שואת הנכים בגרמניה הנאצית – אנדרטה הנמצאת בתחנת אוטובוס

המיוחד בברלין הוא שהיסטוריה נמצאת בכל פינה, צריך רק לעצור לרגע ולהתבונן. אני ותמר, מתהלכים ברחובות העיר והנה, ברחוב טירגרטן 4 נמצאת אנדרטת T4.

ברחוב טירגרטן 4, מספרת תמר, היה המרכז של לשכת הבריאות של הרייך. כאן תוכנן הרצח השיטתי של למעלה מ-70 אלף אנשים חולים במחלות נפשיות ושל נכים בנכויות קשות, אשר התבצע בין 1940 ל-1941. יש להדגיש, מוסיפה תמר, כי כ-200 אלף איש בעלי מוגבלויות נרצחו על ידי הנאצים, אך 70 אלף נרצחו באופן אקטיבי. הקריטריון של הנאצים להחליט מי מיועד להשמדה היה "אדם החי חיים חסרי ערך". ההשמדה השיטתית של הנכים הייתה מחנה האימונים לקראת ההשמדה של היהודים, לרבות השיטה של תאי הגזים.

לדוגמא, כריסטיאן וירט, אשר כבר בינואר 1940 משמיד בגז 15 חולים בעיר בשם ברנדנבורג. אותו אדם נסע לבנות את מחנה הריכוז בלזץ בפולין. היהודים אשר נרצחו בבלזץ, נרצחו במנועי דיזל, בדיוק בשיטה בה נרצחו אותם 15 נכים בעיר ברנדנבורג. כריסטיאן וירט עלה לגדולה ובעקבות הצלחתו בבלזץ, הוא הפך למפקח על מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה. חדשות טובות: כריסטיאן וירט נהרג בקרב עם פרטיזנים בסתיו 1944.

אנו נמצאים למעשה בחנת אוטובוס רגילה בטירגרטן. בתחנה נמצאת דמותו המכובדת לכאורה של האיש, עם הכיתוב על מעשיו המזוויעים. תמר מבקשת להרחיב בשאלת הפער בין 70 אלף נרצחים ל200 אלף איש אשר נרצחו. ובכן, 70 אלף איש נרצחו בתאי הגזים, אך עוד 130 אלף הורעבו למוות במוסדות שהיו אמורים לטפל בהם, וכן לא סופקו להם תרופות.

האנדרטה מורכבת ממספר אלמנטים. ראשית, תחנת האוטובוס ליד בית התזמורת הפילהרמונית. בעוד אני ותמר מתבוננים באנדרטה, אנשים ממתינים לאוטובוס אשר יחזירם מהקונצרט. בתחנה עובר קו 200.

תמר מדגישה, כי היחס לחולי נפש כאנשים המוקעים מהחברה היה מושרש בתרבות האירופאית, לאו דווקא רק בגרמנית, באותם ימים.

כפועל יוצא מהדרוויניזם החברתי, נעשה עיקור בכפייה השל נכים וזאת בכדי לא להעביר לדור הבא "גנים פגומים". שאלתי מה היו הקריטריונים לעיקור בכפייה. ובכן, הנאצים הציבו רף נמוך מאוד לכך. כל מי שהייתה לו ייחודיות גנטית, היה מועמד ראוי לדידם לעיקור. העיקורים בכפייה החלו לפני 1940, ובראשית 1940 החלה ההשמדה של נכים.

בניגוד לשואת העם היהודי, ההכרה בעוול הנורא שנעשה לנכים חלחלה לאט מאוד לתודעה הגרמנית, היות ובאותם ימים העולם קיבל את הצורך לשרש אנשים בעלי פגמים גנטיים.

כדי להסוות את הנעשה, לאחר שהנכים הומתו בבתי החולים, היו שולחים למשפחות מכתבים רשמיים שטענו שיקיריהם מתו מכל מיני סיבות. הנעשה התגלה לראשונה כאשר נשלחו למשפחה אחת בטעות שני מכתבים עם שתי סיבות שונות למות יקירם. אז הבינו הכל שזהו שקר.

הדבר הביא למחאה הן מצד קרובי הנרצחים והן מצד הכנסייה. ביקורת זו הביאה להאטת המבצע, וליתר חשאיות. עד אוגוסט 1941 נרצחו כשמונים אלף אנשים במסגרת המבצע. כשליש מהמאושפזים נרצחו במוסדות פסיכיאטרים בגרמניה, אם באופן פעיל, או באמצעות הרעבה. בסוף 1941 דווח על 93,000 "מיטות ריקות", כפי שהרצח כונה בטרמינולוגיה הנאצית.

באוגוסט 1941 נשא הבישוף הקתולי של מינסטר, קלמנס פון גאלן, דרשה שקראה בפירוש להפסיק את המתות החסד כתוצאה מכך הורה היטלר על הפסקת המבצע. המבצע לא הופסק באופן סופי, כי אם נמשך באופן בלתי מוסדי בבתי חולים בגרמניה ובאוסטריה, ובאופן מוסדי יותר בשטחים שנכבשו במזרח אירופה. מעריכים כי מספר המומתים הכולל היה כמאתיים אלף איש.

הפסקת מעשי ההרג, הייתה אירוע יחיד במינו במשטר הנאצי, שבו השפיעה ההתנגדות הגרמנית לנאציזם על השלטון, והביאה לשינוי מדיניות שנראתה לנאצים כעקרונית וחשובה. ההיסטוריון איאן קרשו כותב בספרו "המיתוס של היטלר", כי היטלר הורה על הפסקת ההמתות במסגרת מדיניות מכוונת של תעמולה, שנועדה להרחיק את ה"פיהרר" מן הצדדים האפלים של המשטר, שהיו גלויים לתושבי גרמניה, שנטו לייחס אותם לעוזריו של היטלר, אך לא להיטלר עצמו, שנותר נערץ על התושבים כדמות של אדם אידאלי, טוב ומיטיב. על פי האגדה שהורה היטלר להפיץ, הוא לא ידע על ההמתות, והפסיקן מיד לכששמע עליהן מדרשתו של הכומר פון גאלן. שמירת המיתוס של הפיהרר עושה הטוב נראתה כה חיונית בעיני היטלר, עד שהביאה להפסקתן של ההמתות, על אף שהיטלר ראה אותן כחיוניות מבחינה אידאולוגית. היטלר, שהפעיל רשת של מודיעים, היה מודאג מאוד מתדמיתו בדעת הקהל, וההתמרמרות העממית על המתות מבצע T4 הייתה גורם משפיע בהחלטתו להפסיקן.

ההיסטוריונית לוסי דווידוביץ' רואה בצורה אחרת את הפסקת המבצע. על פיה, הפסקת המבצע תואמת את תחילת השלב הפעיל בהשמדת היהודים. נראה כי היטלר העדיף להפעיל את רוצחיו המיומנים ובעלי הניסיון בהשמדת היהודים, שהייתה בעלת קדימות עבורו אף אל מול תוכנית ה"אותנסיה". ‏‏

בספרו "תלייניו מרצון של היטלר" טוען דניאל יונה גולדהגן כי העובדה שהגרמנים הצליחו, באמצעות מחאה עממית, להפסיק את מסע הרציחות של קרוביהם במבצע אותנסיה, מראה כי "המתות החסד" נתפסו על ידי הגרמנים באופן שלילי, וכי אף במסגרת משטר העריצות הנאצי, יכלה מחאה עממית להביא לסיומו של המבצע. מכאן מסיק גולדהגן כי הגרמנים לא תפסו את המתת היהודים בשואה בצורה שלילית, שכן אף עליה היה אותו מעטה דק של סודיות, אך כנגד השמדת היהודים לא באה כל מחאה. הגרמנים היו מוכנים להסתכן במחאה ולהשמיע קולם נגד רצח המוגבלים וחולי הנפש, זאת מכיוון שהבינו כי מבחינה מוסרית הדבר אסור. עם זאת, המתת היהודים לא יצרה מחאה דומה. לעומת זאת, היסטוריונים אחרים טוענים כי הסבר אפשרי אחר להבדל הוא כי רצח היהודים נעשה באזורי המזרח בזמן מלחמה, ולא ברור כמה גרמנים מן השורה ידעו עליו. לעומת זאת, קרובי המשפחה הגרמנים של המפגרים וחולי הנפש ידעו היטב על גורלם וסיפרו את הדבר לרבים.

לאחר הפסקת המבצע, נמשך, ביזמת ראשי T4, מסע תעמולה שמטרתו להכשיר את הלבבות לקראת המשך הפעולות בעתיד, או לחשיפה כי המבצע עודו נמשך, אם כי בקנה מידה קטן יותר ופחות מאורגן. בשנת 1941 הופק סרט בכיכובם של כוכבי קולנוע ידועים, בשם "IchKlage an" (אני מאשים). הסרט הציג סיפור על משולש אהבים רומנטי, שבו האישה, שעל לבה מתחרים בעלה וידיד נוסף, לוקה במחלת טרשת נפוצה, ומבקשת כי ימיתו אותה המתת חסד. במקביל, פועל הידיד להצלת חייו של ילד הלוקה במחלה גנטית בלתי ניתנת לריפוי. הסרט, שעלילתו כוללת מוטיבים דרמטיים (משולש אהבים, הנגדה בין האישה החפצה למות ובין הילד שלחייו, כביכול, אין ערך, דרמת בית משפט), קורא לשינוי החוק, ולהתרת "המתת חסד". הסרט הוצג בגרמניה ובעולם, בפני קהל של מיליוני צופים, כיום נאסר הסרט להצגה בגרמניה, פרט לצפייה למטרות מחקר

ובכן, לבד מתחנות האוטובוס, אחת לכל כיוון, ניתן למצוא על תחנה המרוחקת שתי תחנות משם, ברחוב וריאן פריי, כיתוב המציין את הפעולות של אותו אדם נאצל, שהיה חסיד אומות העולם והציל יהודים רבים. כלומר, הנושא הזה של עימות עם העבר, אומרת תמר, קיים בלא מעט תחנות אוטובוס ברחבי ברלין. באנדרטה של T4 נמצא פסל המדמה את גורל הנספים.

האנדרטה נמצאת במסוך לרחוב הרברט פון קאראין, המנצח הנודע של התזמורת הפילהרמונית של ברלין. ברחוב שוכן משכן התזמורת. השמד הנכים מלמדת אותנו כי שלטון המבקש להכחיד קבוצה מוחלשת אחת, יבקש לעשות זאת לכל קבוצה מוחלשת.