על הארלי מיקום עד ראש פינה
כ-80 כלים כבדים ורועשים שועטים מסביב לכנרת, בכבישי רמת הגולן ואצבע הגליל, מטרידים את מנוחת הפרות ומכסים 700 ק"מ ביומיים. ואני, שכל נסיוני ברכיבה הסתכם בקפיצה קטנה בתוך תל אביב, עשרים דקות מפה לשם, וגם זה בפחד רב, עברתי בשלום, ואפילו בהנאה מרובה, את מסע האקסטרים הפרטי שלי.
"אם תקנה הארלי, אני ארכב איתך" אמרתי לבן זוגי ולא ידעתי שזה מה שיקרה. תשע שנים עם בן זוג שרוכב על אופנוע לא שיכנעו אותי להשתתף איתו בחוויה. מה לי ולרכב על שני גלגלים? הכי בטוח ארבעה גלגלים, מזגן ורדיו. והוא, שתמיד דיבר על הארלי דוידסון בערגה ועיניים כלות, עשה מעשה וקנה. זהו, נפלתי בבור שטמנתי לעצמי ו... התמכרתי!
יום א` 09:30 בבוקר, יום שמשי וחם בסוכות. בקפה בונו ביקום, על קפה וקרואסון, אני בוחנת בעיון את חבריי למסע. על שולחן הרישום מונחת מפת הארץ ועליה, במרקר צהוב, מסלול הטיול. כרמי (בן זוגי) שולח אותי להביט במפה. אחרי מבט קצר קצב הלב שלי התחיל לעלות פלאים. לחץ הדם הנמוך שלי החל לאותת לי לשבת... "אתם לא מתכוונים לזה באמת?" אמר הקול הפנימי שלי... ביומיים לכסות את כל גבול הארץ הצפוני? טוב שהגבול לא עובד בדמשק. המרקר התפתל מהכנרת מעלה לרמת הגולן ועד נוה אטיב וכביש הצפון עד ראש הנקרה.
אמא`לה אני רוצה הביתה. מעיפה מבט מסביב, מנסה לספור את הנשים שאיתנו, מחפשת אחיות לצרה ולא מוצאת יותר ממספר מועט ביותר. 10% נשים. חלקן הגיעו ברכבים עם הילדים. "כנראה שיש סיבה טובה" אני חושבת לעצמי. "אולי אני אצטרף לגרריסט שנוסע איתנו" אני מהרהרת, יש לו מזגן, רדיו ויותר מארבעה גלגלים. יוצאים לדרך ב-10:00 ואני בתחושת הלם קרב, עדיין לא קולטת שאני באמת בדרך. צומת אלונים, השעה 11:00 ואנו חוברים לקבוצת החיפאים. עוד כמה נשים נקלטות בעיני. בכלל לא מעודד אבל אני עדיין מחייכת, מנסה להתחבר, להתעניין, לבדוק מה הקטע? באמת רבותי ההארליסטים, מה הקטע שלכם?
ביומיים חרשנו כבישים. נכון יפים, נכון יש נוף, המדינה שלנו מעולם לא נראתה כל כך גדולה ומעניינת, אבל איפה העצירות לקפה, סיגריה, נשנושים? איפה כל היקבים עם היין הנפלא לטעימות, הזיתים ושמן הזית של אבטליון, הגבינות. הבנתי את הפרינציפ מהר מאד. המטרה אינה להגיע למקום עם נוף, עם תצפית, עם ניגוב חומוס וכו`, המטרה של ההארליסטים מסתכמת בלשבת על התחת עם הטרטור הנורא באזניים ולרכב לנצח. וכך, סחנין וערבה עברו חלפו להם וכך גם אבטליון והררית, יער ביריה ועמוקה. השיירה נוסעת ומעוררת עניין בכל מקום בה היא עוברת. מצלמות מתקתקות ונפנופי ידיים של ילדים. הישבן כואב ואני מציצה בשעון. מתי הפסקה??? כמה זמן עד העצירה הבאה?
לראש פינה הגענו בשעה 15:00. בקפה גיטל כבר נשמתי לרווחה. היום הזה עומד להגמר. הזמנו מקומות לארוחת ערב אצל דוריס - הקצבים המופלאים ופרשנו לחדרנו בטבריה. לפחות לא נישן הלילה בשקי שינה ואוהלים בחוף גופרה כמו כולם. אני זקוקה למיטה כמו שמעולם לא האמנתי. אחרי ארוחת הבשרים הנהדרת בדוריס קפצנו לחוף גופרה להציץ על החברה. מסיבת הטראנס היתה בעיצומה. כולם קיפצו לכל הכיוונים. האם גם להם יש שרירים כואבים באיזור שעליו ישבו כל היום?
לתחילת הכתבה
עולים לרמת הגולן
יום שני 9:30 בבוקר, נפגשים בתחנת הדלק רמות ועולים לרמת הגולן. היום העצירות מואטות יותר וגם הישבן כואב יותר. קלעת נמרוד, מסעדה ונווה אטיב חלפו במהירות הבזק כמו היו סתם נקודות ציון על המפה ועל הדף שחולק לנו ביציאה לדרך. הארליסטים לא לוקחים שבויים. המטרה: "נוע, נוע, סוף!". הפסקה ראשונה בתחנת הדלק הגושרים. אני לא מסוגלת לרדת. אני מרגישה שרכבתי על סוס במשך כל שעות הבוקר.
התיאבון ממני והלאה. תנו לי רק לשבת על כסא עם ארבעה רגליים. המומחים אומרים לי שרצוי לעמוד. טוב, אז אני עושה תרגילי מתיחות כמו שלימדו אותנו בפילאטיס וזה עוזר קצת. הבעייה היא שברגע שעולים שוב על מושב האופנוע, כאילו ולא נחתי בכלל. עוד נסיעה ארוכה, היי.. קריית שמונה, הופ עברנו והנה אנחנו כבר בכביש הצפון.
מה אגיד לכם. הנורא מכל עבורנו הנשים היא העובדה שאי אפשר לדבר עם בן הזוג. ואנחנו הרי מאד אוהבות לדבר, זה מעביר את הזמן. כאן, תנסי לדבר איתו. הוא לא שומע כלום. אז בלי לדבר ובלי מוסיקה. תהני מהנוף אתם אומרים? כמה זמן? ובהפסקות - מדברים על - כמובן - הארלים. משווים מה יש לכל אחד. איפה קנית את זה ואת ההוא? מאיפה הז`קט והווסט? באיזה כנס בעולם של הארלי דוידסון הייתם? ומתי הפעם הבאה?
יש גם את הקטע הזה של הקסדות. קסדות שלמות כמעט ולא נראות על הראשים. או קסדת חצי או שלושת רבעי קסדה. זה יותר cool. יש גם את אלה שבכבישים שוממים מורידים את הקסדה והיא תלויה להם על הצוואר. גם ז`קט הגנתי זה לא cool. מקסימום ווסט עור על טי-שירט שהגיעה מאותה עיר בה היית וכמובן ביקרת שם בחנות של הארלי.
החברה כבר מתכוננים לכנס בדרום דקוטה ביולי הבא. כינוס בו אפשר לראות כ-500,000 אופנועי הארלי שכל אחד מהם שונה בצורתו מחברו. אין אופנוע הארלי אחד דומה לחברו וכל המרבה לשנות הרי זה משובח.
חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. הוא מרוצה מכך שהצטרפתי אליו. אני מרוצה מזה שלא נשברתי ולו לדקה. לא נשרפתי מהשמש שזאת החולשה העיקרית שלי ומזה שצדק מי שאמר שהחיים מתחילים בגיל 50.
יחזקאל ויפה שהקלו עלי את הכניסה ל"מועדון" ובזכות עידודה של יפה העזתי להעיז, כבר בילו בטיול אופנועים בארה"ב בשנה שעברה. מתכננים טיול לשנה הבאה וגם הספיקו לרכב ביוון בראש השנה. יפה, שכל זמנה הפנוי מחפשת סיבות לצאת לדרך, מנסה עכשיו לשכנע אותי לצאת לטיול של 5 ימים בסיני.
-"יפה, מה איבדת בסיני?" אני שואלת.
-"ומה עם השמש והים שאני לא מסתכלת עליהם אם אני לא מכוסה מכף רגל ועד חצי ראש?" (עור רגיש, מה לעשות).
יפה מצחקקת ועונה: -"אין לי בכלל בגד ים בארון". -"אז מה את עושה בסיני?" אני מוסיפה. יפה עונה לי בכל הרצינות " מה זאת אומרת, רוכבים עד נעמה. ישנים בבתי מלון ונהנים מהדרך"...
עוד מסע אלונקות? לא בשבילי. תודה.
לתחילת הכתבה
