עמק נוברה
מה שלומכם אי שם בארץ המובטחת? אצלי הכל מצויין ואפילו יותר מזה. חזרתי אתמול בערב מטיול של שבוע בעמק נוברה. עמק נוברה זה האזור הכי צפוני בלאדק. טיילתי שם עם דניאל ושי, וחלק מהזמן עם עוד שלוש בנות מקסימות שפגשנו: גילי, קרן ורוני. עכשיו, אנחנו עדיין ביחד, פה בעיר "לה". חזרנו מעמק נוברה ומיאנו להיפרד כי כ"כ טוב ביחד, יש זרימה, יש אנרגיות טובות, יש חיבור, יש אהבה. העניין הוא שכל אחד רוצה להמשיך למקום אחר, אז התפשרנו והחלטנו שהשבוע כולם נשארים פה, ב"לה", סתם ככה, פשוט להיות ביחד. התנחלנו בחדר אחד שישה אנשים, מיטה אחת, והשאר, שמיכות שמיכות, פרושות על הריצפה, ועליהן שקי השינה שלנו. צפוף, כן, אבל זה מה שכיף.
מה היה בעמק נוברה? זה אזור כפרי ופשוט, אנשים יפיפיים ופשוטים שחיים את חייהם בתמימות, בלי מורכבות יתר (כמו שיש לנו בחיים). כל מחוז "לאדק" הוא מדבר אחד גדול, ועמק נוברה זה פשוט עמק בתוך המדבר הזה, אז בעמק זורם לו נחל נחמד, לא יותר מדי רועש, די רגוע, ויש אזור קטן ליד הכפר "דיסקית" עם דיונות חול קטנות ומקסימות. הקיצר, נראה לי שלנסות לתאר נופים באימייל זה קצת מיותר כי התיאור לא יכול להיות מספיק חי ואמיתי אז נעזוב את הנופים.
האנשים... אוי, אוי, אוי, זה מדהים. אנשים כפריים, פשוטים, בעלי פנים לאדקיות מקומטות, לבושים במיטב הביגוד הלאדקי המסורתי. גם פה חבל לתאר, אני פשוט אצרף תמונה. בכל אופן, באחד הכפרים שהגענו אליהם היה פסטיבל גדול מאוד כי ה"דלאי למה" הגיע לשם. בעצם, ה"דלאי למה" התארח בעמק נוברה שבוע שלם, בו הוא העביר הרצאות ושיעורים על הבודהיזם, על צורת החיים הנכונה. ויום למחרת הגעתנו לעמק, היה זה יומו האחרון שם, והמקומיים ערכו לכבודו פסטיבל גדול, כאות כבוד והערכה. הגיעו לכפר מיליון מקומיים (טוב, קצת הגזמתי, אבל התכוונתי ל "הרבה") וקצת מאוד תיירים. המקומיים היו לבושים בבגדים מסורתיים. כל מיני בגדים שעברו מין העולם. היו הרבה שירים וריקודים לאדקיים מקומיים. היה חווייתי בטירוף. וכל הצבעוניות, הריקודים והשמחה האלו התקיימו באמצע המדבר, סתם כך, בטבע.
הבית היהודי
בהמשך השבוע מצאנו לנו מקום שקט ללא תיירים בכלל, כפר סומור (עדיין בעמק נוברה), לעשות שם שבת. עשינו קבלת שבת כתקנה כולל תפילה ושירה. נחנו המון וטיילנו המון באזור. יצא לי באמת לפגוש פה אנשים איכותיים. טוב לי פה מאוד. אני מאוד מאוד שמחה שאני פה ולא מחפשת עבודה בארץ. שבוע הבא כבר קבעתי עם עוד חבר`ה מקסימים לעשות איזה טרק ארוך (של 8 ימים- מרקה וואלי). ועד אז אני אהיה באזור של העיר, אולי טיולים באזור אבל לא משהו גדול כי עוד יומיים זה ערב ט` באב ואני רוצה לעשות את היום הזה פה ב"בית היהודי". בטח יהיה מיוחד פה. יש פה אווירה מאוד מאוד מיוחדת.
נו, טוב, אם כבר הזכרתי את ה"בית היהודי", אז אני חייבת לספר לכם קצת עליו. כשחושבים על זה אז אני נמצאת שם כל יום שעות על גבי שעות. הרבה מאוד חבר`ה דתיים ולא דתיים שורצים שם כי יש שם אווירה שונה, אחרת, מיוחדת. אווירה של קירבה, ללא חומות, מחסומים, הבדלים, כולנו שווים. הרבה שירים, לאו דווקא עם מילים אפילו סתם מנגינות שאפשר לנגן ולזמזם מהלב. יושבים כל ערב, מקבלים (בחינם) ארוחת ערב (שמקימי הבית וסתם מטיילים מבשלים), ארוחה מכובדת, טעימה.
יושבים על הריצפה, על מחצלות, מסביב לחדר. אוכלים, מדברים. בהמשך, משה, ארז או חיים (שלושת החבר`ה שמתחזקים את המקום), מספרים איזה סיפור מעשה עם מסר מתורתו של הרבי, רבי נחמן מאומן. כולם מאוד נהנים מהדברים והסיפורים, כי בכל סיפור יש עניין מעשי מחיי היום יום. רוגע, שמחה, אהבה, שלמות, פיוס, ללא קנאה, ללא כעס, ללא עצבים, ללא מסכות... וכן, כנראה שאנשים מתחברים למסרים הללו. אחרי הסיפורים מתחילים לנגן, יש גיטרות, חלילים, ואנשים טובים שיושבים על הרצפה, בפשטות, בגובה העיניים, שרים ומנגנים, עוצמים עיניים, ואולי אף מתפללים. מתפללים לשלום ואהבה לא רק פה בהודו, אלא בכל מקום, גם בארץ, גם כשחיים את החיים ה"רגילים", מתפללים שגם אז נוכל להמשיך באחדות האינסופית הזו, באהבה ובשמחה.
הלוואי...
זהו, בינתיים, שיהיה רק טוב וכיף לי ולכולם.
אוהבת.
בבה צ`ילי (כינוי ש"בבות" מקומיים נתנו לי והסבר אולי יבוא בהמשך).
נ.ב
תכתבו בעברית. יש פה פונטים בעברית בכל מקום אז תרגישו חופשי.
לתחילת הכתבה
