רגע לפני ניו זילנד
את החוויה ההודית עדיין לא עיכלנו לגמרי. ממש כמו שקרה לנו אחרי שאכלנו בשר בפעם הראשונה אחרי חודשי הצמחונות הרבים בהודו. לכן המלים שיכתבו כאן לא ידברו על הודו עצמה אלא על מה שהודו גרמה לנו. לוקח זמן להאיר חוויות מסוימות, להניחן בפרופורציה הראויה ולסדר את הזכרונות. הן את הזכרונות הפרטיים והן את המשפחתיים. אנחנו חמישה, כל אחד וזוית הראיה שלו, כל אחד ונטיתו הטבעית. יש בינינו הנוטים להוסיף לחוויות מסוימות סומק בריא ורענן ויש המדגישים דוקא את הצללים. והיו לנו חוויות רבות: טיילנו במקומות רבים ומגוונים, פגשנו תרבות מסעירה, מטלטלת, צבעונית וקשה לעיכול, ראינו קצת מהודו האחרת זו שאינה נגלית לעיניי כל מטייל מכיוון שבחרנו במסלול שונה משל רוב המטיילים, פגשנו אנשים רבים, מקומיים וישראלים שהותירו בנו חותם, ובעיקר פגשנו את עצמנו.
משפחה מטיילת זו עבודה יומיומית, תשכחו מאופוריה מתמשכת, האושר קיים, אבל לפעמים צריך לעמול קשה כדי להשיג אותו. תוכניות מתבטלות, מסלולים משתנים, חווים הרבה פרידות- מאנשים, ממקומות. ואסור לשכוח כי לכל אחד אהבות ושנאות, לכל אחד הרגישויות שלו והרצונות שלו ולעתים פרצי הגעגועים למשפחה שנותרה בארץ. והנה דווקא בהודו, האינטנסיבית, הלוהטת והתובענית עברנו תהליכי גיבוש משפחתיים- התמודדנו עם קשיים, הבשלנו והתעצמנו. כל אחד מאיתנו עבר תהליך של צמיחה, של פתיחות, של קבלה והתבגרות וזה הערך המוסף של כל העניין. הפכנו לגוף אחד מלוכד, לא צמד הורים שגורר שלושה ילדים ברחבי הודו, אלא משפחה שמחליטה, מתכננת ועושה. סיימנו שלב אחד ואנחנו בתחילתו של שלב חדש. נפרדנו מהודו וכעת אנו עושים את צעדינו הראשונים בניו-זילנד. עבור רמי ועבורי זו שוב חוויה מרגשת של חזרה למקום אהוב, עבור הילדים זהו הלם תרבותי נוסף, אך מהסוג הנפלא ביותר.
רכב בהודו- האם כדאי?
רמי מסכם את החוויה: כמה מילות סיכום על החוויה של קנית רכב בהודו וטיול איתו. הרצון לקנות רכב ולטייל איתו ישב לנו על הווריד מהרגע שהחלטנו על הטיול. חקרנו בפורומים השונים ושאלנו שאלות ומתוך מעט המידע שקיבלנו, התברר לנו שמעטים טיילו עם רכב פרטי ועד כמה שידוע לנו, לא נכללו ביניהם משפחות עם ילדים. הבנו שנצטרך להתגלח על הזקן שלנו, שינסנו מתניים, זקפנו סנטר וקדימה לדרך.
ברגע שהגענו למלון בדלהי איפסנתי בו את ענת והילדים והתחלתי בחיפוש אחר הרכב בר המזל שיהיה שלנו, אז גם התחלתי להבין את גודלה והיקפה של המשימה. בהודו כל דבר, אבל ממש כל דבר הוא תהליך נפרד עם חוקים משלו, אם אתה לא מכיר את התהליך או את החוקים אתה עשוי להיות בצרה. ביליתי בדלהי את רובו המכריע של זמני בין סוחרי הרכב השונים. הם רצו לעזור לי אבל יותר מזה הם רצו לעזור לכיסם ואת הגרוטאות המקרטעות שניסו לדחוף לי תחת השם הכולל "מכוניות" סרבתי לקנות.
פה אני חייב לתת הסבר, עד כמה שאני יודע (לא מצאתי אחד שממש ממש אורים ותומים שידע לאמר לי), טסט לרכב עושים בהודו אחת ל-15 שנים, תוסיפו לזה שההודים מוכרים את הרכב כמות שהוא, זאת אומרת אם לרכב חסרה דלת בעת המכירה, הקונה משלם עבורה ומחירה אינו מקוזז ממחיר הרכב, בנוסף, וזו נקודת מפתח לכל דבר בהודו ועליה רצוי וצריך לבסס את הרעיון של טיול עם רכב אין בעיה שאינה ניתנת לפתרון בעזרת שוחד. נקודה זו עומדת לרעתך כשאתה קונה את הרכב כי אין בקרה על מצבו על-ידי הרשויות, מצד שני כל בעיה פורמלית, כל עיקוב וכל התקלות חלילה עם שוטר נפתרת בקלות רבה. (נכון, אני יודע, אני מטיף לעבריינות, אבל כך עובדת המדינה הזו ומי שרוצה לחרוג טיפה ממסלול המטיילים הקבוע ולטייל קצת אחרת כדאי לו לאמץ את חוקי המדינה). כך שאתה פוגש בהודו רכבים במצבי צבירה שונים ומגוונים כמו שכבר תיארתי בכתבות הקודמות.
תוסיפו לכל הנזכר את כמות הניירת הבלתי נגמרת ואת העובדה שאנחנו כתיירים לא יכולים להיות הבעלים של הרכב כך שצריך הסכם בינינו לבין אזרח הודי שהרכב אמנם רשום על שמו אבל הוא שלנו, כשאת החוזה צריך להכין עורך דין (כמובן שאנחנו שילמנו את שכרו), טפסי מכירה מוכנים מראש (טופסים 28,29,30), ביטוח והנה אתם מוכנים לצאת לדרך. כמובן שרצוי לעבור במוסך ולתקן את הדרוש תיקון אבל זה פרט שולי ולא נרחיב עליו את הדיבור.
עד כאן הקשיים שניצבו לפנינו לפני שאחזנו בהגה, על הקשיים בכביש כבר כתבתי ולא אלאה אתכם שוב, רק אציין את כלל הברזל שהנחה אותי בעת הנהיגה, לוותר, תמיד לוותר, החיים שלנו הרבה יותר חשובים בשביל לסכן אותם במאבק על זכות קדימה בכביש, וכל כמה שזה מעצבן ומרגיז וכל כמה שקיללתי לפעמים את הנהגים האחרים בסופו של דבר תמיד ויתרתי.
כשאני קורא את שכתבתי איני יכול להמנע מהשאלה "אז למה לעזאזל לטייל עם רכב בהודו"? אם שאלתי אני מניח שחובה עלי לענות: בטיול עצמאי ברכב, רואים מדינה אחרת, אנשים אחרים שאינם שייכים לרובד הדק מאד אבל המהותי מאד של שכבת הסוחרים שאיתם בעצם נתקל כל מטייל בהודו. ככל שאני חושב על כך, בכל השיחות שלנו עם מטיילים, כל מי שממש נהנה והכיר את האוכלוסיה עשה זאת ע"י התרחקות מאותו רובד של סוחרים, הרכב מאד עזר לנו במשימה הזו. הגענו למקומות בטעות, מקומות שלעולם לא יכולנו להגיע אליהם לבד, ראינו דברים מיוחדים מצד אחד וכשהגענו למקום בו לא רצינו להיות פשוט נסענו. את הנסיעות לפני קנית הרכב עשינו ברכב שכור עם נהג ולמרות שעצרנו מתי שרצינו זה בכלל לא אותו דבר כמו לנסוע ברכב משלך. הנהגים ההודים אינם מתחשבים בנוסע או בחוקי הכביש מה שגורם להעלאת מפלס הבחילה והפאניקה במקביל.
אני חושב שאת ההבנה האמיתית בערכו של הטיול עם הרכב נתן לנו שולי בנסיעה האחרונה שלנו לכלכתה כשאמר לנו שלמרות הקושי של נסיעה רצופה של יום לילה ויום ללא הפסקה ואחריה עוד יום מתיש של נסיעה, כל זה ברכב קטן יחסית עם טונות של ציוד כשבקושי ניתן לשנות את תנוחת הרגלים והטלטלות מסדרות לכם את העצמות בצורה שאף כירורג לא חלם עליה, בנסיעה הזו הוא ראה יותר מהודו ממה שהוא ראה בכל חודשי הטיול שקדמו לה. תארו לכם כמה הודו אנחנו ראינו בשלושת החודשים בהם טיילנו עם הרכב!!! עד כאן תיאור ניטרלי ככל האפשר של הבעד והנגד (אני משאיר לכם להחליט מה נגד ומה הבעד) והגיע הזמן לחשוף את דעותי האישיות, אני חושב שלמרות הקשיים שישנם והם לא קלים, ניתן להתמודד איתם עם אורך רוח ודבקות במטרה, יחד עם נהיגה זהירה ומחושבת. כדאי מאד לטייל עם רכב, הערך המוסף לו זכינו הוא משמעותי, מקומות שלא מופיעים בשום ספר, אנשים שבקושי ראו זרים וחופש פעולה ללכת לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. לאחר שהתחלתי בנהיגה ובהמשך כששוחחתי עם רוכבי אופנועים בהודו הבנתי יותר את חשיבות הרכב, רכב מדורג גבוה יותר ב"שרשת המזון" על הכביש, הוא מקבל יותר כבוד ויותר התיחסות וזה בהחלט הבדל משמעותי.
עוד נושא שסרבתי לגעת בו גם כששאלו אותי ישירות ועתה ארחיב עליו את הדיבור, הנושא הכספי, לא משנה כמה אתם משלמים על הרכב קחו בחשבון שתפסידו במכירה חלק, התחזוקה מאד זולה בהודו ולמרות ההפסד הצפוי במכירה היתרון הכספי הגדול נעוץ בהגעה ממקום למקום. רכב פרטי מוזיל עד מאוד את עלויות הנסיעה של משפחה הבוחרת לנסוע בנוחות יחסית ולא באוטובוס מקומי מקרטע, או ברכבות במחלקה שניה. למרות שלנו היה רכב יקר עם מנוע בנזין צמא והעלויות שלו נעו להערכתי בין פי 3 לפי 4 מרכב דיזל מקביל בגודלו, עדיין בהשוואה לנסיעה עם רכבות (תא ממוזג לחמישה) ומוניות, חסכנו בין חצי לשליש מעלות הנסיעה, ופה אנחנו מדברים על כסף יחסית גדול.
קצת מספרים:
קנית הרכב- 150,000 רופי
מערכת הצתה חדשה ושיפוץ קרבורטור - 3000 רופי
עורך דין- 3000 רופי
תיקון אלטרנטור- 100 רופי
ריתוך בקשת הקדמית- 30 רופי
החלפת שמן באקס האחורי- 120 רופי (כולל השמן)
החלפת צלב- 290 רופי לתוצרת מקומית , 590 לתוצרת יפנית כולל עבודה
צמיגים- 2050 רופי לצמיג חדש (הכי זול שמצאתי).למרבה הפליאה הצמיג היה 6 פלאי בסוליה ו4 פלאיי בדופן.
כיוון פרונט ושפור - 250 רופי (כיוון אלקטרוני למרבה הפליאה)
פחחות- לא ביצעתי אבל ההצעות נעו בין 400 ל- 1500רופי
צפצפה (זוג) - 250 רופי
תיקון פנצ`ר - 30 - 40 רופי
ליטר בנזין נע בין 36 - 44 רופיות, תלוי במדינה בה אתם נמצאים, דיזל עלה כ- 26 רופיות לליטר, צריכת הדלק שלנו נעה בין 6- ל9 ק"מ לליטר.
המחירים מתיחסים לרכב שהיה לנו שנחשב לרכב יקר ורק עשירים מחזיקים אותו והיחס של המכונאים בהתאם.
עוד נושא קטן שכדאי להתחשב בו זה המעברים בין המדינות, רכב פרטי לא חייב בתשלום מעבר שיכול להגיע למאות רופיות, רכב ציבורי (מונית, אוטובוס וכו`) חייב וזה כמובן נכלל במחיר.
כשאנו טיילנו 1$ אמריקאי היה כ-45 רופיות נוצצות בערך אז תחשבו לבד כמה עלה לנו. יש לקחת בחשבון שהרכבים שנחשבים בצפון מעולים, בדרום לא כל כך נחשבים ולהפך, כך שבדלהי חשבו ששילמנו מחיר טוב ובדרום צחקו עלינו ששילמנו הרבה מדי.
את הרכב נתנו לסער כך שעד לכתיבת שורות אלו אני לא יודע כמה הוא קיבל על מכירתו. אז לשורה התחתונה, לאחר כ-10,000 ק"מ בכבישים, אחרי כל הטלטלות, הפיח, התקלות, השוטרים והתאונה, אני חושב שהיתרונות גדולים מהחסרונות ומי שאוהב אתגרים כאלו בהחלט כדאי לו לשקול קנית רכב וטיול איתו או כמו שעניתי לשאלה זו פעם "יש מי שקופץ מגשר בגובה 200 מטרים לנהר כשהוא קשור לגשר בגומי של תחתונים (עיין ערך קפיצת באנג`י) ויש מי שנוהג בהודו, כל אחד וזריקת האדרנלין שלו".
מקומות אהובים
ולסיום, לאור דרישה חד משמעית של מערכת "למטייל", קרי אפרת (זכורה לכם מהכתבות הנהדרות שלה?), אנחנו מוסיפים את רשימת המקומות האהובים עלינו במיוחד:
מנאלי - הבחירה של רמי: בחרתי במנאלי וזאת למרות ריבוי הישראלים ה"נזרקים" במנאלי ולצערי, ההתנהגות של חלקם הותירה רושם רע ומוטעה משהו אצל המקומיים, המקום עצמו מלהיב ויפהפה. הטבע בהימצ`אל פרדש בכלל ובמנאלי בפרט עובד שעות נוספות על החושים והיופי הפראי אופף אותך מכל עבר. כמויות המים השוצפים בנהרות גורמים לך לעמוד נפעם ולהאנח מליון פעם ולשאול: "למה לנו אין יופי כזה?", לא שישראל לא יפה, אבל זה יופי מסוג אחר, משהו כל כך גדול שקשה לתאר במילים, הנסיונות להנציח את המראות במצלמה הינם פאתטים נוכח העוצמה הניצבת מולך ומהר מאד אתה מוצא עצמך מוותר על התיעוד ופשוט עומד ולוטש עיניים ביופיו הממכר של הטבע. נסו ותהנו.
נייניטל- הבחירה של ענת: אחד המקומות החביבים עלי היא נייניטל. להתעורר בבוקר, לשרבב ראש מחלון בית המלון ולהביט באגם החלק והשקט, מוקף כולו בהרים העטופים בכאפיה של עננים, גורמת לך לשמוט אל לסתך מטה ולבהות כמו מהופנט עד שהרוק הנוזל על רגלך מעיר אותך מהבהייה המתמשכת. למרות ריבוי בתי המלון בעיר (מעל 100 בתי מלון שזה בערך 90% מכל הבתים בעיר), עדיין נשמר האופי המיוחד של עיירת נופש מקסימה זו. לנו זו היתה חנייה מבורכת שהותירה חותמה.
גואה - המקום בו בחר רותם: בגואה עשינו שלושה דברים נפלאים: שלושה שבועות של מנוחה וכיף, שני ימי הולדת מדהימים ואיחוד משפחתי כפול. במשך שלושת השבועות בגואה היינו משאירים את הציוד במסעדה, הולכים למים לתפוס גלים, יוצאים ונחים על החוף, הולכים למסעדה לאכול וחוזרים לדירה. בחופים אין כמעט קבצנים שבאים ואומרים "פאנץ` רופי" ונדבקים לך לזנב כמו עלוקה, וזה מקל מאוד. ימי ההולדת של אמא ואילאיל היו מדהימים, מסיבות במסעדה הטעימה (הכחולה) בשקיעה, חוגגים יחד, אוכלים דגים ונהנים. גם איחוד משפחתי עם סבתא רוזה שלא ראינו אז שלושה חודשים, ודוד סער שלא ראינו שנתיים. לראות אותם שוב היה דבר מדהים ביותר, שחבל שנגמר.
האמפי - המקום הנבחר של יעלה: מהפעם הראשונה שראיתי את האמפי התאהבתי בה. אני נורא אוהבת לרוץ, לטפס ולקפוץ, לכן האמפי היתה המקום האידיאלי בשבילי לטפס. אחד מהדברים המפורסמים בהאמפי זה שאתה יכול לטפס לאיזשהו מקום ולצפות בשקיעה, בשדות האורז ובנוף היפה של האמפי, לכן אני כל כך אוהבת אותה. הרבה ישראלים אומרים שאלוהים השתולל שם, אבל אני אומרת שהאמפי היא כמו חדר של ילדים, כל הסלעים הם הקוביות המפוזרות, כל האנשים, הילדים, הפרות, המכוניות, הריקשות, האופנים והטוסטוסים, הם שאר הצעצועים. אם יום אחד תהיו בהאמפי ותראו פתאום איזשהו ענק הולך מעל הראש שלכם, תדעו שזה הילד מחדר הילדים.
אודייפור- אחד המקומות האהובים על אילאיל: אהבתי שנהגי הריקשות, המוכרים והתושבים לא עיצבנו, אם עבר לידנו נהג ריקשה והציע לנו לנסוע ואמרנו "לא", אז הוא עזב אותנו ולא נדנד, או מוכרים בחנויות מניחים בסלים פירות וירקות פחות יפים בשביל האנשים העניים שיקחו הביתה חינם ויהיה להם מה לאכול. אפילו הקבצנים לא נדנדו לנו ולא נדבקו, אם אמרנו "לא" אז הם הלכו ולא המשיכו לרדוף אחרינו. חוץ מזה אהבתי את הניירות שמקושטים בפרחים יבשים ואת הבובות שמרקידים האנשים (מריונטות) וגם את הציורים המדויקים המאד מאד יפים.
למרות שכולנו כתבנו על מקומות שונים, ישנו מקום אחד שעבור המשפחה שלנו היה המקום בהא הידיעה והוא האמפי. האמפי עשתה לנו את זה בגדול, המקום תפס אותנו בגדול. לצערנו לא יכולנו להשאר שם יותר אך האמפי תמיד תשאר אצלנו כזכרון מיוחד בטיול מיוחד ושמורה לה פינה חמה בלבנו. אנחנו לא ממש יכולים לשים את האצבע על משהו ספציפי בהאמפי, זה יותר המכלול של כל הדברים שנמצאים בה: השקיעות, הסלעים, הנוף, האוירה , הצליל של הדיג`ירידו שנוגן בשקיעה מרהיבה, האוכל הטעים ועוד. כל אלו נתפסו אצלנו באופן שונה משאר המקומות המדהימים בהם היינו בהודו ותמיד נדבר על האמפי ונזכר בה עם חיוך. אי אפשר כישראלים לדבר על האמפי בלי להזכיר את איציק, המה ורותם הקטנה מ"הבית של איציק" שהוסיפו למיוחדות של האמפי אצלנו ועל כך שמורה להם תודה.
