מעמק נוברה למנאלי - חתיכת שמיים

יש נופים שפשוט כובשים אותך - הרים מכוסי שלג, מדבריות, כפרים קטנים בלב השממה. כאלה הם הנופים של עמק נוברה. גילי מטיילת בעמק, בין הרים וכפרים ומתרגשת מהמראות ומהאנשים. הודו אחרת מזו שחושבים עליה, בכתבה שלא כדאי להחמיץ.
גילי יובל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מעמק נוברה למנאלי - חתיכת שמיים
depositphotos ©

מלה לעמק נוברה

שלג במדבר ועננים נמוכים מההרים הם הדרך שלי לתאר את עמק נוברה. ירוק בעיניים ותפוחים ישר מהעץ הם הדרך שלי לתאר את מנאלי. המסע נמשך ואני בעננים...

לה (Leh) מקום נפלא. אמנם האוויר דליל, אבל לי יש כאן הרבה מרחב נשימה. אחרי הטרק בכפרים אני הולכת הפעם על חוויה באקסטרים -; עולה בג`יפ לקרדונג-לה (Khardong-la) ויורדת משם על אופניים. זהו למעשה הפס הגבוה ביותר בעולם אליו אפשר להגיע ברכב. רק כדי לסבר את האוזן -; גובה של 5600 מ`. קר וגשום שם למעלה, אבל זה לא מה שיעצור אותנו. יורדים למטה במהירויות מטורפות, עוברים משאיות ואופנועים, צורחים כמו ילדים בני 5. לראות את לה מגבוה זה אחד המראות היותר מרגשים שיש -; שוב הירוק עם הפסגות, המדבר עם השלג, והשאנטי סטופה (Shanti Stupa) כמו מגדלור מכוון במרכז. הירידה ארכה בערך 3 שעות. איש לא נפגע ולא נגרם נזק. רק הברקסים קצת נשחקו...

 שוב מסדירה נשימה, ועולה בבוקר על האוטובוס שייקח אותי לעמק נוברה (Nubera Valley), הנמצא צפונית ללה. השהייה בעמק מותנית בהוצאת אשרה (פרמיט) התקף למשך שבוע. עלות הוצאת פרמיט -; 100 רופי בסוכנויות הנסיעות הפזורות בעיר. חמש בבוקר. הדרך לתחנה חשוכה, "אפילו הציפורים עוד יושנים על העצים". עוברת את השוק הריק, מסובבת כמה גלגלי דאהרמה כדי להתעורר ועולה על האוטובוס, מוכנה לשש שעות של נסיעה צפופה וטילטולים רבים. משמאלי יושב נזיר ומימיני מיגל -; בחור ספרדי, שחקן כדורגל ומתכנן כבישים בעברו ובעל אינסוף עיסוקים בהווייתו. מיגל יושב ליד החלון וכל פעם שנגלה הנוף, בין אם זה נחל שוצף, מדבר עצום, הר מושלג או מפל גבוה הוא תופס את הראש וצועק "פוטה מדרה"!

 גם הדרך לעמק נוברה עוברת בקרדונג-לה, אלא שהפעם הפיסגה כולה מלאה שלג, וכך גם המדרונות היורדים מהפיסגה. ובכלל, אם הייתי צריכה לתאר את עמק נוברה במשפט, הייתי אומרת: שלג במדבר ועננים נמוכים מההרים. הגענו בשעות הצהריים לעיירה דיסקיט (Diskit) והתמקמנו בגסט האוס. אני ומיגל החלטנו לטייל יחד, אני מסבירה לו על המזרח התיכון והוא מסביר לי על סייסטות וטאפאס. בחלק העליון של דיסקיט נמצאת סטופה (מקדש) גבוהה ולידה מנזר גדול. עלינו לסטופה קצת לפני השקיעה מה שיצר משחקי אור וצל של העננים והשמש כאשר כל זה מוקרן על ההרים הגבוהים שמקיפים את עמק נוברה. זה היה מראה מסתורי -; כאילו השמש כותבת בשפת סימנים של אור על גבי ההרים. ניסיתי לקרוא מה כתוב, עדיין לא הבנתי.

 למחרת הלכנו לכפר הונדער (Hundar) מרחק של 7 ק"מ מדיסקיט. בהונדר ניתן לעשות טיולי גמלים בדיונות המקיפות את הכפר. אנחנו בחרנו ללכת לאורך הנחל המוביל לדיסקיט, עוברים משפחות הודיות ביום פיקניק על שפת הנחל. מי שיסתובב קצת בכפר עצמו יוכל לגלות מאפיה מקומית קטנה ולקבל לחם ריחני עטוף בנייר עיתון.

 עוד לילה בדיסקיט (כולל ירח מלא שזורח מעל המנזר ומאיר את העיירה כולה), ומיגל ואני על הגג של הלוקאל בדרך לכפר סומור (Sumur). אחד הדברים שהכי הקסימו אותי בעמק נוברה (ובסומור בפרט), זה האופי של חיי הקהילה שם. כל מי שעולה לאוטובוס זוכה בברכות וקריאות "ז`ולה!!" - אווירת כפר בה כולם מכירים את כולם, הרבה חיוכים ושיחות קטנות, הרבה צחוק באוויר. בשונה מהאוכלוסיה בלה, כאן התושבים נשארים בכפרים גם בעונה המושלגת. בלה מרבית בעלי העסקים מנהלים עסק אחד בעיר ועסק שני בדרום הודו, גואה למשל, כך שבחודשי החורף אינם נמצאים בעיר. בכפרים זה עובד אחרת. הם עוברים יחד את החורף, מעבדים את האדמה, הולכים לבית-ספר, חיים חיי קהילה מלאים. זה מורגש בחיבור בין האנשים, במסורות הקטנות שקיימות שם, באסיפת הגברים המקומית שמתרחשת כל בוקר במרכז הכפר, בידיעה שבעלת דוכן הצ`או מיין קונה בבוקר חמאה בקיוסק של המוכרת שתבוא בצהריים לאכול אצלה במסעדה, בכך שכולם יודעים להסביר לך איך מגיעים לכל מקום בכפר, אבל אין להם מושג באיזה ימים אפשר לתפוס אוטובוס חזרה ללה.

בסומור נמצאת גומפה גדולה ומרשימה מאד, שהדלאי לאמה ביקר בה ב2003 ולידה בית-ספר יסודי לנזירים. בחדרים המרשימים ישנם ציורי קיר עתיקים ופסלים שונים של בודהה ומהגג אפשר לראות את הנוף הצפוני של עמק נוברה. חזרנו לכפר, עוברים בגלריית הציורים הטיבטית של בעל הגסט האוס שלנו ואוכלים צ`או מיין אצל אנמי -; הבחורה הנפאלית שמאכילה את כל הכפר. טיול קטן בשבילי הכפר מגלה שדות חיטה ועצי מישמש, ותעלות מים קטנות לאורך כל הכפר.

 אני ומיגל קורעים את עמק נוברה ומגיעים לכפר האחרון -; פאנאמיק (Panamic) המרוחק מסומור 24 ק"מ. מי שמעוניין במעיינות חמים ייצטרך לרדת מהאוטובוס במרחק קילומטר לפני הכפר ולעלות במעלה ההר (או פשוט לשאול מקומי על האוטובוס). אנחנו לא הגענו לשם אבל הגענו לפאנאמיק עצמה, שם התפצלנו: מיגל הלך לטייל בכפר ואני החלטתי לטפס על הר בולדרים שנקרה בדרכי. הנוף הזה לא עוזב אותי. הכפר הירוק באמצע המדבר, הגומפות הלבנות שנראות כמו קרמבו, הנהר שאין לו סוף וההרים האלה, שגבוהים יותר מהעננים.

לתחילת הכתבה

הדרך חזרה ללה ולמנאלי

את הדרך חזרה מעמק נוברה עשינו בהתארגנות כמעט עצמאית. אמנם אנשי הכפר אמרו לנו שיוצא אוטובוס ללה בשעה תשע בבוקר, אבל למעשה לא אוטובוס ולא סימן לאוטובוס. נדחסנו לג`יפ עם עוד תשעה מקומיים וכך עשינו את הדרך חזרה, שוב בצפיפות וטילטולים. חזרנו ללה. מיגל ואני נפרדנו: אני ממשיכה עוד מעט למנאלי והוא מתכנן לחזור לאירופה דרך היבשה -; פקיסטן, אירן, טורקיה. יש דברים שאנחנו, הישראלים, יכולים להמשיך לחלום עליהם.

 שוב להתרגל ללה. הנוחות, המסעדות, חנויות הספרים והמזכרות. אני קונה כרטיס אוטובוס למנאלי (Manali) ומנצלת את הימים האחרונים במחוז לאדאק. לוקחת לוקאל לטיקסיי (Tiksey) ומגלה שהכרטיסן עוד זוכר אותי מהריקודים בכפר שה. הבחורה שיושבת לידי מספרת לי אגדה מקומית שכאשר האיש שבנה את הארמון בלה (Leh-Palace) סיים את מלאכת הבניה, הוא חתך את יד ימינו כדי לא לבנות ארמונות כאלו יותר. לאחר שלוש שנים בנה את הארמון בטיקסיי. אין לי מושג איך בונים דבר כזה ביד אחת, כי הארמון בטיקסיי הוא מבנה ענק. אם נודה על האמת, בטיקסיי אני כבר מרגישה שובע מכל זה. הבודהה במקדש ענקי -; בגובה שתי קומות. כולו עטור זהב ואבנים. אני כבר לא מצליחה להכיל יותר את הגודל, הצבעים והעושר הרוחני הזה. וזה בדיוק הזמן לשנות מקום.

 ברגעים אחרונים לפני שאני חוזרת להימצ`ל פארדש אני נפרדת מלה, קצת קניות אחרונות בשווקים הטיבטיים, טיפוס לשאנטי סטופה, הפעם בשקיעה, ביקור נוסף בחנות הספרים הממכרת במיין בזאר, קונה קצת משמשים לדרך (הפרי הרשמי של מחוז לאדאק), שולחת גלויות לדודים ולדודות, ולבסוף עולה בחמש בבוקר לטוריסט באס שייקח אותי למנאלי.

הנסיעה למנאלי, 470 ק"מ שנמשכים יומיים וכוללים עצירת לילה במחנה אוהלים. שעה אחרי שיצאנו ללה אני פוקחת עיניים ומגלה ששלג מתחיל לרדת. השלג הזה לא מפסיק לרדת עד הערב. פתאום האוטובוס עוצר וכולנו צריכים לרדת ממנו. הסיבה -; הכביש חלק או משובש מדיי. כל הנוסעים יורדים מהאוטובוס. קור מקפיא. חוצים את הדרך (כביש זו לא המילה המדויקת) בשלג. אני נועלת סנדלי שורש. קר לי נורא. האוטובוס מצליח לעבור את קטע הדרך הזה מבלי לשקוע ואנחנו עולים חזרה. אבל לא להרבה זמן. מדי פעם זה חוזר על עצמו -; עצירה, ירידה מהאוטובוס, הליכה בשלג, וחזרה לאוטובוס. נוסיף על זה שתי עצירות לבידוק דרכונים, עצירה אחת בדאבה, וכמה עצירות שירותים (בנות בנות שבא לבכות).

חניית לילה מתבצעת באמצע שומקום במחנה אוהלים מושלג לחלוטין. בארוחת הערב מודיעים לנו שהשלג כבד מאד והדרכים חסומות וכרגע לא ברור מתי נצא שוב אל הדרך למנאלי. אני לובשת שני זוגות מכנסיים וחמש חולצות, קבורה מתחת שתי שמיכות באוהל ורק מקווה שהשלג יימס ולא נצטרך לעשות כאן עוד לילה.

ואכן, כשעולה הבוקר, אנחנו יוצאים שוב אל הדרך, בעיכוב של שלוש שעות. גם היום זו דרך משובשת וקשה. כשמגיעה משאית מולנו האוטובוס עוצר ונוסע אחורה עד למקום בו המשאית יכולה לעבור. חצי קילומטרז` עשינו ברוורס. הסבלנות מתחילה לפקוע, החושך כבר יורד, הדרך לא נגמרת, כל היום אוכלים אוכל של נסיעות ויחד עם כל אלה קיימת מין אחוות אוטובוס נעימה כזו. כמו לחזור מאוחר הביתה אחרי הטיול השנתי. קוריאנים, גרמנים, צרפתים, הודים וישראליים עולים על אוטובוס. זה מתחיל להשמע כמו בדיחה.

 מגיעים למנאלי קצת לפני חצות. האוטובוס עוצר ליד הרחוב הראשי ואותי ישר תופסת חנות שתי קומות של "אדידס". מנאלי נפוצה מאד בקרב התיירות המקומית והרחובות הומים אדם. אנחנו לוקחים מונית לאולד מנאלי (Old Manali), האזור הנחשב שקט יותר ובעל גסט האוסים מרוחקים מכל ההמולה. בירידה מהמונית אני מרגישה כמו בשינקין. עברית ברחוב ועברית בשלטים, שוקולד פרה בחנויות, ג`חנון בשבת וחנויות בגדים. מנאלי היא תחנת מעבר להרבה תיירים (בעיקר ישראלים) בדרכם לספיטי וקינור, דארמסאללה, לה ויעדים נוספים אחרים. האינטרנט המהיר, המסעדות, החנויות והנוף שאולד מנאלי מציעה, לפעמים מפתים להשאר שם קצת יותר.

מצאנו גסט האוס מרוחק, שנמצא ליד בית ספר יסודי, כל ערב משחקים שם כדורעף. הנוף פונה לואשישט
 (Vashisht), כפר קטן ליד מנאלי. אחרי המדבר של לה, אני רואה מהמרפסת הרים מכוסים ירוק, נוגעים בשמיים עם עננים. למטה בחצר גדלים עצי תפוחים ואגסים. מבקשים שלא נקטוף. מזג האוויר בלתי צפוי, השמש יוצאת בבוקר, נעלמת בצהריים ובלילה הגשם יורד. בוואשישט אני מוצאת כמה מקדשים הינדיים במרכז הכפר, מרחצאות חמים לגברים ונשים שמדיפים ריח גופרית חזק, מפלי מים, ומספר מרכזי מדיטציה. משום מה אני לא מתעכבת שם יותר מדיי וחוזרת לאולד מנאלי, פוגשת בדרך פיל, מוכר צמר גפן מתוק, כמה קופים וכמה פרות. אני לא ממליצה לבנות להסתובב בין ואשישט, מנאלי ואולד מנאלי לבד. כל מיני טיפוסים מדי פעם שולחים ידיים או קצת מציקים. כדי להימנע מומלץ ללכת בזוגות או עם מישהו.

 הצורך בתיקון בעמק פאראוואטי מניע אותי לעזוב את מנאלי ולהמשיך הלאה. אני אורזת את התיק ויוצאת אל הכפרים. זוכרים את ההיא שהגיעה מדלהי לקאסול, חטפה שוק וברחה? עכשיו היא חוזרת. הפעם זו בטח תהיה חוויה אחרת, אחרי חודשיים בהודו, קצת שונה, קצת משונה, הנה אני באה.

לתחילת הכתבה

הטיפים של גילי

  1. גסט האוס בדיסקיט: Olthang guest house
     מלון וגסט האוס בחלק העליון של העיירה (לא באזור הדאבות והחנויות), קרוב לסטופה. נקי ומסודר. הוט באקט. לידיעתכם -; החשמל נפסק בעמק נוברה ב23:00 בלילה. טלפון: 220025
  2. גסט האוס בסומור: Ksar guest house
    גסט האוס ואוהלים להשכרה. המקום נפתח ביוני 2007. לבעל המקום חנות וגלריה לציורים טיבטיים בכניסה לכפר. מקום מקסים ובעלים נחמדים.
     בינתיים אין טלפון או אי-מייל אבל כל אחד בכפר מכיר...
  3. חנות טבע ומיחזור בלה: Dzoma
     חנות למוצרי טבע ומזון בריאות הממוקמת ממול הכניסה למיין באזאר בלה. החנות מאפשרת מילוי מים בבקבוקים תמורת 7 רופי, מיחזור בקבוקי זכוכית ופלסטיק, מיחזור בטריות וכן מציעה את התוצרת החקלאית המקומית (שקדים ומישמשים). מומלץ וחשוב.
  4. שליחת חבילות לארץ: שליחת דברי דפוס זולה משמעותית משליחת חבילה רגילה, לכן אם קניתם ספרים מומלץ לשלוח אותם בנפרד. הסכום עומד על 90 רופי לקילו דברי דפוס לעומת 500 רופי לקילו ראשון בחבילה רגילה. משך הזמן הוא שלושה חודשים. מומלץ לשלוח ממנאלי אחרי קניות הספרים בלה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הודו