רישיקש
כשסיפרתי לאנשים שאני נוסעת לרישיקש (Rishikesh) אמרו לי: "רישיקש? עכשיו? חם!" עניתי לכולם: "אז מה, גם בארץ חם" והמחשבה על להשתזף על גדות הגנגס נראתה מפתה מתמיד. הגעתי מבונטאר להרידואר (Haridwar) אחרי נסיעת לילה ויום בת 20 שעות, שם כבר קיבל אותי החום הנוראי הזה, שכל כך שונה ממזג האויר בצפון. כדי להגיע לרישיקש נדחפתי בין הנוסעים הרבים ללוקאל באס נוסף לנסיעה בת שעה.
לאורך הדרך, וככל שהתקרבנו להרידואר, הלכו בצד הדרך אנשים צעירים ומבוגרים בלבוש כתום הנושאים סוכות צבעוניות שעליהן תמונות של אלים הודיים. מאוחר יותר התברר שאלו עולי רגל שצועדים מכל רחבי הודו לרישיקש או הרידואר במסגרת פסטיבל שיווה השנתי הנמשך חודש ימים. הסוכות הנישאות מיועדות לטקסים דתיים במהלכם ממלאים אותן מים מנהר הגנגס הקדוש. ככל שהתקרבנו לעיר, מספר עולי הרגל עלה והפך לקבוצות-קבוצות שצועדות במרץ ומדי פעם אחד מהם צועק להם משהו וכולם עונים לו במקהלה "בום בום". בצד הדרך היו מדי פעם תחנות לאותם עולים לרגל -; סככה מוצלת ובתוכה מעמד לאותן סוכות צבעוניות.
ברישיקש הוריד אותי נהג ריקשה באזור הלקסמנג`ולה (laxmanjulah) וכשהתחלתי להסתובב באזור לחפש גסט האוס ראיתי שהרחובות מלאים תיירים הודים ושוב -; אנשים בלבוש כתום, רובם צעירים, מסתובבים בחבורות ולא מפסיקים לצעוק סיסמאות וקריאות "בום" בהתלהבות רבה. כמו חבורת ילדים במחנה קיץ בלבוש כתום. קיץ 2005 בגוש קטיף נראה קרוב מתמיד...
אחרי התברברות בחום הגדול מצאתי גסט האוס. הנחתי את התיק ונשכבתי על המיטה תחת המאוורר שכל כך נחוץ פה. שואלת את עצמי אם כאן אני רוצה להיות. פתאום הצפון היה נראה מפתה יותר מהמקום הצפוף והלח הזה העמוס באנשים ולא נראה שיש בו תיירים בכלל. אולי בכל זאת לא הייתי צריכה להגיע לכאן שלא בעונה? החלטתי שכנראה אני פשוט הלומה מכל הנסיעה הקשה הזאת וידעתי שיציאה לעיר להבין מה הולך פה תסדר לי כמה דברים בראש.
התחלתי לרדת ברחוב הצר עד שהגעתי ללקסמנג`ולה -; גשר תלוי העובר מעל נהר הגנגס ומחבר בין שתי הגדות. הגשר צר יחסית ובו זמנית יעברו בו אנשים, אופניים וקטנועים. התנועה עליו איטית וצפופה הן בגלל שהוא צר והן בגלל שלפעמים אנשים מחליטים לעצור ולהצטלם על רקע הגנגס מה שמצריך עצירה לטובת התמונה והמצטלמים. מנסיון למדתי שלפעמים אותם 40 מטר של גשר יכולים להתמשך על פני 10 דקות בשמש חזקה או במונסון רטוב.
התיירים הזרים הראשונים שפגשתי היו אסף ואביב -; חברים ותיקים מלאדאק, שראו את מבט השוק בעיני וקראו לי להצטרף אליהם לביקור באשראם של הביטלס. הגענו לשער, שילמנו 20 רופי כל אחד לאדם הרגזן שגר במקום הנטוש ונכנסנו. המעבר למקום שקט וירוק אחרי צעידה בת 40 דקות בעיר הומת האנשים והרעש ומזג האויר שנהיה סביל אחר הצהריים כבר גרמו לי להרגיש הרבה יותר שפויה. זה היה כמו להכנס לסצנה מ"סוד הגן הנעלם". הלכנו בין צמחיה סבוכה, מבנים עגולים, גנים קטנים והרגשת סוד ומסתורין באוויר. אפשר ללכת לאיבוד במשך שעות בין החדרים, מבני האבן, המרפסות, והמקדשים הקטנים. אנחנו התמקמנו על כיפת אבן, ראינו את השקיעה על הגנגס וניסינו להחליט איזה שיר של הביטלס הכי עושה לנו את זה כאן. לאשראם הזה חזרתי כמה פעמים, כשהייתי צריכה תחושת שקט, מסתורין וחופש מכל ההמולה והמהומה שברחובות (ודרך אגב, מבחינתי זה השיר A day in the life).
מים, מונסון ויוגה
היומיים שאחרי זה עמדו בסימן מים. ברישיקש יש שלוש דרכים להתקרר מהחום והלחות: הראשונה היא להגיע למפלים השונים הנמצאים במרחק קילומטרים ספורים מלקסמנג`ולה, השניה היא לטבול בגנגס והשלישית היא מונסון שישטוף אותך מראש ועד כף רגל.
המפלים הראשונים אליהם הגענו היו מרוחקים כ-8 ק"מ מלקסמנג`ולה וטיפסנו אליהם כ-20 דקות. בריכות מים, נטיפים וצמחיה טרופית מסביב סידרו לנו שהייה קרירה למשך שעתיים בערך. כשהתחלנו לרדת למטה התחיל מונסון חזק שהצריך המתנה של שעתיים נוספות בצ`אי שופ שעל הכביש. את היום סיימנו בפוג`ה (טקס דתי) על הגנגס. הפוג`ה מתקיימת כל יום בשעה שש וחצי, או ליתר דיוק, בשקיעה, ואליה מגיעים מאמינים ועולים לרגל ששולחים פרחים ונרות על המים בתקווה לברכת שפע ומזל. את הטקס מלווה מוזיקה וריח קטורת חזק באוויר ובין המאמינים והצופים עובר נחש אש שגם הוא מסמל את המזל והשפע, כמובן תמורת כמה מטבעות.
אל המפל השני שמצידו השני של הגנגס, טיפסנו למחרת בעיצומו של מונסון סוער, נזהרים לא להחליק ונחושים להגיע אל המטרה. היופי בגשמי המונסון הוא, שבהתחלה הוא קצת מציק ומדאיג, ואחרי 5 דקות כבר לא שמים לב אליו והוא נהיה חלק בלתי נפרד מהטיול בין הירוק, המים הזורמים והאבנים החלקות. בירידה מהמפל, סחוטים ורטובים אנחנו מנצלים הפוגה זמנית בגשם ונוסעים מלקסמנג`ולה לשוק ברישיקש ולגדת הנהר. על הגדה ניתן לראות פסלים של שיווה ושאר אלים, ודוכני מכירת זרי פרחים וקטורות לפוג`ה שתתקיים גם כאן בשקיעה. מזג האוויר הוא המתווה של סדר היום ותכנונים מבצעים בבוקר רק לפי העננים בשמיים. במלים אחרות - שתינו הרבה צ`אי לפני שהתאפשר לנו לחזור ללקסמנג`ולה...
רישיקש היא בירת מרכזי היוגה של הודו. אני מצאתי מרכז שמתאים לי בלקסמנג`ולה שההגעה אליו מהגסט האוס נמשכת חצי שעה וכוללת חציית הגשר, הליכה ברחובות העמוסים אנשים, ג`יפים וקטנועים ומפגש עם אותם עולי רגל כתומים שממהרים לשלוח ידיים אל עבר תיירת מערבית (אתם יכולים לנחש בדיוק לאן), מבקשים להצטלם אתי, לוחשים הצעות מגונות באמצע הרחוב או נתקלים בי "בטעות". אז אחרי הדיפת כתומים, התחמקויות מידיים ובריחה מג`יפים שנוסעים מהר מדי ברחובות, אני נכנסת לשיעור, מתרגלת יוגה, מותחת את עצמי עד כדי תוספת 4 ס"מ (בגובה, בגובה) ומגיעה למצב אום-שאנטי מוחלט. חבל שבסוף השיעור צריך לצאת חזרה לרחוב וכל הרוגע הזה מתפוגג...
וזה המקום לציין, שאני, ברישיקש, חטפתי את שוק הודו מחדש. עם כל התסמינים. עם הרצון לבכות או לחזור הביתה או לעזוב למקום אחר, עיר אחרת. אבל התעקשתי להשאר, להרגיש, להיות בתוך זה, להתמודד, לא לוותר וכל אותם דברים שאת אומרת כשאת מנסה לשכנע את עצמך. אבל האמת היא שקצת סבלתי. לא נוחות לי ההתקלויות בכתומים, לא נעים לי להדוף מעליי ידיים ומבטים ולא מתאים לי לצאת לרחוב העמוס ולהרגיש שאני יוצאת לשדה קרב וכל האגרסיות שלי משתחררות. ונוסיף על זה את החום והלחות והמונסונים שמשנים כל תכנית כמו נסיון לנסוע לעמק הפרחים (Valley of flowers) או למקור הגנגס -; הגנגוטרי (Gangotri). כל אלו נדחו על הסף כיוון שהדרכים נחסמו עקב המונסונים הרבים שפקדו את האזור.
הרידואר
אסף מזהה אצלי אי שקט, תוצאה של החום, הצפיפות ברחובות והצוואר שנתפס לי כשעמדתי על הראש ביוגה, ומציע לי לנסוע איתו לפוג`ה בהרידואר. הרידואר היא עיר קדושה על גדת הגנגס, המרוחקת 24 ק"מ מרישיקש. אנחנו נוסעים לשם אחר הצהריים נעים נטול מונסון על האופנוע שהוא שכר כאן (החלטה חכמה מאד שמונעת ממנו את ההסתובבויות וההתקלויות המיותרות בחום ברחובות הלקסמנג`ולה). אני נשבעת לכם ששמעתי אותו שר את "באה מנוחה ליגע" בדרך, ועם השקיעה והרוח בפנים הרגשתי לרגע שאני רוכבת על אופנוע בשדות עמק יזרעאל... טוב, נסחפתי.
הרידואר מלאת עולים לרגל, פי 5 מאשר רישיקש. הם נאספים בשעת השקיעה על גדות הנהר כאשר שוטרים מנתבים את הצופים ומשתתפי הטקס. חלקם טובלים בנהר, חלקם שולחים את הפרחים על המים וחלקם צופים על הטקס ממרחק. האוירה קסומה ומיוחדת -; המים מוארים באור הנרות והשמש נעלמת מבעד לעננים. אחרי הפוג`ה אנחנו מסתובבים בשוק הצבעוני וההומה, אוכלים פורי עם סבזי (בצק מטוגן ותבשיל תפוחי אדמה חריפים אש), שותים צ`אי ומנשנשים קוקוס. אכן ערב קסום בהרידואר.
אבל החזרה לשיגרה בלקסמנג`ולה לא מניבה טוב. משהו שמתחיל בגירודים מעצבנים ברגליים והופך לפצעים כואבים. אני מנסה להגיד לעצמי שזה שום דבר, כנראה פשפשים בגסט האוס, אולי גירדתי יותר מדי. אבל הפצעים הולכים וגדלים וכואבים נורא וכשהם מגיעים למצח. אני מבינה שיש כאן בעיה...
שתי בנות מהיוגה שולחות אותי לרופא האיוורודי בלקסמנג`ולה. "הוא קוסם, הוא יעזור לך". אני מגיעה אליו בבוקר, מורידה את הכובע, חושפת את המצח ומראה לו את הרגליים. הוא לא נראה מתרגש ונותן לי מיני משחות ותכשירים וכדורים טבעיים ואומר לי שזה שום דבר ויסתדר. עובר יום ועוד יום ואין שינוי. אני בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים ואת הפנים מסתירה בכובע רחב שוליים, מבקרת את הרופא יום אחרי יום. הוא חובש לי את הרגליים, ממשיך לתת לי כדורים ולנסות להרגיע אותי, אבל אני רואה (ומרגישה) שאין שינוי. באופן מקרי (או לא) בגסט האוס שלי נמצאים לא פחות מ-4 סטודנטים לרפואה מהארץ, ואני הופכת להיות מוקד התעניינות בעיניהם, הם שואלים מה הבעיה ואיך אני מטפלת וכולם מייעצים לי עצות שונות ומשונות.
אלו הימים האחרונים ברישיקש. מצב רוח ירוד, מצב פיזי כואב, חום לחות ולכלוך, ואין שינוי. ההיי-לייט של היום הוא שיעור יוגה וביקור אצל הרופא. אני תולה כביסה ומתחיל מונסון. כולם הולכים לרבוץ בגנגס ואני לא יכולה מפני שהרגליים חבושות ומרוחות שמנים ומשחות שונות ומשונות, רוצה לנסוע לעמק הפרחים והדרכים חסומות, רוצה להכנס לאינטרנט ומתחילה הפסקת חשמל. כל הסימנים צועקים לי לשנות מקום ומהר. אמנם קניתי כרטיס רכבת לווראנאסי, אבל החבר`ה בגסט האוס רואים את מצבי ומייעצים לשנות יעד, לעלות למקום יבש וקריר ולא להמשיך למקום חם, לח ומלוכלך יותר. ואני כל כך חלמתי להגיע לווראנאסי...
לא יודעת אם להצמד לתכנית המקורית או לשנות יעד, וכואבות הרגליים, וכואב הראש וכמובן שמכאן המפלט הסופי הוא טלפון הביתה שמוציא ממני את כל הדמעות והתסכול על אותה שהייה קשה ומעצבנת בעיר שאמורה להיות קסומה ומיוחדת. אמא אומרת: לעלות חזרה צפונה, ללכת לבית חולים, להרגע, לדווח לה ממצאים. אי אפשר לעמוד מול אמא.
אוטובוס לשימלה
כעבור שלוש שעות אני על האוטובוס לדרהדון (Derahdun) ומשם, חזרה צפונה, עולה לעיר שימלה (Shimla) בירת הימצ`ל פארדש. כנגד כל התוכניות, בלי הרבה מושג מה הולך להיות, וכנגד כל הגיון. מצד שני, מי פועל בהודו לפי ההגיון?!
לילה קשה, מטלטל וכואב עובר עליי בלוקאל באס לשימלה, הכדורים של הרופא האיורוודי עושים בבטן שלי שמות, ההודי שלידי נרדם עליי והרגליים כואבות נורא, אבל בבוקר, אני רואה שוב גבעות ירוקות ונוף קצת מוכר ומחייכת. "איי לאב הימצ`ל" בהחלט יכול להיות הסטיקר המתאים למסע הזה.
עם העליה לרחובות שימלה, דרך השוק הצבעוני והאויר הקריר והנקי, אני מרגישה שהגעתי למקום הכי מתאים שיכולתי לאחל לעצמי. למרות העובדה שאני עדיין הלומת נסיעה, אני יודעת שהלקח נלמד: לא נשארים במקום שלא טוב בו, לא מתעסקים עם בריאות, וממרחק יבשות וימים, אמא עדיין תדע לתת עצה טובה.
מה יקרה עכשיו? איפה מוצאים פה בית חולים? מהו אותו חיידק שתקף אותי? האם זהו סניף של דומינוס פיצה או שאני חולמת?! יכול להיות שזו חנות של אדידס? איך ממשיכים מכאן את הטיול? לאן פניי מועדות? אני נשארת עם השאלות והולכת לתפוס שינה קלה, כשאתעורר, אמצא את התשובות.
