מסלול טיול בלייפציג [Leipzig]

תחנת הרכבת הראשית(Hauptbahnhof) ומרכז הקניות Promenaden) )

כתובת : Willy-Brandt-Platz 7

מכאן מתחיל הסיור בעיר לייפציג .תחנת הרכבת הראשית של לייפציג היא אחת הגדולות באירופה. יש בה מרכז קניות ושירותים גדול, הקרוי Promenaden) ) התחנה הוקמה ב-1915 במקום קבוצת תחנות קטנות יותר. ב-1998 שופץ המקום, והיה תקופה ארוכה תחנת הרכבת המודרנית ביותר בגרמניה. מכאן יורדים דרומה מתחנת הרכבת לכיכר וילי בְּרָנְדט (Willy-Brandt-Platz), הגובלת מדרום ברחוב ריכרד וָגְנֶר (Richard-Wagner) שזהו השער של העיר העתיקה של לייפציג. ליד התחנה, והחזית המרשימה שלה, עומדות תחנות של רוב קווי האוטובוס והחשמלית של העיר. במרחק של כמה צעדים מכאן נמצאים רחוב ניקולאי Nikolaistrasse) ) העובר מצפון לדרום, רחוב בְּרוּל (Bruehl) החוצה אותו ממזרח למערב, ולשכת התיירות של לייפציג . נצעד דרומה ברחוב ( Nikolaistrasse) ונפנה מערבה ברחוב (Bruehl) , נגיע אחרי דקות מעטות לכיכר סקסוניה .

כיכר סַקְסוֹנְיה (Sachsenplatz) והמוזיאון החדש לאמנויות

כתובת : Katharinenstraße 10

המלבן שנקרא (Sachsenplatz) הופצצו ונהרסו במלחמת העולם השנייה כל המבנים שעמדו בה . מי שמעוניין לראות איך נראתה הכיכר בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ישנם תצלומים המוצגים במוזיאון לתולדות העיר, שבבית העירייה הישן. במקום מה שהייה קיים בכיכר הוקם המוזיאון החדש לאמנויות. נמשיך ללכת לרחוב Nikolaikirchhof 3 שם נמצאת חצר כנסיית נִיקוֹלָאי(Nikolaikirchhof) .

כנסיית ניקולאי (Nikolaikirche) וחצר כנסיית נִיקוֹלָאי (Nikolaikirchhof)

כתובת : Nikolaikirchhof 3

כנסיית ניקולאי (ניקולס הקדוש), מסמלי לייפציג. בכנסייה זו נהגו מאז 1982 להתפלל מדי יום ב' למען השלום. תפילות אלה התפתחו בסוף שנות ה-80 להפגנות השקטות של ימי ב' למען איחודה של גרמניה מחדש, שתרמו לנפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989. במקום ניצב עמוד זיכרון מקושט בכפות דקלים, המנציח את האירועים. האורגן המוצב בכנסייה כעת מבוסס על כלי נגינה שבנה פרידריך לאדגאסט ( Ladegast) ב-1862. האורגן ההוא מילא תפקיד חשוב בנטייה ששררה במחצית השנייה של המאה ה-19 לפרש את יצירותיו של בך לאורגן באור רומנטי.

בית הספר הישן על שם ניקולאי אָלְטֶה נִיקוֹלָאישוּלֶה Alte Nikolaischule))

היתר שנתן האפיפיור כבר ב-1395 איפשר לקתולים בלייפציג להקים את "בית הספר העירוני" על שם ניקולאי (ניקולס) הקדוש ב-1490, כדי שישלים את בית הספר המרכזי, הדתי בעיקרו, על שם תומס הקדוש. עם בוגרי בית הספר על שם ניקולאי נמנו, בין היתר, הפילוסוף והמשפטן הגרמני בן המאות ה-18-17 תומסיוס, המתמטיקאי לייבניץ, והמלחין האנטישמי ריכרד וגנר .גודלה העצום של צללית מבנה בית הספר בימינו נובעת מצירוף מבנה באמצע המאה ה-17, ועוד מבנה פינתי שהוקם ב-1738. לאחר שבית הספר עצמו עבר ב-1872 למבנה אחר, שימש המקום תחנת משטרה, ולאחר מכן היה חלק מהקמפוס האוניברסיטאי של לייפציג. הבניין שופץ תוך שילוב אדריכלות מודרנית ועתיקה, וכיום אפשר לבקר במוזיאון העתיקות השוכן בו, או סתם לשבת בבית הקפה. ריאד ואגנר למד בבית הספר על שם ניקולאי מ-1828 עד 1830. זהו אחד האתרים המעטים הקשורים בשמו של ואגנר שנותרו על תילם. ואגנר לא היה תלמיד למופת, כפי שהוא עצמו סיפר על כך באוטוביוגרפיה שלו. בעת ההיא, עדיין לא היה בית הספר על שם תומס תחליף של ממש בעיניו של ואגנר. בספרו כתב כי לבית הספר על שם ניקולאי היו אז מוניטין טובים יותר. ואולם במקום ללמוד, העדיף הילד ואגנר להתרכז בכתיבת מוסיקה. בית הספר על שם ניקולאי העסיק גם מנצחי מקהלה שהיו ברמה שווה לזו של מנצחי מקהלת בית הספר על שם תומס. ואולם בגלל הדגש שהושם בבית הספר על לימודי מדעים, לא יכלו מנצחים אלה לעמוד בתחרות עם יריביהם, ולא הייתה להם השפעה של ממש על חיי המוסיקה של לייפציג. אם חוזרים מחצר הכנסייה מערבה, וחוצים את רחוב הרייך (Reichsstrasse) מגיעים לכיכר קטנה, אך יפיפייה שנקרא שוק המאכלים או המטעמים Naschmarkt) ) זו התחנה הבאה במסלול הטיול.

שוק המאכלים(Naschmarkt)

כתובת : Naschmarkt 1

השוק משתרע מאחורי בית העירייה הישן . בצדו הצפוני הצר עומד בניין בורסת המסחר הישנה, שבנייתו הושלמה ב-1687. בבניין נאה זה חתמו הסוחרים שהשתתפו בירידים הקדומים על חוזי העסקאות. לימים הוסב המבנה למקום פגישות של צירי מועצת העירייה. אולם האירוח בקומה ה-1 משמש היום לאירועים קטנים וקונצרטים. פסל של הסופר והמשורר יוהן וולפגנג פון גתה (נעשה ב-1903) מזכיר למבקרים את ימיו כסטודנט בלייפציג וחיי ההוללות שלו בתקופה זו. מדרום לשוק המאכלים משתרעת חצר הירידים (Messehof). אפשר למצוא בה פסאז'ים ובתי ירידים, שהקנו ללייפציג את המוניטין המסחריים שלה.ב-1895 הונהגו בלייפציג ירידים, שהתקיימו פעמיים בשנה, באביב ובסתיו. חצרות המסחר המסורתיות שפעלו עד אז לא הספיקו למטרה זו, ובמקומן הוקמו בתי ירידים מדגמיים. למוסדות אלה הגיעו לקוחות מרחבי העולם והגישו את הזמנותיהם לאחר שסקרו את דוגמאות של סחורות. בבתי הירידים נבנו פסאז'ים – מעברים שיש בהם חנויות רבות. הריכוז הגדול והיפה ביותר של בתי ירידים ופסאז'ים כאלה נמצא בחצר הירידים.

פסאז' מֶדְלֶר (Maedlerpassage) כתובת : Grimmaische Straße 2

זהו הפסאז' המפואר ביותר בעיר הירידים. פרסומו הרב ביותר בא לו מ מרתף אָוּאֶרְבַּך (Auerbachs Keller). פסאז' מֶדְלֶר מחובר לשני פסאז'ים אחרים: פסאז' בית המלך (Koenigshauspassage) ופסאז' חצר הירידים (Messehofpassage) את הרעיון של הקמת הפסאז' הגה אנטון מדלר. היזם תכנן פסאז' עוד ב-1895 לפי המודל של הגלריה ויטוריו עמנואלה במילאנו. פסאז' זה היה אמור לקום במקום אחר בלייפציג, אך פרנסי העיר סירבו לאשר זאת. למעשה, במרתף של הפסאז' היה אמור לפעול ראינוע, אך בקשת הרישיון נדחתה. הרוטונדה של הפסאז' הייתה אמורה להיות הרבה יותר מפוארת, אבל בסופו של דבר נבנתה רוטונדה צנועה - לא מחמת מחסור בכסף אלא בגלל שינוי בטעמו של הציבור. בעת השלמת הבנייה בפברואר 1913 חגגה העיר כולה. אבל בטקס פתיחת הפסאז' באוגוסט 1914 כמעט לא נכח איש, שכן פרצה אז מלחמת העולם ה-1 . בבר "מפיסטו", הפועל מעל למסעדה שבמרתף אוארבך, נמכרה בתחילת שנות ה-80 ה"גרילטה" הראשונה של לייפציג. ה"גרילטה" הייתה לחמניה מחוממת שהכילה סטייק צלוי בקטשופ, ונועדה לשמש ה"תשובה" המזרח גרמנית להמבורגר של המערב.

מרתף אַוּאֶרְבַּך (Auerbachs Keller) כתובת : Grimmaische Straße 2-4

מרתף אוארבך נזכר במחזהו של הסופר והמשורר הגרמני יוהן וולפגנג פון גֶתֶה, "פַאוּסט". שתי קבוצות פסלים בכניסה למסעדה מתארות את הסצנה. גתה הצעיר, בן אצולה הולל, נהג לזלול ולסבוא במסעדה זו בעת שלמד באוניברסיטת לייפציג. גתה נולד בפרנקפורט ומת בווַיימַר, אך בשנים 1768-1765 ניסה לסיים את לימודי המשפטים בלייפציג. לימים תיאר את התיעוב שחש כלפי שינון ספרי חוקים ואת חיבתו לשיעורי השירה. בלייפציג התאהב גתה בעלמה קֶתְכֶן שוֹנְקוֹפְּף (Kaethchen schoenkopf) וכתב לה שירים בסגנון הרוקוקו. בימי שהותו בלייפציג עדיין סיפרו את האגדה על ד"ר יוהן גיאורג פאוסט, הקוסם, האלכימאי והאסטרולוג מתקופת הרנסנס, שיצא ממסעדת מרתף אוארבך רכוב על חבית. הסיפור הצית את דמיונו של גתה, וכאשר כתב את המחזה הזכיר בו את "המרתף של אוארבך בלייפציג", והעניק למסעדה פרסום עולמי. המסעדה ההיסטורית (נפתחה ב-1525), מגישה תפריט סקסוני ויינות מהמרתף העתיק שלה.

בית הכלבו העירוני (Staedtisches Kaufhaus)

בית הטקסטיל הראשון (Gewandhaus Standort Erstes)
 כתובת : Neumarkt 9-19

בית הכלבו העירוני (Staedtisches Kaufhaus) הוקם ב-1901 על המגרש שבו עמד בשנים 1894-1477 בית הטקסטיל (גוואנדהאוס) הראשון של לייפציג. בית הכלבו העירוני הוא מבנה הירידים הראשון בעולם. האתר נבנה בשיטת "המעגל הכפוי", דהיינו מתכונת המבטיחה שמי שנכנס לבניין יצטרך לעבור ליד כל מה שמוצג בו קודם שייצא ממנו, והוא שימש זרז רב עוצמה להצלחת הירידים של לייפציג. בית הטקסטיל הראשון היה מבנה בעל שני אגפים שאחד מהם גבל בסמטת הטקסטיל, והאחר ברחוב האוניברסיטה. בית הטקסטיל תפקד כבית הגילדה של סוחרי הטקסטיל, ומכאן שמו: בית הטקסטיל (גֶווָאנְדְהָאוּס Gewandhaus תרגום מילולי: בית המלבושים), אך בו בזמן פעלה בקומת הקרקע של האגף שעמד ברחוב האוניברסיטה -הנשקייה העירונית. ב-1711 נפתחה הספרייה העירונית של לייפציג בקומות שמעל לנשקייה. 50 שנה לאחר מכן, הועברה הספרייה לאגף שבסמטת הטקסטיל. השטח שהתפנה הוסב, ביוזמת מועצת העירייה, לאולם הקונצרטים הראשון של לייפציג. האולם נפתח בנובמבר 1781, ושימש משכן לקונצרטים למנויים, שהחלו עוד ב-1743. סדרת הקונצרטים כונתה במהרה "הקונצרטים של בית הטקסטיל," ובדומה לכך זכתה התזמורת המקומית לכינוי תזמורת בית הטקסטיל (תזמורת גוואנדהאוס .( אולם הקונצרטים היה בנוי כולו מעץ ושכן בקומה השנייה ובקומה העליונה של אגף הנשקייה. בדומה לכינור המונח בנרתיקו, היה המבנה, למעשה, תיבת תהודה ענקית – מעין כלי נגינה כשהוא לעצמו. בית הטקסטיל הראשון הצליח למשוך מלחינים רבים ללייפציג כדי לנצח על יצירותיהם, וקונצרטים בניצוחם של מנהלים מוסיקליים כגון יוהאן אדם הילר, פליקס מנדלסון ברתולדי וקארל ריינקה. למרות כל הצעדים שננקטו במשך השנים להגדיל את קיבולת האולם, לא היה דבר שיעמוד בפני הביקוש הציבורי הגובר. ב-1865 החלו דיונים על בניית אולם קונצרטים חדש. בסופו של דבר, גברה נטייתם של פרנסי העיר לבנות את האולם במבואות העיר, ולא במרכזה, כדי לעודד את פיתוח הסביבה החדשה. בית הטקסטיל החדש (Neues Gewandhaus) נחנך בדצמבר 1884 במקום שהתפתח במהרה לרובע המוסיקה. בית הטקסטיל החדש נהרס בהפצצות מלחמת העולם השנייה, והקונצרטים התקיימו לאחר המלחמה באולם הקונגרסים שליד גן החיות, עד שנחנך "בית הטקסטיל החדש" החדש, כלומר בית הטקסטיל (גוואנדהאוס) השלישי , בכיכר אאוגוסטוס ב-1981 . גם בית הכלבו העירוני נחרב במלחמת העולם ה-2. אחרי המלחמה, שיקם משטר הקומוניסטי את הבניין חלקית בלבד. רק לאחר האיחוד של גרמניה מחדש שוקם בית הכלבו העירוני מחדש, תוך שימור צורתו החיצונית. לאחר הקמת מתחם הירידים החדש של לייפציג, הפך בית הכלבו העירוני לבניין משרדים על שטח של 13,000 מ"ר ועוד 7,000 מ"ר חנויות ומסעדות. ברחוב האוניברסיטה (Univesitaetstrasse ) הסמוך עומדת אנדרטת הקיסר מקסימיליאן . בכניסה לאולם התזמורת לשעבר שרדו מדרגות מפוארות בסגנון הברוק. בבניין אפשר לראות גם את המעלית העתיקה ביותר שהשתמרה בלייפציג. האטרקציה הגדולה ביותר לתיירים גרמנים היא המדרכה הסמוכה, הקרויה "רחוב הכוכבים" (Strasse der Stars), שבה הטביעו ידוענים, בעיקר גרמנים, טביעות של כפות ידיהם בטיח, בסגנון הוליווד.

השוק (Der Markt) ובית העירייה הישן (Altes Rathaus) כתובת : Markt 1

במרכזה של כיכר השוק מוצג פסיפס, ובו סמלה של העיר. כיכר השוק משמשת כל השנים לחגיגות ופסטיוולים, אך היו בה בעבר גם הוצאות להורג והפגנות פוליטיות למכביר. לפרסום הרב ביותר זכתה ההוצאה להורג האחרונה שנעשתה בכיכר, ב-1824. ראשו של אדם ששמו ווֹיְצֶ'ק נכרת בגרזן, לאחר שרצח את חברתו בגלל קנאה. האירוע נתן השראה למחזאי והמשורר הגרמני גיאורג בּוּכְנֶר (Buechner), שמת ב-1837, בגיל 23 שנה בלבד, ממחלה, בכתיבת המחזה "וויצ'ק", שזכה לעיבודים רבים' והוצג גם בישראל. כיום כיכר השוק משמשת מפגש פופולרי ואתר מרכזי לאירועים כגון פסטיוולים, ימי שוק ומופעים מתחת לכיפת השמיים. מתחת לכיכר נבנית והולכת מנהרת העיר לייפציג.את כל מזרח כיכר השוק תופס בית העירייה הישן. בית העירייה הישן של לייפציג את המבנה הקים בשנת 1557-1556 האדריכל (Hieronymus Lotter) שהיה גם ראש עיריית לייפציג, בזמן שיא של שבעה חודשים, בין שני ירידים. זהו אחד המבנים היפים בגרמניה מתקופת הרנסנס. ב-1744 הוגבהו מגדלי הבניין בסגנון הברוק. בכך הותאמו ראשי המגדלים במראה שלהם למגדלי הכנסיות ניקולאי הקדוש ותומס הקדוש. מאז 1909 הבניין משמש משכן למוזיאון הגדול ביותר בגרמניה לתולדות התרבות הגרמנית, ובו חצי מיליון מוצגים. בין המוצגים הפופולריים: תאי הכלא העתיקים במרתף הבניין. כמו כן מוצגת בבניין תערוכה מתמדת על תולדות לייפציג. התערוכה קרויה "זמנים מודרניים", וחלק ממנה קרוי "לייפציג – עיר המוסיקה ממנדלסון עד ימינו" . התערוכה סוקרת את 200 השנים שחלפו מאז המהפכה התעשייתית. התערוכה נבנתה בהדרגה במשך 10 שנים, והושלמה ביולי 2013. בין 2300 המוצגים: שמלה שנתפרה משטרות כסף בתקופת האינפלציה הדוהרת של שנות ה-20, גיטרה של כוכב הרוק האגדי המזרח גרמני פטר גלזר, שהתפרסם בכינוי "קיסר", ודיוקן של המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי בציור אקווארל. באולם האירועים ההיסטורי, שבו ניצבים שלושה קמינים מתקופת הרנסנס, מתקיימים קונצרטים ואירועים חגיגיים. יוהן סבסטיאן בך, האישיות החשובה ביותר שכף רגלה דרכה בבית העירייה הישן, חתם בו ב-1723 על חוזה העסקתו כמנהל המוסיקלי של כנסיית תומס הקדוש וושל התזמורת הקאמרית העירונית. החדר הסמוך לאולם הדיונים מוקדש לזכרו של בך. מוצגים בו ציור הדיוקן האותנטי היחיד של בכיר המוסיקאים של לייפציג, מאת אליאס גוטלוב (1746), וכתב יד מקורי של בך. עוד חדר סמוך מוקדש למסורת המוסיקלית של לייפציג: המוסיקה הכנסייתית לפני עידן בך, מוסיקה לא דתית, בייחוד זו של יוהאן גוטפריד רייכה, וההיסטוריה של בית הטקסטיל. כתובת המוזיאון Markt 1

פסאז' חצר שְפֶּק (Specks Hof Passage) כתובת : Reichsstraße 4

זוהי דוגמה מובהקת לבתי הירידים והמסחר של לייפציג מראשית המאה ה-20. המעברים המפוארים בחצר שְפֶּק (שְפֶּקְס-הוֹף) אומרים הכול. חצר שפק היא פסאז' החנויות הוותיק ביותר של לייפציג מאז 1430 עמד במקום זה בניין גדול, ששימש בית מגורים, מבשלת בירה ומרתף יינות. ב-1815 רכש את המגרש הסוחר מקסימיליאן שפק משטרנבורג. עד 1908 נקרא הבניין שברחוב רייך 6 Reichstrasse)) על שמו: חצר שפק, ושימש לעסקים. ב-1908 מכרה המשפחה את המבנה לסוחר פאול שמוצלר ולאדריכל אמיל פרץ הנזל.

בית המלך (Koenigshaus) כתובת : Grimmaische Straße 2

בחלקו המרכזי של המבנה בולטים, לכל אורכו (מעל לכניסה שבקומת הקרקע) חלונות גדולים. המבנה הוקם ב-1612, ושוקם בתחילת במאה ה-18, על פי תכניות של גרגור פוקס. הוא קרוי בית המלך משום ששליטי סקסוניה, ובהם אאוגוסט החזק, נהגו להתגורר בו בימי הירידים. האורח הבולט ביותר מחו"ל בבניין זה, ששימש קודם לכן בית ההארחה העירוני, היה (1695) הצאר הרוסי פטר הגדול. ב-1705 לן במקום קרל ה-12 מלך שוודיה, וב-1760 פרידריך הגדול מלך פרוסיה. אפילו נפוליאון בחר לנוח בו, לאחר תבוסתו המבישה ב-1813 בלייפציג ב"קרב האומות.

חצר בַּרְתֶל (Barthelshof) כתובת : Hainstraße 1

בפינה הצפון מזרחית של השוק, במקום שבו מתפצל רחוב היין (Hainstrasse) שוכן אחד מבתי הירידים הוותיקים של לייפציג. המקום קרוי חצר ברתל (בַּרְתֶלְסְהוֹף), והוא דוגמה טיפוסית למה שמכונה בלייפציג "חצר מעבר (Durchhof). למעברים מסוג זה נכנסו הכרכרות מהצד האחד, פרקו או העמיסו סחורות או נוסעים, ויצאו מהצד השני. חצר ברתל הוקמה ב-1523 בתור תחנת סחר של משפחת אילי ההון הגרמניים וֶלְזֶר (Welser). ב-1750 לערך שופצה על פי הזמנת הסוחר י. ג. בַּרְתֶל (Barthel), ומכאן שמה.

ליד עץ הקפה הערבי (Zum Arabischen Coffe Baum) כתובת : Kleine Fleischergasse 4

זהו בית הקפה-מסעדה הפעיל העתיק ביותר באירופה, ומבטא את חיבתם היתרה של בני סקסוניה, ושל הגרמנים בכלל, לקפה. במקום פועל מוזיאון על 300 שנות תרבות הקפה של בני סקסוניה, ובו 500 מוצגים.
הבית שבו שוכן "ליד עץ הקפה הערבי" עומד על יסודותיו של מבנה עתיק הרבה יותר, הנזכר בספרי העירייה עוד ב-1556 בתור "הבית שבשער היחפים. " הרישיון להפעלת בית קפה זה ניתן ב-1694, אך את השם "ליד עץ הקפה הערבי" הגתה בעלת העסק הראשונה , יוהנה אליזבת להמן, שהאגדה מספרת על קשרים רומנטיים בינה לבין יורש העצר של סקסוניה, לימים המלך אאוגוסט "החזק" . בבית הקפה נוהגים זה שנים להתארח אמנים, מוסיקאים, סופרים ואקדמאים. מוצעים בו שולחן ביליארד, ספות, פסנתר ומבחר עיתונים.
 הלקוח המפורסם ביותר של "ליד עץ הקפה הערבי" היה המלחין רוברט שומאן. בית הקפה והמוזיאון גובלים מדרום בסמטה הנושאת את השם סמטונת היחפים.

סמטונת היחפים (Barfussgaesschen) כתובת : Markt 9

זוהי סמטה קטנה בחלק העתיק ביותר של מרכז העיר המאפשרת למבקר להתרשם מצפיפותם של המבנים ההיסטוריים, מהפסאז'ים המפותלים ומהפינות הציוריות. זהו אחד המקומות שבהם מתקיים בשעות הערב ה"דְרָאלֶווָאץ'" (Drallewatsch) המסורתי .דראלוואץ' הוא כינוי לאירוע שבו עוברים בשעות הערב מפונדק לפונדק ומפאב לפאב, בסמטאותיה הצרות של לייפציג העתיקה, הנושאות שמות ציוריים כגון בַּרְפוּסְגָאסֶה (Barfussgasse) סמטת היחפים , פְלַיְישֶרגָאסֶה (Fleischergasse) סמטת הקצבים , וקְלוֹסְטֶרגָאסֶה (Klostergasse), סמטת המנזר. המלה "דראלוואץ'" היא מונח סקסוני עתיק שמשמעותו "לחוות משהו". הדראלוואץ' מאפשר למשתתף לחוש בצפיפות של המבנים ההיסטוריים, הבנויים בעיקר בסגנונות הרנסנס והברוק. הליכה קלה צפונה מערבה, מביאה אותנו אל סמטת הקצבים . נחצה אותה ונמשיך מערבה אל הטבעת המקיפה את מרכז העיר ממערב.

מוזיאון "בפינה העגולה(Gedenkstaette Museum in der Runden Ecke) "

כתובת : Dittrichring 24

המוזיאון מציג את מעללי המשטרה החשאית, השטאזי, הידועה לשמצה, בימי המשטר הקומוניסטי.
 המוזיאון שוכן בבניין שבו שכן במשך 40 שנה המטה המקומי של השטאזי, והוא קרוי צורתה המעוגלת של פינתו שבה הייתה הכניסה הראשית. אוצרי המוזיאון דאגו לשמר את עיצובם המקורי של משרדי המשטרה החשאית: רצפות לינוליאום, טפטים של נייר חום-צהבהב, סורגים מתקפלים על החלונות והדלתות, כבלי חשמל חשופים ורדיאטורים ישנים. הכניסה חופשית

כנסיית תוֹמַס (Thomaskirche)כתובת : Thomaskirchhof 18

כנסיית תומס נבנתה בימי הביניים. זוהי כנסייה לותרנית, אך פרסומה בא לה בעיקר בזכות שני שמות. האחד, יוהן סבסטיאן בַּך (Johann Sebastian Bach), המלחין ונגן האורגן הגאוני' ששימש משנת 1723 עד יום מותו, ב-1750, מנהל מוסיקלי של מקהלת הכנסייה. בזכות פעילותו זו, נוהגים לעתים לכנות את לייפציג: עירו של בך. קברו של בך מצוי מאז 1950 באולם המקהלה שבכנסייה, מתחת ללוח הנחושת. ארון הקבורה (הסַרְקוֹפָג) שלו הועבר לכאן לאחר שהכנסייה הקודמת שבה היה טמון, כנסיית יוחנן (Johanniskirche) נחרבה במלחמת העולם השנייה, למעשה היו השרידים קבורים תחילה בבית העלמין של כנסיית יוחנן הקדוש. ואולם ב-1900 הועברו שרידים אלה לתוך הכנסייה. בחצר הכנסייה ניצבת מאז 1908 אנדרטה לזכרו של בך. לא הרחק משם פועלים מוזיאון בך וארכיון בך. במוזיאון מוצגים חפצים מתקופת פעילותו של בך בלייפציג: רהיטים, כלי נגינה ותווים בכתב ידו של המלחין. הארכיון הוא מכון מחקר על בך ויצירתו. השם השני שפרסם את כנסיית תומס הוא, כאמור, "תוֹמָנֶרְקוֹר" (Thomanerchor) , (מקהלת תומס), המקהלה המהוללת הפועלת שם זה 800 שנה. תומנרקור היא מקהלת נערים שהחלה את פעילותה האמנותית מטעם מסדר הנזירים האוגוסטינים. עם איחוד גרמניה מחדש ב-1990 התאפשר שיפוץ יסודי של כנסיית תומס לאחר כ-100 שנות הזנחה. הפרויקט הושלם בשנת 2000, ביום הולדתו ה-250 של בך. בתקופה זו נוסף לכנסייה אורגן בך חדש. אורכה המלא של הכנסייה כיום הוא 76 מטר, אורך אולם האורך 50 מטר, וגובהו 18 מטר. השיפוע של גג הכנסייה הוא 63 מעלות. בתוך הכנסייה יש 7 קומות, שגובהן הכולל 45 מטר. גובהו של צריח הכנסייה: 68 מטר.
 הכנסייה פתוחה לביקורים כל יום בשעות 18-9, אך סגורה בשעות תפילה. לצריח הכנסייה עולים בסיורים מודרכים בתשלום סמלי, המתקיימים בשבת וביום א' - שלוש פעמים ביום בשעות אחר הצהריים. מגג הכנסייה נשקף נוף מרהיב של העיר העיר לייפציג. כיכר אאוגוסטוס(Augustusplatz) כתובת : Augustusplatz 11

הכיכר נוצרה במאה ה-19. ב-1929 נחשבה בניית "בית אירופה" בכיכר לגובה של 13 קומות, אירוע מהפכני. מימין לבית אירופה הוקמו בתקופת סטלין בראשית שנות ה-50, בתי מגורים מפוארים, לאחר שהשלטונות הקומוניסטיים פינו את עיי החורבות של מלחמת העולם השנייה. משמאל לבית אירופה רואים בניינים מתקופת הרודן המזרח גרמני ולטר אוּלְבְּרִיכט: מלון "דוֹיטשלנד" לעבר (כיום, מלון "מֶרקוּר"), ובניין הזכוכית והאלומיניום של משרד הדואר הראשי. ב-1968, בימי אולבריכט, פוצצו על פי הוראתו, את כנסיית האוניברסיטה הישנה, כדי להכשיר עוד שטח לכיכר. מדרום לכיכר אוגוסטוס נבנה ב-1972 בניין המכונה "הבית הגבוה" (Hochhaus) זה היה במשך שנים מגדל הדירות הגבוה ביותר בלייפציג, 31 קומות ומתנשא לגובה של 142.5 מטרים , לידו נמצא בית הטקסטיל (Gewandhaus) החדש, מתקופת שלטונו של השליט המזרח הגרמני האחרון, הוֹנֶקֶר. מצפון לכיכר אוגוסטוס בולט בניין האופרה המפואר (Oper Leipzig) , עוד תוצר של העידן הסוציאליסטי. האופרה של לייפציג מתגאה במסורת בת כ-320 שנה. בית האופרה הראשון של העיר נפתח ב-1693 ברחוב ברול (Bruehl), והיה בית האופרה הבורגני (הלא-מלכותי) השלישי באירופה, אחרי האופרות של ונציה והמבורג .עקב החרבתו של בניין "התיאטרון החדש" בהפצצות ב-1943, נאלצה לייפציג להמתין עד 1956 להקמת המבנה שהחליף את בית האופרה ה"תיאטרון החדש" שהוקם באותו אתר, ונכללו בו יסודות של העיצוב הקלסי של קודמו. את השלמת בית האופרה חגגו ב-1960 בהפקת "הזמר האומן מנירנברג", מאת ואגנר, בבימויו של יואכים הרץ .ב-2007 שופץ בניין האופרה, ואולמו מכיל כעת 1267 מושבים.