ מתה עם ג`ינג`ר ודבש גם הזמין לעצמו מנת אורז רצינית, והשמחה רבה... הדהבה הזאת היא דוגמה לזה שיש מקומות שתמיד מלאים, ואחרים לא, וקשה להבין בדיוק למה. פה ממש לידנו יש עוד שתי דהבות דומות- `התכלת` ועוד אחת ממש קרוב, ליד העליה ללאקסמאן ג`ולה גסט-האוס, אבל רק זו, הסמוכה לגסט-האוס שלנו, תמיד מלאה ועמוסה בחבר`ה, והאחרות בדרך-כלל ריקות. יש בה איזה משהו, אולי זה שילוב של טיב האוכל, השרות, הכסאות, האווירה, האין מקום, אולי בכלל משהו אחר, שלא שייך לכל אלה, לא יודע, אין לי מושג, אני רק יודע שהמשהו הזה הופך אותה ללהיט, ולאחרות אין את זה...
שיעורים אחרונים
5.12.2003: היום אנחנו מסיימים את הרייקי, מפגש שלישי ואחרון, ואחרי שיעור היוגה אני חוזר לגסט-האוס לאסוף את תומר, ושנינו יוצאים לדרך במסלול של 2 הק"מ מלאקסמן ג`ולה לראם-ג`ולה. בדרך מתחשק לתומר פומלה, וכשאנחנו עוצרים בדוכן לקנות, אנחנו לא שמים לב שכמה קופי לאנגור שיושבים על החומה לאורך הדרך עוקבים אחרינו בעניין... אנחנו מתרחקים מהדוכן, כשתומר עסוק בקילוף הפומלה, ופתאום אני רואה שממרחק של איזה 40-30 מטר מאחור רץ לכיווננו קוף לאנגור גדול, לא סתם רץ, טס, מסתער, כשעל הפרצוף השחור שלו כתוב: `הפומלה הזאת שלי!`... עכשיו שתבינו, לקוף הזה יש איזה 30 קילו עליו, והמאסה שלו כשהוא מסתער עליך, עם הריצה המטורפת הזו שלו, זה משהו שאני אפילו מפחד לחשוב עליו... אני תופס את תומר, דוחף אותו הצידה ממסלול הריצה של הלאנגור, ושנינו מחביאים את הפומלה בינינו, חצי מחובקים, בהחלטה משותפת שאנחנו לא מוותרים עליה, ובתקווה שנצא מזה בשלום...
הלאנגור עוצר את הריצה המטורפת שלו ממש לידנו, איזה ברקסים, ומתחיל לחפש, איפה הפומלה הזאת שהוא ראה קודם? אנחנו מנסים להרחיק אותו בקריאות, אבל הוא לא מתרשם, חושף שיניים צהובות (אולי ניתן לו סיגריה וזהו?), ומנסה לתקוע את הפרצוף שלו בינינו ולגלות לאן הפומלה נעלמה. מישהו אמר שממקלות הם מפחדים, ואנחנו מתקדמים, צמודים ככה, מצליחים להרים איזה מקל מהקרקע, ומניפים אותו לכיוונו בתנועה מאיימת, בלווי קריאות קרב. טוב, זה כנראה כבר יותר מדי בשביל הלאנגור שלנו, שגם כבר לא רואה שום פומלה מול העיניים (אם כי הריח בטח משגע אותו), וגם נתקל בהתנגדות ישראלית עיקשת (בשביל תומר זה זימון ראשון למילואים אחרי השחרור), והוא מחליט לוותר ועוזב... תומר מיד מכניס את הפומלה לתיק שלו, נאכל אותה אחר-כך, ואנחנו ממהרים להסתלק, כשמבטי הקופים האחרים, אלה שעל העצים, והאחרים שעל החומה, ממשיכים ללוות אותנו לאורך כל הדרך עד למלון ראג`דיפ. חוויות, מה אני אגיד לכם...
היום גראנד-מאסטר אצ`ריה מילינד מגיע, על אופנועו, לשיעור בזמן. לא היו תאונות בדרך מדרה-דון לכאן, והוא גם לא נתבקש לטפל במישהו ממש לפני שהיה צריך לצאת (מסיפורי היומיים האחרונים)... היום אנחנו עובדים חזק מההתחלה. קודם מדיטציה חצי שעה לצלילי `אום`, ואחר-כך אנחנו עוברים ולומדים, ומנתחים את חמשת העקרונות הרוחניים של הרייקי שהוסיף ד"ר אוסווי: `רק היום, לא אכעס`, `רק היום, לא אדאג`, `רק היום, אודה ואכבד את הורי, מורי, והמבוגרים ממני`, `רק היום, אעבוד למחייתי ביושר`, `רק היום, אכבד את שכני ואת כל היצורים החיים`; רק היום, בניגוד להרגלנו לדחות דברים למחר, ולמחרתיים, ולא לקחת עליהם אחריות. אחרי העקרונות עוד תהליך של הטענה, הפסקת אוכל קצרה, ולסיום עוד מדיטציה בשיטה של דמיון מודרך, סיכום הקורס, ואפילו חלוקת תעודות. מה תגידו? רק ההורים חסרים...
כולנו עכשיו די בהיי, אפילו תומר הסקפטי, והכל בזכות גראנד-מאסטר אצ`ריה מילינד, בזכות פתיחותו, שליטתו באנגלית, והאווירה הטובה שהשרה במהלך הקורס. כולנו נשארים לשבת ליד השולחן על המרפסת עוד איזו שעה, ממשיכים לדבר, מחליפים כתובות מייל, וטלפונים. אני מבקש ממילינד שכשיגיע לארץ בפעם הבאה, שירים טלפון או שישלח מייל, אולי נוכל לעשות משהו יחד בעבודה עם מנהלים. למילינד יש תוכנית רייקי למנהלים, משהו שהוא כבר עשה פעם, וגם לי יש כל מיני תוכניות, אז אפשר לחבר...
תוך כדי הליכה לאזור לאקסמאן ג`ולה, מתגבשת אצלי ההחלטה לוותר על שיעור היוגה העומד להתחיל עוד מעט, אין לי כוח. סיימתי משהו היום, קורס רייקי 1, ועכשיו אני רוצה לשמר עוד מעט את התחושה הטובה שיש לי, ולא לעבור מיד למשהו אחר, להנות ממה שכבר הושג, לפני שמנסים להשיג עוד משהו, לא נכון? בא לי לתפוס איזה מנוחה קלה, וחוץ מזה ערב שבת הולך ומתקרב, וזו הזדמנות לעבור דרך האינטרנט, לקרוא (8 מיילים מחכים לי), ולשלוח כמה מיילים של שבת שלום לכל החבר`ה שלי, לפני שאני הולך לקבלת שבת.
הערב אנחנו לוקחים אתנו לקבלת שבת את פרנק, בחור צרפתי ממונטריאול שגר חדר לידי בגסט-האוס. כשאנחנו יושבים על המרפסת ביום שישי לפנות ערב ומדברים, הוא מתעניין מה זה הקבלת שבת הזאת, אז אנחנו אומרים לו בוא תראה, והוא שמח להצטרף. נפגשים שוב במסעדת `אואזיס` במלון `אישן`, ומגלים שחלק מאלה שהיו אתנו לפני שבוע כבר עזבו ואינם, וכמה חדשים הופיעו. שימי עדיין כאן, כבר שבעה או שמונה שבועות הוא כאן, והוא מנהל את הטקס, מוביל את שירי השבת, ואחר-כך גם בוצע את החלה, שנאפתה במיוחד (היום אוספים בשבילה 10 רופי מכל אחד, לכובע של תומר), ומחלק לכולנו.
שימי טיפוס מיוחד, ומאוד מסקרן אותי לדבר אתו ולשמוע אותו. הוא כבר ביקר בהודו פעם, לפני 3 שנים, והפעם הגיע לכאן אחרי חודשיים באירופה, ובאמת אחרי האוכל אנחנו נכנסים לשיחה רצינית יותר. אני מנסה להבין משימי, והוא ממני, מה יש כאן בהודו, מהו הקסם המושך אותנו לכאן, ובמיוחד את הצעירים שבנו. אני אומר לשימי שבמהלך קורס הרייקי הבנתי שני דברים, נראה לי חשובים, שמבחינים בין המערב למזרח, ויש בהם גורם משיכה למי שבא ממקום מערבי כמונו. במזרח, ובהודו זה בולט מאוד, הגישה הכללית היא פסיבית, בעוד שבמערב הגישה הכללית היא אקטיבית; הפסיביות הזאת, שאפשרה לכובשים רבים, גם כאלה שהגיעו בכוחות קטנים, לכבוש ולהשתלט על הודו הענקית, ולשלוט בה במשך שנים, היא השאנטי שכולם מדברים בשבחה, לזרום עם הדברים, בשלווה, בקלות, גם כשהדברים הם עוני, לכלוך, ודלות. כנראה שאחרי השרות הצבאי האקטיבי והלוחץ, ובכלל החיים בארץ, כולנו מחפשים קצת שקט ושלווה, ואת זה הגישה ההודית לחיים מספקת; כאן הרבה יותר קל (וגם הרבה יותר זול), לא צריך לקחת אחריות על שום דבר, או לקבל החלטות משמעותיות, אף אחד לא לוחץ אותך, לא רק ההורים, אלא גם החברה שמסביב, ואתה יכול פשוט לזרום עם מה שקורה לך. "כן", אומר שימי, "החיים כאן עוזרים לך לדחות החלטות, להישאר חודשים באיזה מקום, כי נוח וטוב לך, וגם הסמים הם חלק מזה, ואם אין לך חוט שדרה מספיק חזק אתה יכול להיגרר ככה שנים; עוד מעט אהיה זקן הישראלים ברישיקש, וגם אני מתלבט לגבי ההמשך...".
"זה דבר אחד", אני אומר, "ויכול להיות שהוא הדומיננטי. הדבר השני שמצאתי, זה שבהודו האנשים מאוד אינדיבידואליסטים, ופועלים לבד. הודי אחד אמר לי שאם היה רוצה עכשיו לארגן הפגנה בעד או נגד משהו, לא היה מצליח; קשה לארגן את ההודים, כל-אחד לעצמו, כך על הכביש, כך בעבודה, וכך בחיים. במערב אנחנו עם הפנים לקבוצה, לחברה, למסגרת. כולנו חלק מקבוצות שונות, פועלים בתוכן, מושפעים מהן, ומנסים להשפיע בתוכן. הישראלים, כידוע, מרגישים טוב בחבורות, ולכאורה יש כאן התנגשות עם התרבות ההודית, ובכל-זאת, לפחות לפי מה שאני רואה, יש לא מעט חבר`ה שיצאו לטייל לבד. הודו מאפשרת את זה, בכל מה שקשור לביטחון אישי, וכל זה, ולכן כל מי שעייף מ`החבר`ה`, ומהלחץ החברתי הישראלי, ורוצה להיות קצת לבד, הודו זה המקום בשבילו. כאן תמיד יוכל להיות לבד, ולהרגיש טוב בסביבה ההודית, ואם יתחיל להתגעגע, יוכל למצוא לו כמה חבר`ה, עד שימאס לו שוב...".
אחרי קבלת שבת אנחנו חוזרים ומתנחלים במרפסת הגסט-האוס שלנו, למרות הרוח והקור הנושבים לאורך הגאנגס, אוכלים כדורי שוקולד, מפצחים בוטנים בקליפותיהם, קצת ממתקים, וממשיכים את כל השיחות שלא סיימנו. מחר שבת, וההרגשה היא של שישי בערב בארץ, שיושבים יחד, שומעים מוזיקה, מקשקשים, מעבירים את הזמן בכיף, ואף אחד לא ממהר ללכת לישון, אפילו שלי יש שיעור יוגה מחר בבוקר...
6.12.2005: מעניין, גם השבת העירו אותי קריאות העורבים, מה שלא קרה מאז שבת האחרונה, האם העורבים יודעים מתי שבת? שאם כן, יכול להיות שאני על סף גילוי מדעי מסעיר, הנוגע לאינטליגנציה של העורבים?!? אחרי שיעור היוגה של הבוקר אני נפרד מפייר על כוס צ`אי. בצהריים הוא נוסע להארידוואר לראות את טקס הפוג`ה בגאט המרכזית שם, `האר קי פאירי` (`עקבותיו של אלוהים`), שעל פי המסורת היא הנקודה המדוייקת בה נפרד הגאנגס מההרים, ומחר ימשיך לצ`אנדיגאר, למרות שסיפרתי לו שלא התלהבתי משהותי הקצרה שם. הוא מעוניין לראות שם את המוזיאונים, במיוחד זה המתאר את תכנון העיר, והוא גם רוצה לראות את העיר עצמה, פרי תכנונו של לה-קורבוזייה, כי העבודות שלו מעניינות אותו. אנחנו מחליפים כתובות מייל, ופייר מבטיח לברר לי כמה דברים בקשר לפריז, בשביל ספר שאני מנסה לכתוב. זהו, לחיצת יד, חיבוק, ועוד פרידה מבחור צרפתי לא אופייני, שהחזיר לי שגם אני ישראלי לא אופייני...
בשיעור היוגה אחר-הצהריים אנחנו רק שלושה, אחרי שפייר נסע, וכולנו עובדים ברצינות ובשקט, כשאווירת סיום עומדת באוויר. בקטע של עמידת ראש שלושתנו עומדים יפה במשך זמן רב, ואני מרגיש שכולנו עשינו כאן כברת דרך ארוכה בששת הימים האחרונים. הנרי וסוניה נוסעים מחר באוטובוס הצהריים לדלהי, וזהו, הקבוצה מתפרקת. מבחינתי אני מרגיש שקיבלתי כאן בסיס טוב להמשך העבודה; אני לא יודע כמה יוגה אעשה בעתיד, אבל אין לי ספק שאאמץ חלק מהתרגילים, וגם אנסה לשמור על הסדר שלהם, כפי שגם מצאתי בספר יוגה שפייר המליץ עליו וכולנו קנינו אותו. זה היה שבוע קשה, יוגה, ורייקי, ומתיחות שקרעו אותי, כך שהסיום בא בשבילי בזמן. עכשיו אוכל לחזור ולטייל עוד קצת בסביבות רישיקש, וגם לפגוש עוד אנשים שלא התפניתי אליהם עד כה.
בסוף השיעור אנחנו מצטלמים עם קאראנפאל יוגי למזכרת, ומודים לו על הקורס. אני נפרד גם מהנרי וסוניה, שמחליפה אתי כתובות מייל, ומבטיחה לארח אותי בניו-זילנד, ואני אותה בארץ. לפני הפרידה ממש אני עוד הולך עם הנרי וסוניה והם מראים לי את משרד הנסיעות שסידר להם את האוטובוס לדלהי, והרכבת לג`ייפור, אם ארצה להשתמש בשרותיו.
בגסט-האוס אני פוגש את איתי ומיכל, שחזרו מקניית קסדה למיכל. גם אצלם הכל מוכן, ומחר בבוקר הם יוצאים עם האופנוע לדלהי, וזה אומר שהערב הם אורזים ומחסלים הכל. כולנו, יחד עם תומר ופרנק הקנדי, יוצאים לאכול בדהבה שלידנו. אנחנו מחברים שני שולחנות, כדי לשבת יחד, ואחר-כך מוסיפים כסאות בשביל הדר, שמצטרפת, ולקראת סיום גם אליזבט, בחורה שוויצרית שהדר פגשה אתמול. האוכל מצויין, כרגיל, ולא חשוב אם זה תאלי, או דוסה, או כל דבר אחר.
תוך כדי האוכל מספר פרנק, שהוא במקור יליד צרפת, ובעשר השנים האחרונות, מאז גיל 15, גר במונטריאול, איך עשו לו ברית מילה, למרות שאינו יהודי. פרנק, שבעיקר יודע צרפתית, מספר לנו באנגלית השבורה והמצחיקה שלו, שהיתה לו חברה שהוא מאוד אהב ("אז, היום כבר לא..."), שרצתה שיעשה ברית מילה. אז הוא עשה, ואחרי הניתוח הוא נבהל, כי פתאום ראה שהזין שלו נהיה יותר קטן, וחוץ מזה הוא התחיל להחליף צבעים מסגול לכתום, ולירוק, וזה גם נורא כאב... את כל התיאור הזה הוא מלווה בתנועות ידיים מדגימות, וכולנו נקרעים מצחוק, אבל מה זה נקרעים, נשפכים, משהו היסטרי לגמרי... אחרי שאנחנו מתאוששים, הוא מרגיע אותנו שעכשיו הכל בסדר, והוא דווקא מרוצה מהניתוח, כן, מרוצה! בחור נחמד הפרנק הזה, אתמול הוא היה אתנו בקבלת שבת, ונראה לי שבסוף עוד נהפוך אותו ליהודי..
