מרפאת השיניים בדלהי
חזרנו לדלהי לביתם של הקרביצים, למקצה תיקונים ושיפורים: נדרשנו לטפל במחשב שהושבת, בפלאפון שקרס והכי חשוב לנסות ולתקן את הנזק שנגרם לפיה של רעות לאחר שאיבדה את פלטת השיניים שלה. אצל הקרביצים גם יכולנו לרעננן את כל ציודנו ולהשתמש במכונת כביסה לראשונה בטיול, וכך גם באה מנוחה לייגע.
כשנכנסנו למרפאה עמדנו המומים. בכניסה ישבו שלוש פקידות קבלה, לפניהן אולם קבלה רחב ידיים וממוזג, המקום כולו נראה כאלו נתלש ממציאות אחרת. כל חששותינו המוקדמים בנוגע לטיפול רפואי בהודו, נמוגו כאשר נכנסנו לחדר הטיפולים הבוהק בנקיונו ומצויד במיטב המתקנים והציוד המודרני. פלטת השיניים של רעות, שנשכחה אצל משפחת קרביץ בביקורנו הקודם, אינה מתאימה כעת ובאנו להתייעץ עם הרופא המקומי לגבי אפשרויות העומדות לפנינו להמשך הטיפול. לאחר סדרת בדיקות ומדידות, הסבירה לנו הרופאה כי הפלטה הישנה חסרת ערך וכי ביכולתה להכין עבור רעות פלטה חדשה הכוללת התקני כיוון שונים. הסכמנו ולמשמע המחיר גם חייכנו. הגענו כעבור יומיים, בשעה היעודה המתינה לנו הרופאה בחדרה, התקינה את הפלטה וקראה לרופא המנהל את המרפאה, רופא השיניים של נשיא הודו בכבודו ובעצמו (כך נמסר לנו בכל אופן). הרופא בדק את הפלטה, נתן הערה לתיקון ולאחר מספר שיופים אישר. יצאנו שמחים ומאושרים.
משם המשכנו בדרכנו למרכז קניות מפואר. חיפשנו ומצאנו חנות לכלי מוסיקה, שם בדקנו אפשרות לקנות גיטרה. נכנסנו לחנות מפוארת מאוד וכעבור מספר רגעים פנה אלינו בעל החנות. התברר שאין ברשותו גיטרה קלאסית (מיתרי פלסטיק) כי אם רק אקוסטית (מיתרי מתכת). הבטנו על הקירות וראינו הרבה תמונות של חברי להקת הביטלס וביניהם בולט בחיוכו אותו בעל חנות, כשהוא כמובן צעיר יותר. מסתבר כי הברנש שמדבר אתנו, הוא ולא אחר, האיש אשר קיבל והדריך את חברי הלהקה בצעדיהם המוסיקליים הראשונים בהודו. התרגשנו, הרגשנו שאנחנו מדברים פנים אל פנים עם חתיכת הסטוריה. רעות לא חדלה למלמל "אני לא מאמינה, אני לא מאמינה" ואריה לא הצליח לסגור את פיו הפעור. האיש כיבד אותנו בהופעה פרטית על הסיטר ובסיפורים על "מאחורי הקלעים" עם ה"ביטלס".
למחרת נסענו למשרד נסיעות במיין בזאר על מנת להתייעץ ולהחליט על המשך דרכנו. לא הספקנו להניח את הרגליים על הקרקע וכבר הסתערו עלינו ספסרים, מתווכים, מוכרי כרטיסים, עלוקות ועוד. נדמה כי כל תושבי דלהי התכנסו ובאו על מנת לנסות להרוויח כמה גרושים מהעסקה הממשמשת ובאה. אנשים דחפו אותנו למשרדים ואחרים משכו אותנו החוצה תוך קריאות גנאי, המשמיצות את אותו המשרד. מבלי להבין איך מצאנו את עצמנו על ריקשה, שהובילה אותנו למשרד נסיעות בצד אחר של העיר. ליד הנהג התיישב אחד הספסרים. אנו הרגשנו חסרי אונים אך שמחנו על כך שכעת אנו נתונים לחסדיו של רב תחמן אחד ולא של ההמון המאיים.
מחליטים על רג'סטן
לבסוף החלטנו על יציאה לרג`סטן, מדינה מדברית בעלת הסטוריה מרשימה ומבנים ושרידי מבנים מרשימים לא פחות. בבוקר התייצב הנהג בשעה היעודה בביתם של הקרביצים, העמסנו את הציוד ויצאנו לדרכנו. סנג`איי, הנהג, התגלה כבחור אדיב וחביב המכיר את רג`סטן כאת כף ידו, לא שתדלן ואף לא פעם אחת ניסה לכפות או לשכנע אותנו לגבי מלון או חנות כזו או אחרת. מהר מאוד הוא התחבב על הילדים ובעיקר על לביא, שניהם פתחו שפה משותפת ומשחקים המוכרים רק להם. הרכב עצמו מסוג אמבסדור (נצר למכוניות שנהגו הבריטים להעמיד לרשות בכיריהם בתקופת שלטונם). למרות עיצובו העתיק, היה חדש לחלוטין והחשוב מכל בעל מערכת שמע מצוינת.
יצאנו לדרך. "הדרך ארוכה היא ורבה" אומר השיר, ואכן נסיעה מעיר אחת לשניה ברחבי רג`סטן אורכת כמו נסיעה הלוך ושוב ממרכז הארץ לאילת ובחזרה. למזלנו נערכנו טוב לפחות מבחינה מוסיקלית: רעות תפקדה על תקן עורכת המוסיקה, הגברנו ווליום ושאגנו בשירה, תוך התעלמות ממבטיו המזוגגים של סנג`איי. התגעגענו לשירים האהובים עלינו. במהלך הטיול קבלנו החלטה כי איננו חייבים לסמן x כאות על ביקורנו בכל האתרים. ההחלטה היא כי למקומות הומים וגדושים מדי אנחנו לא הולכים, אפילו כשמדובר באגרה (טענו כי לא יאמינו לנו שהיינו בהודו ולא בקרנו בטאג` מאהל), אמריצר ואפילו ורנסי. התעייפנו מלהשמר שלא להידרס על ידי ההמון ובעיקר רוכבי האופנועים, הריקשות והפרות, מהן צריך להיזהר פעמיים: פעם אחת מנגיחה ראויה ופעם שניה ממוקשי הרגל, אותם הן מטמינות בכל מקום.
היעד הראשון - העיר מנדאווה
ובכן, כך מצאנו את עצמנו מדלגים גם על ג`איפור (Jaipur) עיר הבירה של רג`סטן ובדרך כלל התחנה הראשונה במסלול המקובל. אנו בחרנו בעיר מנדאווה (Mandawa) שבמחוז שקהאוואטי (Shekhawati) כיעד ראשון, שגם אפשר לנו לקחת פסק זמן מתבקש מהודו של התיירים ומהתיירים עצמם. ואכן, בימים הבאים לא נתקלנו כמעט בתיירים ואף לא בישראלי אחד. על מנת להגיע למנדאווה מכיוון דלהי יש לחצות את מדינת האריאנה. כבר בדרך, כשעצרנו לקנות פירות, הבנו שהגענו למקום בו מראה תיירים הוא כנראה שכיח למדי ובוודאי נוכחותם של ילדים. המקומיים התקהלו סביבנו בסקרנות תוך שהם דוחפים את ראשם למכונית ומתפקעים מצחוק. כשאריה יצא לשטוף את הפירות הם כבר התפתלו על הכביש לנוכח המחזה המטורף. הכל היה תמים ולנו לא נותר אלה להצטרף לצחוקים.
כשהגענו למנדאווה הבנו מדוע אינה נחשקת על ידי צעירנו- עיר דהויה, מאובקת ומטונפת, שהדבר היחידי שיש לה להציע הם בתי האבלי (בתי מגורים, שהמתעשרים החדשים לפני כמה מאות שנים דאגו לקשטם באיורי קיר מרשימים וכך להפגין את עושרם) וחזירים מתרוצצים בכל פינה, מנסים לשפר את המאזן האקולוגי תוך נבירה בלתי פוסקת בערמות האשפה (לא נרשמה הצלחה גדולה). את הלילה העברנו במלון הכי פחות מעופש שמצאנו, מה שאומר שנילי לא עצמה לפחות עין אחת כל הלילה. למחרת שכרנו את שירותי בנו של בעל המלון המתהדר בתעודת הדרכה ויצאנו לכבוש את העיר. המראות כמעט ולא יאמנו: בתי האבלי, שיכלו להיות פסגת היופי וההדר ברג`סטאן, דהויים ומתפוררים, רחוקים מאוד מכל סממן שאמור להזכיר את עברם המפואר. הרושם היה עלוב ביותר, אפילו מדריכנו היקר התקשה להתלהב. לשאלה למה לא אוספים כמה בטלנים מהרחוב, נותנים בידם צבע ומברשת ומנסים להציל את המבנים, ענה מדריכנו כי מדובר בבעיית תקציב וכנראה שבעוד שנתיים ייערך במקום מקצה שיפורים. אנו לא יכולנו להמתין, ולאחר ביקור קצר במוזיאון המציג כלי לחימה ושאר מוצגים מהתקופת המהראג`ות, נפרדנו לשלום מהעיר בדרכנו לביקנר. נודה שהביקור במנדאווה השפיע על מצב רוחנו ומאוד חששנו שהתנאים והמלונות בערים הבאות לא יהיו טובים ממה שראינו עד כה.
ביקנר - חוויה מתקנת
בביקנר זכינו לחויה מתקנת. סאנג`י הנהג הוביל אותנו למלון פדמיני ניוואס (Padmini Niwas), ללא ספק המלון הטוב ביותר בו לנו בהודו, שמונה חדרים מאובזרים היטב כולל מזגן ומקרר בכל חדר. לראשונה יכלנו להיות רגועים עם התרופות של לביא שדורשות קירור, החדרים מרוהטים בטוב טעם, השרות אדיב ביותר, מסעדה מעולה וגולת הכותרת- בריכה שחיה קטנה ונקיה. ממש פאטה מורגנה בלב המדבר. עוד בטרם סיימנו את הליכי הרישום, שמענו את קולות האושר של הדרדקים כשהם משתכשכים במים. ביקרנו בחוות גמלים המכילה מאות גמלים מסוגים שונים ומשונים. המדריך במקום סיפר לנו, שגמל הרבעה אחד עשוי להפרות כ-100 נקבות בתוך חמישה חודשים (תקופת הייחום). עובדה מרשימה זו גורמת לחלקנו לחשוב כי יש כמה דברים חיוביים בעניין גלגול הנשמות... אפשרנו לילדים סיבוב הכרות על גמל. סיבוב ראשון, אך בהחלט לא אחרון.
למחרת בזמן שטיפסנו למבצר, נפגשנו פנים מול פנים עם... פיל. הבחור עדיין צעיר ונראה כאילו הוא מחייך אלינו. רעות, בדיאגנוזה מהירה, קבעה כי הנ"ל שמח למראנו. ברג`סטן אין פילים המסתובבים סתם כך- כל תכליתו של הפיל היא לפרנס את בעליו. נאמנים לגישה העלינו את לביא ואורי למשטח המונח על גבו של הפיל, רעות התבקשה לעלות מאחור אך לטענתה שערותיו של הפיל דוקרות, אין נקודות אחיזה ובכלל קצת רחמים על החיה לא יזיקו. להוריד את הילדים כבר היה הרבה יותר מסובך. לביא החל לבכות, כל בקשותינו להוריד אותו נענו בניד ראש והמשך צעידה נמרצת של בעל החיים המשופם שהוביל מקדימה. בכיו של לביא התגבר, מה שאילץ אותנו לנהוג שלא לפי כללי הטקס: אריה ניגש למוביל, חסם אותו וביקש להוריד את הילד. המוביל לא התבלבל וסימן בידיו כסף תחילה. למראה הסימן ולמשמע הבכי הרגשנו כאילו ילדינו שבויים בידיו של האידיוט. הווריד במצח עוד רגע מתפוצץ, אריה בתנועה שלמד מהסרטים ההודים הסיר את משקפי השמש, תקע מבט מבהיל בחמור ושאג "עכשיו". כנראה שהסרט עבד. לביא בכל אופן הורד מייד מהפיל ואילו אורי המשיך לו בטיול כולו קורן מאושר. לבסוף, על מנת לרצותנו כנראה, איפשר הדביל לילדים להשתעשע עם הדמבו.
המבצר ג`ונאגאר (Junagarh) גדול ומרשים, אם כי רמת התחזוקה אינה מרקיעת שחקים. את המבצר בנה הראג`ה ראי סינג לפני כ-400 שנה וניכר היה כי מדובר בנהנתן לא קטן. אגב, לשאלתנו כיצד הם, האנשים הפשוטים החיים מן היד אל הפה, מעריצים ואף סוגדים למהראג`ות הללו שמנצלים אותם עד תום, אם בעבודה ואם בהטלת מיסים כבדים, נענינו כי "ככה זה וזר לא יבין זאת, אבל זוהי הקרמה שלהם וחוץ מזה כל המנהיגים בהודו מושחתים והעניין מקובל". תפיסת חיים מעניינת, גם אם לא מקורית במיוחד...
מגוון של פעילויות בג`איסלמר
בצער רב נפרדנו מביקנר ובעיקר מהמלון המצוין ויצאנו בדרכנו לג`איסלמר (Jaisalmer), נסיעה ארוכה ומתישה. סנג`אי, נהגנו המיומן, ידע לנווט את דרכנו בביטחה, תוך שהוא משעשע את לביא ומאפשר לנו לשמוע מוסיקה בקולי קולות. אנו מצדנו גמלנו לו בכך שבכל מקום אליו הגענו, דאגנו כי ילון בחדר מסודר ויהנה מתנאים נאותים. עוד בטרם נגעו גלגלי הרכב בכבישי ג`איסאלמר, כבר הסתערו עלינו ספסרי העיר, מנסים לכפות עלינו טיולי גמלים ומלונות כאלו ואחרים. לא סייעה העובדה כי היינו עם רכב צמוד ונהג, שניסה להסביר להם בשפתם כי כבר ביצענו הזמנה למלון. לבסוף, כשחשבנו כי נפטרנו מהם, הבחין סאנג`י בג`יפ העוקב אחרינו. ביצענו תמרון רחב וחתכנו מספר רחובות עד שהצלחנו להיפטר גם מהם.ג`איסאלמר היא העיר הקרובה ביותר ברג`אסטאן לגבול פקיסטן. לפי הסיפורים ציפינו לפגוש כאן גדודי חיילים ומכונות מלחמה, אך לשמחתנו התבדינו לחלוטין. למעט מספר מטוסי קרב שחצו את השמים, לא ראינו כל תזכורות למתיחות בין ההודים לפקיסטנים. המבצר בעיר ענק ונצפה מכל עבר. בתוכו מתנהלים חיים סואנים, אלפי משפחות מתגוררות שם. בין החומות ישנם מספר מקדשים ג`ייניים הבנויים מאבן חול צהובה, מעוצבים ומגולפים להפליא. ניכרת ההשקעה בכל אבן ואבן. מקדש אחד עשה עלינו רושם מיוחד, או נכון יותר מפחיד: זהו מקדש בו בחר לקבוע את מגוריו נחש קוברה ענק, בתוך מחילה חצובה באבן החול. לטענת המקומיים הוא אינו מזיק ואינו מכיש. הם מצדם מגישים לו חלב פרה פעמיים ביום וגם זבחים שונים.
מהמבצר ירדנו למאגר המים גאדי סאגאר (Gadi Sagar), בתוכו ומסביבו פזורים מקדשים קטנים ומעוצבים. שכרנו סירת משוטים ויצאנו לשוט. מזג האויר שהיה לטובתנו, הנוף המרהיב והשלווה המוחלטת חברו יחדיו על מנת ליצור עבורנו רגעי קסם. כשחזרנו לחוף הבחנו בדוכן העוסק במכירה והשכרת בגדים ראג`אפוטים מסורתיים. בעל הדוכן אפשר לנו להתחפש למספר דקות תמורת תשלום מגוחך. את התשלום האמיתי קיבל כאשר הגיעו עשרות סקרנים לצפות בנו כשאנו רוקדים ושרים בהתלהבות. בעקבותינו ביקשו גם הם לשכור את הבגדים המשמחים, שגורמים לתיירים המוזרים האלה להתנהג כמו תינוקות.
ג`איסלמאר מציעה מגוון פעילויות ומוזיאונים, המספרים את ההסטוריה הראג`אפוטית המפוארת, אך אין ספק שהסיבה העיקרית להגעה לעיר היא טיולי הגמלים הרבים (מדי) המוצעים כאן. אנחנו בחרנו בטיול בין יומיים: עלינו על הגמלים בזוגות, רעות ואורי, נילי עם לביא ואריה... לביא הדהים אותנו מרמת ההתלהבות שהפגין. הוא לא הראה כל חשש ורכב במשך שעות ללא כל תלונה. לשאלתנו השיב בבטחון: "זה מפחיד רק כשהגמל קם או כשהוא יושב, אז אני מתגבר". מיד בתחילת המסלול הבנו כי נפלנו בפח- נקלענו למסלול תיירותי. לאורך כל הדרך היינו מוקפים בעשרות גמלים עליהם רכבו תיירים מקומיים. נזכרנו בטיולים רבים שערכנו בנגב ובערבה, נודה ולא נבוש כי תמורת המחיר ששילמנו כאן ניתן לקבל יומיים משגעים כולל הכל בכל אחד מחניוני הגמלים בארצנו הקטנה.
לקראת ערב הגענו לדיונת החול סאם (Sam), שם עצרנו והמתנו לצפות בשקיעה. השמש, כך נראה, שיתפה פעולה וסידרה לנו שקיעה מלכותית ממש. בינתיים, בעוד היא מתארגנת בניחותא, נאספו על הגבעות סביבנו עשרות ומאות גמלים ומטיילים, הנערכים אף הם לצפיה בשקיעה. בין האנשים והגמלים הסתובבו עשרות מבקשי נדבה אשר פיתחו מיומנויות שונות, נשים בבגדי ריקוד ריחפו מעל החול, ילדות זעירות התחרו אתן על הפרנסה, גברים עטורי שפם מרשים ניגנו בחליל ובכלי מיתר, עשרות נערים ניסו להבטיח מראש שאת בקבוק השתיה הבא שלנו נרכוש דרכם. על אף אכזבתנו מההמולה התיירותית סביבנו, היו אלו ללא ספק רגעי קסם- השמש שלחה קרניים אחרונות, המדבר כולו נצבע אט אט באדום, שיפולי הגבעות החלו מחשיכים והתמונה כולה נראתה כאילו נלקחה מאלבום התמונות של משרד התיירות ההודי.
מהדיונות גלשנו לקמפינג הסמוך, שם מסביב לרחבה מטופחת עם מקומות ישיבה מסודרים פזורים אוהלים מהודרים, בתוכם מיטות ואף מקלחת ושירותים. לאחר התארגנות קצרה יצאנו לרחבה, במרכזה כבר החלה להקת נגנים להשמיע צלילם ראשונים. במחנה כולו היינו כ-20 תיירים, כשאנו ועוד זוג אירופאים היינו הזרים היחידים. ארוחת הערב שהוגשה היתה סבירה, אך לא יותר. ללהקה המנגנת ברקע הצטרפו עתה רקדניות בלבוש מדהים, שחוללו בהתלהבות רבה. הערב החל להתחמם ולצבור תאוצה: בין הריקודים התקיים מופע בובות מרקדות, מעולה, ובשיא הערב הצליחו הרקדניות והנגנים לסחוף כמעט את כולם למעגל הריקודים. בעוד לביא, אורי, רעות ונילי מפזזים בדבקות, הסתער אריה על התוף שהתפנה והחגיגה היתה כמעט מושלמת. "כמעט", בגלל שתוך דקות הגיעו למתחם אורחים רבים ולא קרואים, מיליוני יתושים, שקבעו את בילוי הערב שלהם דווקא כאן. נראה היה כי החליטו להצטרף לחגיגה. בשלב מסוים כבר לא ניתן היה לנשום מבלי ללעוס כמה מהם. זה היה הרגע בו פנינו לאוהל לחפש שלוות נשימה אך לשווא. לאחר מספר נסיונות פנינו לחפש את סאנג`אי, נהגנו הנאמן, אשר עקב מרחוק אחר מסלול הטיול, בירר מבעוד מועד לגבי מקום הלינה והמתין לנו כאן כשהגענו. סע סאנג`אי, סע. למזלנו, החדר במלון המתין לנו וגם קיבל אותנו בזרועות פתוחות. לאלו שמעונינים בטיול גמלים אנו ממליצים לבדוק את האפשרויות בביקנר, או לוודא טוב מאתנו את המסלול ולדרוש מסלול שמתחיל רק אחרי שנגמר הקטע התיירותי. לנו על כל פנים הספיק מרכיבה על גמלים וכנראה שגם להם מאיתנו. שלושה ימים אחר כך עוד הלכנו כמי שסיימו זה עתה מסע כומתה מפרך.
בכתבה הבאה נספר לכם על ג`ודפור, פושקר ופסטיבל הגמלים המדהים.
רוצים עוד מאריה תבל? בואו לבדוק את סדנאות הצחוק שלו.
