שני מטיילים, שתי נקודות מבט, לפעמים דומות ולפעמים לא, במסע של 62 יום באביב ובתחילת הקיץ, באתרים המפורסמים ובשכיות חן נסתרות ויפות לא פחות.

24.4.19 יום רביעי. מדריד-***סביליה-*מקרנה 

חיותה: הגענו כרגיל מוקדם מדי לשדה התעופה כי יורם חשב שכל בני ישראל טסים בחול המועד, הטרמינל היה ריק. הטיסה למדריד באייר אירופה דמתה לטיסה מסחרית רגילה וארכה כחמש שעות, לאחר הפסקה של שעתיים המשכנו לסביליה. בטרמינל בסביליה לא נמצאה המזוודה שלנו. אחרי המתנה ארוכה יורם יצא לחיפוש ומצא את הפקיד המיואש סוגר את תריס המשרד בדרכו הביתה, לכבוד הסיאסטה. התברר שמזוודה מישראל נדרשת לבדיקה מיוחדת לכן לא הגיעה עם כל המזוודות. סוף סוף קבלנו אותה רטובה מהגשם ויצאנו מהטרמינל, לא לפני שהפננו אל הפקיד הממהר לביתו, נוסע ספרדי בעל גוף שהמתין אתנו עצוב, מיואש ומתגעגע למזוודה שלו שטרם הגיעה.

נהג המונית קבל בתמיהה את הכתובת של הדירה של חואן ששכרנו כמו כל הדירות ב-AirBNB והוביל אותנו לרחוב מקרנה 81, אבל אין מספר 81 ברחוב הזה הסמוך לחומות של העיר העתיקה של סביליה. כיוון שעדין אין לנו סים ספרדי בקשנו מהנהג להתקשר לחואן, שלא ענה. לסוף יורם גילה שרשום לו מספר 8 וחואן מחכה ליד הכניסה לבניין עם האופנוע שלו. הבחור הצעיר לא יודע מילה אנגלית, את זה כבר ידענו מההתכתבות עמו, ובספרדית משובשת מצליח יורם לקבל את מינימום המידע הנדרש..

הבית נמצא בתוך העיר העתיקה ליד החומה וליד כנסית מקרנה. הכניסה לבניין היא אחרי מעבר בשני שערים כבדים (מה זה אומר על הבטיחות בסביליה?) שמביא אותנו לפטיו יפה ומסביב לו דלתות כניסה לדירות, אחת מהן היא הדירה שלנו והיא בולטת בעליבותה ביחס לפטיו היפה.

שאלתי והוא אמר שהבניין על ארבעת קומותיו שייך לו או שהוא מנהל אותו, ואת הדירות משכיר בעיקר לצעירים בודדים לתקופות ארוכות. הדירה קטנטונת, צנועה, בלשון המעטה. במטבח מעט מאד ציוד ולא איכותי במיוחד, מחבת וסיר מלוכלכים, שטפנו את כל הכלים שהשתמשנו בהם, כך עשינו ליתר ביטחון, במרבית הדירות בטיול, גם במבריקות ובנקיות שבהן.

הסיבוב הראשון היה כרגיל לחפש סופר מרקאדו, מצאנו אחד לא מפתה במיוחד אבל קנינו את כל מה שלא הכנסנו למזוודה בגלל מגבלות המטען וכמובן לחם, חלב ויוגורט. יום מעייף ארוך ומתוח עבר עלינו, הלכנו לישון.

יורם פייסבוק: מאקארנה. עד שבאנו לגור בסביליה, בשכונה וברחוב הקרויים על שמה, מרחק ארבעה בתים ממנה ועד שנפגשנו איתה בכנסיה היינו בטוחים שמאקארנה הוא שם של ריקוד ברזילאי שרקדנו לפני שנים בקרנבל בריו. ירד גשם.

25.4.2019 יום חמישי ***סביליה – העיר העתיקה.

יורם: בארוחת בוקר אכלנו את הכריכים שבעצם הבאנו מהבית לכבוד הטיסה. עלינו על אוטובוס C4 שליד בית הממשל המקומי, שהקפידו עוד במאה הקודמת להקים אותו בסמוך אלינו, ממש מעבר לשער החומה. 1.40 יורו כרטיס אחד, נסענו עד ה-Toro del Oro , חוצים רחוב וחצי לכיוון המרכז העתיק של סביליה: ***הקתדרלה, ***האלקזר וסנטה קרוז***הרובע היהודי. מאחורי הקתדרלה נמצא מרכז המידע לתיירים, מקבלים מפות, הסברים על התחבורה, ומאוחר יותר גם עזרה בהפעלת הסים. ראינו את התורים הענקים לקתדרלה ולאלקאזר והבנו שלא כדאי להקדיש שעות לעמידה בתור כשאפשר לקנות כרטיסים באינטרנט ליום אחר ואנחנו לא ממהרים ולכן הסתובבנו מעט ברובע היהודי, אכלנו טאפס ראשונים, קנינו באורנג' שני סימים שנטען מחדש בעוד 30 יום. הסים של חיותה הדביק את הטלפון שלה בשפעת ספרדית, השפה האנגלית נעלמה וזה היה בלתי נסבל בתכלית.

חיותה: לפנות ערב בדירה ניסינו לשנות את השפה בנייד שלי,כי הכל רשום בספרדית, ללא הצלחה. בערב, בדרך לארוחת ערב, הבחנו בחנות טלפונים, נכנסנו ובקשנו עזרה . הבחורה – ליאונה- התמסרה ועזרה לנו עד שהצליחה והנייד שלי חזר לתפקד. באותה הזדמנות ביקש יורם שתדפיס לנו את הכרטיסים לקתדרלה שקנינו באינטרנט, כי היה רשום בהוראות בנוקדנות בירוקרטית שגויה של פקידים שלא הבינו מהו אינטרנט שיש להביא תדפיסים, וגם לזה נענתה בשמחה. חיפשנו חנות פרחים או יין וקנינו עציץ וחזרנו להגיש לה אותו, היא התרגשה. מסעדת BLOSSON האוכל היה טעים יורם הזמין יין חרז שהיה לא טעים, יורם שתה את שתי המנות ואני קבלתי יין אחר. יורם ביקש לצלם את הבקבוק והיא הביאה את היין ואף הגישה כוס נוספת ליורם כמחווה. בחשבון נמצא שחייבו אותנו על 4 הכוסות. בדרך חזרה חיפשנו גלידה ולא מצאנו למזלנו.

יורם , פייסבוק: כמעט טעינו, זה לא פסל, זו יפנית בלבן עושה סלפי עם הקתדרלה

שלטי הרחוב בסנטה קרוז ובסביבה. מזכירים לשחורים ליהודים זמנים אחרים

26.4.19 יום ששי קתדרלה***, הרובע היהודי***, פלאסה איספניה**, אוטובוס ירוק

חיותה: החלטנו להתחיל בקתדרלה. קנינו כרטיסיה לאוטובוס וידענו כבר היכן יורדים ולאן הולכים. ליד מעבר החציה תפסה אותה מוכרת כרטיסי אוטובוס תיירים דוברת אנגלית רהוטה אני הייתי נגד יורם בעד, הוא המבוגר האחראי והקובע. 18 יורו לאדם וישמש אותנו יומיים האוטובוס עוצר ב- 16 תחנות בנוסף למסלול ערב מקוצר, שני סיורים מודרכים והנחות ועוד שטויות. בינתיים פנינו לכיוון הרובע היהודי שמאחורי הקתדרלה. התחלנו ללכת לפי המסלול בספר ומהר מאד סטינו וטעינו בהנאה רבה ברחובות הצרים עם הבתים המקסימים. תענוג. המון תיירים אבל אלה לא הפריעו לנו. הקדמנו לקראת מועד הכניסה לקתדרלה לפי ההזמנה שלנו והיה לנו זמן לקפה לפני וגם הלכנו לשירותים שהרשימו אותנו במראה ובניקיון עד כדי כך שצילמנו אותם.. 1300 הייתה שעת הכניסה בהזמנה, באמצעות הקוד בנייד, כמצופה, ולא היה צורך במסמך מודפס. כן, הקתדרלה ענקית, כמות הזהב גודל התמונות הפיתוחים המקשטים את הקירות הכל מגמד את המתבונן ויותר את המאמין.

לא אהבתי את הקתדרלה, למרות הפאר והעושר. בחצר חלקת עצי תפוז, שילוו אותנו בכל חוצות אנדלוסיה יותר מכל הפיקוסים, הדקלים והברושים גם יחד, בארצנו הקדושה. טיפסנו במעלה מגדל הג'ירלדה, בספירלה של 34 סיבובים, אלא שמשום שלא היו מדרגות, והקצב איטי בגלל התיירים הרבים, לא הרגשנו קושי בעליה. הגענו בסופו של טיפוס אל מרפסת תצפית סביב מגדל פעמונים ענקיים שנראו חסרי שימוש. הצפיפות ליד מרפסות התצפית היתה גדולה ואפשרה לנו הצצה קצרה, וליורם רגע של צילום של גגות העיר. הייתי מאוכזבת מכל הביקור שזכה לדרוג של שלושה כוכבים של מישלן.

יורם: אני הייתי פעמיים באנדלוסיה, פעם אחת כמדריך. בעבורי אנדלוסיה הייתה גרנדה, סביליה, קורדובה. נקודה. את האומץ לערוך טיול גדול, וההבנה שיש עוד מה לראות, קיבלנו מדורית וצביקה שהחליפו דירות וגרו כמה חודשים בסביליה. המקורות שהשתמשנו בהם היו מגוונים, טיפים בלמטייל, ובמסע אחר, המלצות של גוגל , טריפאדוויזר, ויקופדיה, אחרי חודש מייל אחד ממוליק גרם לנו לשנות באופן מהותי את התכנית של החודש השני ונגיע לכך בהמשך. בכל זאת שני ספרים היו לנו כל ערב לשעורי בית של היום הבא: דרום ספרד של איי ויטנס בעברית והמהדורה האחרונה של מדריך מישלן באנגלית. למדריך הנפלא של משלן יש בין השאר ניקוד. כוכב אחד – מעניין. שני כוכבים - שווה סטיה מהדרך, שלושה כוכבים – שווה נסיעה מיוחדת. היו לנו רק 62 יום, לכן בין שאר הבחירות שעשינו, כוכב אחד לא היה בסדר היום בכלל. היינו בכל 11 הערים, אתרי הטבע ואזורי ההרים שזכו בשלושה כוכבים באנדלוסיה ובמרכז ספרד ובחלק ניכר מאלה שזכו בשני כוכבים. במידת האפשר סימנו את כוכבי משלן בהמשך.

חיותה: מהקתדרלה צעדנו לאוטובוס הירוק שנסע כשעה ישבנו בקומה השנייה בחלק המוגן מהקור ולכן הראיה הייתה חלקית, אבל העיר נראת יפה מלמעלה משני צידי הנהר. למחרת ישבנו בחלקו העליון הקדמי של האוטובוס וההבדל הורגש. החלטנו לרדת שלוש תחנות קודם לסיום הסיור כי הגענו לשער הצהוב של המקרנה, ליד הפרלמנט, כלומר לדירתנו שמעבר לחומה העתיקה.

גיליתי שהבוטקה של הגברת חמוצת הפנים שמטגנת ומוכרת צ'ורוס במשקל - פתוח ואני מיד רוכשת צ'ורוסים בגליל עיתון. בדיעבד, אלה היו הצ'ורוס הכי טובים שאכלתי בכל הטיול בספרד.

מנוחה קצרה ליורם ואנחנו כבר בדרך לפלאסה איספניה* בפרק מריה לואיז**.

יורם: מסביב לכיכר שהוקמה לכבוד היריד של המדינות הדוברות ספרדית ב- 1928, היו מותקנים ספסלים, לא לישיבה, להתבוננות משתאה. ספסל לכל פרובינציה, כל פרובינציה ומאפייניה, והסיפור שלה. בעיירת חוף בקוסטה דל סול נראה ספסלי קרמיקה אחרים, בסגנון אחר ויפים לא פחות

חיותה: לא היה אוטובוס ירוק כי יצאנו אחרי שש בערב , לא ידענו ולכן חיכינו המון זמן עד שהבנו שלא יגיע ולקחנו אוטובוס רגיל שהביא אותנו לכיכר המרשימה. הרגשתי רע כנראה שלא שתיתי מספיק, כשקניתי בקבוק גדול ושתיתי 3/4 ממנו, הבנו בפעם המאה שלא יוצאים בלי מים. הארמון הרחב, הרחבה שלפניו, האגם והסירות, המזרקות הכל קצת קיטשי אבל אהבתי מאד. יורם התלהב , אבל כששקעה השמש, ביקש לחזור הביתה. אז חזרנו. חיכינו לאוטובוס הירוק של הערב זמן רב ושוב חזרנו באוטובוס רגיל והגענו לשכונה, מסתבר ששכחנו שעשר בלילה בערי ספרד, זו שעת התעוררות וההכנה ליציאה לבילוי, בעיקר של הצעירים, לעיתם קרובות עם ילדיהם הקטנים. טיילנו באזור, אבל חששנו שהמשטרה תבוא לבדוק מה אנחנו עושים כאן כל כך בולטים וחריגים בשל גילנו המופלג.

ואז גילינו פאב מלא שכולם אוכלים שבלולים כתוספת לבירה. אושר כזה לא נראה על פניו של יורם כבר הרבה זמן. הוא הזמין קערית של חצי מנה שבלולים + שתי בירות ב- 7 יורו. לדעתי היה שם כרבע קילו שבלולים שהקרניים או המשושים מציצים מהקונכייה. חלק הוא מוצץ החוצה וחלק הוא שולף בעזרת קיסם. לקח זמן עד שסיים את האחרון שבהם. מאושרים עד הגג חזרנו לדירה לישון.

יורם, פייסבוק: הוא הביא להשמדה של מיליוני ילידים אמריקאים, הוא גם העליב אותם וקרא להם הודים. קולומבוס קבור כאן בקתדרלה של סביליה. אולה!

יורם, פייסבוק:***חירלדה, המגדל שהיה צריח מינארט איסלמי והיום נקודת מצפה מעל לקתדרלה. היה נחמד לטפס. אבל מה שמשך את תשומת ליבנו הם הפועלים המשפצים אותומהכיכר הם נראים כמו הפועלים של ברויגל בציור מגדל בבל. צריך להגדיל מאוד את הצילום על מנת לראות אותם

27.4.2019 יום שבת , מטרופול פארסול**, נשים בחתונה.

חיותה: לא הצלחנו להזמין כרטיסים לאלקאזר באינטרנט, חזרנו להסתובב באוטובוס הירוק הפעם בקומה העליונה ההסברים נראו ונשמעו קצת שונים מאתמול. בתחנת מקרנה חזרנו לדירה. נכנסנו למתח בגלל חוסר תפקוד כרטיסי האשראי, שלא אישרו לנו הזמנת כרטיסים לאלקזאר בשמונה יורו. בשבת, קשה לפנות לבנק או לוויזה וצריך להמתין עד יום ראשון. התייאשנו והלכנו לנוח, אני יצאתי לחפש חנות לקנות לחם למחר. הלכתי קצת לאיבוד בשכונה ומצאתי אותה יפה ומעניינת. קניתי לחם ועוגיות לקפה. הזמנו דירה לשלושה לילות בעיירה קטנה בשם Almonister la real .

החלטנו לצעוד ברגל למטרופול פאראסול. אחרי התברברות קלה הגענו ובעבור ששה יורו לשנינו עלינו במעלית לגג. גם כאן היה תור ארוך שהתקדם יפה, בעיקר כשהתפלחתי קצת קדימה. המראה מעניין ומרשים מלמעלה וגם מלמטה, כמו פטרייה ענקית שנבנתה מעץ במפלסים מחוברים באלכסון. הייתי נשארת שם יותר אבל לא היו ספסלים לשבת וליהנות, החום היה קשה גם בשעה 1900. סבוב קצר בין החניות וחזרה לדירה.

יורם: מזל טוב, בכנסיית מאקארנה שברחוב שלנו נערכת חתונה. הנשים המתכנסות מציגות שמלות אלגנטיות, וכובעים שאף עולים על אלה שמוצגים במירוץ הסוסים באסקורט. את המשפט הזה כתבה חיותה ושנינו לא שיערנו למה נכנסנו. בשבת זו ובמשך רוב שבתות הטיול יצאנו אל הקתדרלות והכנסיות העתיקות לצלם את בנות ספרד היפיפיות בשמלות הססגוניות שלהן ובכובעים המטורפים שהן לבשו.

חיותה: זו הייתה הזדמנות לשבת קצת אצל מקרנה בכנסיה. אחרי מנוחה בדירה יצאנו בלילה לארוחת ערב במסעדת גריל ברחוב השכונתי ההומה (בעיקר בלילה), לא משהו. המסעדה זכתה בתואר "המנה הטובה ביותר בין מסעדות רחוב Feria" המנה הייתה צלי בקר מיובש עם צ'יפס ביתי טבול ברוטב. אני הזמנתי נקניקיה מעושנת וקבלתי 5 פרוסות נקניק שמנות אך טעימות.

יורם: פייסבוק: אחד מגשרי המיתרים המופלאים הראשונים שלו שתכנן ובנה קאלאטראווה Santiago Calatrava, היה בסביליה. (ויקיפדיה: מתאפיין בצבע לבן, שימוש נרחב בכבלים, בקשתות, בקורות ובזכוכית ליצירת אפקט "שקוף" וצורות אורגניות. המבנים שלו מזכירים לעיתים קרובות צורות מעולם הטבע כמו עצים או ציפורים.) מאז נפוצו הגיטרות המעופפות שלו בכל העולם כולל פתח תקווה ואחר כך גם בירושלים, למרות שבנה רק חצי גשר וכעס מאוד על העיריה, הוא פרץ דרך לא רק בעולם, אלא גם בעיר השמרנית הזו.

היום טיילנו על גג העץ (עץ לבוד) בפרויקט חדשני הקרוי מטרופול פארסול (מטרייה עירונית) של ארכיטקט הגרמני יורגן מאייר. אני חושב שהוא משתלב נפלא, חיותה חושבת להפך. יכול להיות שבלי קלטרווה ב- 1992 לא היה מטרופול פארסול ב- 2011.

יורם: שנה ויותר אחרי שחזרנו מספרד, קראתי בספרו של אביעד קליינברג “קריאת ביניים, מדריך קצר לימי הביניים במערב” שאת כיבוש ספרד מידי המוסלמים, משנקרא הרקונקוויסטה, בוצע בעזרת שלושה מסדרי נזירים לוחמים. אחד זר שבאממקומותינו – הטמפלרים. ושניים ספרדים מקוריים, לאחד קראו סנטיאגו ולשני קלטראווה.

יורם פייסבוק: יום ראשון של הדקלים לכבוד כניסתו של ישוע לירושליים. היה במחצית אפריל. חלק מהמרפסות עדיין נושאות את עלי הדקל המעוצבים. גם אם לי היה משהו כזה במרפסת לא הייתי זורק

28.4.2019 יום ראשון , כרטיס אשראי, אלקאזאר***

חיותה: בלילה אני נרדמת בקלות ויורם כרגיל מתקשה. בארבע בבוקר אני שומעת אותו מדבר בטלפון, מתקשרים ממסטרקארד אחרי שבמהלך הלילה במקום לישון הוא התכתב אתם. הפקיד פותר אותו מקוד זיהוי למשך חודש במהירות ובקלות, וככה אנחנו מזמינים מיד כרטיסי כניסה לאלקאזר, אחרונים שנותרו לאותו יום, לשעה שש וחצי כשהאתר נסגר בשבע ארבעים וחמש, אפשר לחזור לישון רגועים ושלווים. בבוקר אני מתקשרת לבנק דיסקונט בבקשה שיפתחו לי את כרטיס הויזה שלי. הבנקאית שלי עונה תשובה מטופשת, אבל הבעיה היא כאל ולאחר התכתבות דיברתי עם כאל. הגברת מכאל הסכימה לפתוח לי את הכרטיס, אבל רק ל-24 שעות. אמרתי לה שבלאומיכרט פתחו לבן זוגי את הכרטיס ל-30 יום ומייד היא נמלכה בדעתה או שהלכה להתייעץ וגם אצלי החסימה נפתחת לשלושים יום.

השעה כמעט שתיים עשרה החלטנו לצאת לסיבוב בשכונת מקרנה, לפי הנחיות הספר. אנחנו יושבים לקפה אחרי שני קילומטר באחת הפלאסות, המוצלות בעצי תפוז, האווירה מקסימה ביותר. עוברים ליד בר הטאפס המצועצע שקנה לו שם בגלל ששרד מהמאה ה-19. תור ארוך של אנשים מחכה לבר שיפתח בשעה 1300. הצצנו, התרשמנו, היינו מזמינים ומתנסים גם, לו היה מקום ישיבה. הטאפס מוגש לרוב בעמידה ליד הבר, רק ארוחות הן בישיבה ליד השולחן.

ליד הקתדרלה הזמנו חצי פאייה, סנגרייה ובירה. ניסינו להקדים להיכנס לאלקאזר בשלוש וחצי במקום בשש, אבל הסדרנית מסלקת אותנו בבושת פנים. החלטנו לחזור באוטובוס לדירה לנוח מעט.

בסביבות חמש יצאנו באוטובוס חזרה ניסינו מזלנו והסדרנית שוב מודיעה לנו שהקדמנו ב- 20 דקות ושנחכה. ישבנו על האבן בכיכר והתבוננו בהנאה בתיירים הרבים, בסוסים ובכרכרות. חודש מאוחר יותר, אפגוש אותם שוב בדירות השונות בצפון על המרקע, בצפייה בסדרה של הטלוויזיה החינוכית על ספרד של יצחק נבון.

הביקור ב ארמון המלכותי אלקאזר היה ראוי, אם כי נעשה בלחץ זמן. גם המבנה וגם הגינה היו יפים עד מאוד ויורם חוזר ומדגיש שזו רק ההקדמה לאלהמברה בגרנדה.

די רצנו מחדר לחדר וממבנה למבנה כדי להספיק. אחרי התלאות והייסורים שליוו אותנו בהזמנת הכרטיסים, חששתי שאתאכזב מרוב ציפיות, אבל זה היה נהדר.

כשיצאנו התיישבנו שוב על האבנים הגדולות להמשיך ולספוג עוד מהעוצמה שמקרינה הקתדרלה, חומת האלקאזר, הבניינים היפיפיים, הדרך הסלולה אבני ריצוף גדולות וגסות, הסוסים והכרכרות המסתובבים הלוך ושוב. חזרנו למקרנה שמחנו לגלות שחנות הדגים המטוגנים הסמוכה אלינו פתוחה ופעילה. הזמנו ב- 17 יורו רבע קילו מכל סוג (כמות גדולה מדי) של דיונונים, שרימפס וקרוקטים בשקיות קרטון מגולגלות. בחדר כמעט נחנקנו מהכמות העצומה שקנינו, חלק זרקנו. סוף סוף שקט נפשי.

יורם, פייסבוק: מאז שגילינו באנטיגואה שבגוואטאמאלה את התחרות הלטינית על הפטיו (חצר פנימית) הכי יפה, ברחוב, בשכונה, בעולם, הפכנו ציידי פטיו זה חלק ממה שמצאנו בסביליה לא כולל את גני האלקזאר כי מקצוענים לא במשחק.

29.4.2019 יום שני, מסביליה דרך SIERRA DE ARACENA** אל** Almonister la real

חיותה: האריזה קצת קשה לי כי יורם מבקש לרכז במזוודה אחת את הכל הציוד לימים הקרובים ואת השנייה הגדולה, עם מה שלא צריך נשאיר ברכב. בקיצור סדר ותכנון העתיד חייב להיות! אפליקציית אובר עובדת מצוין ותמורת כחמישה יורו מגיעה נהגת לאסוף אותנו לתחנת הרכבת לקבלת הרכב. סיטרואן 5 חכתה לנו בחניון המרוחק 10 דקות מהמשרד. מטפסים בפארק הטבע של שרשרת הרי אראסנה** של כשעתיים. מצאנו את מסעדת "זיתים" בכניסה ל- *Aracena יורם סטייק ענק ממנו התכבדתי במחצית ואני דג ענק, בקבוק יין שמה שנותר ממנו לקחנו אתנו. 29 יורו.

כעבור כמחצית השעה והגענו לדירה של מרקו בכפר/עיירה Almonister la real הכפר מומלץ ע"י מישלן וטריפאדוויזר כאחד הכפרים הלבנים היפים, ובצדק. הבית נקרא - Casa rural la Torre צמוד מאד לכנסיה, ממש בחצר שלה. עולים 4 מדרגות ונכנסים לאחת הדירות היפות בהן בילינו. שלושה חדרים, נקייה, מרווחת, מאבזרת בשלמות, מאורגנת מאד וחדישה. עולים שלוש או חמש מדרגות אל מרפסת גג רחבת ידיים (“בבקשה, תשקו את הגרניום”) שמשקיפה אל גגות הכפר ואל המצודה המורית שבראש הגבעה שממול.

רצינו להישאר שם לתמיד. התמקמנו ואני הלכתי לנמנם מעט ואחרי חמש יצאנו לחפש מכולת סמוך לבית, (מרקו: “אחת היחידות בכפר”). לא מצאנו אותה, שאלנו והפנו אותנו שוב ושוב לאותה דלת סגורה. תוך כדי כך, כנראה נפוצה השמועה בכפר שיש קונים, בסביבת השעה שש הגיח טנדר מהפינה ועצר בחריקת בלמים. אשה יצאה ממנו ובאופן חד פעמי (יותר לא ראינו אותה), פתחה את מנעולי הכניסה לבניין, אחריה נגרר זקן קיפח, קדור פנים. מאחורי הדלת נמצא סופר גדול יחסית לדלת הכניסה, לוויטרינה, לבניין ולכפר. קנינו מעט, הלחם ישן. לחם טרי יגיע מחר בסביבות 11 בבוקר. חזרנו למרפסת להינות המראה הנפלא. יורם מעשן מקטרת, ואני החלטתי להקדים את מתנת יומולדת ולתת לו את המקטרת שהכנתי בעבורו. כל מחצית שעה פעמון הכנסייה מצלצל ומזכיר לנו את חטאינו. המראות בלילה לא נופלים מאלה של היום, הבתים הלבנים על רקע פנסי הרחוב ותאורת המבצר המורי בקצה ההר והכנסייה, מקסים ואנחנו מאושרים.

יורם, פייסבוק: יצאנו מסביליה ההומה וטיפסנו בהרים של סיירה דה ארסנה, אל כפר קטן בשם אלמונסטר לה ריאל. בתים לבנים, רחובות תלולים עולים ויורדים. המכונית מפלסת את דרכה מטה ומעלה רק בהילוך ראשון , אני בכלל לא. המכולת בסייסטה עד שש וחצי בערב. משלמים במזומן, לחם טרי יהיה רק מחר בשעה 11. פעמון הכנסיה מעל לדירה שלנו מזכיר לנו כל חצי שעה שהגיע הזמן לחזור בתשובה. בספריה שבסלון שני ספרים עבי כרס במיוחד: דון קיחוטה של סרוונטס וכל השירים פאבלו נארודה. באנו לשלושה ימים לטייל בהרים, לא בטוח שנצא מהמקום הקסום הזה בעוד שלושה ימים, חושבים. וכאן למעלה צילום מהמרפסת אל מרכז הכפר.

30.4.2019 יום שלישי ***המערות הקסומות של *אראסנה

חיותה: יורם לא ישן כל הלילה, היה לו קר, לי היה חמים ונעים, התחלפנו. בבוקר, כיבסתי את כל בגדי השבוע כשיורם משלים שעות שנה, אחר כך תלינו אותם על כל מיני פנסים, מסמרים וזיזים במרפסת הנהדרת והנפלאה המשקיפה לכפר.

יצאנו לכיוון ALAJAR, כפר קטן ולבן המוזכר במישלן מכנים אותו: כפר שטוף בלבן, כמו "שלנו". הסתבכנו בהנאה ברחובות הצרים, התלולים והמתפתלים ומשם לכיוון ***MARAVILLAS GRUTA DE "המערות הקסומות" בעיר *ARACENA. ציפורה (זה השם שבחרנו לג'יפיאס של המכונית) מובילה אותנו ישירות לפתח המערה, אבל אין שם חניה. יורם יוצא מהמכונית ומאחורי ההגה ואני מבצעת נסיעה לאחור במעלה תלול מאוד של רחוב צר מאד וחונים ליד. חם ויורם חושש שנאחר את התחלת ההדרכה שבשעה אחת ושלושים וזה הסיור האחרון להיום ונפסיד אותו. כמובן הגענו לפני הזמן. 16 יורו לשני קשישים. הסיור הנמרץ נמשך 50 דקות במסלול קצת ארוך יותר מקילומטר. הדרך עברה ברובה במחילה כרויה בטמפרטורה של 16-18 מעלות ובלחות של 98%, המדריכה היתה מאוד נוקשה: אסור לצלם, גם בלי פלש, נא לא לגעת, לא להשען, לא לדבר ולא לנשום. למרות הכל היו כמה זוויות מבט מקסימות. לנו היה ביד דף באנגלית עם מספרים וקצת מידע.

יורם: אנחנו במערה באשמת כבשה שהלכה לאיבוד ורועה שנפל לתוכה. של המערה. היא, כלומר המערה, לא הכבשה, נמצאת בעצם מתחת להר עליו מבצר מימי הביניים וכנסיה לכבוד אדון היסורים. למערה כמה מפלסים ואנחנו הולכים ומתפעמים מהשניים התחתונים כי המפלס העליון שמור לגאולוגים בלבד. צילמו במערה כמה סרטים ואנחנו יכולים רק לדמיין כמה יפה הייתה לפני הצילומים. מכיוון שאי אפשר בלי השגחה עליונה אז גם ביקרנו אצלו באולם נוצץ ויפה שנקרא היהלומים של אלוהים. הלכנו במסלול מעגלי, לא ממש סבלתי, למרות שאני די מתעב מערות כאלה בגלל שבמרוצת החיים מרובי המערות נוכחתי שהזקיפים והנטיפים חסרי הדמיון, חסרי יצירתיות, לא מגוונים ונוטים לחזור על עצמם בווריאציות מועטות. ואילו כאן, במשפט אחד: היה יפה מאוד, באופן יחסי.

חיותה: היה מאד חם ויורם ויתר די מהר על סיור רגלי בכפר וחזרנו לטייל אבל במכונית. הבעיה הייתה שהכל!!! היה סגור בשעות הסייסטה. אני מחפשת קונדיטוריה או משהו דומה ואין עם מי לדבר. מצאנו את מוזאון החזיר, גם הוא סגור, לא שרציתי להיכנס אליו, אבל זה פתר את מצוקת הרעב, לידו מסעדה פתוחה נכנסנו והזמנו את תפריט היום ב- 8 יורו לאדם, למרות שזו הארוחה הזולה ביותר שהייתה לנו עד כה, הארוחה הייתה טעימה מאד ועשירה. כשיצאנו מצאנו את מוזאון החזיר פתוח ואני עדיין מסרבת להיכנס ולראות איך מכינים את החזירים לשחיטה, כואב הלב, מספיק שאני אוהבת לאכול אותם. חזרה לדירה בדרך פתלתלה וירוקה זרועה בפריחה לבנה, פרחים גדולים מאד עם אבקנים צהובים, גדלים על שיחים סבוכים וצפופים.

יורם: קצת אחרנו, חבל, הקורידה האחרונה הייתה כאן ב- 1891

חזרנו אל אלמוסטר דה ריאל ואני בקשתי להמשיך להסתובב בכפר עם הרכב ובלי כוונה הגענו לחורבות המבצר המורי שכלל ארנה למלחמת פרים. המבצר בראש ההר מול המרפסת שלנו, שומם מאד אבל השרידים שמורים. לידו ארנה שלא נראתה לי פעילה. הכרזה התלויה בכניסה מפרסמת את הקורידה האחרונה שנערכה כאן. אני נכנסת פנימה לחקור אותה ודלת הברזל הענקית נסגרת ואני נשארת כלואה בפנים. יורם היה בדרך לרכב אלא שהצעקות שלי הזעיקו אותו חזרה לחלץ אותי. מתאים לי לחטט בפינות נסתרות. בדירה יורם נכנס לנמנום קצר ואני הולכת לחרוש את הכפר, לטפס ולרדת ברחובות התלולים, מגלה פאב ובו קבוצת גברים מקומית וחבל שלא חזרנו לשם. יום ארוך, הזמנו מקום למחר בגוואדלקאנל, עיירונת בדרך לקורדובה.

יורם, פייסבוק: אנדלוסיה נודעת בספרד בזכות החמון המשובח שלה . אזור ארסנה הוא על דעת האנדלוסים. ללא ספק, יצרן החמון הכי טוב בעולם ובסביבותיו. עד כדי כך חלשה עליהם דעתם מרוב גאווה שהם הקימו לו שורה של מוזיאונים. עומדות היו רגלינו בשערי אחד מהם, ונדרשנו לשלם בעבור הכניסה ואנחנו לא משלמים בעבור חמון שמסתכלים עליו אלא רק בעבור חמון שאוכלים אותו. אז הסתפקנו בצילום הפסל בשדרה , הדגל בכניסה ו- 14 הנבחרים המוצגים לתפארת חצי האי האיברי. יש עוד עיירה שמכבדת את רועה החזירים בפסל בכניסה. אותם לדרעי ונסראללה !

1.5.2019 יום רביעי, מכרות המחצבים NERVA ***Minas de Ríotinto 

חיותה: הרכבת שנוסעת בשדות הענקיים של המחצבים לא עובדת בימי חג, האם הראשון במאי הוא יום חג? אין את מי לשאול ובכל מקרה הדרך לשם ירוקה ויש שם גם מוזיאון. אז בבוקר נסענו כשלושים ק"מ והגענו רגע לפני יציאת הקבוצה המודרכת לסיור ולנסיעה ברכבת העתיקה. כרטיס עולה 15 יורו לפנסיונר. אזור מכרות ענק, צבוע בצבעים משתנים לרוחב הסלעים או לאורכם. מזכיר קצת את הצבעים באילת, אבל הרבה יותר גדול ולאין שיעור יותר צבעוני. מי הנהר האדום "ריו דה טינטו" זורמים בעצלתיים בצבע חלודה בגוונים עמוקים מאד של צהוב ואדום, בערוץ רחב ידיים. גם האגמים הקטנים שנוצרו בדרכו צבועים בצבע חלודה. את המחצבים התחילו לכרות עוד בתקופת הפיניקים וכיום האתר מופעל על ידי חברה אנגלית שבצד הפקת המינרלים פתחה את האזור הצבעוני המרהיב לתיירות. ההתחלה הייתה משונה: מאזור הכניסה והמוזאון הובלנו בשיירה של כעשרים מכוניות (כמו בטיול משפחות) עוקבים אחרי המדריך המזוהה בבטנו הענקית, חייכן מאד ונעים. הוא נתן לנו דף הסברים באנגלית שלא טרחנו לקרוא.

יורם חשב שהביקור במערת המכרה מרתק. לטעמי, היה נורא משעמם וגם מיותר. במיוחד בהשוואה לאזור המכרות הפתוחים הכל כך ססגוניים בצבעיהם. אנחנו ממהרים מהמערה לרכבת. שוב כל השיירה נוסעת לתחנת הרכבת שהמטיילים ממלאים אותה במהירות (תופסים מקומות).

הרכבת העתיקה מהמאה ה – 19 הובאה ע"י האנגלים לכבוד התיירים. המדריך על הרכבת דיבר ודיבר ספרדית במשך 45 דקות, בדרך חזרה היה שקט. הטיול ברכבת לאורך הנחל והמכרות הפתוחים בשלל צבעיהם ומרקמם – היה נפלא, יורם לא הפסיק לצלם

כשחזרנו בצהריים התברר כי הספרדים כבר תפסו את רוב המקומות במסעדות השונות בעיירה, בקושי מצאנו מקום, כרגיל האוכל לא מאכזב. אחרי הארוחה נכנסנו למוזיאון המכרות. אין אף שלט באנגלית, חוץ מסרט הסבר באנגלית, הכל בספרדית. הבנו מה שרצינו ונכנסנו למערה שהייתה חשוכה עם תאורה בודדת כל כמה מטרים, קולות של פטישים, הם הצליחו להעביר לנו את התחושה של הליכה במכרה אפל. די מפחיד. נסענו עייפים הביתה, בדרך יורם קנה מרוכל זקן חבילת עוגיות דבש וצנצנת דבש במחיר מופקע. יורם ממהר לישון ואני עושה סיבוב בכפר לחפש אולי המכולת נפתחה, אבל היא לא... מהחלון אני רואה שדלת הכנסייה פתוחה ואנחנו ממהרים להכנס. קר שם תרתי משמע, גם בטמפרטורה וגם במראה. חוץ מהכומר ישבו שם כארבע מזקנות הכפר. חזרנו לדירה לחפש מקום לינה בקורדובה. לא הייתה בנמצא דירה שהניחה את דעתנו ולכן נאלצנו להזמין חדר במלון ב- 135 יורו ללילה , אחד מהמחירים היקרים ששילמנו בטיול.

יורם, פייסבוק: מיכרות של מתכות מימי הפיניקים ועד ימינו. מישלן נתן להם שלושה כוכבים. בצדק. אבל את הצמרמורת קיבלנו מהליכה ארוכה במנהרת כרייה חשוכה שמשוחזרת במוזיאון של האתר.

2.5.2019 יום חמישי Guadalcanal

חיותה: עוזבים בצער רב את הדירה של מרקו, תחושת צער העזיבה תלווה אותנו ברוב הדירות בטיול.

אנחנו נוסעים בדרך הירוקה של מישלן לכיוון אזור המכרות. יורדים ל- N433 ולפי שמות הכפרים שבדרך הובלנו את ציפורה ( ה-GPS של הסיטרואן) בדרכים ארוכות ופתלתלות יותר ממה שהיא הציעה. בדרך יורם קונה במבצע- קרם דלעת בצנצנת. "צריך לנסות הכול" הוא אומר. הצנצנת של קנור ואנחנו נשאיר אותה באחת הדירות בהמשך.

/

תכניות הבילוי בחווה: צפיה בכוכבים, ברכה שמימיה קפואים ושקיעת החמה

לבסוף הגענו לעיירה גאודלקנל ולכתובת, אבל לא מצאנו את הדירה. זקן אחד ברחוב הסביר ליורם שצריך לרדת לשביל העפר שבהמשך הרחוב והגענו למה שנראה לנו גן עדן – Finca la Herencia שבעה חדרים מבודדים בלב חוות סוסים, לול תרנגולות חופש, טווס עם זנב פרוס שמסתובב בחצר, בריכה שלא טבלנו בה. למקום המדהים הגיעו עוד שלושה זוגות. החדר שקיבלנו קטן, אבל מקושט יפה מאוד בציורים ופסלים ומצעים בצבעים אינדיאנים. המקרר הפצפון נמצא בתוך גומחת השירותים יחד עם הכיור רחצה, אין קומקום בחדר הפיצפון. קבלה אותנו יולנדה, מהנדסת דרכים מוולנסיה שמאסה בעבודתה המחוספסת בחברה גברית, יולנדה פגשה את רפאל, בעל החווה והם חיים יחד ועובדים יחד במקום. לארוחת ערב הזמנו פאייה שהוכנה ע"י יולנדה, והוגשה יחד עם בקבוק יין, סלט עגבניות קלופות עם שום, שמן זית וזעתר, מאוד מאוד טעים. בערב הלכנו לצפות בשקיעה ואחר כך בכוכבים במרפסת הרחבה שיועדה ממש לצורך זה. רפאל מעביר לנו את אפליקציית כוכבי המזלות בטלפון אל מול השמיים המכוכבים וזה באמת מרשים. הוא לא יודע אנגלית אבל מקשקש בלי סוף.

יורם, פייסבוק:  גוואדהלאחאנאל, אחד מהרבה כפרים קטנים שמציעים דירות אירוח במבנים ישנים. הרעיון הוא לשפץ בתים בכפרים, לפתח תעשייה תיירותית וכך למנוע את מעבר הצעירים לכרכים הגדולות, והחרבת הפריפריה. הדירות משלבות עיצוב נפלא של עבר עם הווה והמחירים מצחיקים. החסרונות: צריך רכב, וקשה מאוד להיפרד.

יורם, פייסבוק: ענינים פעוטים בחווה כפרית: תבואו בבוקר לראות את הסוסים, הפעילות שאנחנו מציעים כפולה: מכאן רואים את השקיעה, המיוחד בחווה שלנו שבלילה רואים את הכוכבים, בעלי יראה לכם איך להוריד אפליקציה שתראה לכם את המזלות כשתכוונו את הטלפון לכוכבים. אני אעשה לכם פאיה נוסח וולנסיה כי אני משם. זה הולך נהדר עם סלט עגבניות, שמן ושום, היין הזה מהאזור שלנו זכה במקום שני ב- 2014, שמן זית מיוחד מכבישה קרה של שעה בלבד, הטווס טיפס על העץ - ראיתם?!, היה לנו בחור, מיכאל, מישראל , אחרי צבא שעבד חודש עם הסוסים, אם תרצו ללכת לברכה אני אתן לכם עוד מגבות, לקפה (גראנדה ואסה) בבוקר בעלי יכין לכם ארוחת בוקר ספרדית, טוסט של לחם כפרי עם עגבניות קלופות מרוסקות, שמן זית ומלח גס, חבל שבאתם ללילה אחד. אני מסכים ומבטיח לעצמי שלא נחזור יותר על הטעות הזו ומקיים בהמשך. למיטב זיכרוני לא התאכסנו בשום מקום עד הלילה האחרון לפחות משני לילות.

3.5.2019 יום ששי קורדובה***, תחרות בתי ספר של פלאמנקו

חיותה: אנחנו עוזבים את החווה כשיולנדה מציידת אותנו בהמלצות להמשך הטיול. רפאל מציע לנו להצטלם עם הסוסים שלו שהם לדבריו בריאים ויפים. לא הצטלמנו. הוא עסק בשעורי רכיבה לקבוצת ילדים ולכן במקום יחף ובמכנסי חאקי קצרים הוא לבש הבוקר מכנסי ונעלי רכיבה.. הדרך A 447 נראתה לנו בתחילה מסוכנת אבל למעשה הייתה תקינה פרט להיותה פתלתלה כמו שיורם אוהב, ונמשכה 39 ק"מ, נסענו בה כשעה ולא ראינו רכב נוסף חולף על פנינו. כעבור 56 ק"מ עלינו על הכביש הראשי N 432 ישירות לקורדובה. עצרנו לקפה באחת העיירות. בקורדובה הובילה אותנו ציפורה בהצלחה רבה ברחובות הצרים מאד הישר למרכז העיר ה עתיקה ולפתח בית המלון, פקיד הקבלה לקח את המכונית לחניון. קבלנו את החדר האחרון שהיה במלון כי הזמנו ברגע האחרון והוא פנה לפטיו, שם בהמשך שתיתי קפה עם עוגיות דבש בשעות אחר הצהריים ושם גם כתבתי את היומן כי בחדר לא היה מקום. החדר פצפון, אבל מסתדרים כרגיל. אנחנו בתוך מרכז העיר העתיקה, בשל כך גם בחרנו במלון הזה שהיה יקר לכשעצמו ועוד נוסף עליו תשלום בעבור החניה. אחרי הצהריים אנחנו יוצאים לסיור ראשוני בכיכר המרכזית הפרחונית של קורדובה העתיקה, הסמטאות והרחובות הצרים שיוצאות ממנה מובילות בין השאר לרובע היהודי. בית נוגע בבית ואני מתלוננת על בניה צפופה בפתח תקוה.

חזרנו לחדר למנוחה ובשמונה יוצאים לכיכר המרכזית שהתמלאה בכיסאות לכבוד הופעות בתי הספר לפלמנקו על במה גדולה עם תזמורת של שלושה נגנים וזמר. לפנינו מופיעות ילדות קטנטנות בנות ארבע וחמש שנים (פה ושם גם ילדים) נערות וגם בחורות ונשים מבוגרות, כולן בתלבושת המסורתית והצבעוניות חגיגה לעיניים, הקהל הממלא את הכיכר נראה לפי פרצי מחיאות הכפיים כבני משפחה וחברים של בנות הלהקות השונות.. למרות שיורם אינו אוהב פלמנקו הוא נהנה מהערב, וטען שההנאה שלו נובעת מהחיזיון האנתרופולוגי. כעבור כשעה וחצי נמאס לנו, אנחנו רעבים השעה כבר עשר בלילה, אור מלא. רב המסעדות הפכו לברים, מצאנו מסעדה שם הזמין יורם זנב שור ואני קלמרי בגריל ובירה כמובן. טעים מאד. מאוחר יותר גילינו עוד הרבה מאד מסעדות, כי הרי בספרד אוכלים מאוחר.

יורם, פייסבוק: ששי בערב ושבת, ריקודי עם בכיכר. החודש, מוקדש לישוע ובין השאר נערכת תחרות הצלב הכי מקושט. 

4.5.2019 שבת, קורדובה, המסגד הגדול***, הרובע היהודי**, וינה**, ריקודי עם

חיותה: בלילה כרגיל יורם לא ישן וחיפש מקום ללילות הבאים. אני מתעוררת ומצטרפת לחיפוש בבוקינג, עד שנרדמתי. בבוקר כשאני מתעוררת שוב אני מגלה שהוא לא ישן ומצא כל מיני הצעות ומחכה שאתעורר. שמעתי שהשעה כמעט עשר ואני קופצת מהמיטה. למה למהר? שואל יורם. באחת עשרה אנחנו מתחילים בחיפוש אחר המסגד הגדול של קורדובה. מחיר הכניסה 10 יורו לאדם. 850 עמודים וקשתות באולם ענק עם קונכית דרשן קטנה. לאחר הכיבוש וסילוק המורים, הנוצרים בנו בו כנסיה אבל האלמנטים הקישוטיים המורים היפיפים נותרו.

הקונכייה האקוסטית ממנה יצאו התפילות לאולם הענק ולאלפי המאמינים, בלי שום מכשור אלקטרוני.

מהמסגד הלכנו לצד השני של העיר העתיקה אל ארמון וינה

גן וינה, בארמון וינה ( פאלאס דה וינה) מכיל 12 פטיו וגנים והנה כמה דוגמאות

בצהרים המוסיקה מחזירה אותנו אל הכיכר המרכזית לריקודי עם של שבת.

אפשר גם בוידאו: https://youtu.be/jUsMZwYjNbE

אנחנו ממשיכים לרובע העתיק היהודי**, פוקדים את רחבת יהודה הלוי ופסלו. בית הכנסת סגור. מדריך אנגלי הסביר לקבוצה שלו את פשר האותיות העבריות "ספרד" המוטבעות במתכת בריצפת הכיכר בעיצוב יפיפה, משם ירדנו לגשר הרומי, שמהעבר השני שלו ראינו עיר רגילה ואפורה. טיפסנו בחזרה ושמענו מוסיקה רועשת אנחנו מגיעים לבר הנמצא ברחבה שבמרכזה צלב מקושט והמוני צעירים וצעירות השותים בירה עם טאפס. יורם מבקש לשבת לבירה ואני הרגשתי קצת לא שייכת. מצאנו בר קרוב אחר גם עמוס בתיירים ומקומיים צעירים ומבוגרים. אני סנגרייה ענקית, יורם מים ובירה גדולה, ואני חגגתי: פשטידת תפוחי אדמה, קרוטונים וחצילים בדבש שהיה מעדן מאד מיוחד. הדרך הביתה נמשכת כמחצית השעה, מאד חם אבל אנחנו מוצאים ומצלמים פטיו אחד אחרי השני. נראה שבכל בית יש פטיו שבעליו מתגאה בו. קשישה אחת שטאטאה את הפטיו שלה הסבירה לנו איך מזהים אריחים מקוריים – מחוספסים כמו שלה , לעומת החדשים – חלקים, של האחרים. חזרנו לחדר ונפלנו למנוחה, קפה בפטיו של המלון, אני כותבת עוד דף ביומן. בערב אנחנו חוזרים לכיכר המרכזית על הבמה שוב נערכים מופעי הפלמנקו. התיישבנו באחת המסעדות בכיכר. שתי בירות וליורם פאייה שחורה.

יורם, פייסבוק: כשטיילנו לפני שבוע, בארמון האלקזר בסביליה לא ממש התעלפנו עד שהגענו לחלקים המוסלמים ששרדו את הכיבוש התרבותי של הנצרות. ההבדל היה בולט - הברוטליות הצבעונית של האומנות הנוצרית, מול התחרה העדינה של המורים המוסלמים. אתמול במסגד הענק של קורדובה שמרכזו הוסב לקפלות נוצריות חשנו שוב שאנחנו נמשכים אחר התחרה והעיטורים המוסלמים. הבאתי כמה דוגמאות מוריות מול ציור קיר נוצרי, שניהם במסגד הגדול של קורדובה

יורם, פייסבוק: צייד אחר חצרות פנימיות (פטיו) ומבואות בקורדובה 

5.5.2019 יום ראשון: Osuna** Arietta

חיותה: פקיד הקבלה מביא לנו את המכונית שחנתה שלושה ימים היכן שהוא כשהמזוודה הגדולה בתוכה. יצאנו מקורדובה היפיפייה בכביש הראשי A4/E5 עד Ecija שנושאת כוכב אחד במישלן ויורם חשב שאפשר לדלג עליה, משם בכביש הקטן 351E וחותכים ל- Osuna . הנופים בדרך מרהיבים למרות שמשלן לא מצא לנכון לצבוע אותם בירוק.

באוסונה פזורים לאורך הרחובות בניני כנסיות וארמונות מתקופת הברוק והיא בהחלט ראויה לביקור, אלא שיום ראשון והכל כל כך שומם. מצאנו את המרכז לתייר והנערה שם נתנה לנו מפות ונקודות ציון של כל בנין לאורך המסלול המומלץ והלכנו לפיה. שכנעתי את יורם לטפס לכנסייה שיש בה רק טיולים מאורגנים תמורת תשלום. אנחנו לא משלמים לדתיים וככה שמחנו שלא ביקרנו בעוד כנסיה.

/

אלא שמראש ההר עליו בנויה הכנסייה נשקף נוף נפלא אל כל הכפרים הסמוכים והשדות שנפרשים עד האופק. לא הגענו עד Plaza de Toro כי היה חם. באחת החוברות שקבלנו דפדפנו ולהפתעתנו הייתה תמונה שהציגה ששם צילמו את אחת הסצנות של משחקי הכס. זו הייתה סיבה טובה לקחת את האוטו ולנסוע לשם ולא למצוא שום דבר מעניין.

משם לכיוון Arietta. הבעיה היא יום ראשון, הכל סגור לרבות בתי האוכל. בכל זאת, בדרך מצאנו מלון ובו מסעדה יפיפייה, שתי בירות, מרק גספאצ'ו, מרק שקדים ושום עם קרוטונים, מאד טעים. אנחנו כבר באיחור של חצי שעה, מתברברים ולא מוצאים את הכניסה לדירה. איוונקה אדומת הפנים והשיער כבר מחכה לנו בדירת קומותיים בכפר הקטן ויורם כמובן לחוץ, כי התחייב למועד מדויק. הכניסה לבית היא מרחוב תלול מאוד, צר, ללא שוליים או מדרכה, עד כדי כך שיש לנסוע בו בזהירות על מנת שלא לגלח את הבתים משני הצדדים. לדירה שער ברזל ועוד דלת, כדרך חלק מהבתים שגרנו בהם בספרד. החניה במוסך מצידו השני של הקוטג' בן שתי קומות שגרנו בו, נחמד מאד, קומפקטי עם הרבה ציוד איקאה, חדש ושמור. מאובזר ומצויד מעל ומעבר לציפיות שלנו. כולל בקבוק יין נתזים בתוך כלי קרח. יורם מתאהב בדירה, ומבקש להישאר חמישה לילות במקום שניים ואני מבקשת לעבור את הלילה לפני הארכת השהות. האח בוערת בעזרת קפסולות עץ קטנטנות. התקשינו להדליק את האח ואוונקה הגיעה אלינו מיד עזרה והדריכה אותנו איך לתפעל את האח (“אל תשכחו להשקות את הגראניום במרפסת”). בהזדמנות זו ארחנו אותה בכוס יין ואגוזים ישראליים. איוונקה ובעלה אנגליים שהחליטו למכור את רכושם ולעבור לספרד. בעלה קבלן שיפוצים שמתמחה בהפיכת בתי איכרים עתיקים לדירות פאר כמו זו שאנחנו מתארחים בה בחדווה. לא התחשק לנו לצאת, יורם התעורר משנ'צ אז צפינו בסרט וידאו "האקדח" של גאי ריצ'י. סדרנו לנו ארוחת ערב במרפסת עם האורז שמצאתי בארון וקופסת מרק הדלעת שיורם קנה לפני שבוע.

יורם, פייסבוק: מחוץ לערים התיירותיות, בהוראת בד"צ , מיום ראשון אחר הצהריים ועד למחרת בבוקר לא אוכלים. המרכולים, המכולות, וכל המסעדות סגורות. חיפשנו אתמול בדרך ואחרי כמאה קילומטר מצאנו אחת מופקרת בלי הכשר, אפילו לא של מצגר.

6.5.2019 יום שני Ronda**

יורם, פייסבוק: רונדה, עיר עתיקה על הר סלעי באנדלוסיה הייתה היעד הרביעי שסימנו לעצמנו בבית עוד לפני הנסיעה לספרד. אחרי סביליה, קורדובה וגרנדה שממתינה לנו בסוף החודש. שש שעות סבבנו שם ולא שבענו את המראות. גם המצלמה אינה יכולה להכיל את העוצמה הזו. חיותה ואני השתקענו לחמישה ימים בדירת דופלקס בעיירה קטנטונת משופעת בכנסיות רבות פעמונים בשם ארייטה.

חיותה: הגענו ישירות עם הרכב למרכז לתייר והסבירו ליורם שעלינו לסלק את הרכב לאחד משלושת מגרשי החניה – 2.60 יורו לשעה. קבלנו מפה ומידע חשוב אחר. התחלנו בטיול לאורך הטיילת על ראש הצוק עליו בנויה העיר, בגובה של 1000 מטר מעל העמק - אמרה לנו איוונקה בעלת הבית וכנראה התכוונה – מעל פני הים. בספר מציינים שגובה הצוק מעל לעמק שמסביבו הוא רק 100 מטר. ממרומי הצוק והלאה עד לאופק פרוש המישור החקלאי. אנחנו מטיילים על קצה המצוק מתפעלים מיופיו של הנוף ומהערוץ שמתחתינו. הגענו לגשר האבנים המחבר בין העיר העתיקה לחדשה, הגשר מרשים מכל זווית ומראות הבתים משני צידי הערוץ יפים מאוד. עברנו אותו לאט לאט ונכנסנו לעיר העתיקה. ביקרנו בכמה אתרים: ארמון שהוסב לבית אבות על הגנים הנעימים והמטופחים שלו. גם החדרים שלו מקושטים בעיטורים מורים מקוריים. בית העיריה, וכנסיית סנטה מריה (3 יורו) ששימשה כמסגד במאה ה- 13, הגומחה והמינרט שמורים. טיפסנו למעלה על מנת לצפות שוב בנוף הנהדר.

ארוחת צהרים – לראשונה הזמנו מיחאס, מנת פירורי לחם עם נקניקיה וביצת עין, מאכל נפוץ בספרד, מבחינתי פעם ראשונה ואחרונה. הלחם הזכיר מילוי קישקה מתפורר מלא שומן ומלח. את סימני הנקניקייה היה צריך להתאמץ למצוא ויורם התלהב מהמנה. מולנו גיטריסט מזייף שניגן לקהל התיירים. משם לרחבה שממנה יורדים לערוץ הנחל ולגשר הישן. לא ירדנו. וחזרנו לאיטנו לרכב, לידו מצאנו סופר ושוב קנינו. פתק החניה אבד לי, אבל השומר בדק במצלמה ומצא את הסכום המדויק אותו עלינו לשלם.

בית לחם, האמגושים, האם והרך הנולד

יורם: החלטנו שלרונדה הנפלאה מגיע עוד ביקור, הבטחנו זה לזו שנחזור שהרי יש לנו דירה לעוד ארבעה ימים, אבל למחרת התחלנו לטייל בין הכפרים הלבנים ולרונדה לא חזרנו יותר וחבל.

חיותה: חזרנו עייפים לדירה. בתשע בערב הגיעה אווינקה לקבל תשלום בעבור שלושה לילות שהוספנו. ישבנו במרפסת הנפלאה ולי כמובן היה קר עד שרציתי שתלך כבר. על כל פנים, היא הוסיפה לנו כמה טיפים נוספים למחר.

/

יורם, פייסבוק: מה שמאחד את אורסון וולס וארנסט האמינגווי, הוא אהבתם לרונדה, או לקרבות פרים ברונדה. כאו ברונדה הומצאה גרסת המטדור הנלחם בפר כשהוא על רגליו. האמינגווי כתב על הטבח ההדדי במלחמת האזרחים הספרדית ברונדה בספרו "למי צלצלו הפעמונים"חודש מאוחר יותר תגלה חיותה באינטרנט את הסדרה ירושלים בספרד של יצחק נבון. באחד הפרקים הוא עומד על הגשר של רונדה ומזכיר שבמלחמת האזרחים הרפובליקאים והפשיסטים זרקו אלה את אלה מעל הגשר אל מותם. בעקבות הטבח ההדדי תושבים רבים עזבו את העיר והיא ירדה מגדולתה.

יורם: ספרד התיירותית מקפידה לציין את מקורותיה התרבותיים: איסלאם, יהדות, נצרות. במקום שהיה או יש אתר יהודי מוטבע באותיות מתכת בעברית הלוגו המעוצב – ספרד.

יורם, פייסבוק: מחזירים עטרה ליושנה. כמו שחלק מכם יודעים, אלעאי מוליק ואני לומדים גמרא בחברותא עם רב בישיבה ליטאית בבני ברק כבר 13 שנים. היום היה שעור שבועי ואלעאי טלפן לדווח מה למדו. ישבתי במרפסת וברקע צלצולי פעמוני הכנסיות ואנחנו כרגיל התווכחנו כחצי שעה על סוגיה מתוך “שניים אוחזים בטלית”. אחרי שסיימנו חשבתי שעשינו מעשה. מאז הגירוש לפני חמש מאות שנה, זו פעם ראשונה שנשמעים דברי תורה בגולת ספרד שבכאן.

7.5.2019 יום שלישי ערב יום הזיכרון **Zahara*, Garazalema

חיותה: בכביש A374 בעזרת הניווט של ציפורה מגיעים לכביש הירוק A2300, מטפסים גבוה לנוף עוצר נשימה של האגם גוואדלט דה זהרה. יורם גילה שיש שם סכר והאגם כנראה מלאכותי, זה לא הפחית מהיופי. זהרה – בתים לבנים ובוהקים, רחובות צרים. המרכז כמקובל סביב הכנסייה. בחרנו לאכול צהרים בבית המלון שחלונותו פונים לנוף הנהדר של האגם. תפריט היום ב- 10 יורו ליורם ואני רק בירה ואת הקינוח של יורם, קרם אגוזי לוז.

המשכנו לגראזאלימה בכביש 1331 המטפס למעלה. בדרך עצרנו ליד שלט שמפנה לנקודת תצפית במרחק של רק 50 מטר שנראו לנו בגלל העלייה התלולה והחום פי עשר. ביומן רשום לנו שזוהי העיירה הכי גשומה בספרד. חיפשנו את המזרקות המיוחדות המצוינות במישלן בעזרת המפה המצ'וקמקת שקבלנו מהבחורה האדישה במרכז לתייר. לא מצאנו. שאלנו זקן אחד אבל לא האמנו להכוונתו. שאלנו ילדי בית ספר שאחד מהם ביקש להצטלם עם יורם לעבודת בית הספר שלו, כנראה לשיעור אנגלית. הם מגמגמים באנגלית עילגת ומכוונים אותנו למטה במדרגות, לא בטחנו בהם ושאלו איש נוסף שעבר בסביבה וזוג תיירים שמתגורר בקמפינג בסביבה – דרך ארוכה אמרו לנו. כולם הפנו אותנו למדרגות רעועות בפינת הרחוב. זה לא היה רחוק בכלל והיה שווה. ארבעה פסלי ראשים מפיהם זורמים מים כמו מזרקות לתוך אגן גדול. משם ממשיכים המים לזרום מתחת לרחוב לתוך אולם רחב ידיים שהיה סגור בסורגים. כאן אזור הכובסות. הסיפור להלן התלוי על שלט בקיר אולם הכביסה: אם את אם ל- 8 ילדים, בעלך עובד קשה מחוץ לבית, הבכור עובד במכרות, השני בבית החולים, השלישי רועה את הכבשים והחזירים, הרביעי עוזר לאביו החמישי... השישי... ושני הקטנים משחקים בבוץ ליד הבית. כולם חוזרים בערב הביתה מחליפים בגדים. אין חשמל ואם יש – אז אין מכונת כביסה, ואת מוצאת עצמך למחרת בבוקר יוצאת ליום כביסה, עם שק בגדים מלוכלכים, תיק עם לחם ומרק לארוחת הצהרים ומים לשתייה, נסחבת עם הכל לנהר. שם המים זורמים, אלא שהלכלוך של כל חברותייך שכבסו במעלה הנהר זורם לידך, לכן בנו באולם יחידות רחצה מבודדות במים נקיים, כשסיימת להבריק עם אפר את הכתמים, לשטוף היטב, סחטת היטב בעזרת חברותיך ופרשתן הכביסה על העשב לייבוש. יום קשה.

המכבסה

חזרנו לדירה השעה כרגיל בסביבות שש. אני יוצאת לתור בעיירה ברגל. קונה נייר דבק שקוף להדבקת המפה שמרב שימוש מתבלה. המוכר לא יודע אנגלית אני לא יודעת ספרדית. הקניה מתבצעת בעזרת תרגום גוגל. משם אני מנסה ללכת לאיבוד. איך שהוא כמעט מכל מקום אני רואה את הבית שלנו. גיליתי את הנחל הזורם לרגלי הבית וצילמתי עדויות ליורם המנמנם. כשחזרתי הכנו לראשונה פאיה לארוחת ערב. יין ושוקולד לקינוח, הנאה מרובה.

יורם, פייסבוק: הפוסט הזה נכתב כי אנחנו לא סובלים את המשקה המוגז הקרוי cava. איוואנה, בעלת הבית שלנו, קדמה את פנינו בבקבוק קווה שתול בדלי ממולא בקוביות קרח ומכוסה במפית בד צבעונית. יומיים שתינו את בקבוקי הריוחה שהבאנו מהמרכול והערב היין נגמר באמצע הפאייה. בצר לנו שתינו גם קווה וזה היה נורא. אז עכשיו אני מנצל את ההזדמנות שאני קצת מטורלל, לספר כמה דברים על אוכל. אנחנו חוגגים על גספצ'ו, פאייות צהובות ושחורות, טאפאס, קרוקטים, מיחאס שהיא מנה של פירורי לחם עם חמון ושמן זית בטעם של קישקע של אימא, כליות ברוטב נהדר, פירות ים ופרוסות נפלאות של פרה לבנה. אני מתמסר לשבלולים קטנים ודגיגונים שמטוגנים כמו ציפס. חיותה מתמסרת לגלידות, צ'ורוס, טינטו ורנו קון לימון שהוא יין אדום מתוק עם פלח לימון, קרם אגוזי לוז וכיו"ב. הערב חיותה החליטה שאוכלים בבית והכינה פאייה סרף אנד טרף עם חמון, דיונונים בדיו, שום וביצת עין. היה נפלא ובזאת יצאנו חובת הדיווח על אוכל.

8.5.2019 יום רביעי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות Olvera 

חיותה: הדרך לאולווירה עולה לכיוון צפון, כחצי שעה מהבית, בדרכים מפותלות עליות וירידות אנחנו חולפים ליד כפרים לבנים רבים. ציפורה מובילה אותנו ישירות למרכז הפיילה של העיירה, גם אם זה כרוך בנסיעה באין כניסה. למדנו שבגלל הרחובות הצרים והמפותלים, אסור להיכנס באין כניסה והמשכנו על פי הג'ירו של יורם. עוד אנחנו מחפשים חניה ליד המבצר, עובר לידינו בחור שמטייל עם כלבו ומציע לנו לחנות מאחורי המכונית שלו, יש שם חניה. אנחנו נדהמים מהאפשרות לחנות בסיבוב במקום כל כך צר והוא מסביר שזה בסדר גמור ואנחנו חונים ממש בכניסה לרחבה המרכזית של המבצר.

מבט מהמבצר**

הכנסיה והמבצר כמובן נמצאים במקום הגבוה ביותר והנוף משם מרהיב. המרכז לתייר שם - הכנסיה נסגרת ממש עכשיו, כי היא פתוחה עד 1300. ככה זה כשמתחילים לטייל ב- 1200 בצהרים, הפכנו ליותר טובים מהספרדים. אבל המבצר פתוח ותמורת שני יורו אפשר לשוטט בו ולצפות על הנוף מסביב, אחרי שהקופאית גובה את התשלום ונותנת קבלה היא רצה לפתוח את שער המבצר, לכל תייר בנפרד. כך נחסך שומר בשער, אבל לא ממש יעיל. הטיפוס במעלה המבצר לא קשה כלל. שני פועלים מנכשים את העשבים השוטים שהם בעצם פרחי לוע הארי הצומחים בכל פינה ומאחורי כל סלע, חוצפה שכזו. המבצר נבנה בסוף המאה ה- 12 כדי להגן על ממלכת ה -nasarid , גובהו 620 מטר מעל הים והוא הגבוה ביותר שנבנה באזור. המיקום האסטרטגי שלו מאפשר מבט למבצרים אחרים שהפרידו בין המוסלמים לנוצרים. אחרי הביקור אני ביקשתי לשתות קפה, אלא שכל ירידה תלולה למרכז העיר כרוכה בטיפוס חזרה למכונית, בשביל זה יש מכונית.

הכניסה למבצר כשהקופאית בסיאסטה

נסענו ברחבי העיר העתיקה עד שמצאנו מין בית קפה/פאב, שולחנות על המדרכה פולשים לכביש ובגלל העליה כולם בזויות משונות. פעמיים קפה. יורם מחפש משהו ללעוס. טאפס? שואלת המוכרת, כן ודאי. מקבלים שתי פרוסות לחם מרוחות בשמן זית עם פרוסות נקניק, ועם הסיבוב השני תבשיל בשר עם המון כורכום. הסתובבנו עוד קצת במכונית ומיצינו. חוזרים לדירה, יורם לשנ'ץ אני צופה בסרט עם ג'ודי דנץ : Notes on a Scandal . בערב יצאנו לארוחת הערב שהזמינה בעבורנו איוונקה. ארוחה פלצנית מיותרת ויקרה 64 יורו. היה טעים. בגלל בקבוק היין היינו עליזים והיו המון צחוקים. כך חגגנו את יום העצמאות.

פייסבוק: בבוקר לא היו מים חמים אז אוונקה אמרה שתביא בלון גז חדש. היא עצרה ליד הדלת והרחוב הצר והתלול נחסם לדקות ארוכות עד שהחליפה בלון ודיברנו וגם קבענו שנלך יחד לשתות בערב האחרון. ובינתיים מאחורי מכוניתה חיכו בירידה התלולה בסבלנות ובשקט שתי מכוניות עד שתצא תסע ותפנה את הדרך. אנחנו גרים וגם סובבים כבר יומיים בין הכפרים הלבנים שנחבאים בעמקים או מפארים את הפסגות של הרי אנדלוסיה. רחובות צרצרים שלפני שנכנסים אליהם צריך להסתכל במראה בפינה לראות אם הדרך פנויה, מצודה מורית או כנסיה עתיקה במרכז, פרחים ועצי תפוזים מקשטים כל פינה. כל כפר עם המראה והסיפור המיוחד שלו וכל כפר נטוע בנוף מטרף אליו מוליכה דרך מפותלת וצרה הר או מצוק מצד אחד וגלויות נוף דמיוניות מצד שני.

9.5.2019 יום חמישי - יום העצמאות *Setenil + Gausin

חיותה: יצאנו צפונה כ- 14 ק"מ לעיירה סטניל בשל שני משפטים סתומים במישלן. עברנו לידה יום קודם בכביש העוקף לכיוון אורבדה, וצילמנו אותה מרחוק ולא ידענו מה אנחנו מצלמים. בתי הכפר נמצאים תחת מדף טוף שנוצר לאחר שזרם הנהר המיס את האדמה ויצר ערוץ עמוק ורחב מאד. עצרנו באזור הסמוך לחניה המקורה שבקמצנותנו לא נכנסנו אליה. המשכנו עם המכונית לתוך הכפר וחנינו ליד ביתה של גברת חרוצה שעבדה בגינה.

ואז ראינו את המראה הקסום של בתים הנמצאים תחת המדף של ההר ונראים כאילו צמחו ממנו, וכך גם המרכז המחופה בטוף ליד ערוץ הנהר ובו חנויות, בתי הקפה ומסעדות. המקום הפתיע אותנו ביופיו והזכיר לנו את אחד מכפרי המורדים בסרט מלחמת הכוכבים.

חוץ מטוף הכפר היה מפורסם בעוגיות המיוחדות שלו. בחנות העוגיות היה תור ארוך ולא רציתי לחכות. כשחזרתנו אחרי תום הסיור שלנו החנות הייתה ריקה וקנינו שם את הלהיט המפורסם: עוגיות שקדים בטעם של פסח. ועוד עוגה שנאכל מאוחר יותר. אחרי שהסתובבנו כמה שעות יצאנו דרומה לכיוון Gausin שלפי הכתוב בספר אפשר לצפות ממנה ולראות מיצר גיברלטר ואת את אפריקה. מצאנו חניה במורד מפחיד של רחוב צר, אפילו זזנו מעט ופינינו מקום למשאית שבקשה לחנות ליד חנות בשיפוץ. השד יודע איך הם מתמרנים שם בקלות כזו. יורם כבר גווע מרעב וזה מצב מסוכן. מצאנו מיד מסעדה. הוא תבשיל תפוחי אדמה ביצים ודוגמיות נקניק-טעים. אני לבושתי, המבורגר עם ביצת עין וצ'יפס- איום ונורא. השוטרים והמלצרית אמרו שאי אפשר להגיע ברכב למעלה, טיפסנו לתצפית הצמודה גם לבית הקברות. הטיפוס בצהרי היום היה ארוך ומיגע והירידה קצרצרה ומהירה. רמאים, הבטיחו לנו מבט על צוק גיברלטר ומרוקו, אבל מה שראינו היה ים ושמים. התצפית מאכזבת ממש. חזרנו משם בדרכים יפיפיות, ירוקות, לביתנו הקט על גדות נחל ארייטה. איוונקה הציעה שנפגש לארוחת פרידה עם בעלה במסעדת הבית שלהם ברחוב הראשי. תשע דקות הליכה, הכפר קטנטן. המטבח נפתח רק בשמונה וחצי, אז שתינו בירה ופטפטנו, ושוב שתינו עם ארוחת פירות הים והיה ממש נעים וטעים.

10.5.2019 יום ששי, בדרך לסן פרננדו **Arcos de la Frontera

חיותה: יצאנו בכאב לב מארייטה. הדירה הבאה הייתה בסן פרננדו, אבל בדרך הייתה מזומנת סוף סוף ארקוס דה לה פרונטירה שהעסיקה אותנו ימים רבים בארץ. הכפר הלבן יושב במקום אסטרטגי ומבוצר מעל לנוף הנהדר של עמק הגואדלטה. כפר לבן עם רובע מורי עתיק, רחובות צרים מאד מובילים אותנו למעלה אל המבצר בו נמצא הפארדור, בבית התלבטנו אם לקחת בו חדר ללילה במחיר מופקע, ויתרנו כי החדר לא פנה לנוף העמק אלא לעיירה, מה שנראה לי היום לא פחות מעניין.

בדרך עוצר אותנו פקח ולא מאפשר לנו לעלות עם הרכב. יורם יוצא אליו ומתחיל דיון עד שהוסכם שאנחנו מתגוררים בפארדור. העלייה הייתה חדה וצרה עד כדי כך שנאלצנו לקפל את המראות הצדדיות. בחניה בכיכר שליד הפרדור, הכנסיה ורחבת המצפור, מסתובבים שני שוטרים חסרי תעסוקה ומרגיעים את יורם שמותר לחנות ללא הגבלת זמן וללא תשלום. מרפסת התצפית עמוסה בתיירים וברנש מקומי מתפרנס מנגינה ושירה בציבור עם הקהל , השירה והנוף מסיחים את תשומת ליבנו מחום השמש. סבבנו במלון ויצאנו לשתות במרפסת התצפית הפרטית של הפארדור. היו שם הרבה שולחנות, רק שלושה בצל, ישבנו שם עם עוד שני זוגות בלבד, די משמים – ההמון הצוהל היה בחוץ וקולו לא נשמע.

יורם: נא להכיר ולשנן: על אחד השולחנות במרפסת הפרדור היו אריחי קרמיקה מבארים שתנועות הפלמנקו הם שפה

ועכשיו כשיודעים, קל מאוד להבין את קטע וידאו של ריקודי העם בקורדובה: https://youtu.be/d9MxuXhpv2Y

חיותה: המראה מהמרפסת מוגבל. חזרנו לכיכר ומולנו עמדה לתפארה כנסיית סנטה מריה שהחלטנו לא להשקיע בה את כספנו ולא נכנסנו לראותה. הנסיעה חזרה מהרחבה לעיר הייתה מורכבת וקשה יותר מהעליה בגלל שרוחב הכביש בירידה היה ממש כרוחב מכוניתנו הצרה. באחד הסיבובים ערכתי פגישה בלתי צפויה של ידית דלת ימין עם קיר האבן העתיק שעמד בחציפות בסיבוב, אבל עברנו גם את זה בשלום בעזרת כמה בטלנים כפריים שנראה שהם רגילים למראות וששים לסייע.

יורם, פייסבוק: לפני שיצאנו מהארץ ניסינו להזמין חדר צופה לנהר בפאראדור בארקוס דה פרונטרה. המחיר היה מזעזע כיאות לפאראדור (280יורו) אבל החדר פנה לעיירה ולא לנהר. ויתרנו. היום הגענו לכאן לראות מה הפסדנו. אמרו. תעלו ברגל ! אבל אנחנו ראינו את הרחובות התלולים ועלינו ברכב. חיותה נהגה ואני קיפלתי את המראות. התושבים עזרו. כיוונו ועצרו את התנועה מנגד. ועלינו כמעט בלי לשפשף את הסיטרואן. נכנסנו למרפסת של הפאראדור, שאבנו את הנוף. חיותה - קפה ואני מיץ תפוזים כי לא היה גספצ'ו. בדרך למטה עברנו בכוכים שהיצרן הצרפתי לא בנה את המכונית בעבורם. (שוב, חיותה נהגה)

חיותה: משם 59 קילומטר מערבה, בשולים הדרומיים של הפארק הלאומי DONANA*** עד לחוף האוקינוס האטלנטי, לדירה הבאה שלנו בסן פרננדו. ציפורה לא קולטת את כתובת המלון וגוגל מפ שלי כן. האזור שאנחנו מגיעים אליו צמח בשטח שומם ליד חוף הים. בית המלון שהזמנו דרך AIRBNB הוא ענק, נראה ממבט ראשון, מבנה מפותל ומסובך חיקוי של מבצר. להערכתנו במבנה הגדול היו מאות דירות ובבונגלוס שלפניו היו עשרות רבות של דירות נוספות. הבחורה שנשלחה ע"י בעלת הדירה פגשה אותנו ברחבת הכניסה והובילה אותנו לדירה. בתחילה הייתה הרגשה של ניכור בעיקר בשל הפרוזדור הארוך, הכניסות המרובות והצבע הכהה. כשגילינו שמהמרפסת אנחנו צופים אל הים והדירה צנועה אך מספקת ונעימה, התחברנו אליה. הבעיה היחידה הייתה: רוב סוף השבוע החניות לאורכו של הרחוב הארוך, ובמתחם כולו היו תפוסות.

חיפשנו חנות לקניית מצרכים וגילינו מתחת למלון הענק, כלומר מתחת לאדמה, משתרע מתחם מסחרי ענק . נדהמנו מהגודל והעומס, המוני בני אדם וילדים ונוער, קניון בלתי נגמר עם חנויות מכל הסוגים והמינים לרבות רשתות מוכרות, אך בלי מסעדות ובתי קפה. היה שם פאב אחד בלבד. פגשנו בהתקהלות של בני עשרה מול במה קטנה שעליה התחרו צעירים בשירת ראפ. מצאנו גם את אורנג'. ובדקנו מה המסרים שהם שולחים כל הזמן בספרדית (התברר שאלה רק פרסומות), שמחנו למצוא את הסופר שלנו Caryfour שיש בו הכל. קנינו כמובן בלי הכרה במחירים מצחיקים. נאלצנו לחזור לדירה שבקומה השנייה בגלל כמות המצרכים שסחבנו. זה לא הפריע לנו לקנות שוב למחרת. יורם הכין ארוחת ערב נחמדה, אכלנו במרפסת, ובשעה תשע וחצי בערב ישבנו מול השקיעה האיטית עם כוס יין ביד ובאותה הזדמנות שוחחנו, שיחה ארוכה עם מולי ואילנה בארץ. לאט לאט ירדה החשכה וכבר חצות.

יורם: גאות ושפל. ואז התקשרו בשיחת וידאו מגבעתיים טל ובן והראיתי להם את הים. “אבל לא רואים שם שום ים.” למחרת שלחתי להם את הצילום השני

יורם, פייסבוק: כמו שכבר סיפרתי, מפעם לפעם יש לנו ברחובות הצרים של הרובעים ההיסטוריים פגישות לא מתוכננות ולא חביבות, בין גוף המכונית לבין הבית הפינתי. הספרדים נערכו כבר בימי הביניים לשכמותנו, עוד מהתקופה שנהגנו בעגלות. הפתרון הפשוט היה להניח קנה של תותח בפינה ששמר על הבית יותר מאשר על העגלה. עשירי העיר יצקו את קנה התותח וציפו את הפינות בפירזול מעוטר. שועי העיר במאות האחרונות מגלחים את פינת הבית ומציירים על הקטע המגולח קדוש שאם לא יביא ישועה, אולי לפחות יגן על הפינה, מסכנים שכמותם – לו רק היו להם מזוזות.

11.5.2019 שבת **Jeres de la Frontera

חיותה: יורם מעיר אותי מוקדם בבוקר (8 בבוקר) שנצא מוקדם כי יהיה חם מאד. הוא מחובר לאפליקציית מזג האוויר ובודק בוקר צהרים וערב וביניהם – אולי ישתנה מזג האוויר.

יורם: באנו לסן פרננדו כנקודת מוצא לביקור בשתי ערים – חרז (צפון מזרח) וקאדיז (צפון מערב). חרז רחוקה יותר ולכן התחלנו בה. בשתי הנסיעות גם לחרז וגם לקאדיז קיצרנו את הדרך וחצינו את המפרץ על כביש שמתוח על סוללת עפר המפרידה את המפרץ מהאוקינוס האטלנטי, ארבע פעמים הלוך וחזור על הסוללה מצד מערב ובדרך לחרז גם פעמיים נוספות על הסוללה הצפונית., וכל אחת מהן הייתה חוויה מרתקת.

מבעד לחלון הקתדרלה

חיותה: הנסיעה בעזרת ציפורה קלילה ופשוטה ותוך 45 דקות הגענו ישירות למרכז חרז. אנחנו מחנים ברחוב ומחפשים את המרכז לתייר. כל אחד מפנה אותנו לכיוון אחר. כשהגענו לככר המרכזית מצאנו את המרכז לתייר. הבחור שמע שאנחנו מישראל (תמיד שאלו מאיפה אנחנו, הם רושמים אצלם) סיפר לנו שזורם בו דם יהודי וכל ההסברים שלו התרכזו בנושא היהודי: רובע היהודי, שער בית הכנסת, היקב היחיד שיש בו יין כשר. היכן לאכול פירות ים(?) אחד הטיפים החשובים שהלכו אתנו בהמשך הטיול היה שלא שותים שני משקאות באותה מסעדה, בית קפה או בר כי בכל מקום יש מנת טאפס אופיינית וכדאי לגוון. לא תמיד שמרנו על הכלל והיו פה ושם טבחים שהגישו את הטאפאס הטוב יותר דווקא למי שהזמין משקה שני. הלכנו לאלקאזר מהמאה ה- 11, ששוחזר יפה מאד. היה בחצר ובמרתף מוזאון שמתאר דרכים קדומות למסיק זיתים, ובקומה השלישית חלק מחדרי הארמון הוסבו למוזאון מפואר של בית מרקחת, מיני צנצנות וכלים עתיקים. יפה מכל היה לצפות מהחלון מעבר לקתדרלה הצמודה.

יורם: בית מרקחת מהימים הנפלאים בהם יופי היה יותר חשוב מבריאות

חיותה: הגנים מטופחים אך מרשימים פחות מגן וינה בקורדובה או האלקזר בסביליה. משם לקתדרלת דה סלבדור המפוארת. שילמנו 11 יורו ביחד וקבלנו אוזניות שפרטו היטב מי בנה מה, ומי צייר מה ומתי כמה ולמה. היה מיותר בעבורי. ביקשתי לחפש את הטאפאס עליו המליץ היהודי מהמרכז לתייר. התעקשתי לא לאכול במדרחוב או בכיכר עם התיירים. הלכנו ברחובות הקטנים,

יורם: הסצנה כל כך מורכבת שאני לא מצליח להזכר אם לפנינו לידת המשיח, כניסתו לירושלים, או העימות עם פונטיוס פילאטוס

חיותה: לא מצאנו את ההמלצה שלו אבל לפתע ראינו שמוכרים שבלולים. איך אפשר לצפות מיורם שיעמוד בפני הפיתוי הזה?, כרגיל כיסאות על המדרכה לצד הכביש. יורם מקבל כוס של תה מלאה בשבלולים ואני סלט מצוין של תפוחי אדמה עם שום. מאושרים מהאלכוהול והשמחה הכללית שלנו אני מחפשת את היקב עליו קבלנו המלצה המסומן במפה. יורם לפני יאוש טוטאלי, בחום הזה, לחפש יקב? בעלת הפאב מסבירה לנו כי היקב קרוב מאד והגענו תוך 10 דקות. לשמחתו של יורם היקב סגור, יפתח עוד שעה להדרכת מחזור נוסף, תמורת 32 יורו לאדם. שמחה גדולה - מוותרים על היקב ובדרך חזרה נכנסים לבר יינות חשוך וקטן ששמנו לב אליו בדרך. חביות יין ענקיות תלויות מהקיר. מזמינים שרי יבש וחמוץ הוא מגעיל ממש. אני מקבלת אחר קצת יותר מתקתק, אבל גם הוא לא טעים. הטאפאס צ'וריסוס חריף בתוך נייר עיתון. חזרנו בקלות הביתה לשנ'צ . בערב נזכרנו שצריך לחם למחר ושוב ירדנו מתחת לאדמה וקנינו יותר מדי.

יורם, פייסבוק: חמישה ימים אצל איוונקה, אימא אווזה, נגמרו ואנחנו מצאנו לנו ב- AIRBNB דירה לשלושה לילות בסן פרננדו, שהיא לטעמנו בסיס לא רע לטיולים גם בחרז וגם בכדיז. שום אתר בהרים לא יכול היה להכין אותנו למהפך האורבני הזה. מחוץ לסן פרננדו, על שפת האוקיינוס הוקם אזור מסחרי ענק. על פני האדמה רואים מלון גדול מאוד ומוזר שנשלף פחות או יותר שוב מפלנטה דמיונית בסרט מלחמת הכוכבים. מתחתיו, כלומר מתחת לפני האדמה, נערמו כל השמות הגדולים של ספרד והעולם המסחרי: אל קורטאינגלס, זארה,. H&M, מקדונלד, מנגו, ועוד כל מיני כאלה ואחרים שחמקנו מהם כבר שבועיים. יום ששי, כל צעירי ספרד ממלאים את המתחם המסחרי גם בשאונם. אני מסביר לחיותה : לכאן עברו הצעירים שלא ראינו בשום כפר לבן בהרים. אגב, הדירה נהדרת והשמש שצולמה מהמרפסת שוקעת באוקיינוס האטלנטי. קולומבוס יצא לאמריקה גם מסביליה וגם מכאן.

יורם, פייסבוק: מה יש לו לגנרל ספרדי גיבור בחרז מלבד יוני שלום עכשיו שמחרבנות לו על הראש?

יורם, פייסבוק: תפארתה של חרז היא על הסוסים הרוקדים, שמן הזית ויין השרי. מילדותי אני אוהב סוסים אז אני לא יכול לשאת אותם מרקדים לפי צליפות שוט, מה שלמדנו על תעשיית שמן הזית באלקזר היה הופך את רפול לאחד מצדיקי הדור. אז נשאר לנו רק סיפור השרי, שהוא בעצם משקה פורטוגלי במקורו, חרז משתבחת בשרי-חרז בכל פינה ואנחנו הלכנו לטעום: יבש, יבש מאוד וחצי יבש. לטעמנו, שנינו מעידים שארעה טעות בשם החרז ויש להחליף את הזין באלף רבתי. על פי עצה מקומית לא שמנו את כל הטאפאס באותה הצלחת ולכן סבבנו את הברים טועמים שרי, פה אוכלים שבלולים, שם סלט תפוחי אדמה בשום, ממול צ'וריטוס בנייר עיתון ובסוף אפילו גלידה (חיותה). לא פלא שהנסיעה חזרה לסן פרנאנדו היתה עליזה וקצרה בעליל.

יורם, פייסבוק: אתמול בחרז, באלקאזאר הייתה תערוכה של כרזות היסטוריות של פסטיוול השבוע הקדוש. אנחנו אוהבים ארטנובו אז צילמנו חלק מהן 

12.5.2019 יום ראשון **Cadiz

חיותה: בלילה שמענו רוחות נושבות בעוצמה רבה וחשבנו שיורד גשם. הרוחות נשבו כל היום והבחורה במרכז לתייר אמרה שמתרחשות סופות כאלה מפעם לפעם, והן נמשכות כשלושה ימים. המדריכה בטיול שלקחנו במרכז העיר הסבירה שבגלל המיקום של קאדיז יש רוח המגיעה מהדרום והיא יבשה וחמה ויש רוח המגיעה מהצפון קרה ולחה. היום הרוח דרומית. והיא הייתה כל כך חזקה שפחדנו שהדקלים לאורך הכביש יפלו עלינו מרוב שהתכופפו.

יצאנו לקדיז, נסיעה של חצי שעה, רובה על הכביש שים לו משני צדדיו, ציפורה מובילה אותנו לכיכר המרכזית דרך רחובות צרים ואנחנו בשמחה עוזבים את הפקק הארוך והמתיש בכניסה לעיר. היא כהרגלה לא מתחשבת בתמרורים ומובילה אותנו דרך אין כניסה, עד שגברת אחת קשישה אומרת לנו שעלינו לחזור כי אנחנו נוסעים בכיוון אסור. אני יוצאת ברגל לבדוק, ואכן ציפורה מובילה אותנו ישירות לתוך הכיכר המרכזית שהתנועה בכלי רכב אסורה בה. חזרנו לפקק ונסענו לאיטנו עוד שעה קלה עד שהגענו לחניה מסודרת מתחת לאדמה. שילמנו 7 יורו לחמש שעות בסך הכל. רשמנו את הכתובת וצילמנו שיהיו לנו סימנים ונדע איך לחזור לחניה וצעדנו עם כל הקהל למרכז, שם נצבה בוטקה של מרכז לתייר, או כך חשבנו בתחילה. היא למעשה מכרה טיולי אוטובוס אדום ולנו מכרה טיול מודרך של שעה ב- 10 יורו לאדם. המדריכה דברה אנגלית וספרדית והוליכה אותנו ברחובות הצרים ובין האתרים והסבירה: תיאטרון הרומי שחלקו שמור. אי אפשר ממש לשחזר את כולו בגלל המבנים החשובים שסביבו, חומת המסגד וקיר הקתדרלה שם בדיוק נמצא חדרו של הקרדינל. השחקנים בהצגה בתקופה הרומית היו גברים בלבד. בשורות הראשונות ישבו המיוחסים, אחריהם הגברים ולמעלה ביציע ישבו וקישקשו הנשים והילדים.

עמדנו לפני מבנה בית של אחד הסוחרים היהודים העשירים: דלת כניסה ראשית רחבה, על מנת לאפשר לכרכרה להיכנס לפטיו שהיה בכל בית, כדי לאפשר כניסת אור ואוויר לכל דירה פנימית. משני צדי הדלת המרכזית שתי דלתות של בתי המסחר. מעליהן חלון, חלונו של מנהל החנות. בקומה מעל הכניסה הראשית הרחבה מרפסת ודלת יציאה של הסוחר – שם גרים בעל הבית ומשפחתו. למעלה חלונות חדרי העובדים המשרתים את המשפחה והעסק. מולנו הקתדרלה שנהרסה בחלקה אחרי רעידת האדמה ובנייתה מחדש שנמשכה כ- 100 שנים. בשל כך מצויים בה מגוון של סגנונות בניה: בארוק, רוקוקו ונאו קלסי. זו הקתדרלה הקרובה ביותר לים בכל העולם ומאחר ותיקנו והשלימו חלק מהבניה באבני גיר יש בעיה של שרידות. בתוך הכנסייה , פרשו רשתות מתחת לתקרה למניעת פגיעה אם ייפולו חלקים מהבניין.

אחרי הטיול המודרך הגענו לשוק, שבגלל יום ראשון הוא לא עבד, אבל היה מלא בדוכני שתיה וטפס, צעירים ותיירים . עברנו שם לפני הסיור ולא התאפקנו וקנינו קלמרי וכריש מטוגנים בקונוס של ניר עיתון ב- 4 יורו. כשחזרנו בסיום הסיור בקושי מצאנו מקום ישיבה, כי הצעירים ברובם עומדים, ליד שולחן מרובע ורעוע עם כיסאות המחוברים אליהם בשרשרת.

מצאנו שולחן וכיסאות גבוהים באחת מפינות השוק והתנחלנו. הפעם ההזמנה התחרבשה, תמורת 7 יורו קבלנו שתי קערות סלט בעיקר חסה, באחד קצת שרימפס מעובד ובשני חתיכות הם וקופסאות שתיה של טינטו דה ורנו קון לימון. לא טעים כמו זה ששתינו עם איוונקה. בהזדמנות זו התחבר אלינו ספרדי מבוגר בלבוש דנדי שהגיע עם אשתו מסביליה, קשקש כל הזמן ולא שיחרר. ביקש צילום יחד עם מישהי שהגיעה מניו יורק שם היא מלמדת ריקודים לטיניים, היא נראתה אנורקטית קשישה מנותחת ומכוערת. זו הייתה הזדמנות טובה ליורם לספר שהוא בן שמונים, אנחנו רוקדים טנגו ארגנטינאי, ושאנחנו מישראל וכולם מאד התרגשו משלוש הסיבות. שעה בחום הספיקה ליורם. לפני הארוחה עוד הספקנו לקנות בדוכנים שבכיכר שמלה 15 יורו.

יורם, פייסבוק: אנחנו ממשיכים לצוד מבואות וחצרות פנימיות, היום בכדיז שמענו הסבר לפונקציונליות של החצרות הפנימיות. הבתים ברובעים ההיסטוריים גבוהים וצמודים זה לזה. חצר פנימית פתוחה לשמים שימשה מקור לאור ולעיתים גם בור מאגר למי גשמים וגם מלכודת לפולשים לבניין שחשופים למה שישליכו עליהם מלמעלה.

יורם, פייסבוק: זכרונות מהקתדרלה בחרז. מצחיק, אבל אנחנו עורכים ביקור נימוסין די משמים לפחות פעם ביום אצל הקדושים שלהם ולא מספרים לכם דבר. בעיקר כי לא נעים ללגלג על אלוהים של מישהו אחר. איך תדעו שאני יהודי אמיתי? - אני יכול להתלוצץ רק על אלוהים שלי. אז יש לנו כאן למעלה ניגוד שובניסטי של ישוע מעל מריה שלבושה במחלצות כל כך מפוארות שלא נותר לישוע ממון לקנות לעצמו משהו ללבוש. הפאר הנורא הנשפך מכל פינה, אנחנו יודעים מי שילם בעבורו, אבל בזה כבר טיפל השכן שלהם מפורטוגל סארמאגו בספרו דברי ימי מנזר. וגם אני יצאתי ידי חובתי ואתם כמעט שלא תראו אצלי בתי כנסיות יותר

13.5.2019 יום שני/ Calahonda ( חיפשנו את הכפר MIJAS וקבלנו את חוף הים)

חיותה: אחרי ששברתי כוס יין, כששטפתי כלים, יצאנו בתשע וחצי מוקדם מהרגיל מחוף הים האטלנטי לחוף הים התיכון. התלבטנו מה יהיה המסלול והחלטנו להיצמד להמלצה שבמשלן. כיוונו ל- * **Vejer de la Frontera שתוארה ככפר לבן יפיפה על ראש הצוק, אלא שטעיתי בניווט ונאלצנו לחזור שוב בפעם החמישית בגשר היפה החוצה את הים בין סן פרננדו לקאדיז – 12 ק"מ. בדרך לכפר טיפסנו עם הרכב במעלה ההר ראינו בתים לבנים על מספר קומות, רחובות צרים וככר קטנה אחת ויפה בה עמוד עם אריחים צבעוניים.

לא ירדנו מהרכב בגלל האכזבה של יורם, אך הנוף הנשקף יפיפה. ויתרנו על טריפה כי 10 ק"מ אחריה נמצא המצפה המומלץ ע"י משלן ממנו ניתן לראות את אפריקה Mirador del Estrecho . רוכב אופניים שעקפנו אותו פעמיים במעבר הרים, בעליה, ביקש מיורם שיצלם אותו, וכך התפתחה שיחה. בגלל הרוחות החזקות יש סכנה לרוכבי האופניים והם חוזרים לעיר ממנה יצאו לרכיבה. בין השאר סיפר שרכב בארץ וביקר חברים באשדוד ובירושלים. עכשיו בגלל ההפגזות מעזה הוא חרד להם.

המשכנו לגיברלטר* חצינו את מעבר הגבול ועברנו בדיקת דרכונים. פתאום שמענו אנגלית במבטא בריטי שמאד אהבנו. המטרה הייתה הרכבל לעליה לראש הצוק. בקושי מצאנו חניה ברחבה. בפסים הלבנים לא משלמים, הכל תפוס. בפסים הצהובים יש מקום חניה ששמור לתושבי המקום וראינו שהלבישו סנדלים על הגלגלים של רכבים זרים שחנו שם. נראה באסה. בפסים הכחולים משלמים על חניה ואין חניה פנויה. למזלנו הבחנו פתאום בגברת אחת מתכוננת ליציאה מהחניה בפסים הלבנים והתלבשנו עליה. היא רצתה עוד לשבת ברכב ולחפש בגוגל מפ את דרכה, אך בנועם הצענו שתעשה את זה מחוץ לחניה. החנינו ופנינו לעמוד בתור, לאחר ארבעים דקות המתנה הבנו שלפנינו עוד זמן המתנה דומה אם לא יותר. עשינו חושבים: העלייה לקשיש 14.5 יורו, הירידה עוד 7.5 יורו, קצת מופרז אם לוקחים בחשבון את העלויות הנוספות למעלה. ממש מסחטת כסף. את המערה יורם לא רוצה לראות, את אפריקה ביום סגרירי ורוח חזקה לא נוכל לראות. נשארו רק הקופים... התקשרתי ליהודית שטיילה באותו מועד עם קבוצה בספרד ושאלנו לדעתה על האתר. יהודית אמרה בעדינות שחבל על הזמן והכסף. שמענו בקולה ויצאנו מהתור ומגיברלטר.

נסענו בדרכים היפיפיות בעזרת ציפורה, ואז אנחנו מגיעים לכביש אגרה בדרך המהירה (2.05 יורו) גשרים גבוהים ארוכים ומנהרות בתוך ההרים. כעבור כחצי שעה של נסיעה אנחנו מגיעים לעמדת תשלום נוספת, הפעם סטינו הצידה, ברחנו משם והמשכנו לכיוון Ronda, אלא ששוב כעבור מספר דקות אנחנו נעצרים במחסום נוסף (1.85 יורו) הפעם מתעקש יורם לנווט לכיוון Malaga על מנת להימנע מהדרך המהירה, והצליח לנו. הגענו לקאלאהונדה, לדירה על שפת הים ממש באזור של בניינים גובהי קומה, שהיום בספרד אסור לבנות כאלה כל כך קרוב לים, עוד אנחנו מתלבטים איפה לחנות ולאן עלינו ללכת, נגשת אלינו בחורה בשם מרי ומזהה את אותנו.. בעלה מפנה לנו מקום חניה. (מארי כרמן, מתקשרת באנגלית דלה, שני ילדים, בעל אחרי שבץ, לא עובד, לא מדבר, אבל יכול לנהוג), אנחנו בקומה החמישית, המראה מהחלונות, ריח הים ורעש הגלים, התגשמות החלום של יורם. לבניין שתי ברכות, אחת ממזרח לבניין לבוקר והשנייה ממערב לאחה"צ, וכל זה על שפת הים. במעלה הרחוב, גשר הולכי הרגל מעל הכביש הסואן גיברלטר-מלגה, מטפסים ויורדים ומגיעים לאזור המסחרי, מסעדות, בתי קפה, חנויות, סופר, הכל משולט באנגלית ונושא שמות אנגליים ובכל מקום נשמעת אנגלית בניחוחות של בירה. לעצת כרמן אנחנו נכנסים לאתר קמפינג בו אוהלים וקרוונים למגורי קבע. המסעדה שהמליצה עליה כרמן בקמפינג סגורה והסתפקנו בטפס באחת המסעדות בדרך. קניות בסופר ולדירה. תם היום

יורם: מלכתחילה חיפשנו דירה במיחאס וקיבלנו מבחר דירות באזור. אף לא אחת במיחאס. בחרנו בקרובה ביותר שנשאה בברור את השם מיחאס אבל הכתובת הביאה אותנו לקאלאהונדה שעל שפת הים. בדיעבד המיקום, הדירה וסופרהוסט מריה היו מעולים ועדיין זה המקום בו חווינו פחד מצמרר, איך אפשר שכמעט שכחתי לספר: הדירה שלנו הייתה בין חוף הים לדרך המלך, כביש גיברלטר-מלגה. העליה בזוית ישרה מחוף הים מכביש נמוך שמאפשר שדה ראיה מוגבל לכביש הסואן בו נסעו מכוניות במוצע במאה קמ"ש ללא הפסק הייתה אחת החוויות המפחידות ביותר בטיול של חודשיים בספרד. כשהבנו את גודל הסיכון, תכננו את מסלולי הטיולים כך שנעלה תמיד מהצד ההפוך ונרד בשלווה מהצד הנורא שלנו.

יורם, פייסבוק: משקיעה בסן פרננדו באוקיינוס האטלנטי לשקיעה בקלהונדה בים התיכון מפרידים יותר ממאתיים קילומטר, רוח עזה, מאות תחנות רוח ואפילו לא דון קיחוטה אחד. היו לנו בדרך כמה ככרות מצועצעות, מקומות תצפית למרוקו, דרך יפה והחלטה שלא לטפס לצוק בגיברלטר בגלל התור, המחיר, והענן שכיסה את ראש הצוק. מה נשאר לנו בגיברלטר ? - קופים ומערת זקיפים ונטיפים, אז ויתרנו. בשמחה. אנחנו בקוסטה דל סול, בעיירות חוף זעירה, לכבוד טיולי כוכב , בארבעת הימים הקרובים (הוספנו יום)

14.5.2019 יום שלישי *Mijas

חיותה: התכנית הייתה לבלות במלגה ולעבור דרך הכפר הלבן מיחאס, שיהודית כל כך המליצה עליו. יורם שיתף פעולה למרות שלא האמין שהמאמץ כדאי, ציפורה הובילה אותנו שוב לדרך המהירה בתשלום אבל אנחנו הסתובבנו וחזרנו בכביש A7 שזיהיתי במפה והוא חופשי מתשלום, הדרך ארוכה יותר, אבל מי ממהר? טיפסנו עם הרכב לכיוון הכפר ואט ואט נפקחות עיינינו בהנאה.

ציפורה מובילה אותנו כהרגלה לצנטרום של הפיילה, ובין הרחובות אנחנו מבינים שחייבים לעצור, לחנות ולהסתובב בכפר. מצאנו חניון מרכזי מקורה, תמורת יורו אחד לכל היום. בילינו שם יותר מארבע שעות בהתפעמות מהאסתטיקה של הכפר. המון תיירים בודדים וקבוצות, לא פלא.

מצאנו כנסיה פצפונת שמורה ובנויה לעומקו של מבנה סלעי, והייתה עוד כנסיה קטנה עתיקה. באחד הבתים, אחת מיני רבות,

נכנסנו למוזאון חביב לכלים עתיקים והדגמת אורח החיים של פעם. שילמנו יורו לכניסה ובעלת הבית-מנהלת המוזיאון הבטיחה לנו נאמנה שהתשלום הולך במלואו לכנסיה המקומית. המרפסות, העציצים על הקירות כולם משופעים בשלל צבעים של פריחה אביבית שופעת, חנויות מזכרות צבעוניות לתיירים, מסעדות בתי קפה ודוכני גלידה, גינה ציבורית עם מזרקה גדולה, ובין כל אלה הולכות שתי צעירות ומשקות את העציצים התלויים בעזרת מקל ארוך אליו מחוברת פחית מים, אלא מה, הכפר מעוצב כל כך יפה, שתהינו שמא התחדשות הכפר לוותה ע"י מעצבים, כולל תכנון הרחובות הצרים המסתעפים, השבילים והגנים וכל השירותים לתייר.

החלטנו לאכול צהרים וחזרנו למסעדה שפרסמה תפריט ב- 8.5 יורו. חיכינו שלושת רבעי שעה עם בקבוק יין וזיתים עד להכנת הפאייה. יורם גם קיבל גספצ'ו קצת דליל. גם הפאייה – אכלנו טובות ממנה = 31 יורו.

חזרנו לדירה למנוחה. ואז יורם מקבל משמואל אלון הודעה על מבצע פארדור למשך 5 ימים ב- 70 יורו ללילה, ברחבי ספרד ופורטוגל. כל הערב ישבנו לתכנן מחדש את הטיול על מנת להתאים עצמנו לפארדורים. נרשמנו - יורם כחבר ואני כחברה של חבר. ההזמנה לפארדור באבילה לשם רצינו להגיע, לא צלחה. מאחר והמבצע מסתיים מחר החלטנו לנסות מזלנו בבוקר. בבוקר החלטנו שאנחנו לא רוצים חדר במלון חמישה כוכבים כי יותר נוח לנו בדירה עם מטבח מאובזר ושירותים.

פייסבוק: מיחאס הוא כמעט כפר לבן. הוא לא יכול להיות כפר לבן אמיתי כי יש בו בתים בני שלוש קומות ויותר, יש בו יותר חנויות צבעוניות ובתי קפה לתיירים מתושבים, ברחובות הכאילו צרים שלו מכוניות דוהרות ברווחה, מתחת לכיכר הכניסה יש חניון תת קרקעי ברובו בן שמונה קומות. אוטובוסים רבים פורקים כל הזמן קבוצות תיירים. ואיך לא? - רוב התושבים מדברים אנגלית. אבל, למרות הכל הוא אחד הכפרים הכי יפים שראינו באנדלוסיה. החל בכנסיית הכוך הזעירה וכלה בצעירה שמשקה את עציצי הגראניום ברחוב. תכנסו, כשאתם בסביבה.

15.5.2019 יום רביעי *Malaga

חיותה: סוף סוף, הצלחתי למצוא אצל ציפורה ברכב את לחצן ביטול הכבישים המהירים. הגענו למלגה תוך חצי שעה וחיפשנו חניה חצי שעה נוספת. חניות זו נקודת התורפה שלי, כנראה בגלל תל אביב, ואני מוכנה לחנות רחוק. יורם תמיד מתעקש, ובסבלנות רבה בסוף מנצח. סמוך לכיכר המרכזית מצאנו חניה מקורה 1.90 יורו לשעה. מהמרכז לתייר קבלנו מפה והדרכה, אך זה היה בלתי אפשרי כי כל כמה מטרים יש צומת או כיכר לה ארבע או חמש יציאות שחלקן אינן משולטות. הציל אותנו הג'ירו של יורם.

עברנו דרך הקתדרלה הענקית ישירות לשוק המרכזי שראינו עוד קודם כשחיפשנו חניה. קנינו זיתים ירוקים ומשמשים מתוקים וגדולים. השוק מאד נקי ואסתטי מחולק לאגפים לפי סוגי המוצרים. עוד לא חצות היום והמונים כבר יושבים סביב הדלפקים עם בירה וטפס, אם נשתה עכשיו בירה הלך לנו היום והחלטנו לדחות ולהמשיך בטיול.

מוזאון פיקאסו**, זו הסיבה שיורם הגיע עד מלגה, שבעה יורו כניסה לקשיש, ממש חצי מחיר. חלקו הראשון של המוזאון, פיקאסו - בשלבים השונים של חייו, התחלה טובה. ההמשך עשה לי חוסר נחת, בלשון המעטה. המוטו של יורם חוזר על עצמו- ציור הוא עבור המתבונן, מותר הכל, אפילו לשנוא אותו. (או להפך, ציור הוא של הצייר ומותר לו ליצור מה שבא לו, ככל שהוא רחוק מאלה שלפניו ומטעם הקהל היא אומן פורץ דרך – אוונגארד) החלק השני מוקדש לאולגה, אשתו. קצת רכילותי אבל הציורים והרישומים רבים. כשיצאנו תכננו על שתיה וטאפס ולא היה לנו מושג לאן ללכת. בחוצפתי שאלתי את השומר בשער הכניסה לאן הוא ממליץ לנו ללכת. הוא חשב דקותיים והפנה אותנו ל- Casamono מצאנו לפי הנחייתו המוצלחת. עמוס בצעירים, תיירים ומקומיים. למעשה כל המסעדות והברים מלאים עד אפס מקום. מצאנו שם מקום ולראשונה קבלתי פשטידת תפוח אדמה שמאד פופולרית, יורם הזמין מספר מנות טאפס.

זה היה מקום משובח של בירה ואווירה טובה. שמחים שבעים הגענו חזרה לדירה תוך חצי שעה, למרות ששוב טעיתי בניווט. שנ'צ קצר ומרי מביאה לנו צנצנת זיתים ירוקים גדולה שקנתה לנו. היא מבלה עם הבן שלה בברכה. הלכנו למסעדה היקרה הצמודה לבניין והיה מאד מאד טעים, נחזור לשם.

יורם, פייסבוק: פיקאסו הוא סיבה הכרחית ומספקת לנסיעה בפקקים המובילים לעיר מאלאגה. כלומר, אני לא יכול לחשוב על סיבה נוספת. עיר הומה, לא נקייה ולא יפה במיוחד. היינו במוזיאון פיקאסו גם בברצלונה וגם בפריז, אבל פיקאסו נולד במאלאגה והמוזיאון כאן מעניין מאוד. בימים אלה מוצגת במוזיאון שלו תערוכה נוגה על אשתו הראשונה, אולגה המלנכולית. היה מרתק ומאלף אבל אין צילומים. אז לחלופין הלכנו אצל השוק המקומי שנראה כאילו אייפל בנה אותו, וצילמנו שם. ויש לנו כמה הערות, הוא נקי כמו השוק בבודפסט, יש בין הצעירים בספרד 24 אחוזי אבטלה, אם אני זוכר נכון, ולכן יש זמן לכולם לשתות יין ולאכול טאפאס משעה 1100 בבוקר. וחוץ מזה צילמתי שני נתחי בשר כי נזכרתי בהצהרה של חברי ארלה שמי הי"ד שאמר שהוא לא מכניס לפה אוכל שמסתכל עליו כמו דג או ביצת עין. וכן, את הבובות החמודות מצאנו בחנות ליד השוק, חשבנו אולי אפשר להביא אותן כמודל לפסלי כיכרות בישוב ע"ש טראמפ בגולן או סתם לקישוט דתי בקריית ארבע למשל.

16.5.2019 יום חמישי **Marbella

חיותה: יצאנו כמעט ב-1200 אחרי שיחות עם עדי ורינת. ציפורה הביאה אותנו למרכז ונכנסנו לחניון הראשון שראינו סמוך לכיכר. הסתבר שהחניון מאד יקר – 3 יורו לשעה. יצאנו לבדוק ובחנות מזכרות התיירים הצמודה אמרה לנו המוכרת המוסלמית שהחניה הזו הכי יקרה בעיר וכדאי להמשיך קצת במעלה הרחוב למצוא חניון עירוני. יצאנו מיד מהחניון ושילמנו 2 יורו לחצי שעה, ונסענו על פי ההמלצה, אלא שבמקום החניון, יורם, כהרגלו מחפש חניה בסימונים הכחולים, ומצאנו חניה ביורו אחד עד השעה 1400 ואח"כ החניה חופשית עד 1600. האזור העתיק קטן עד מאד. 10- 20 דקות לכל כיוון. ירדנו בשדרת פסלי דאלי, אל חוף הים, ככר התפוזים, העלייה לכיוון הכנסייה והחומה של המסגד הישן, עברנו בגינה של ספסלי אריחי הקרמיקה המדהימים.

יורם מתעקש שראה שוקולטה וצ'ורוס. וכך היה. אחת ההנאות היותר טובות שלי בטיול.

יורם: כשחיותה אכלה אני צילמתי את השלט בו כתוב במפורש: צ'ורוס ביום עושה אותך שמחה.(בספרדית זה אפילו מתחרז)

אנחנו עוברים בשוק המקורה. נקי מאד, מסודר וחסר קונים בצורה בולטת, אפילו עצוב. בערב חרגנו ממנהגנו שלא לחזור לסעוד אותו מקום, אבל שוב חגגנו במסעדת הבית ונהנינו מאד .

יורם, פייסבוק: מרבייה היא עיירת חוף לעשירים, אנחנו רואים הבדל גדול בין האנגלים השמנים המקועקעים שגרים לידנו בקליהונדה לבין האנגלים הצעירים והיפים שגרים במרבייה. העיר מתקשטת בשני שמות, חנות של גאודי שלמיטב זיכרוני מת בתאונת רכבת בראשית המאה הקודמת. ושורת פסלים של סלבדור דאלי או על פי סלבדור דאלי בשדרה המובילה לים. אנחנו התרשמנו בעיקר משפע הבגונווליה ומספסלים יפיפיים מאריחי קרמיקה. דומים מאוד לספסלים בככר ספרד בסביליה, אם כי עליזים הרבה יותר. זהו. מחר אנחנו עולים להרי הסיירה נבדה , כלומר חוזרים לטבע.

יורם, פייסבוק: במקום לישון בלילה צילמתי ירח מלא מהדירה של כרמן מרי בקומה החמישית

17.5.2019 יום ששי *Nerja, **סיירה נוואדה, Monachil (ליד גרנדה)

חיותה: עזבנו את מרי המפנקת והחלטנו כתמיד לנסוע על כבישים ירוקים לאורך החוף על כביש 340 N. ציפורה הובילה אותנו בלי כבישי אגרה וללא כבישים ראשיים (היי וואי)

עצרנו במרפסת Torrox del Mar לתצפית ומצאנו את המדרחוב מתכונן למסיבת רחוב שתערך ממש, עוד מעט, אבל עוד לא, לאורך השדרה ועל המרפסת הבנויה על הים. כמות גושי הבשר שנצלה באש הפתוחה וכמות הנקניקיות והקבבים ושאר מיני בשרים על גחלים שנערמו באמצע הרחוב, הייתה גדולה מכל מה שאי פעם ראינו. חלק מהדוכנים עוד היו סגורים אבל המוסיקה הרעשנית כבר נשמעה ברחבי האזור. מעט מאד קהל, תיירים מזדמנים. השעה 1300. בשלטים מציינים שמתחילים באחת, אבל אנחנו בספרד, בטח יתחילו בחמש. טיילנו ברוח עזה לאורך הטיילת שלשפת הים וכשחזרנו ראינו שטרם החלה החגיגה, לא חיכינו. משם המשכנו ל- Nerja מרפסת לתצפית נוספת מומלצת ע"י מישלן. ברחבה הבנויה לתוך וגבוה מעל הים משתקף נוף יפה לכל הכיוונים. הרבה תיירים על חוף הים מתחתינו וברחבה אתנו. הייתה שם קבוצת יפניים – ארבע נשים וגבר אחד לבוש בגלימה עם סמל של אצולה כנראה. צעיר גבוה ונראה כמו אל אפריקאי, היה נבוך כשנגשתי לשאול אותו לפשר הסמל, מאחר והם לא ידעו אנגלית לא הבנתי את ההסבר, אך הצטלמתי אתו בהסכמתו. לא ראינו את חוף אפריקה כי עם מזג האוויר והרוחות לא רואים כלום. תכננו לעלות ברכבל להר Benalmadena כמומלץ במישלן, אלא שהרוח החזקה העיפה את הרכב אז חשבנו שהם כנראה השביתו את הרכבל ואם לא, אז הם לא אחראיים. ואומנם כשעברנו ליד הרכבל ראינו מעלינו קרונות ללא תזוזה. הם כן אחראיים.

הדרך 340N עברה בכפרים עלובים ומכוערים לאורך חוף הים שהיה מוסתר רובו ככולו. ציפורה התעקשה שלא ניסע משם וצדקה. ליד Salobrena התחלנו לטפס בהרי הסיירה נוואדה** להצפין ב- 323 N כ-50 ק"מ שנסענו בהם כשעתיים. הדרך הייתה מדהימה בין ערוצים של נחלים, סלעים ענקיים, שדות ומטעי זיתים ירוקים ופה ושם גם מפוזרים כפרים. סכר ענק רחב ידיים ואנו נוסעים לידו מתפעלים מהגודל ומהאגם רחב הידיים והכחול שהוא יצר. עצרנו לצהרים בשעה חמש במלון דרכים שנבנה כמו טירה, שני כוכבים אבל היה טעים ונעים.

משם קצת התברברנו אבל הגענו לדירה של סופיה במונשיל שהיא מאכזבת מעט, בין השאר כי היא בבית מודרני בכפר קטן בא בימים ופשוט. הנחל זרם במרכז הכפר שכלל בערך שישה רחובות חד- סטרים. לדירה חניה מסודרת מתחת לבניין ובדירה כל מה שצריך. בחור צעיר מקבל את פנינו, מסביר לנו בספרדית ואנגלית צולעת על מה ואיך מסתדרים והולך. האור בדירה חסכוני למדי, אבל אנחנו סתגלניים.

יורם: ההרים עם הפסגות הלבנות של הסיירה נוואדה, מעברי ההרים, והטיולים שערכנו היו הרבה יותר יפים מכושר התיאור שלי. ככל שהשתדלתי, גם הצילומים לא היו מסוגלים לתפוס את כל היפעה. דורית וצביקה צדקו, נופי הטבע של אנדלוסיה, ואחר כך גם אקסטרה מדורה היו מרשימים ומרתקים לא פחות מגרנדה-קורדובה-סביליה, ואולי אפילו יותר. והערה קטנה על מונאשיל: הכפר הוא נקודת מעבר, או מוצא או סיום של טראקים ברגל, באופניים ובאופנועים בהרי הסיירה נוואדה. קצת מביך לראות אותם נושאים תרמילים באים או יוצאים בטורים כשאנחנו עושים טראקים במכונית בלבד

יורם, פייסבוק: המרפסת של אירופה בנרחאס, קוסטה דל סול. מכאן ביום בהיר רואים את אפריקה. לא היה יום בהיר - לא נורא, בין כה וכה אף אחד לא ממש רואה כאן אפילו את המהגרים האפריקאים שרוכלים ברחובות. אבל למטה על החוף יש בית יפה בין הצוקים וכמה נשים שמשתזפות בחזה חשוף.

18.5.2019 שבת כבישים ירוקים ב- Las Alpujarras*** Panpanirra

חיותה: ירידה לכביש מהיר 348 A לכיוון Lanjaron משם מתפתלים כל הדרך בעליות ומורדות בין הצוקים החדים ומדרונות מרופדים בחלקות חקלאיות, כפרים קטנים ולבנים הנצמדים לצלעות ההרים. כאן הבתים עם גגות אפורים ושטוחים. בפסגות ההרים סימני שלג.

בכפר היפיפה Panpanirra עצרנו. מכיוון שהכפר דבוק גבוה מאוד בצלע ההר, הרחובות המובילים כלפי מטה חרוצים ותעלות במרכזם. התעלות שופעות מים שמצייתים לניוטון וחוקיו וזורמים מכיפות הקרח בהרים דרך הכפר לים שנמצא עשרות קילומטרים למטה.


 בכפרים הקטנים יש המון מקומת חניה חופשית ואין לנו בעיית חניה. הסופר ג'רלד בראנן תאר את פאנפאניירה כ"מקבץ מבולבל של קופסאות". ברחובות חנויות רבות שמציעות מיני מרקחות מעשה בית וגם אנחנו התפתנו לקנות שם שתי ריבות, שאחת מהם שהייתה, לפי מיטב זיכרוני מפילפלים או גמבות, השארנו בטוב ליבנו למזכרת באחת הדירות בהמשך הטיול.

קירות בתים רבים היו מכוסים בשטיחים ארוגים וביניהם חנויות שמכרו שטיחים ארוגים. בשמחה הייתי רוכשת כאלה לולא בעיית המשקל. את המסעדה בחרנו לפי הגוגל והייתה לה מרפסת נחמדה שהשקיפה על הרחבה המרכזית ועל תהום העמק, ואיך לא, מלאה בתיירים. לא נפלנו מאיכות האוכל.

יורם: היו לנו בטיול הרבה מראות יפים ולא מעט מקומות שהרגשנו בהם כמו בבית. פאנפאניירה בעיני הייתה אפיפניה. הכביש המתפתל ועולה בהרים מן הקיץ היוקד אל החורף והשלג, בתי הכפר הקטנים ספק נאחזים, ספק נתלים על צלעותיו התלולות של ההר, הנופים הירוקים שבעמק למטה שנראים כמו מפת תבליט ציבעונית, הרחובות הצרים שמכונית לא תעבור בם, שהמדרכה שבצידם היא בעצם מדרגות והתעלה הצרה במרכזם מעבירה את מי השלגים הנמסים ברחש-בחש חרישי. הפרחים, הגדרות המצועצעות שהשפה האנגלית המציאה בעבורם את הביטוי "שטופות בלבן". זו ללא ספק הייתה התאהבות. הרגשתי את צער הפרדה, אני זוכר אותו עד היום.

חיותה: במקום לחזור, המשכנו משם ועקפנו עמק ענק, הרים מעלינו והרחק למטה מתחתינו נהר חוצב לו דרך, ואנחנו חוזרים לדירה במונשיל בדרך שארכה כשש שעות. כשהגענו כל החנויות והמסעדות היו כבר סגורות.

פייסבוק: פמפניירה כפר קטן ובו 321 תושבים. הוא שקוע בעמק בסיירה נבדה בגובה של 1016 מטר מעל פני הים. המים ברחוב הם מי הפשרת שלגים שעדיין קיימים בפסגות ההרים (סיירה נבדה= הרים מושלגים). 

https://youtu.be/aTOPNEpV0Ww כשמתבוננים בוידאו אפשר לשמוע את זרימת המים.

הכפר יפה, הדרך אליו עוד יותר יפה. אי אפשר כמעט לצלם כי הדרכים צרות ומפותלות ואין להם שוליים, וגם המראות שאנחנו רואים לא נכנסים לעדשת מצלמה. אתמול עלינו מקוסטה דל סול להרים. מחקנו דרכים ראשיות מה-GPS ונסענו רק בדרכים ירוקות נופיות לפי מפת משלן. במקום שלוש שעות נסענו שבע שעות. היום נסענו שש. אנחנו יוצאים וחוזרים לדירה בכפרון בשם מונאשיל. מחר נמשיך לטפס צפונה.

19.5.2019 יום ראשון .BAEZA**Sierra de Cazorla***Burunchel

חיותה: יום ארוך מחכה לנו. השארנו את המפתחות של סופיה בתיבת הדואר ועזבנו את הדירה בשמחה. נסענו בכביש המהיר רק 100 ק"מ הגענו ל Baesa.

התנועה הייתה דלילה בגלל יום ראשון. בכיכר אספניה מצאנו את המרכז לתייר ויצאנו לתור בעיר העתיקה, שהוכרה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית. לכל כפר ועיר עתיקה יש משהו דומה ומשהו שונה. כאן השוני היה רב, החומות וקירות הבתים הרבה יותר מסיביים, מעוצבים בסגנון רנסנס, מהטיילת ראינו את חלקות עצי הזית עד האופק. בקרנו את הארמון הישן, הכנסייה, האוניברסיטה. בקתדרלה ביקשו ארבעה יורו, לא נכנסנו למרות שהקפלה קיבלה שני כוכבים של מישלן.

ככר העם, המרכז המונומנטלי ***

חיפשנו אחר מכולת והכל סגור בגלל יום ראשון, על מה אנחנו מתלוננים בארץ בשבת? בסופו של דבר, מצאנו מכולת מצ'וקמקת של צעירה מוסלמית. אחרי הקניות הזמנו טינטו וראנו קון לימון וקבלנו לראשונה טפס חינם סימן שהתקרבנו לגרנדה. בקשתי לוותר על שתי ערים שקבלו כל אחת שני כוכבי מישלן ולנסוע ישירות ולטפס לגבהים של 2000 מטר בממוצע, לסיירה דה קסורלה, לדירה בבורונשל.

יורם: עזבנו את המישורים הגדולים והתחלנו לטפס ברכסי הרי קסורלה***. ההרים, הסלעים, הפיתולים והתהומות היו מפעימים, מפחידים ומרתקים. הדרך לבורונשל, עוברת בין מצוקים בגובה אלף מטר שנלקחו מאגדות על ענקים, שדונים, ונסיכות מכושפות. לפני בורונשל חצינו את העיירה הבלתי אפשרית קסורלה* (ומבצר לה-אירואלה**) שצמחה לה בין הרים מסולעים ותוכננה, ללא ספק, בידי קנטוארים שעירים ארוכי זנב ושיכורים: רחובות צרים ומתפתלים, עולים ויורדים, סואנים, ללא חניה, מדרכות הומות אדם ויופי בלתי נתפס. מעל לעיירה הר תלול ועליו מבצר צר וגבוה בו כלואה דולצינאה מאות בשנים מחכה לדון קיחוטה שיבוא לחלצה.

אנחנו מבטיחים לה ולעצמנו שנחזור, אולי, וממשיכים לטפס ולהתפתל בין סלעי הענק עד לבורונשל, עיירונת שכולה מחורצת ברחובות שמכוניות מטפסות בהן בהילוך ראשון בלבד והולכי רגל היו מעדיפים מחמת השיפוע סולמות במקום מדרכות .

Alojamientos Rurales Higuerilla Sierra cazorla 2pe הגענו, בנין מושקע ומצועצע משקיף על עמק אין סופי. את פנינו מקבלת Mrisol (שחיותה קוראת לה נשמה שמחה) יש לה שתי דירות אחת בקומה שניה והשניה גדולה יותר עם מרפסת ענקית על הגג. לי אין שום ספק אבל חיותה רוצה קודם כל לראות את שתיהן.

יורם, פייסבוק: היום נלמד על סופרהוסט. סופר-מארחת של AIRBNB , אנחנו משתדלים לקחת דירות רק אצל כאלה. והן באמת מארחות למופת. מארי ציידה אותנו ביין נפלא מהאזור שלה, סופיה גאה בחמון של העיירה שלה שהוא הכי טוב באנדלוסיה, כרמן הפתיעה אותנו בשמן זית שהיא מוסקת בבית, ומריסול הביאה לנו ביצים אורגניות מהתרנגולות בחצר שלה.

מריסול היא המארחת שלנו כאן. יש לה דירה בעבורנו בקומה השנייה אבל אם אנחנו מוכנים לטפס לקומה הרביעית נקבל את דירת הגג, שני חדרי שינה, סלון עם אח שצריך להבעיר בלילה, והעיקר - מרפסת הפונה לכל רוחות השמים. (778 שקל לארבעה לילות - מה קונים במחיר הזה באילת?).

אז צילמנו ואחר כך ערכנו את השולחן, חמון של סופיה עם ביצים אורגניות של מאריסול, יין אדום של מארי, ובגט שקנינו בדרך עם שמן זית של כרמן.

השעה שבע בערב, השמש עוד תזרח עד תשע,חשבנו שמחר נצא לטייל, בתנאים שכאלה יכול להיות שלא.

20.5.2019 יום שני Cazorla*** de Sierra , *קסורלה, לה-אירואלה ( **LA IRUELA,)

חיותה: למרות ההדרכה המדוקדקת והמפה שקבלנו מנשמה שמחה חשבנו שהדרכה נוספת באנגלית במרכז לתייר יכולה להועיל לנו. נסענו לקסורלה–לה-אירואלה, העיירה הקסומה שחצינו אתמול, אך המרכז היה סגור בגלל שיפוצים בכנסיה. השלט כיוון אותנו להגיע לצד האחורי של הכנסייה. גם שני תושבים מקומיים אמרו ליורם שהמרכז סגור ואני חשבתי שנחמד לטייל בעיירה הציורית גם סתם ככה, החנינו את המכונית בשיפוע מטורף עם הגלגלים מכוונים לגדר אבנים עתיקה שמתחתיה שוצף פלג קטן מטלטל בפראות את צמחי המים.

פגשתי בחורה שמטאטת את הכניסה לחנות קטנה ואני עקשנית מנסה לאמת שהמרכז סגור, והיא אומרת לי, המרכז זו אני! וחזרנו לחנות לקבלת מפות ועוד ניירת רבה נוספת והדרכה מפורטת. עכשיו היו לנו שתי מפות שאחת מהן לא הראתה את הצפון בראש העמוד וזה די בלבל את המנווטת.

עלינו על 319A , הדרך מתפתלת וחוצה את סיירה דה קרסולה לימין וגם לשמאל, עליות פיתולים ומורדות, לא בהכרח תמיד סלולה אבל יפה ומרתקת. לא הגענו לאן שתכננו ושאלנו קבוצת נערים ונערות שנחו בתחנת הדלק ונראו כמו תנועת נוער והם הדריכו אותנו להמשיך עוד כשלושה קילומטר עד למרכז לתייר המקומי, ממנו יוצאים למסעות רגליים, ממש בעבורנו. Torre del Vinagra גם מישלן מפנה אותנו לשם. קבלנו מהבחור במרכז מפה נוספת, הוא הציע מסע ברכבת שתחנת היציאה שלה 11 ק"מ בהמשך הדרך, הוא ניסה לברר בעבורנו פרטים אך לא היה מענה, הליצן טען שאין תקשורת אצלו במשרד.

שמנו את נפשנו בכפנו והמשכנו 11 ק"מ בפיתולים רבים עד לפארק Fauna Silvestra מצאנו מגרש חניה ריק ממכוניות, קרונות עומדים מבוישים והביתן סגור ביום שני. בכל זאת צילמנו את הפרטים: בתשעה יורו ניתן לנסוע ברכבת ממקום למקום לרדת לטייל ולחזור. כל שעה מגיעה רכבת חדשה. התאכזבנו, אבל זה קטן עלינו. חשבנו שהרעיון מצוין וצריך לחזור לכאן מחר, עד שגילינו בדרכנו את תחנות האיסוף של הרכבות הבנו שזו שטות כי אנחנו בין כה וכה נוהגים באותה הדרך. חזרנו למרכז המבקרים, החנינו את הרכב, הכנסנו לתרמיל בנוסף למים גם לחם שקנינו בעיירה קודמת בשביל להאכיל את החיות הרבות שנפגוש, שהרי כך הבטיחה נשמה שמחה.

בשלט ראינו שהטראק הוא 4.5 ק"מ ונבהלנו. פגשנו זוג צעיר עם ילד והם הפנו אותנו לכיוון אחר לנהר Borosa . שם יש מפלים יפים במרחק של שני קילומטר, תוך חמש דקות הליכה הגענו לשפך הנהר, אל מפלים שוצפים.

המשכנו לטייל ולטפס לאורך הנהר הזורם שיוצר אגמונים יפים. חיות לא נראו כלל. כעבור כארבעים דקות הבנו שאת שני הקילומטרים עברנו כבר מזמן. שאלנו זוג ועוד זוג והסתבר שחוזרים באותה הדרך. "כדאי לכם להמשיך כי עוד כ 3-4 ק"מ יש מקום יפיפה שממנו חוזרים". מייד הסתובבנו וחזרנו. עצרנו ב- Arroyo Frio. שם הנהר נמצא 300 מטר מהחניה. הגענו לגשר קטן ושפך נהר קטן, מקום שקט, נעים ורומנטי, אלא שהוא בעצם מהווה תחילה של מסלול הליכה של כמה וכמה קילומטרים. המסעדות היו כהר סגורות כי השעה חמש וחצי וזו לא שעה לארוחה. שוב קנינו מצרכים וחזרנו לדירה, לקפה וכיסא נוח במרפסת עם יין אל מול השקיעה הארוכה, עד שהקור גירש אותנו פנימה להדליק את האח.

יורם, פייסבוק: בן דודי, ג'ף, התעניין איך אנחנו מסתדרים בספרדית ועניתי שאני מגמגם ספרדית, אבל הבעיה שלי מתחילה כשהם עונים לי בשטף. אנחנו נעזרים לא מעט בתרגום של גוגל, עד כדי כך שלפעמים אנחנו מבקשים שידברו לטלפון המתרגם שלנו או שאנחנו שואלים בעברית והגוי קורא את השאלה בשפת הנוכרים. היום במרכול ביקשנו לפרוס לנו רבע קילו חמון. רציתי להגיד רבע ויצא לי ארבע. המוכר התפעל ואז חיותה בתושיה אמרה לו חצי וחצי של חצי וניצלנו. אגב, המישמשים עלו ששה שקלים לקילו ולא היה להם טעם של מכון וולקני.

יורם, פייסבוק: אני נפרדתי עקרונית מטראקים אחרי השירות בצבא, אבל בעלת הבית, חיותה ודיתי מהריקודים שכנעו אותי לרדת מההגה וללכת וזה פשר הצילומים על המים. המקום לא היה רחוק מהדירה אבל בכדי להגיע אליו היה צריך לחצות מעבר הרים. בנהיגה בדרך חזרה מדדנו קטע אחד : 10 קילומטר לפי גוגלמפ 20 דקות, לנו זה לקח כמעט שעה כי אחרי כל פיתול עצרנו בכביש הצר לצלם את הנוף הדרמטי. שיפוע הכביש כמעט מפחיד ואנחנו במכונית עם מערכת הילוכים ידנית. זוכרים התחלות בעליה?( רגל מצמד, רגל גז ויד משחררת בהתאמה את הבלם...) יצאנו בעשר בבוקר וחזרנו בשש וחצי . לפני שטיפסנו 54 מדרגות שמנו לב שיש לבניין שלנו כניסה שראוי לצלם לאוסף. לילה טוף.

21.5.2019 יום שלישי סיבוב של גאוד אל כביר, הברך של יורם נדפקת 

חיותה: היום החלטנו לפתוח במסלול סיבובי קצר וקרוב ב - Cerrade de Ultrero . שוב לקחנו לחם לבעלי החיים והסיבוב הראשון שאמור היה להמשך כ- 20 דקות, בדיעבד אפשר לומר שהוא היה אחד הטיולים המרשימים ביותר שהיו לנו בספרד.

צוקים המאיימים ליפול עלינו, ערוץ עמוק מצד שני ומפלי מים. אין דרך לתאר את הסיירה טוב יותר.

נשמה שמחה הבטיחה צעידה קצרה במסלול מישורי ואומנם יותר ממחצית המסלול היה מישורי אבל המחצית השנייה כללה מדרגות סלעיות בגבהים ורווחים מגוונים עולים ויורדים ללא הרף.

כבר בתחילת המסלול הרגיש יורם שהברך בוגדת בו, לקח אקמול ובהמשך לקח עוד אחד, אלא שהכאב היה חזק מאד והקושי דווקא במחצית השנייה היה גדול יותר. המסלול הנפלא הזה נמשך שעה וחצי.

בכביש ליד החניה ישבו על שרפרפים נמוכים זוג מבוגר שנראו קשיי יום, והפצירו בנו לקנות שקית פצפונת של שקדים שהם עמלו בקילופם. קנינו במחיר מופקע: כ- 150גרם ב- 2 יורו. שמרתי על השקית מפני יורם שיהיה לנו פיצוחים למשקה בערב כי אלה שהבאנו מהארץ הלכו ואזלו. משם לפארק Naciniento Rio Goadalquivir בכניסה התגלו לעיננו שני שועלים אמיצים וחצופים שנגשו אלינו למכונית. מיד כמובן התחלתי לזרוק להם מהלחם. בהמשך הפכה הדרך למסלול לא סלול מלא בורות עמוקים ואבנים. נהגנו בהילוך ראשון ובאופן איטי מאד. התקדמנו 13 ק"מ וזה היה מתיש עד מאד. אני קצת ירדתי וצעדתי ברגל. חיות לא נראו. חזרנו בשלב מסוים גם מפאת החשש לפגוע במרכב המכונית. בדרך חזרה נמצאה איילה שצפתה בנו, היא ברחה כשתהקרבנו. ניסיתי לפתות אותה עם הלחם שתשוב אך היא לא שוכנעה. גם השועלים שקבלו את פנינו לא חזרו להיפרד. מאכזב. את הארוחה שלנו בחרנו לאכול במלון בעיירה שלנו, לא לפני שקניתי שני בגטים מהמאפיה שהירידה אליה והטיפוס חזרה הוציאו לי את כל האוויר, כולו 100-150 מטר. הארוחה הייתה מעולה. שתי דקות ואנחנו חזרה בדירה המקסימה והגג המפתה.

יורם, פייסבוק: מריסול, בעלת הדירה, שחיותה קוראת לה - נשמה שמחה, אמרה לנו לפני יומיים, כשהגענו, שהטיול הכי יפה שנעשה יהיה מסלול מעגלי ב - Cerrade de Ultrero, שני קילומטר, חצי שעה, אנחנו סבבנו שם שעה וחצי, חוץ מציוץ הציפורים, ושאון המים של ריו גואדהאלכביר, הרעש היחיד שנשמע היה קריאות התפעלות שלנו. התמונות יספרו את הסיפור, אני מקווה.

את קנה המידה של הגודל אפשר לקבל אם לוקחים בחשבון שבראש הצוקים צומחים עצים

בוידאו זה מרשים יותרhttps://youtu.be/LoomI-FLMYs

לכבוד שמורת בעלי חיים מקומיים שלידנו, חיותה אספה לחם בתקווה לחלק אותו לחיות שיבואו למכונית. כמובטח הגיעו איילה ושני שועלים. פילים, קרנפים, נמרים ואריות לא באו כי הם לא בני המקום.

בגלל התסכול אספה חיותה איצטרובלים יבשים פתוחים שי למריסול. אצלה למדנו לקח חדש בהבערת אש. אני שגדלתי בבית עם אח חשבתי על הזמן שיכולתי לחסוך בילדותי לו ידעתי. כבר שלושה ימים אנחנו מבעירים את האש באח בגפרור אחד בלבד אם מדליקים מפית נייר מתחת לאיצטרובל יבש

עניין אחרון להיום נוגע לגספצ'ו שהוא מרק עגבניות קר עם שמן זית. אני מת עליו ואם יהיה מחסור העגבניות בספרד - זה בגללי. היום קבלתי גרסה מקומית של המרק שנקראת סאלמורחו עם כדור גלידה מתוקה על בסיס שמן זית ובזילקום שמוגשת, כפי שתראו, בכלי מיוחד. אגדה!

22.5.2019 יום רביעי סבוב בכביש ירוק Quesada ,BELERDA

חיותה: מאחר ולברך של יורם היה מה לומר, התכנית שלנו ליום האחרון באזור הזה התאימה למצב. יצאנו מבורשוויל בכביש האחורי וגילינו להפתעתנו חלקים נוספים לכפר שלנו כשהבתים בנויים ברחובות בזויות שקשה לצעוד בהם, למרות שראינו את הקשישים בכפר מסתובבים שם.

המשכנו ל- A315 עד שהגענו ל- HUESA וגילינו שהכביש סגור לרגל שיפוצים. כל הרכבים הופנו בחזרה בכדי לעשות את כל הדרך מסביב לקוויסדה. אנחנו החלטנו לשים נפשנו בכפנו לטפס ולחצות את הדרך ל- BELERDA . כביש צר, חלקו לא סלול אבל להפתעתנו הדרך יפה הרבה יותר מהדרך הראשית, בזכות הסלעים והטבע הפראי.

את ההלם (החיובי) קבלנו כשהגענו לבלרדה. כפר לבן מתחת לצוקים, עתיק ביותר, מעט מאד קשישים ברחובות. כל כך יפה ומיוחד שעצרנו לצלם, כלומר, יורם הולך ומצלם ואני נוסעת אחריו. משם המשכנו דרך מנהרות קצרות וגשרים קצרים ועתיקים A6206 לכיוון Hino Jares.

גילינו שחסרים לנו מים, תופעה שלא הייתה כמותה באף אחד מטיולינו הרבים משך השנים. עצרנו בכפר קטנטן ונחמד, ליד מסעדה, ומעבר לכביש פתח רוכל שולחן מתכת עליו ירקות ופרות. הוא היה בשלבי העמסת מרכולתו חזרה לטנדר שלו, אבל יורם ראה בננות, אי אפשר לוותר עליהן ועוד קילו דובדבנים יחד בחמישה יורו. אני שואלת בחורה שעוברת על סופר לקנות מים, והיא מסבירה: מכולת אין בכפר, רק בכפר השכן ומים אפשר לקנות בבית הקפה/מסעדה הסמוך, היחיד בכפר. התיישבנו בשמחה, הזמנו כרגיל טינטו ורנו קון לימון ויחד עם זה קבלנו תפוחי אדמה חצי מטוגנים בהמון שמן. מתחת לסככה יושבים תושבי הכפר וכולם כמובן מכירים זה את זה. בכניסה למסעדה צמוד לקיר ישב זקן שנראה לא יותר מבן 96 אבל לדברי הכפריים, שכח מתי מלאו לו 100, וכל אחד שעובר מנשק, מחבק אותו ומחליף אתו מילה או שתים. הוסיפו ואמרו לנו שאפשר לכוון את השעון לשתיים בצהרים לפי שבדיוק אז הוא קם ללכת הביתה. לידינו ישבו שני זוגות אנגלים עליזים שעזבו את אנגליה ועברו לגור בחור הנידח הזה כשהם מתפרנסים השכרת דירות ב- AIRBNB . מיותר לציין שהדרך חזרה יפיפייה. יורם נפל לשנ'צ והתעורר כעבור שעה רעב. חביתות, שאריות שומן החמון עוד בשרים עגבנייה, גבינה צהובה, טוסטים ושמן זית, בירה שהשאירה לנו נשמה שמחה. מה יכול להיות יותר טוב?

יורם, פייסבוק: רן בני אמר פעם שההבדל בין דולפין לכריש הוא שלראשון יש יחסי ציבור טובים, ואני אחזור לעניין זה בהמשך.

היום האחרון שלנו בהרי קסורלה היה מוקדש למסלול מעגלי של מעברי הרים בגבהים של לא יותר מאלף ושמונה מאות מטר, לפי גוגלמפ 90 קילומטר בנסיעה רציפה של שעתיים. הנופים היו מרשימים כפי שתראו בתמונות, אבל גוגלמפ לא ידע. לספר לנו שבקטע מסוים הדרך נחסמה, כנראה בגלל שיפוצים. לא ויתרנו ופנינו לדרך משובשת שמתאימה לאתונות, שגוגלמפ ומישלן לא עשו לה יחסי ציבור ומצאנו את המלוכה – דרך יפיפיה. כשיצאנו ממנה מצאנו כפרון קטנטן חפור הצלע הר. וגם הוא כנראה לא זכה ליחסי ציבור, הכל בתמונות. סך הכל שש שעות בעבורנו.

זה המקום לספר מעט על כפרים קטנים לבנים שאינם במסלול המתויר. כולם בצלעי הרים ונחל במרכזם, מעט מאוד אנשים, רובם זקנים, סובבים ברחובות התלולים. חיותה ירדה ברחוב מאה מטר לקנות בגטים ואיבדה את נשימתה כשחזרה בעליה. הרחובות כל כך צרים שצריך להסתייע במראות או רמזור להכנס אליהם שמא רכב בא ממול . כולם קישוטים בכרזות של מועמדים לבחירות המוניציפליות המשמשות ובאות. בכפרים סובבות מכוניות ומשדרות תעמולת בחירות, התזמירים הכי קליטים הם של המפלגה הסוציאליסטית…

אני חוזר לכפרון הקטן בצלע ההר. עצרנו בלב הכפר, חנינו בחניה של בית הדואר המקומי (הדוורית אמרה שאפשר), קנינו בננות ודובדבנים אצל ירקן נודד עם טנדר גדול, נכנסנו לבית קפה-בר-מסעדה-מקום מפגש לתושבים לשתות טינטו דה ויראנו קון לימון שהוא כוס גדולה של יין, משקה ממותק, קרח ולימון. בנפת גרנדה בה אנחנו סובבים, הטאפס מוגש חינם עם המשקה והעיסקה כולל בקבוק מים גדול שלקחנו למכונית עלתה ארבע וחצי יורו. האטרקציה בין כל השולחנות היינו אנחנו, הזרים, וקבלת הפנים הייתה מלבבת.

יורם: לפני שאנחנו חוזרים לדרך המלך ולגרנדה המפוארת יש כמה תמונות שאני מבקש להראות לכם כשי פרדה ממסע קסום ברכסי קסורלה

לפנות ערב, כל ערב, בכפרון הקטן בורונשל, מתכנסות כמה מנשות הכפר. אנחנו ממש מעליהן, במעלה הרחוב ובקומת הגג, שומעים איך כל ערב יש להן על מה לצחוק בקול ועל מה לכעוס בהתלהבות.

בית בכפר (בורונשל)

שתי אסלות של שירותים, אחת של סניורות והשניה של קבלרוס, נחשו מה של מי. מכיוון שלא ניחשתם, אז הנשים משתינות על הגבר המאצ'ו והגברים באסלה השניה

בעל הבית כנראה מחבב אופניים

23.5.2019, יום חמישי, מסיירה קסורלה*** לדרום, לגרנדה***, שכונת אלבאיסין** ALBAICIN 

פרדה מקסואלה, לא היה לנו זמן אז לא הספקנו לשחרר את דולצינאה

יורם: כמה מילים על השכרת רכב. באופרן אמרו שבספרד אי אפשר לשכור רכב ל- 62 יום וזה מוזר כי בטיול שלנו במערב ארצות הברית הם שכרו בעבורנו רכב לשלושה חודשים. אירופה זה סיפור אחר – הם אמרו. בדיעבד חסכנו הרבה כסף גם בשכירות וגם בחניה. הזמנו בארץ באופרן את המכונית הראשונה ליום בו יצאנו מסביליה והחזרנו אותה אחרי 24 יום , ביום בו נכנסנו לגרנדה. שכרנו את המכונית השנייה מאופרן בגרנדה דרך האינטרנט ליום בו יצאנו מגרנדה והחזרנו אותה אחרי 24 יום, ביום בו נכנסנו למדריד. כך היו לנו כשבועיים בערים הגדולות בלי עלויות (ובעיות) חניה, חסכנו דמי השכרה ונהננו מתחבורה עירונית ציבורית משובחת.

מבט מהמרפסת אל הרחוב “שלנו” ברובע אלבאיסין 

חיותה: הדרך על פי ציפורה מוערכת בשתים וחצי שעות, לנו זה ארך ארבע שעות, עם הפסקת למילוי דלק, צילומים ונהיגה בנחת בדרכים לא ראשיות. הגענו לגרנדה בצורה כמעט חלקה. מציאת החניון להחזרת הרכב הייתה קצת מסובכת. השארנו את הרכב והלכנו. לקחנו מונית לדירה ששכרנו באלבאיסין רובע המוסלמי העתיק. "זה הרחוב הצר ביותר" אומר לנו נהג המונית. 9.5 יורו והוא מוריד אותנו צמוד לדלת הכניסה. את המזוודות הוא שם מאחורי המונית כי לרחוב אין שוליים.

בראש הסולם, בעליית הגג, היה חדר השנה המיועד לנו. אנחנו ישנו בחדר הילדים למטה.

חמור ומחמר באלבאיסין 

הגענו באחת וחצי, כשהדירה מוזמנת לשעה שלוש, למזלנו השכן פתח לנו את הדלת וקבל את פנינו בסבר פנים יפות. באישור כרמן, בעלת הבית, הוא הראה לנו את הדירה שטרם נוקתה. משאירים את המזוודות והתיקים במבואה למטה ויוצאים לטיול ראשון ברובע. הדירה בקומה העליונה של בית עתיק, המדרגות גבוהות ולא אחידות מובילות לדלת כניסה לדירה, המובילה לעוד גרם מדרגות ישר לתוך המטבח. הדירה פושטית, מוזנחת אבל נמצאה נקייה כשחזרנו אליה אחרי השעה חמש. נאבקנו עם מנעול הדירה יומיים עד שמצאנו את השיטה. גם המפסקים והשקעים התחבאו מאחורי מסגרות החלונות והתריסים. מצעים למיטה אין ומסתבר שכרמן תכננה עבורנו את חדר השינה בעליית הגג לשם מטפסים בסולם רעוע. ממש בשביל זוג קשישים. טיפסתי למעלה הורדתי את המצעים, חיטטתי בכל מקום אפשרי ומצאתי את כל הרזרבות של המצעים והמגבות, הספריי לשירותים ועוד ונערכנו לגור ללא גלריית השינה שלמעלה.. אבל כל אלה מתגמדים בהשוואה למרפסת הישר מול אלהמברה המונחת על הגבעה לפנינו, וגגות הרובע המוסלמי העתיק הנמתח לכל הכיוונים מתחת למרפסת.

יצאנו לסיבוב הכרות עם הסביבה. ממש בקצה הרובע שלנו מרחק של חמש דקות הליכה נמצא הרובע של הקתדרלה הגדולה מאחורי הקתדרלה מצאנו את המרכז לתייר, אנחנו אוספים פרטים על האתרים, האוטובוסים, סופרמרקט ועוד. למעשה, אלבאיסין  נטוע בלב העיר העתיקה והכל, למעט אלהמברה, נמצא כאן ממש בהישג יד, כלומר רגל.

ככר איזבלה הקתולית מאחור, אם אני זוכר נכון אז קולומבוס כורע מגיש לה מסמך . מעניין, בעבורנו היא רק הגורם לגירוש, בעבור ילידי אמריקה היא אשמה בהשמדת גזע.

טועים קצת ברחובות ומתיישבים לשתות טינטו וורנו ומקבלים טאפסים טעימים בגודל של מנה ראשונה בארוחה רגילה. קונים מיני מזונות לצייד את המטבח והמקרר וחזרה לדירה. יושבים על המרפסת מנשנשים ושותים כוס יין, יורם מעשן מקטרת, משקיפים על אלהמברה המרהיבה, ונמשיך לראותה כל יום משנה את פניה בבוקר ובערב ובלילה. מצאנו לנו את כל הטוב שבעולם. בערב שוב יצאנו.

יורם, פייסבוק: נהג המונית היה צריך לתמרן פעמים בכדי לפנות לרחוב שלנו ברובע ההיסטורי של גרנדה. המשך הרחוב משנה את אופיו והוא זרוע מסעדות וחנויות של ערבים וביניהם רוכלים המציעים לתיירים לרשום את שמם בקליגרפיה ערבית. את המזוודות הנהג הוריד באמצע הרחוב כי אין מדרכה. מהמדרכה סחבנו את כל הציוד לעליית הגג של בית עתיק. את המדרגות המתפתלות קבעו ברווחים שנועדו לאבא ארך הרגליים. הדירה קטנטונת ואל חדר השינה צריך לטפס בסולם. כיוון שכך נישן בחדר הילדים למטה. אנחנו יושבים במרפסת קטנה שצופה לאלהמברה ולגגות הרובע. קנינו בקבוק יין של ריוחה, אני מעשן מקטרת ושותה עם חיותה יין אדום כבד. אין ניגוד יותר גדול בין הימים האחרונים בטבע ובין המראות והשאון של העיר הגדולה.

24.5.2019 יום ששי גרנדה מוזאון כלי נגינה מכניים ***Capilla Real

חיותה: עד הצהרים יורם עסוק בשעורי בית, אנחנו די עצלנים ואיטיים. הוא ביקש להתחיל בקתדרלה. בדרך יש עוד כמה נקודות ציון, אני אומרת. הפקידה במרכז לתייר שואלת אם נשאר כאן בראשון כי אז הכניסה חופשית, איך לא חשבנו על זה קודם, חסכנו 10 יורו שלמים . חיפשנו את כנסיית אנה ובדרך פגשנו מרכז לתייר נוסף, קרוב הרבה יותר הביתה. נכנסנו שוב לשאול על האוטובוסים אל הגנים, קבלנו עוד מפה שונה מהקודמות. הסתובבנו סביב. העיר שונה ואני לא יודעת להגדיר במה מתבטא השוני.

יורם: היום כשאני עורך את הבלוג, אני חושב שהבנתי במה הייתה גרנדה שונה. ברוב הערים שביקרנו הרובע העתיק היה מתוחם וברור, כאן היה ערבוב של קטעים עתיקים ורחובות רחבים וסואנים ובנייני משרדים מודרניים. גם ההמון היה מעורב, אנשים ממהרים, טרודים בשיגרת יומם ותיירים עם מצלמות בידיהם, מתנהלים לאט, משחרים לטרף.

חיותה: להפתעתנו מצאנו את Capilla Real לשם יורם ביקש להגיע. הקפלה הגותית המלכותית של איזבלה ופרדיננד ומקום קבורתם. נעשתה שם עבודת אומנות יוצאת דופן. אסור לצלם, אבל יש אינטרנט.

"קפילה ריאל דה גרנדה נבנתה בשנים 1505 -1517, בסגנון הגותי איזבלני, למשאלת המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה כי ייקברו את שרידיהם בגרנדה. לאחר נפילת ממלכת נסריד אל-אנדלוס בשנת 1492, גרנדה הפכה לחלק חשוב בממלכת קסטיליה של ממלכות אראגון של פרדיננד. "קפילה ריאל דה גרנדה" הוקדש ל"רחוב יוחנן המטביל " ו"רחוב ג'ון האוונגליסט" ושולב במקור ב"קתדרלה גרנדה" השכן.

בקרנו בחמשת הקברים המלכותיים - המלכה איזבלה מקסטיליה והמלך פרדיננד מאראגון (מאת הפסל האיטלקי דומניקו פנצלי), המלכה ג'ואנה מקסטיליה “המשוגעת” ובעלה המלך פיליפ הראשון “הנאה” (מאת הפסל הספרדי ברטולום אורדו ez) ושל הנסיך מיכאל הצעיר מפורטוגל (נכדו של המלכים הקתולים בקריפטה). ואל תחמיצו את מוזיאון כלי הקודש, עם ציורים נאים (אחד אפילו של סנדרו בוטיצ'לי, "ייסורים בגן") וכתר הזהב המקורי והשרביט של המלכים הקתולים. " טריפאדוויזר - חוות דעת.

אחרי כל הסיבוב הלכנו לשתות וקיבלנו טאפס פאייה מצוין. קנינו כרטיסית אוטובוס ב- 10 יורו + 2 יורו ערבות לכרטיס. את הכרטיסים לסיור באלהמברה קנינו באינטרנט בארץ לפני הנסיעה. לא מפתיע כלל: יורם מבקש לבדוק את הדרך לאלהמברה לפני הסיור של מחר. עולים בככר איזבלה על 30/32 C שמגיע כל כמה דקות ונוסע 15 דקות הישר לאלהמברה.

גינות בפאראדור של אלהמברה

כיוון שאנחנו כבר שם הלכנו לבקר בפארדור סן פרנסיסקו שהוא אולי הפארדור הכי יקר בספרד כי הוא בתוך המתחם של אלהמברה. יצאנו לטייל בגן המטופח לשבת במרפסת/ גן ולהזמין מרק סלמורחו שהיה סמיך יותר וגספצ'ו שהיה חמצמץ יותר. שום ושמן זית היו למכביר. 10 יורו למרק במקום 3-4 יורו בכל מקום אחד. משם לדירה עם המרפסת הנפלאה שלנו. כבר שש בערב רצינו להגיע לשקיעה במירדור, אבל ויתרנו ובמקום הזמנו רכב ליום האחרון שלנו בגרנדה שנחזיר כשנכנס למדריד במחצית יוני, לקראת סוף הטיול.

יורם,פייסבוק: יום ראשון בגרנדה, מחר בשעה אחת עשרה נבקר באלהמברה, בגלל התורים קנינו כרטיסי כניסה לפני חודשיים בארץ והיום עלינו לשם לשתי מטרות: לברר כמה זמן אורכת הנסיעה, שלא נאחר. ולברר איך נראה הפרדור בתוך האלהמברה. לא הזמנו שם חדר משתי סיבות, אנחנו גרים בדירות ולא בחדרים ומה שהכריע בהחלטתנו היה המחיר, כמעט שלוש מאות יורו בלי ארוחת בוקר. אז הסתפקנו בישיבה בגן, בשני מרקים קרים, גספצו וסאלמורחו ובירה ומנה של טפס חינם.

כך נראת אלהמברה בלילה מהמרפסת

25/5/2019 שבת, גרנדה, ***אלהמברה, תהלוכה,***SACRAMONTE

גני ג'נרליפה ** GENERALIFE

חיותה: הגענו שעה לפני הזמן וחיכינו בצל ביום חם עם עוד מקדימים כמונו. הסיור המודרך עם אוזניות,נמשך שלוש שעות. קומפלקס ענק של ארמונות ומבצר שהוקם במאה ה- 14 ע"י שליטים מוסלמים על גבעה תלולה המוקפת בהרי הסיירה נבדה. הנוצרים שהשתלטו על ספרד דאגו לתת בה את חותמם וכך נבנה הארמון העגול של צ'רלס החמישי.

ביקרנו במצודה, האלקסבה ***ALCAZABA, בארמונות ***NASRID PALACES בהם התגוררו משפחות המלוכה ובגני GENERALIFE** הגנים המטופחים המלכותיים ששימשו מקום מפלט לבני המלוכה בחום הקיץ. החלק העיקרי בקומפלקס הוא הארמונות בהם התגוררו מלכי גרנדה. בקרנו בשניים. היינו מוקסמים מהאלמנט העיצובי המדהים של ערבסקות של כתב ערבי וצורות גיאומטריות ותקרות נטיפים מפוארות (סמל לתקופה שמוחמד נחבא במערה) חלק מהמזרקות לא עבדו וחבל. רב הסיור הייתי עסוקה בלרדוף אחרי המדריך ולבדוק איפה יורם המתעכב מאחור לצלם. המוני המוני תיירים.

ארמון נאזאריד PALACIOS NAZARIES

השאלה ששאלנו את עצמנו אם היה נעים יותר לטייל לבד עם אוזניות כשהזמן בידינו ומחיר הכניסה 14 יורו בלבד (לעומת 70 יורו בהדרכה), הבנו מהר מאד שהמדריך המוסלמי, הלא כל כך דתי מאמין, מציג בפנינו שלוש תרבויות, מוסלמית, יהודית, ונוצרית, מסביר ומדגים הרבה מאד דברים שלא היינו יכולים לראות בעצמנו.

למשל: הבחנה מדוקדקת שמאפשרת לפי סוגי הקליגרפיה לקבוע באיזה תקופה היא צויירה, ההסבר לדמויות המצויירות למרות שהמתחם איסלאמי, מי התגורר היכן ולמה, התקרות כסמל לתקופה שמוחמד שהה במערה, איורים בהשפעה פרסית, בכניסה לארמון בפיתול לצד ימין ושוב ימין ואח'כ שמאלה ושמאלה כדי שהאויב לא יוכל לראות את הצפוי לו והמגינים יוכלו להשתמש בחרב בימין והאוייב יאלץ להפעיל אותה בשמאל. הכניסה תמיד בעליה כדי להאט את האויב. או למשל שחוץ מהכיעור האמנותי הנוצרי היה גם נפוליאון שוחר התרבות שהחריב חלקים נכבדים מהאתר. או למשל בריכת האריות שהייתה בחצרו של שמואל הנגיד ונתנה כמתנה למלך כשבנה את הארמון והיום היא הסמל המפרסם את אלהמברה. או למשל על מקומם של המים המפכים בעולמם של הכובשים שבאו מהמדבר ועוד כהנה וכהנה

אחרי מנוחה קצרה בשעה 20.00 יצאנו בדרך לכיכר נובה השכנה . בבית כבר שמענו חצוצרות ותופים , ולפי התזמורת הבנו שיש תהלוכה. בתחילה נתקלנו במופע רחוב של ריקוד פלמנקו של צעירים ופתאום יורם החל לרוץ כנשוך נחש ואני אחריו כשראינו תהלוכה דתית צועדת לאט לאט ברחוב הסמוך. התהלוכה ארוכה מאד עם קבוצת נשפנים ומתופפים גדולה. ילדים בגלימות לבנות גם קבוצות נשים בלבן ולפניהם מובלת מריה של אלהמברה על גבי רמפה גבוהה וכבדה הנישאת על כתפי צעירים בקצב איטי מאד ואחיד. מתחת לרמפה ראינו הרבה נעלי התעמלות קטנות של הצעירים שהובילו את המשא הכבד. דורית זוהר סיפרה לנו שבינואר כשהם היו שם הם ראו את תרגול הצעירים בצעידה הזו.

יורם, פייסבוק:אני לא אומר שנסענו ממש בעילום שם, אבל הייתה הבנה כללית בספרד שאין כאן ביקור רשמי. המציאות טפחה על פנינו. בין שירדנו מאלהמברה או לפני שעלינו לסקרהמונטה, מישהו הדליף שהיום אנחנו בדיוק חודש באנדלוסיה והכל יצאו לרחובות, התזמורת, כלי הקודש עם הקטורת. היה די מביך לגלות שגם את מריה צרפו לחגיגה.

האירוע (איך לא)צולם גם בוידאו

https://youtu.be/9dDb3xwRs8M

חזרנו לתכנית המקורית לצפות בשקיעה ב- SACRAMONTE , אזור הצוענים לשעבר, שם התפתח הפלמנקו . כיום אין צוענים והפלמנקו מהווה בידור בתוך מערות שהן מסעדות. לא נכנסנו כי שנינו לא מתים על הופעת פלמנקו. הגענו עם אוטובוס C34 ישירות ברחובות המתפתלים והצפופים לסקרמנטו. סיבוב קצר צילומי שקיעה ואלהמברה . תופסים את האוטובוס חזרה שעשה סיבוב שונה מהדרך בה הגענו. אכלנו במסעדה מיקרית בדרך ונהנו מאד מהארוחה.

אלהמברה מזוית אחרת – פסגת סקרמונטה

יורם, פייסבוק: לצלם את אלהמברה והגנים שלידה צריך צלם מקצועי ומצלמה איכותית. מה שאני מביא כאן חסר את שני המרכיבים החיוניים הללו ואי אפשר להבין שלפנינו אחת משכיות החמדה הכי נפלאות בעולם. אי אפשר גם להמנע מלחשוב לאיזה כיוון האיסלם יכול היה להתפתח בלי הקנאים הדתיים.ואיך היתה האלהמברה נראת בלי השיפוצים הדתיים הנוצריים והמגאלומניה ההרסנית של נפוליאון.

26/5/2019 יום ראשון : קתדרלה*, בניוס, ארמונות

בשכונה שלנו -אלבאיסין 

מוזיאון וחנות בשמים

בניוס – תקרות מעוטרות של מרחצאות מוריים

גם

חיותה: יום ראשון האתרים פתוחים ללא תשלום. התחלנו בטיול ליד הבית. קתדרלה הנפתחת באחת עשרה. היה לי קר וחזרנו הביתה לקחת משהו מחמם. בדרך מצאנו קונדיטוריה וקניתי לנו עוגת תפוחים וקרמובקה. משם לבניוס המרחצאות של המורים. סיור בארמונות הפתוחים לקהל. מוזאון בשמים שהתגלה כחנות לקרמים ובשמים אך העיצוב מהודר. שוב נוכחנו לדעת שמיקום הדירה במרכז אלבאיסין  מעולה וכל האתרים נמצאים ממש לידה. עצרנו לשתיה וטאפס ברחבה על גדות הנהר ומשם חיפשנו צהרים בשכונה ההומה. יורם מתעקש לחפש מנת MIGAS (פירורי לחם מיובשים) וזו הייתה נפילה אמתית. חזרנו שיכורים ועייפים למנוחת צהרים ולחיפוש חדר במערות ב – Gaudix

פטיו שכונתי

מסעדה מזרחית

פייסבוק: טאפאס בנפת גרנדה הוא אליה וקוץ בה. על כל משקה אלכוהולי מקבלים טאפאס חינם בדרך כלל על נייר עיתון. עיסקה לשניים עולה בין שישה לשמונה יורו לשניים. הבעיה היא שאם רוצים טאפאס נוסף, ורוצים כי לא מגישים אותו טאפאס פעמיים, אז צריך להזמין עוד משקה. בסוף אנחנו יוצאים שבעים אבל די שמחים.

27/5/2019 יום שני גרנדה -Guadix כפר המערות

חיותה: נפרדנו לאט מהנוף המקסים בדירה העלובה בגרנדה, גררנו את המזוודות די בהצלחה במורד המדרגות הענקיות. תמורת 8 יורו לאובר הגענו לחברה להשכרת רכב, קיבלנו פיאט 500 קטנה. ניסו לפתות אותנו לרכב גדול יותר עם GPS תמורת 200 יורו נוספים, אלא שאנחנו קמצנים וגם יודעים שרכב קטן נוח יותר בנסיעות בכפרים. הפיאט מאד נחמדה וכל המזוודות התמקמו היטב בעזרת התכנון של יורם.

לשבת בצל עץ השקד, להושיט יד, לקטוף, לפצח ולאכול

תוך פחות משעה הגענו לגוואדיקס. Cueva Amandier הכניסה לדירה רק בחמש ועכשיו השעה 13.30. יורם ביקש כבר אמש רשות להשאיר את הרכב מוקדם יותר, אבל כשהגענו המתינה לנו מחוץ לבית וקיבלה אותנו MARYSE בעלת הבית הצרפתייה החמודה ואמרה שהדירה מוכנה. הדירה חצובה בתוך מערה, מושקעת מאד, כיורים מקסימים צבעוניים ועמוקים במטבח ובמקלחת והמון פינוקים. הנחנו את חפצינו במערה שכולה מקומרת ואין בה שום זווית במבואה, בחדר האורחים, בחדר השינה, במטבח ובשירותים.

קבלנו הסברים על הדירה, היא ובעלה שלא יודע אנגלית, מתגוררים בכניסה הסמוכה לנו, גם הם במערה כמובן. יצאנו לסיור קצר בסביבה.

כל העיר שופעת מערות חלקן סגורות ללא שימוש והרבה מאד נבנו מחדש ונראות וילות עשירות וראוותניות. הדרך קצרה יורדת ממערה למערה, אבל החזרה בעליה קשה לנו.

לא שבענו ממראה המערות בכל מקום שדרכנו הבנו שאנחנו על גג של בית. הוספנו מיד עוד לילה ויצאנו להסתובב ברכב בעיר לחפש טאפס. השעה שלוש הכל סגור חוץ מבר טאפס שהיה מושלם.

חזרנו למערה ואז התחלתי להרגיש את הקור המאפיין את המערה למרות החום בחוץ. התחפרתי במיטה ואי אפשר היה להוציא אותי ממנה.

אבל בסוף יצאתי בכל זאת . רצינו לצפות במירדור על העיר ולצאת לארוחת ערב בעזרת גוגל מפ שהיה צריך להתרגל אליה. קצת התברברנו, אנחנו רגילים. הפניתי את יורם לרחוב צר וחד סיטרי והוא נאלץ לחזור ברוורס שלא היה פשוט. הגענו לתצפית והאנשים בדרך ששאלנו מלווים אותנו כברת דרך על מנת לעזור לנו להתמצא ולבסוף אף מודים לנו שבאנו לבקר.

המירדור משקיף מעל העיר והסביבה הרחוקה על מצוקיה האדירים, כל הגבעות בתוכן בנויות המערות גורמות לתחושה מעט מיסטית. סביבת העיר משמשת כאתר צילום סרטים. נכנסתי למרכז לתייר ופגשתי אשה שיש לה חברים באשקלון. היא קבלה אותנו במאור פנים ומילאה אותי במפות חוברות ומידע בעיקר על טיולים בסביבה. חזרנו לשבת במרפסת, לאכול שקדים, ולצפות בצלעות ההרים שמכל מקום מציצה ארובה לבנה של הבתים הנמצאים מתחתם. בלילה הפעלנו את מפזר החום בעוצמה חזקה ובאמת היה נעים.

יורם, פייסבוק: העיירה שאנחנו מבקרים עתה שמה גואדיס והיא שלישית בגודלה בין העיירות המשמרות מסורת של מגורים במערות (עיר בסין, קאלאפטה החלומית בטורקיה וגואדיס) מאות מערות ואנחנו בדירה/מערה באחת מהן. רק ראינו את הדירה והוספנו עוד לילה. מתערבבות לי תמונות של פנים הדירה עם תמונות השכונה. צרפתי גם צילום אחד של מערה שעומדת למכירה אם מישהו חפץ להשקיע.

יורם, פייסבוק: אחרי חמישה ימים בגרנדה, ובסך הכל חודש באנדלוסיה, היינו בדרכנו להתחיל את החודש השני, בעליה צפונה מאנדלוסיה, לאורך החוף המזרחי, לאליקנטה והלאה צפונה עד וולנסיה ומשם הרחק לצפון מערב, לטולדו, סלמנקה, סגוביה, אווילה ולסיים במדריד, בלילה שלפני שיצאנו מגרנדה, חברי הטוב מוליק שלח לנו כתבה מאתר למטייל על חמישה כפרים/ערים מומלצות לביקור בדרום ומרכז (אקסטרהמדורה) ספרד. למען האמת, הנסיעה לאורך חוף הים תוכננה מלכתחילה על מנת לאפשר לנו לשנרקל. סימנו אתרים, ואפילו הבאנו אתנו בגדי ים, שנורקלים, מסכות, מצלמות מים, אבל אז גילינו שטמפרטורת המים באותו ים תיכון שאנחנו מכירים מהבית, כאן היא 18 מעלות במאי, ובלי שנירקול האזור לא מעניין. אז ככה, אנחנו עוברים על הרשימה של ההמלצות של מוליק: ב- ronda ביקרנו כבר, את Casares שהיא באקסרהמדורה שקלנו כבר בכובד ראש, נסיעה לשם תאפשר לנו לבקר בטרוחיו וגאוואדלופ, בסך הכל סיפור של שבוע לפחות. על פריגיליאנה (Frigiliana) ויתרנו כי כבר ביקרנו בכמה כפרים לבנים ואפילו גרנו באחד. את carmona נוכל לבקר בדרך לסביליה ואת החמישית, גוואדיקס, אנחנו מבקרים עכשיו. כללית , אנחנו מוותרים על קוסטה בלנקה וחוזרים מאות קילומטרים מערבה לאזור שהיה יותר פשוט להגיע אליו בתחילת הטיול מסביליה. קטן עלינו, תודה מוליק

28/5/2019 יום שלישי Guadix

חיותה: אחרי ארוחת בוקר במרפסת מול הצוקים יצאנו לטפס לתצפיות (המירדורים) לפי הציונים הרשומים במפה. חזרנו דרך המוזיאון הסמוך למערה שלנו ומצאנו אותו מלא תלמידים. קבענו עם המדריכה שהיא גם הקופאית לחזור בארבע אחה'צ להדרכה לכבודנו – לאור הנר המואר בשמן זית. נסענו בשמחה ללידל לקניות ושוב הגזמנו בכמויות.

מתחת לכל ארובה יש בית מערה 

החלטנו על ארוחת צהרים במערה, יורם הכין וכמובן היה טעים מאד. מנוחה קצרה ויציאה למערת המוזיאון. היה אתנו רק עוד זוג צעיר דובר אנגלית. ההדרכה שקבלנו הייתה מעניינת התחילה בסרטון קצר על היסטורית התפתחות מגורי המערות בכיכובם של בעלי הבית המקוריים של המערה המשמשת מוזיאון, סיורנו בחדרים בהם שימרו את הכלים, הבגדים והריהוט המקורי כשעל הקירות הוקרנו אפקטים קצת טיפשיים. את הבית-מערה תרמו ילדי הזוג לעירייה על מנת שיהפוך למוזיאון. הילדים, הנכדים והנינים ממשיכים לבוא לביקורים. בערב מחפשים מקום לינה בכרמונה. אין חדרים כלל במרכז העיר.

יורם: המוזיאון הקטן היה מערה מרוהטת מסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה-20. בכל חדר הוקרנו על הקיר בוידאו שחור לבן חיוור, בני הבית משתמשים בכלים וברהיטים שלפנינו בחדר. פרט לכך הוקדשה פינה ואולי יותר, לפולקלור המקומי, תלבושת של ליצן שכל שנה צריך לגנוב בחזרה משהו שנלקח על ידי בני כפר שכן וכל שנה הוא גם צריך להכשל. אבל מה שמצא חן בעיני היה הכד שאני מכיר מביקורים קודמים בספרד ורק עתה למדתי למה הוא משמש.

הכד הוא בבת אחת גם שימושי וגם אינו שימושי כלל. מכייר ומעטר אותו הבחור לבחירת ליבו וכל המרבה הרי זה משובח. בליל החתונה הוא מביא את הכד מלא ביין שלטובתו ישתה עד תום, בכד ישימו המוזמנים את המזומנים שהביאו מתנה לזוג הצעיר, ולטובתם יתמלא הכד עד שפתו. מהכד יתקין הבעל ארובה לביתו ושם ישאר לטובת הזוג הצעיר כל עוד תשרור אהבה בביתם. ובכל הפעמים שכתבתי “לטובת/ם” זה ממש לא מה שאתם חושבים. לא מדובר בכסף או יין אלא בערובות למזל טוב של כל המעורבים בטכס החתונה.

יורם, פייסבוק: עלינו לאחד המירדורים של גואדיס לצפות בסביבה ומצאנו גיוון נופי מפתיע. החל בהרי סיירה נבדה המושלגים וכלה במצוק ארוך ושגיא, (סליחה על ההשתפכות) מסתבר שלבד ממאות בתי מערות יש כאן מגוון אתרים נפלאים לתעשיית הקולנוע מאז שנות השלושים ועד היום. בהתחשב בעובדה ששכר יומי לניצב בסרט בארצות אחרות עולה על שכר חודשי ממוצע בעיירה הלא עשירה הזו, באה תעשיית הקולנוע לכאן ומשמשת מנוף כלכלי לא מבוטל לבני גואדיס. למי שמעוניין בפילימוגרפיה להלן הרשימה החלקית: אינדיאנה ג'ונס והצלב האחרון, הטוב, הרע והמכוער, בעבור חופן דולרים, היו היו זמנים במערב של של סרג'יו ליאונה, שבעה אקדחים למקג'ורג', עיר האמרלד, דון קיחוטה, כהה ובהיר (מורנה קלרה), דם ורובים, הצועניה, סולידד ומיגל, כדור לגנרל, פסטיוול הדינאמיט, קרול. קטעים מד"ר ז'וואגו, גנגסטר נגד חוצנים, אשת הקיסר, ומאות סרטי טלוויזיה, דוקומנטריים ופרסומות

בחלק מנקודות התצפית הגבוהות התקינו פרנסי העיר כיסאות במאי ממתכת יצוקה, כל כיסא נושא את שם הבמאי שצילם כאן סרט. הסתכלתי בילד וחשבתי, אולי הוא יהיה אלמודובר של שנות המאה העשרים ואחת. 

ואיך אפשר בלי פטיו או סתם חצר

יורם: עוד עניין אחד קטן. ביקרנו גם במערת כנסיה והיא יפה בעליל. מכל מה שראינו בכנסיה בחרתי ולא בפעם הראשונה להציג את הולדת ישוע שמתרחשת, איך לא, בכפר די מערתי. בעוד כמה ימים אני אתפרע בעניין הזה, או ליתר דיוק אציג מישהו אחר שהתפרע.

29/5/2019 יום רביעי Guadix Carmona**-

חיותה: אנחנו חוזרים מערבה כמעט עד סביליה. כשלוש מאות קילומטר, שלש שעות נסיעה לפי הגוגל מפ שהופכות כמובן לארבע עם הפסקת קפה קצרה גספצ'ו וקלמארי. מגיעים לבניין בשכונת מגורים, במקום מרוחק מהמרכז. הקוד לא פותח את הקופסה של המפתח. מתקשרים לאלינה והיא מוסרת מספר קוד שונה. המפתח מכניס אותנו לחדר המדרגות שם אנחנו מוצאים על המדרגות מפתח לדירה. מהכניסה לחדר המדרגות פותחים את השער לחניה הצפופה, ופותחים את דלת החניה. אני נכנסת ברוורס די קשה וזו הפעם הראשונה והאחרונה, כי ברחוב המון חניה חופשית ומרווחת. אנחנו מטפסים שתי קומות ומוצאים דירה ענקית, שני חדרי שירותים ומקלחות, סלון עם ארון מדפים עם עשרות בקבוקי יין, הכל מסודר ומאובזר גם במטבח אבל דירה מאד קרה באופייה. גם פה גילינו סימני איקאה ולא חסר בה דבר.

היום רק צילמנו, מחר נטפס

יצאנו למרכז לתייר הנמצא במרכז העיר העתיקה והסתבר שסוגרים תוך 20 דקות, הספקנו לקבל מפה והסברים. באייר בי אנד בי היה כתוב שהיא ממוקמת במקום מצוין אבל האמת שמיקום מצוין הוא 10 דקות נסיעה לעיר העתיקה, או כ- 20 דקות צעידה ברגל שלא תיבדק על ידינו מפני החום. העיר העתיקה בנויה על גבעה מעל מישורים חקלאיים וגידולי החמניות נמשכים עד האופק. העיר שמרה על עברה המורי, המון כנסיות בעיצוב מפואר, ככרות ורחובות מרוצפי אבן שגרמו לברך של יורם להתעורר. אחרי שש בערב אין כמעט אנשים ברובע העתיק, בגלל החום כנראה. הסתובבנו כשעתיים ולא מצאנו חנות גלידה..

מאחורי השער*, מצד ימין, מרכז לתייר, לפני 28 דקות סגרופטיאו עם אופנוע

30/5/2019 יום חמישי כרמונה**

חיותה: התחזית מבשרת על חום כבד. מצאנו בקלות חניה באחד הרחובות הצדדים וחזרנו למרכז לתייר לקבל הסבר על סימני החיצים המוטבעים במרצפות שמובילים ממספר למספר. הבאור למספרים מפורט בחוברת קטנה ונוחה שמקבלים אותה תמורת יורו אחד, הוספנו עוד יורו ונפתח לנו השער לשמים. טיפסנו על שער העיר העתיק שנבנה על ידי המורים ונקרא, איך לא - Puerto de *Sevilla. המדרגות היו מגוונות בגובה, ברוחב, בסוג, ובאיכות. אבל התצפית מעל השער הייתה שווה את המאמץ.

מצד אחד נשקפה העיר העתיקה ומצד שני השדות המועבדים של העמק הפורה בצבעים שונים לפי סוגי הגידולים. צעדנו ברחובות בכיוון החיצים המוטבעים במרצפות בעצם באותו המסלול של אתמול בערב, אבל הפעם הבנו מה אנחנו רואים. סטינו לכיוון כיכר השוק שהייתה ריקה מחנויות מאנשים ומכל סימני פעילות. מאד עצוב. "כולם נוסעים לקנות בסביליה" אמרה לנו הבחורה במרכז לתייר. הרוח הקרירה בצל והחום בשמש מלווים אותנו רב הטיול. הגענו לתצפית הרחוקה ביותר ליד הפארדור שגם הוא על חורבות של אלקאזר. מרשים, השיפוץ מנסה להיצמד למקור. סוף סוף מצאתי גלידה. ב- 0.90 יורו קבלתי כדור אחד שהיה קטן מכדור כפית תה. אחרי ארבע שעות בהם הסתובבנו התחיל החום להשפיע וחזרנו לדירה, לשלושת רבעי בקבוק ריוחה ולשקדים הקלויים שקלפתי מהעץ בחצר המערה בגואדיס. ארוחת ערב בבית, יורם מכין, שוב צריך לגמור את המצרכים שלנו כי מחר נתאכסן בחדר במלון בקסראס. יש לנו מעט צער – קסראס, זו אחת הפעמים הבודדות בטיול שלא מצאנו דירה.

ואלה הבתים המיוחדים בכיכר

יורם, פייסבוק: כרמונה, אומרים לנו, סובלת מקרבתה לסביליה. הרבה פחות המולת תיירים ולא מעט לראות. הרבה בתים רומאים, מורים, ימיבניימים, רנסנסים ואפילו רוקוקו. בחרתי להתמקד בככר אחת בלבד, פלאזה דה סן פרננדו. 

כמובן שאי אפשר בלי מבואות וחצרות פנימיות. חודש באנדלוסיה ראינו בדרכים מסביב רק עצי זית, בערים עצי תפוז לקישוט, בחצרות בגואדיקס של המערות מגדלים שקדים, אגסים, אפרסקים, תותים, תפוחי עץ ומה לא. מסביב לכרמונה שדות אין סופיים של חמניות צהובות מבקשות את השמש.

יורם: חודש מרס 2020, ביומן אני נפרד היום מכרמונה, גם בטלפון. הטלפון היה רב תפקידים בטיול שלנו: יומן, מסלול, מפות, חומרי רקע, כרטיסי טיסה, תקשורת עם בעלי דירות ומאגר מסעדות, טיפים, סיפורים בפייסבוק, חוות דעת בטריפאדוויזר וגם תחזית מזג האוויר. חיותה חשבה שאני מפריז אבל אני יודע שמזג האוויר הוא מרכיב חשוב בטיול ובחיים בכלל. עובדה: גם בארץ אני בודק מה מצבו ומה מצבי לפחות פעם ביום אלא שבארץ התחזית אינה מדוייקת ואני מקונן על כך בשמחה לאיד, עד שפתאום שמתי לב לכך שאני מתנהל כל הזמן מסוף מאי 2019 ועד מרס 2020 לפי תחזית מזג האוויר של כרמונה.

הבניין מודרני לחלוטין, אבל שתי דלתות עתיקות שלא מובילות לשום מקום – כך מקשטים או כך משמרים

31/5/2019 יום ששי. מחליפים למפת אקסטרה מדורה עולים צפונה ל- Caseres***

יורם, פייסבוק: זהו, אחרי 38 יום באנדלוסיה, אנחנו עולים צפונה כשלוש מאות קילומטר לקסרס באקסטרהמדורה. לא היתה דירה ב Airbnb ולכן זו פעם שניה שאנחנו מתאכסנים במלון. מצאנו חניה לפייאט פנדה הקטנטונת שלנו במורד אחד הרחובות בעיר העתיקה, 33 מעלות חום משעה שלוש ועד שבע בערך. העיר בהסגר כי היום יום חג. אנחנו כאן לכל סוף השבוע ונתחיל ממחר.

חיותה: נסיעה של שלש שעות 290 ק"מ בכביש המהיר, די משעמם. התחלנו להתרגל לגוגל מפ, אלא שכשסטינו למלא דלק בתחנה מרוחקת מספר קילומטרים מהדרך שגוגל מפ התוותה לנו, היא לא אמרה דבר ולא ניסתה לתקן את הטעות. לא הפריע לנו להמשיך לפי המפה, אבל זו בהחלט יכולה להיות בעיה בעיר. הגענו בשתיים בצהרים למלון הנמצא באזור העתיק, אלא שבין המלון למבנים ההסטוריים משתרעת עמוק למטה ככר ענקית יפה עד מאוד, שחייבים לרדת אליה ולטפס לצד השני כל אימת שעוברים אל המבנים העתיקים וזה קורה לפחות פעמיים ביום. פקידת הקבלה המליצה לנו על מקומות חניה חינם בסביבת המלון כיוון שהגענו בשבתון הבנקים ולאחריו שבת וראשון וכך חסכנו 14 יורו חניה ליום במלון. החדר הקטן בקומה הראשונה והמרפסת פונה לפטיו מלוכלך ומוזנח כשהמלון עצמו מפונפן. כשיצאנו בקשתי קומקום להרתיח מים. יצאנו לסיור ראשון, מרכז לתייר סגור כי זה חג. היה נורא חם והמתחם העתיק לא גדול במיוחד. התיישבנו מתחת לעץ ודמיינו שיש בריזה. בירה וגם סטייקים על גבי תפוחי אדמה, טעים ביותר 14.5 יורו. בירה של "אלהמברה" בהחלט מומלצת. הישיבה ליד שולחנות תחת עץ רחב פוארה ורוח חרישית קלילה מקלה מאד על החום. במצב רוח מצוין חזרנו לחדר ומצאנו מגש עם קומקום ספלים, שקיות תה וקפה וסוכר, ממש פינוק. אחרי מנוחה יצאנו לשוק בשדרה הראשית של העיר החדשה, שעברנו דרכה כשהגענו ברכב. באסטות בתוך סוככים מרובעים צבעוניים ובהם מבחר גדול של מעדני גבינות מאפים בשרים מלאכות יד ותכשיטים, הכל נראה כאילו מכוון לתיירים.

62 יום נדדנו בספרד ובשום מקום לא ראינו מישהו פורס חאמון בדרך אחרת – רק ביד

יורם: אין ספק בטעם, יגידו המומחים, בין חזיר ביתי לחזיר בר. מכיוון שכך בקסרס אוכלים חזירי בר ומשלמים הרבה יותר. אומר לנו בעל המזנון “ חאמון מאנדלוסיה לא נכנס כאן, אנחנו יודעים שהם טוענים שיש להם את החאמון הכי טוב בספרד, אבל תטעמו ולתגידו בעצמכם” וזה המקום להרחיב מעט בנושא. בכל הנוגע לאוכל ספרד זולה מאוד ונחזור לעניין זה בסוף יומן הטיול. המוצר היחיד שמחירו בשמיים הוא פרוסות חאמון. למה? – בגלל הסינים. הם מתים על החאמון הספרדי וקונים כל מה שספרד מסוגלת לספק ולא די להם. מכיוון שהסינים חכמים, הם שלחו מומחים מסין לספרד ללמוד את הנושא והקימו חוות חזירים בסין, אבל כמאמר המשורר, זה לא זה. בגלל הטמפרטורות, התזונה, היחס, האיקוויזיציה או בגלל ריאל מדריד. העשירים הסינים רוצים רק חאמון מספרד. למרות מצב של אבטלה נוראה, אולי הכי קשה באירופה, בגלל הסינים והחאמון, מאזן היצוא של ספרד חיובי ואנחנו צריכים לשדוד את בית הנייר כל פעם שאנחנו קונים חאמון.

יורם, פייסבוק: כן, ועוד עניין לשוני שצריך להקפיד בו בספרדית: לא אומרים ג'ארה של בירה, אלא חארה של בירה.

בפינת הכיכר המרכזית שני מכרים מימי הביניים.

הסתובבנו לנו מעט ירדנו חזרה לחלק העתיק היה חם, הכל היה סגור והתחלתי להשתעמם, יורם מלא מרץ להמשיך לחקור את הרחובות הריקים. רציתי חזרה לחדר. בדרך יורם מצא חנות צ'ורוס קנינו לנו והם היו בינוניים ומטה אין מה להשוות עם אלה של סביליה או מרבייה.

יורם, פייסבוק: כשאנחנו מחנים את המכונית, אנחנו מצלמים את שם הרחוב או האתר בכדי שלא ילך(נלך) לאיבוד. מבחר השלטים להלן מלמד אותנו כמה דברים על אסתטיקה, גיבורי תרבות ובמקרים מסוימים על שימוש בשפה הערבית

בין השלטים מקרמיקה מצאנו על אחד הקירות שלושה יהודים

1.6.2019 Caseras העיר העתיקה 

יורם, פייסבוק: קסרס לא האירה לנו פנים אתמול. יום חג והכל סגור, 36 מעלות אחר הצהרים והערב (הבקרים קרירים יחסית) ואנחנו באנו לשלושה לילות. בבוקר באנו בשערי העיר העתיקה והכל השתנה. קשה לתאר ולצלם את יופיו של מה שהותירו בתוך החומות הרובע העתיק, הרומאים, המורים, אבירי המלחמה, המלכים הספרדים, היהודים, והכנסייה הקתולית.

חיותה: הבוקר מתחיל 27 מעלות עד השעה שתיים בצהרים ואח'כ המעלות מטפסות ל- 35 – 36 מעלות עד מאוחר בערב וזה ממש בלתי נסבל אפילו בעבורי, שלא נדבר על יורם. התחלנו במרכז לתייר: מצאנו בחור חביב ליד שולחן עליו דגם-תבליט גדול של העיר העתיקה שהסביר בדיוק רב על כל פינה וסמטה ובית, ומחלק מפה מתאימה לכל המשתתפים בתדריך. גם מישלן כנראה קבל את אותו התדריך כי המסלול בספר זהה. למעשה אין הרבה אופציות, המתחם העתיק די קטן ובשעות ספורות של סיור מכסים את כולו. נכנסנו דרך השער המרשים עיר העתיקה ישר לתוך אחד ה- TORRES המגדל שהכניסה עליו תמורת יורו אחד. מטפסים כמובן לתצפית וסיבוב על מסלול החומה של כ- 50 מטר בלבד.

הרגשתי כמו בסרטים בהם נלחמים אבירים במצודות עתיקות. משם לכיכר לכנסיה ולארמון, לכולם היסטוריה עשירה. ליד הקתדרלה, שוב פגשנו בחתונה ובנשים הלבושות במיטב המחלצות אבל לא ברמה של סביליה.

מתוך " למטייל": הרובע העתיק המשומר להפליא נבנה ע"י מפקדי הצבא הספרדי שהתעשרו בקולוניות החדשות של אמריקה ושבו לכאן כדי להנציח את עצמם ומשפחותיהם בבתי אבן יפיפיים בעלי סגנון מיוחד במינו. הבתים עם קירותיהם המרשימים, פיתוחי אבן סביב החלונות, מגדלים, וכניסות, יוצרים מבוך של רחובות סביב כיכרות מרוצפות אבן. רב המבנים משמשים כיום כמבני ציבור". ואמנם הטיול בין הסמטאות הוא החלק המהנה ביותר.

אחרי הצהרים החום בלתי נסבל ואנחנו מחליטים על ארוחת צהרים. בחרנו מסעדה עם מזגן, זה היה הקריטריון הקובע - אמנם פלצנית אבל קרירה!!. 28 יורו לארוחת צהרים טעימה מאד בכלים מיוחדים ליד שולחן מזוודה עתיקה.

הסלט

השולחן

החשבון

חזרנו לחדר שנמצא מבחינת המרחק במיקום נפלא, ונכנסנו למנוחה ארוכה בכדי שגם החום בחוץ ינוח וישקע מעט. החלטנו לצאת אחרי השקיעה על מנת לראות את העיר מוארת. בשעה עשר בלילה היה עוד אור בחוץ ואנחנו ישבנו בפלאסה מיור על הספסל עם כל קשישים, וחיכינו לחושך. אט אט החלו האורות להידלק ואנחנו שוטטנו באותו רובע שהלכנו בו ביום. המראה היה אחר לחלוטין ויפיפה.

בסיום הערב התפתינו להכנס בניגוד לדעתי למסעדת תיירים בככר ונפלנו קשה בפעם הראשונה בספרד. נהננו רק מהמראה של החומה, העיר העתיקה והיין. וזה מה שיורם כתב בטריפאדוויזר:

We never had such a bad experience as we had in RQT requete restaurant ,Caceres since our five weeks tour in Spain. We ordered calamari and get uneatable rings tied with some kind of fiber which we returned after tasting. We ordered croquettes which were uncooked and felted like massed. The account we got had to be correct twice - once because of the calamari, and second time because they tried to charge us for bread we did not have. Beware. Yoram and Rachel

2.6.2019 יום ראשון Caseras בתים וארמונות

אחרי יותר מחודש בספרד סוף סוף פגשנו דון קיחוטה ראשון

חיותה: הכל פתוח ללא תשלום ביום ראשון, מפתה לראות ולבקר בכל המקומות המצוינים במדריכים. נכנסנו לכל פתח ולכל אולם לרבות הכנסיות שהחרמנו כל הזמן בשל דרישתם לתשלום. בחלק מהבתים רואים שימור נפלא ובחלק מהם רואים שהשימור מלאכותי. להלן כמה דוגמיות:

צהרים וחם חם חם. חזרנו לחדר בסביבות שתיים ולא יצאנו ממנו עד הערב. הבנו מצוין את הספרדים העצלנים שהעסקים שלהם סגורים רב היום ונפתחים בשעות אחר הצהרים המאוחרות עד מאוחר בערב. בינתיים חיפשנו דירה בסלמנקה. בשמונה בערב יצאנו לארוחת ערב והסתבר שהכל סגור כי לא פותחים לפני שמונה וחצי אפילו שעה תשע מוקדמת מדי. הסתובבנו קצת והחלטנו על טאפס עם בירה עד שעת פתיחת המטבח. קבלנו סלט תפוחי אדמה שלא היה טעים והחלטנו שלא נאכל שם. חיפשנו מקום אחר בעזרת הגוגל והגענו, אחרי התברברות ובעזרת קשישה שיורם התחיל אתה בקשרי ידידות (הפרידה הייתה קשה), למסעדה שכבר עברנו לידה קודם אבל לא זיהינו את הדרך. האוכל היה מעולה, פלצני, אורז ירוק, וסטייק עם אבק לבן שהתעופף ברוח ולא הצלחנו לזהות אותו. המלצרית אמרה משהו על עמילן, חזרנו כבדים ומאושרים כרגיל.

יורם, פייסבוק:. היום היינו אצל כנסיה של אחד מראשי מועצת גדולי התורה של קסראס, רצינו לתצפת מהמגדל ואולי נשלח לכם כמה צילומים משם. אלא שמסתבר שאותו גדול בתורה ידוע בחיבתו העזה ללידות של המשיח וגם כיוון שהוא חביב על המאמינים ברחבי תבל, הם שולחים כל אחד לפי טעמו , תרבותו ואמצעיו, מניאטורות של לידת המשיח. בחרנו ממאות הלידות כמה דוגמאות בודדות להלן

3.6.2019 יום שני בדרך ל- **Trojillo

חיותה: נפרדים מהמלון הממוקם מצוין וגילינו שהוא ארבעה כוכבים, לא התייחסנו אליו בכבוד הראוי. אנחנו מביאים את הרכב שחנה לו שלשה ימים במעלה התלול מאוד של הרחוב הסמוך ותוך פחות משעה מגיעים לטרוחיו.

מזג האוויר חם אבל יש רוח נעימה וזה שינוי מרענן. חנינו שוב בעליה תלולה ממש צמוד לכניסה. עוד בהזמנה הובהר לנו שלא כדאי להשאיר כאן את הרכב ביום חמישי שהוא יום השוק ליד הבית כי כל המתחם נסגר ע"י רכבי הסוחרים. עולים ארבע מדרגות לשער הברזל שהוא הכניסה לבית, המנקה מקבלת את פנינו ומסבירה לנו על הדירה בה נבלה. אנחנו בקומה הראשונה שוב מטפסים במדרגות גבוהות ולא אחידות, סימן מובהק לבית עתיק. הדירה גדולה ומרווחת, הרבה חדרים, וארבעה כיווני אוויר. בקומת הקרקע עוד חדרים ועוד מטבח וממנו יוצאים לפטיו עם שולחן וכיסאות כלי עבודת גינה ועצי תפוז.

המנקה השאירה לנו בקערת המטבח מלא תפוזים וליורם כבר יש משימה לסחוט אותם. השארנו חפצינו ויצאנו, תוך חמש דקות הליכה הגענו לפלאסה מיור. במרכז לתייר מקבלים מפה והסברים והתחלנו לתור את הסביבה. הספרדים דייקנים להחריד בכל הנוגע לסגירת עסקיהם. לקראת השעה שתיים

יורם: עלה בדעתי, שכשאנחנו מצויים בסוג של תכנית חילופי סטודנטים. אם אנחנו כאן אז החסידות צריכות להיות עכשיו באגמון החולה. מה השתבש?

לפחות השער היה פתוח

חיותה : הכל נסגר. בדרך הביתה עצרנו לבירה וגספצ'ו בכיכר. אחרי מנוחה בשעה חמש יצאנו לפאראדור לבדוק את המקום במטרה להחנות שם את הרכב ביום רביעי בערב. הדקדקנות של יורם לסגור את כל הקצוות מחייבת גם אותי ואני מתמסרת. מסתבר שגם הפאראדור קרוב מאד, במרחק מספר דקות כך שכל הבעיות של רביעי בערב וחמישי יום השוק נפתרו.

יורם: כשמשוטטים ברחובות הצרים של העיר העתיקה בין בתיהם של קשי היום, קשה שלא לחשוב איך הפכה האימפריה שבה השמש לעולם אינה שוקעת (אכן, הבריטים לקחו את הביטוי מהספרדים) לאחת המדינות העניות במרכז וצפון אירופה

חיותה: התחלנו את הסיור וכיוונו למוזאון פיסארו, שאף אחד לא המליץ עליו אבל יורם האינטליגנט היה סקרן לגביו. המוזאון מאכזב מעט, קומה אחת מדגימה את הבית בו גרה משפחת פיסארו במאה ה-16 ובקומה השנייה תצלומים ודגמים של אביזרי מלחמה.

משם ל-CASTILLO , טיפסנו לחומת המבצר האדירה והלכנו עליה סביב סביב משקיפים על העמקים וההרים שבמרחק ועל הגנים והבתים העתיקים פה קרוב למטה. היו מעט מבקרים, פקיד חמוץ פנים וגם נחש שברח כשראה אותנו. גם כאן הרגשתי כמו במלחמות הכס, מול הרחבה הגדולה למטה והחומות האדירות סביב.

חזרנו אל הרחובות המתפתלים בין הבתים העתיקים והחומות הגבוהות, החרמנו את הכנסיות שבקשו דמי כניסה. מצאנו מנזר קטן והנזירות התאספו בו לתפילה, גם אני הצטרפתי.

בירידה מהמבצר מצאנו בר מקומי על רחבת אבן/ סלע עם מספר שולחנות קטן ורוח נעימה. לפנינו ישבו שני גברים ופתאום נפתחה דלת ליד הכניסה לבר וממנה יצאה אישה מבוגרת מאד, לבושה היטב עם נעלי עקב (איך אפשר ללכת על האבנים שהיו שם), כשהיא מובלת על ידי המלצרית מהבר לכיסא שליד שני הגברים. נראה היה שהיא עיוורת. אלה קמו מיד ונשקו לה משני צדי הלחיים. היא הוציאה משקית מסרגות והמשיכה את מלאכת הסריגה שלה. כעבור זמן מה הגיע עוד גבר וגם הוא ניגש אליה לנשקה בצורה מכובדת. תהינו שמא היא בעלת הבניין העתיק או בעלת בית הקפה או קיסרית ששמרה על נכסיה. יורם התעניין בטבק שעישן מקומי מטורזן. חזרנו הביתה כשאני מובילה בדרך ארוכה ומסובכת, מאד טיפשי מצדי, סביב חומות העיר מחוץ לחומות בכיוון ההפוך מהנדרש. בסיומו של הטיול נחתנו במרפסת של מסעדת טרויה עליה המליצה המנקה בבית. המסעדה ממוקמת בצלע אחד הבתים התוחמים את פלאסה מיור ומשקיפה עליה. היה טעים מאוד.

יורם, פייסבוק: פרנסיסקו פיסארו, אנאלפבית, בן לא חוקי של גנרל ספרדי, מפקד כובש ספרדי מהמאה השש עשרה, יחד עם מאה ושמונים חיילים ותותח אחד, היה אחד הרוצחים הגדולים בכיבוש דרום אמריקה. הוא השמיד את צבא האינקה והפר את הבטחתו לחוס על חיי מלכם תמורת חדר מלא בזהב, הוא זכור בהיסטוריה האנושית כאחד מאלה שהביאו לפרו את השפה הספרדית, הנצרות הקתולית ומחלות שהשמידו את האוכלוסיה הילידית. אנחנו בטרוחיו (Trujillo). כאן, במרכז הכיכר הראשית של עיר הולדתו הוא עדיין דוהר על סוסו וקורות חייו מזויפים ומשופצים פה ושם במבנים היפים של העיר.

4.6.2019 יום שלישי Trojillo

חיותה: התכנית הייתה לנסוע היום לגוואדלופ אבל באינטרנט היה כתוב שהמרכז לתייר סגור בימי שלישי. נשארנו בעיר בתקווה שנוכל לבקר בארמונות. נאמר לנו שיש רק ארמון אחד פתוח לקהל: Palace of Juan De Orellana סובבנו אותו ואת הרחובות סביבו לפחות שלש פעמים, מבלי שמישהו פתח לנו את הדלת. לפתע הגיע הדוור שהראה לנו שיש פעמון לצלצל בו ובחורה פתחה. נכנסנו אבל יכולנו לבקר רק ברחבת הכניסה, למרפסת בקומה השנייה המקיפה את הרחבה לא נתנו לנו לעלות. העיצוב רנסנסי, הבניין מבחוץ מרשים יותר מאשר מבפנים.

אחר כך חיפשנו את הדרך לעלות על החומה, סמוך לבית הקברות. צעדנו עליה הלוך ושוב. מעט תיירים והכל כל כך קרוב, השערים הענקיים, המגדלים, חומה והמבצרים,

הארמונות ששייכים היום לאנשים פרטיים, מוסתרים בחומות צמחיה ואבן ואסור להיכנס אליהם. הם כנראה גם שינו את עיצובם במשך מאות השנים שחלפו. הגענו חזרה לכיכר, קפה – לי, גספצ'ו ליורם. החלטנו אחר הצהרים לקנות במאפיה כיכר לחם וגבינות במעדניה. כשירדנו לשם בחמש אחר הצהריים הכל סגור כיוונו פעמנו לסופר הקרוב במרחק כעשר דקות הליכה, לפי הגוגל. לפני הסופר גילינו חנות - באזר ענק של סינים, כמו החנויות של הכל בדולר אבל יותר זול. למרות גודלה הזוג הסיני המנהל את החנות ידע להראות לנו בדיוק איפה נמצא כל חפץ שביקשנו . חזרנו למעדניה שבכיכר לקנות גליל גבינת עיזים וחיפשנו מקום לאכול ולא מצאנו כי הכל סגור. עלינו לדירה שהיא כל כך קרובה תענוג, ובערב ירדנו למסעדה אחרת בכיכר וזו הייתה נפילה. מרב אכזבה החלטנו לחזור למלצרית הנחמדה ששרתה אותנו בטרויה אמש ולשאול אותה מה שם גבינת העיזים הנפלאה שקבלנו אצלם. היא רשמה לי בטלפון פשוט - רולדת גבינת עיזים, והודיעה שלא נמצא אותה בעיר. היא צדקה מאד. חזרנו מאוכזבים לישון.

יורם, פייסבוק: כמה עניינים אישיים. יש לי מחלוקת עם חיותה כמה חדרים יש בדירה שלקחנו לשלושה לילות בטרוחיו. הדירה היא בעצם אגף בבית שתי קומות בתוך חומות העיר המורית ההיסטורית. למטה פטיו ולמעלה בראש גרם מדרגות, אנחנו נכנסים לחדר אחד ובו קרועות ארבע דלתות, אחת למטבח, אחת לשירותים, אחת לחדר שנה ואחת לסלון. בשני החדרים (שינה וסלון) קרועות דלתות נוספות שמובילות לחדרים אחרים עם דלתות וכך הלאה. אין מסדרונות או מבואות. אני ספרתי ששה חדרים. חיותה ספרה שבעה. כולם מרוהטים בריהוט ישן ולא עתיק כולל מיטות לכעשרה אנשים נוספים. חלונות הדירה פונים לשלושה רחובות צרצרים שונים, במפלסים שונים. טרוחיו בראש גבעה וכשהחלונות פתוחים לא צריך מיזוג אוויר. בפטיו יש עץ תפוזים ובמטבח מסחטה חשמלית. אנחנו נמצאים כמאה מטר מהכיכר המרכזית, העליה לבנין-דירה-חניה היא טיפוס מפרך. הפיאט הגיע לחניה בהילוך ראשון.

חנה, חברה בפייס: יש לי הרגשה שאתם מחפשים את הקושי המפרך:עולים במדרגות אינסופיות ע״מ לישון - לנוח במיטות מפחידות, עוסקים בספירת חדרים, פותחים חלון ונאנקים מחום- מה הקטע??? באמת כמו ששואלת אילנה איך תוכלו לחזור לחיות בבתיכם? כך זה ימשיך בטיולים עתידיים? לא צריך הוכחות לרוחכם הצעירה ולטיולים הנפלאים שלכם , קצת שינוי???!! תמשיכו להנות יקרים. 

יורם, פייסבוק: חנה יקרה, את שואלת שאלה שמאפשרת לנו לתאר את תפיסת הטיולים שלנו. יש לפנינו שלוש אפשרויות: מלון, פאראדור או דירה. מלון זה אכסון נחמד, לא זול ולרוב חסר אופי. אני נזכר בבדיחה על אשת המיליונר שירדה מהסוויטה למסעדה לארוחת בוקר עם בעלה ואמרה לו : תזכיר לי יקירי, אנחנו בהילטון פריס או בהילטון רומא?

אנחנו מנסים לגור במקומות שהילידים גרים. כמה שיותר במרכז שבו נתייר. לצורך זה משתמשים ב - AirBNB דירות עם מיזוג, מטבח, חנייה, אינטרנט, ודירוג מכסימלי של ניקיון. תשאלי למה לא פאראדור? אז כאן אני מפסיק כי אנחנו יוצאים לבקר את מריה השחורה , אבל אמשיך כשנחזור

חנה, חברה בפייס: בסדר גמור ואני מאוד מעריכה את הגישה , אבל למה לטפס ככ הרבה מדרגות?

יורם, פייסבוק: אמשיך בפאראדור. כמו שאת יודעת פרדור הוא בדרך כלל, מבנה או ארמון שהוסב למלון. שמוליק ואנדי , שהם חברים מסיאטל, ונוּדדים בעולם כתבו לנו שיש ממאי ועד סוף יוני מבצע של חדרים בפרדורים במחיר של בתי מלון של שני כוכבים. יומיים ניסינו להרשם עד שנזכרנו שאנחנו גרים רק בדירות עם מטבח וזה כף ומאוד נחמד גם, לאסוף מוצרים שאנחנו לא מכירים במרכולים ובשווקים ולבשל אותם בדירות השונות. היין המשובח מאזור ריוחה, עולה בסביבות ארבעה יורו לבקבוק והוא מלווה נאמן לארוחות כאלה. ועדיין אני לא מדבר על ארוחות בוקר שאנחנו אוכלים בכל מיני שעות מטורפות בבית.

אז נשארות הדירות באזורים העתיקים עם המדרגות העתיקות והדפוקות, עם הרווחים הנוראים והלא סימטריים. אין מה לעשות, ערים וכפרים עתיקים אם הם נבנו בידי הרומאים, המורים, או הנוצרים, תמיד היו על גבעות שולטות ומקורות מים בעמק למטה. קירות הבתים דבוקים זה לזה וביניהם עובר שביל ברוחב של חמור רעב. זה מה יש ועם זה אנחנו מתמודדים בעמל ויגע ובהנאה גדולה. אם ניקח בחשבון כמה אנחנו אוכלים, אז אנחנו מטפסים על פחות מדי מדרגות.

יורם: אלו המיטות של הגנרל פיסארו ואישתו, הן מספרות סיפור על זוג שהוא גם בעל ממון וגם בעל אמונה, על מרחק בן מיטה למיטה, בין קדוש לקדושה. אפשר לשער שהם אינם מלך ומלכה, כי אז היו להם חדרי שינה נפרדים ואם היו בחדר שתי מיטות, כי אז הן היו שונות בגודלן ובמיקומן ומיועדות האחת למלך והשניה לראש המשרתים/מנהל הארמון/עוזרו של השליט.

5.6.2019 יום רביעי **Guadalupe

חיותה: נסיעה של שעה ישירות לכנסיה** ולמנזר, מתחם רחב ידיים מורם מעל כל העיירה ומאד מאד מרשים מבחוץ וגם מבפנים.

פרט לאולם הכנסייה אי אפשר להיכנס למתחם אלא עם הדרכה במחיר של ארבעה יורו לאדם. ההדרכה רק בספרדית. השקענו עוד שני יורו בחוברת באנגלית.

הקבוצה מאד גדולה, רק דוברי ספרדית. לכל חדר שנכנסנו המדריך פתח דלת וסגר מאחורינו את הדלת ממנה יצאנו. לא השאירו פרצה פתוחה שנוכל להתפלח. אסור לצלם, אסור ללכת לאיבוד. יורם ומישלן מאד התרשמו, אני קצת פחות. אולי כי כעסתי על המצב הדבילי שמחייבים אותנו להשתתף בקבוצה דוברת ספרדית.

בחוץ קור אימים רוח חזקה, חורף ממש. קפה חם וחזרה לדירה.

בדרך עצרנו לאכול לפי הכלל של ריבוי מכוניות ליד המסעדה. מחר יום השוק, ארגנו את המזוודה והשארנו לנו רק את הדברים ההכרחיים ויצאנו להחנות את הכונית ליד הפארדור הנמצא ארבע דקות הליכה מהדירה המופלאה, ספרתי : ששה חדרים עתיקים, פאטיו ועץ תפוזים שיורם לא רצה לשבת בו בגלל החשד שהוא שייך למישהו שגם מתגורר במקום.

יורם: מול חזית המוניומנט האדיר של הגברת מגואדלופ, יצרו פרנסי העיירה כמה רחובות קצרים בסגנון ימיבנימי משובב לב וככה זה נראה:

כמי שמחבב שלטים לא יכולתי שלא להוסיף לאוסף כמה שלטי עסקים מקומיים בקרמיקה כאילו עתיקה כמקובל ברובעים היסטוריים בספרד

יורם, פייסבוק: דמותה של מריה השחורה לוותה את אחד מראשוני השליחים ואחר כך נעלמה עד המאה השישית או השביעית. בגילגוליה הקודמים הייתה שרה ,יעל, דבורה, יהודית, רות ויש הוכחות מפוסלות בעליל לכל אחת מהדמויות בכנסיה. איכר שאיבד פרה ומצא אותה מתה על תל ניסה לפשוט את עורה על מנת לשרטט עליו צלב, לפתע הופיע צלמה של מריה השחורה והיא החייתה את הפרה ובקשה מהאיכר שיקים במקום כנסיה בעבורה. אני אקצר את הסיפור, היא החייתה את בנו המת של האיכר ודמותה סילקה מגפה איומה מרחובות קסראס ובנו לה כנסיה בכפר גואדלופ שמאז עלתה ופרחה לממדי ענק. יעד לעליה לרגל, אבן שואבת להשקעות של מלכים שנדיבים מאוד בכספים של אחרים. קולומבוס נפגש כאן עם איזבלה ופרדיננד אחרי שחזר מאמריקה. כאן גם נוצרו האינדיאנים הראשונים שהובאו לספרד. הפאר והעושר מתחרים ברומא, ראינו שלושה ציורים של אלגרקו בפינת אחד החדרים. אין ספק שמריה השחורה של גואדלופ מעניקה קרב קשה לאחרות בדרום אמריקה ובעולם כולו. כך למשל מפחד מתהילתה של מריה השחורה מצ'נסטכובה אף מדריך לא אומר מילה בפולנית, יידיש ואפילו לא באנגלית. אני צריך לברר עניין זה בהזדמנות עם אמא שלי שילדותה מול כנסיות מטקה בוסקה צ'נסטחובסקה פירנסה את סיפורי הילדות שלי. מותר לצלם רק מבחוץ ובפטיו

6.6.2019 יום חמישי טרוחיו, Monfragüe National Park - ***Salamanca

חיותה: היום, יום חמישי, כצפוי, לכבוד פרדתנו מטרוחיו הקימו, ערכו ופתחו שוק ענק ליד הבית. הבוקר הופתענו. חשבנו שאנחנו יורדים לשוק פרות וירקות ומצאנו רק דוכנים של ארנקים, בגדים, כלים, תמרוקים, נעלים ועוד ככל העולה על הדעת, גודשים בצפיפות את כל הרחובות הקרובים והרחוקים עד המרקדו של העיר ( שם היו בשרים, דגים גבינות פרות וירקות בכמות מצומצמת ולא מעוררת תיאבון.) לא יאומן איזה שוק ענק היה פרוס בפנינו ברחובות, שבאופיו הזכיר מעט את שוק בצאלאל לשעבר רק ברמה יותר נמוכה ופי עשרים יותר גדול. הקונים רבים וכולם מקומיים. היה קר כשיצאנו אז קפצנו לחדר לקחת בגדים ארוכים, ככה בלי בעיה, החדר כל כך צמוד למרכז הענייניים. יורם התפתה וקנה ארנקון כסף קטנטן שמצא חן בעיניו בכלום כסף אבל הסתובבנו כשעתיים ולא מצאנו מה לקנות. עלינו בחזרה לדירה, לקחנו את שני תיקי היד ועלינו לחניה ליד הפרדור, בפיאט הקטנה כבר נח שאר הציוד שלנו שהעברנו לפני שהמכונית הורחקה מהשוק ויצאנו לכיוון סלמנקה. כרגיל נסענו בדרכים נופיות ולא בדרכים ראשיות כך שהתארחה הדרך - כשלוש וחצי שעות נהיגה במקום שעתיים, נסענו לאורך ערוץ הנהר, ולפתע גילינו כי בין הצוקים הענקיים מקננות להקות אדירות של נשרים ועוד כשמונה סוגי עופות. לאורך מסלול הולכי הרגל שנבנה בעבור הצפרים שעמדו עם מצלמות וטלסקופים גדולים. המראה היה מרגש, יורם צילם כמו משוגע.

יורם, פייסבוק: אי אפשר לומר שאני לא אוהב ציפורים, בעיקר בצלחת. עוף בגריל, אווז עם רסק תפוחי עץ, סטייק יען, יונה ממולאת באורז וצנוברים ובאיסלנד הגישו לנו פעם עגור ברוטב. אבל לא בשביל זה אנחנו נוסעים לחו"ל. והנה ספרנו לכם על החסידות, נפרדנו מהן ויצאנו הבוקר מטרוחייו צפונה לסלמנקה, משהו כמו שעתיים וחצי בדרכים. במעבר הרים בסיירה דה סארחון אני נוהג בעיקולים החדים במהירות של כשלושים קמ"ש כשצל ענק של ציפור מכסה את רוב הכביש ונעלם. 

אני מציץ לצדדים ורואה ליד הכביש מרפסת עץ ארוכה מעל לתהום ובתחתיתה נהר ומעליה צוקים מרשימים. על המרפסת ערוכים צפרים עם מצלמות בגודל של תותחים ללא רתע (היה פעם משהו כזה בצבא). אני משתלב ביניהם בחוצפה שולף את מצלמת הטלפון שלי ומתחיל לצלם את הנשרים הדואים מסביב לצוקים. אני מנסה לספור אותם תוך כדי צילום ומגיע לארבע עשרה. אני שומע צחוק ואינני יודע אם הוא בא מחיותה או מהנשרים. ואנחנו חשבנו שבטיול הזה כבר ראינו הכל

זה מה שהנשרים רואים כשהם מסתכלים עלינו למטה.

יורם: משהו על כיוונים ומרחקים בפיאט 500 : מכרמונה שליד סביליה באנדלוסיה בדרום ספרד, עלינו צפונה יותר משלוש מאות קילומטר לקסרס שבאקסטרה מדורה, משם מזרחה לטרוחיו וגיחה עוד יותר מזרחה לגוואדאלופ וחזרה לטרוחיו. מטרוחיו אנחנו ממשיכים צפונה היום כשלוש מאות קילומטר לסלמנקה במרכז ספרד במחוז קסטיליה.

חיותה: הגענו לפי ההוראות לרחוב צר וקטן בעיר העתיקה*** של סאלמאנקה. בכניסה לרחוב הצר חיכה לנו הגיס של סינטיה בעלת הדירה, שכיוון אותנו לחניה מתחת לבניין ושוב נפרדנו מהמכונית עד מוצאי סלמנקה. הדירה הייתה כמה עשרות מטרים משם בקרן הרחובות ליבררוס וטברירה, קומה ראשונה בבניין פינתי הומה צעירים ופאבים.

אנחנו שוב בצנטרום של הפיילה. המוסיקה, שאגות הצעירים, רמקולי אוטובוסי התיירים וקול פעמוני הכנסיות שבסמוך נחסמו בגלל השילוב בין הקור והזיגוג הכפול של החלונות. כשרצינו לצלם או לשמוע אותם שרים ורוקדים ומנגנים, היה צריך לא רק לפתוח חלונות אלא גם להתלבש חם. זרקנו את הציוד ומיד יצאנו וגילינו מיד איזה מיקום מגורים נפלא בחרנו לנו.

פלאסה מאיור***

את הסיבוב התחלנו בחיפוש אחר המרכז לתייר, אני הובלתי וכמובן לכיוון ההפוך. היה קר ורוח חזקה מאד וחיפשנו בית אוכל סגור לשבת בפנים. ברוב המקומות מגישים טאפס אבל בעמידה שלא התאימה ליורם. המשכנו לחפש עד מצאנו מסעדה מצוינת (36 יורו). אני מתחילה לקטר כי הצפי לעשרת הימים הקרובים הוא קור ורוח ומוותרת על יציאה בערב.

יורם מתכוון לרדת לבד לצלם את האתרים המוארים בלילה. אני מחליטה שלא ילך לבד ומצטרפת אליו תוך כדי קיטורים. השעה אחת בלילה התחיל גשם ואנחנו רצים בין האתרים. היה ממש קפוא, אפילו יורם סבל מקור. כחזרנו סוף סוף, הודעתי לו שעכשיו הוא חייב לי.

7.6.2019 יום ששי סלמנקה עיר אוניברסיטאית


חזית בנין האוניברסיטה העתיקה*** והכיכר***

חיותה: עד השעה אחת בצהרים היו 6-7 מעלות. בצהרים מזג האוויר התחמם ל- 17-18 מעלות עד שעות הערב. יורם הבטיח שנבלה היום רק במוזאונים.

התחלנו באוניברסיטה הסמוכה לדירתנו שמישלן דרג אותה בשלושה כוכבים. האוניברסיטה בת 801 שנה ושמורה בחלקה, ויש תחושה של מסע בזמן, מראות של אולמות הוראה של פעם, רפואה, פילוסופיה, שפות, אסטרולוגיה, משפטים ועוד.

עברנו בין הכתות/אולמות השונים אני זוכרת אולם שנשמר עם ספסלי העץ הקשים והבלתי אפשריים ודוכן המרצה המרוחק. איך יכלו לשמוע אותו או לראות הדגמות באור הנרות?

מצאנו גם אולם חגיגי ומפואר שכנראה שימש לטקסים: כיסאות מרופדים בקטיפה אדומה, ציורים ישנים, במה מפוארת ועליה שולחן מלבני עתיק.

בקומה השנייה האטרקציה היא חדר הספרייה שאי אפשר להיכנס אליו רק לצפות בו מדלת הכניסה. הזכיר לנו מאד את הספרייה בקוהימברה בפורטוגל. חדר אחר מלא ספרים אסור לצלם אבל הצלחנו לגנוב כמה צילומים בסתר, למרות שהשומר עוקב בתשומת לב רבה אחרי כל אורח. מאות ספרים, חלקם כתובים ביד, אינקנובולה, טרם המצאת הדפוס, אפילו ספרים בעברית - תורה ומילון. היה שם מתקן לא ברור ויורם שאל עליו, קבלנו הסבר מהמשגיח, כמו בכל המקומות שביקרנו בהם השומרים והמשגיחים מבינים ויודעים להסביר את התצוגות. את ההסבר אינני זוכרת.(יורם: הסבר היה על אבן שהיא מרכז מגנטי ומטוטלת ענק שמדגימה את המגנטיות שלה)

הקתדרלה החדשה***

משם מספר פסיעות ואנחנו במוזאון האומנות המודרנית והיו בו חלקים מוקדשים לארט נובו, והיו גם עבודות של פיקאסו מירו ודאלי.

המראה מהכניסה לאולם הארטנובו מפעים. רב המוצגים היו אוספים או מיניאטורות. מעט ציורים של ציירים מקומיים ובעיקר תפס מקום נכבד הצייר האימפרסיוניסט CELSO LAGAR. ישבנו לשתות בבית קפה שהנוף שבחוץ נשקף מבעד לחלונות מצויירים בסגנון ארטנובו כמו השולחנות, הקירות, האהילים והתקרה.

המוזיאון הבא שביקרנו בו היה מוזיאון שהוקדש למלחמת האזרחים שמאז מותו של פרנקו הוא כולל אביזרי ייצוג ותעמולה של שני הצדדים, הסוציאליסטים והפשיסטים, החל באותות צבאיים וסמלי מתכת וכלה במשחקי ילדים להלן שתי דוגמאות של כרזות תעמולה של שני הצדדים

השמש עולה ואנחנו יורדים לגשר הרומי החוצה את נהר טורמס RIO TORMES . מזג האוויר מתחיל להפשיר. צהרים ואנחנו מתייבשים, מוקפים באין טאפס. ניסיתי למצוא את הדרך למסעדה שהמליץ לנו בעל הבית בעזרת גוגל מפ, אבל כשיורם רעב הוא נעשה חסר סבלנות להרפתקאות חדשות. עלינו חזרה למרכז, עליות וירידות הפעם ללא מדרגות, עד שמצאנו בר ולפי שקיבלנו שלושה טאפס, כנראה ששתינו שלושה בקבוקי בירה שסדרו אותנו לא רע.

חזרנו לפלאסה מיור על מנת להגיע לאזור GALERIA URBANA – אומנות הרחוב. מחוץ לעיר העתיקה במרחק הליכה של כ- 2-3 ק"מ הסתובבנו ברחובות רגילים עם בתים מודרניים מכוערים אבל על הקירות ועל שערי החניות מצוירים ציורי קיר ענקיים

הציורים הופכים את האזור למעניין ביותר. נהנו מהשקט ואפס תיירים.

חוץ מקירות מצויירים התפרצה ברובע אופנת הסריגה ולכל עץ ספסל או עמוד תאורה סרגו סוודר שלא יהיה להם קר בחורף. כאן מישהו נכנס לשתות כוס קפה ועד שגמר נסרגו לו האופניים

עציץ רחוב

אחרי הרבה זמן שהרגשנו שמיצינו, אחרי שיורם לא הפסיד אף צילום אחד, הגענו תוך כ- 15 דקות בחזרה לאזור העתיק המרכזי. בדרך עצרנו לשוקולטה וצ'ורוס שאכזב אותי שוב וזו הייתה המנה האחרונה של צ'ורוס להמשך הטיול. יורם נהנה מגלידה. בסמוך מרכיבים דוכנים לבנים ומכינים בזר לערב של עבודות קרמיקה מעניינות. כל יוצר מקבל דוכן לכלים שעיצב. חלק מהתצוגות היו כבר ערוכות ויפות ומקוריות בעליל אבל בגלל שבירות החומר, המשקל והמחיר לא קנינו דבר. השעה כבר שבע בערב, מזג האוויר ממש נעים וחמים אבל לנו אין יותר כח. קנינו לחם עגול ולחמנייה גדולה עם הם וגבינה וחזרנו לדירה כשוב אנחנו מברכים את מיקומה.

יורם, פייסבוק: מכיוון שאנחנו לא נכנסים לכנסיות מכמה טעמים: אנחנו נגד הממסד הדתי של כל הדתות, אנחנו יודעים מי החליט על הפאר ומי שילם בעבורו, אנחנו נגד תשלום לכוהני דת רודפי בצע, וגם נמאס לנו מכנסיות וקתדרלות. לכן הלכנו היום לכמה מוזיאונים.

במוזיאון ששימר את הסמלים של מלחמת האזרחים מישהו בנה חדר מפחיד בו יושבים בתחפושות שחורות דמויות שנראות כאילו הן חורצות דין טרמינלי. ניסינו לבדוק ולא קיבלנו תשובות ברורות. החדר הוא של הבונים החופשיים, לפיכך, אני חושב , בנתה אותו הכנסייה הקתולית בת בריתו של פראנקו והלוחמת ההיסטורית בבונים החופשיים.

יורם, פייסבוק: חוץ מהגשר הרומי בן אלפי השנים, רוב האתרים ברובע העתיק של סלמנקה הם מהמאות החמש עשרה ואילך. משך השנים מבנים רבים שינו את אופיים, גדלו ופרחו. אין לי הוכחות, אבל אני מניח שבאמצע המאה העשרים הבינו הספרדים שהעבר ראוי לשימור ואסור לשפר ולשפץ.

היה צורך לתת ביטוי לאומנות חדשה במקום אחר והספרדים חיברו שני אלמנטים בלתי מתחברים: ציורי רחוב וממסד. מחוץ לעיר העתיקה יעדו שכונה שלמה לציורי רחוב. 

הרעיון נשא פרי עד כדי כך שהיום יצאנו לשוטט בשכונה בעזרת מפה מודפסת שקיבלנו במודיעין התיירות העירוני. צילמתי וצילמנו

יורם, פייסבוק: כשהגענו לדירה שלנו ברובע העתיק בסאלמאנקה שלהלן תקרא סלמנקה, שמנו לב שלראשונה אנחנו רואים אוכלוסיה אחרת. במקום זקנים עם מקלות (קורבנות של הרחובות והמדרכות המרוצפים באבנים והרחובות שאם אינם משופעים בחדות הם אינם מובילים לשום מקום) לפנינו מאות רבות של סטודנטים צעירים מתרוצצים בלבוש קיץ בקור הנורא שבלילה שישתלב בגשם קל בדיוק כשנצא לצלם את העיר האפלה - המוארת. כל מי שהיה כאן יודע שאין טעם לתאר את סלמנקה ומי שלא היה - שיהיה. לטעמנו היא מתחרה אפילו בברצלונה. אומר רק זאת, תכננו לצאת מחר ליום בהרים, יכול להיות שנבטל כי יומיים בסלמנקה - לא מספיק

8.6.2019 שבת סלמנקה

חיותה: ויתרנו על יציאה מחוץ לעיר, כי לא הרגשנו שמיצינו את סלמנקה. כשעברנו בככר ליד האוניברסיטה *** שמענו מוסיקה ולהפתעתנו ראינו קבוצה של רקדני טנגו ארגנטינאי לא מקצועיים אבל רוקדים יפה מאד ויש כאלה שרוקדים עוד יותר יפה. חולפות כמה דקות עד שיורם מתעשת ומחליט שגם אנחנו, ולא היה מי שיצלם את הבושה אבל מאד נהנינו.

חפצי ארטנובו בוויטרינה של חנות ברחוב הראשי בסלמנקה

הסתובבנו ללא מטרה בין הבניינים הענקיים, מוסדות ממשלה ומוסדות דת. כולם בני מאות שנים ויותר. חלקם בנויים כמעשה תחרה עדינה, עמודים מקושטים ומעוטרים והמראות מרגשים את שנינו.

חזית הקתדרלה החדשה***

פנינו לרחוב TORO, שנאמר לנו שזה רחוב הקניות, ונכנסנו לתוך זרם תיירים ומקומיים אין סופי. הלכנו עם הזרם עברנו את פלאסה מיור, המשכנו הלאה וכשחזרנו לכיכר החלטנו לשבת בבית הקפה לגאספצ'ו ובירה וטאפס, כצפוי, שם עשקו אותנו במחיר בתמורה לישיבה יחד עם כל התיירים. המוני הצעירים ישבו על הרצפה באמצע הככר וקבוצות של חתן וכלה ובני משפחותיהם יוצאים מבית העירייה והם נשואים. השמלות גם כאן לא עומדות בסטנדרט של סביליה וגרנדה.

בדרך חזרה וליבנו טוב ביין אנחנו פוגשים צייר קריקטורות שמשכנע את יורם וזה משכנע אותי ואני שיכורה ומסכימה כך הפכנו לאתר צילומי תיירים שצילמו אותנו ואת הצייר במלאכתו. קבלנו את הציור כשהוא מגולגל בקפידה וכך סחבנו אותו כל הטיול עד יומנו האחרון במדריד. בחנויות בככר קנינו גבינת עיזים, חמון וצ'ירוס לארוחת הערב ואם יישאר, גם לבוקר. מנוחה ארוכה בחדר עד שקבלתי שכל ופתחתי את חלונות הבית לשמוע את התזמורת וזמרת הצעירים מתחת לחלון שלנו מה שהיה סיום מוצלח ביותר לסלמנקה על אלפי הסטודנטים שלה. אהבנו אותה.

יורם, פייסבוק: מתחת לדירה שלנו בקומה הראשונה יש שלושה או ארבעה פאבים של סטודנטים שהולכים לישון כמונו, קצת אחרי חצות. הצחוקים, התרועות והשירה נמשכים עד הסגירה. צילמנו מבעד לחלון כל מיני. וגם את הלהקה המנגנת ומנגנת והצעירים הרוקדים רוקדים את "צ'או בלה" של בית הנייר 

https://youtu.be/fYBkkWZwoME

9.6.2019 יום ראשון **Avila

חיותה: לפי גוגל לפנינו שעה אחת של נסיעה. החלטנו לרדת מדרך המלך לכבישים ירוקים שמסומנים במפה, כולל מעברי הרים שיורם כל כך אוהב Sierra De Gredos היציאה ב- 50 A וירידה ל- 105 SA כבישים צרים, צוקים ענקיים, שדות חקלאיים רחבי ידיים.

באחד ממעברי ההרים נסענו בין פרים שכנראה עשו מדיטציה לפני שנכנסו לזירה להלחם על חייהם

נסענו חמש שעות. על הדרך אנחנו עוצרים באחד הכפרים בבית הקפה/פאב/ מסעדה מקומית בו נפגשות ביום ראשון משפחות שלא הולכות לכנסיה או שכבר חזרו ממנה. ונראה שהוא היחיד באזור. קפה לי וגספאצ'ו ליורם "אפשר להוסיף דג מעושן?" שואלת הצעירה הממלצרת באנגלית מושלמת שנשמעת כל כך חריגה בכפרון כזה. יורם התמוגג מהטעם. וקרא למלצרית לבקש ממנה להודות לטבח.

הגענו לאווילה הכניסה לדירה הייתה תלויה באפליקציה שיורם סרב להוריד לטלפון כי היא דרשה קבלת רשות לפרטים אישיים כמו כרטיס אשראי. מחצית השעה האחרונה לא ראה יורם את הדרך המקסימה כי היה עסוק בהתכתבות עם דויד, בעל הדירה שלא יודע אנגלית, השתמשנו במתרגם של גוגל, שזו מכה לא פשוטה. דויד מחוץ לעיר ולא יוכל לקבל את פנינו ולפתוח לנו את הכניסה. כשהתקרבנו לרחוב San Juan de la Nava ראיתי בזווית העין את הכניסה לחניון. זיהיתי אותו לפי הסרטון ששלח לנו דיויד. לא הצלחנו לפתוח את דלת הכניסה לבניין בגלל בעיית התקשורת. קשישה עם כלב שהגיעה בדיוק הכניסה אותנו. היא השכנה בקומה שניה ואנחנו צריכים 3A היא כיוונה אותנו לקומה השלישית במעלית. שוב עומדים מול דלת בלי מפתח ומודיעים לדויד שפותח לנו בשלט רחוק את הדלת. מנעול הכניסה גם הוא ראוי לפירוט. הוא ננעל ונפתח במגע שתי אצבעות המלטפות את המנעול בתוך הבית. כשיוצאים מתבצעת נעילה אוטומטית ע"י מספר בריחים. מאד מתוחכם ומתקדם לא ממש מתאים לנו. דירת איקאה ענקית, שני חדרים נעולים ולנו נשארים עוד שני חדרים, שתי מקלחות ושתי מרפסות. הדירה מצוידת היטב בטלוויזיה מתקדמת, כורסת טלוויזיה חשמלית עם מסג'. הכל נקי ונראה במצב חדש למדי עד שגילינו שתבניות התנור מלוכלכות ואז גם שטפנו את כל מה שהשתמשנו בו. פעם ראשונה שלא היה שמן זית לפרוסות העגבנייה שאכלתי כל בוקר. משם לחניה המקורה עם המפתח שהושאר על השידה. כשהכל הושלם ויורם הפסיק לסתום קורונריים אנחנו יוצאים לבדוק את הסביבה. מוצאים את תחנת האוטובוס ממש לידינו, כפי שהובטח בפרסום הדירה, אלא שאין נפש חיה לשאול איזה ואם בכלל האוטובוס נוסע למרכז העיר העתיקה. עוד אנחנו תוהים עוברת משפחה, ההורים רבים עם הבנים הצעירים שלהם. אנחנו מביאים להם את הישועה הפסקת האש: שואלים והם מפסיקים לריב ועונים מיד שמרכז העיר נמצא במעלה הרחוב שלנו ופניה ימינה. חמש דקות הליכה. שוב הצליח לנו ושמחתנו גדולה.

חומות העיר העתיקה** האדירות שלפנינו, ללא ספק היו מחסום אדיר ומפחיד לכל צר ופולש, עצומות בגודלן ובמבנה הכבד שלהן. נכנסנו בשער חיצון ראשון אל פלאסה מיור. אפילו שהשעה אחרי שש בערב המרכז לתייר עדין פתוח. קבלנו מפה ושמנה לא ידידותית שמסמנת לנו בעיגולים מקומות לביקור. מחר, יום שני, המוזאונים סגורים. ניצלנו. הסתובבנו מעט ומצאנו מסעדה שמוכנה להגיש ארוחת ערב לפני שמונה וחצי. האוכל מחורבן ומחיר מופקע. חזרנו לדירה וסוף סוף מצאתי מערבון אמריקאי עם תרגום לאנגלית.

אם מישהו צריך נוטריון בעיר העתיקה שבין החומות, אז הכניסה מכאן

יורם: הערות ביומן שלי - אני עושה חשבון ועד הלום גרנו בשני בתי מלון ועשר דירות של AirBNB .לרוב אצל סופרהוסט שהוא מומלץ ועטור שבחים וקילוסים של דיירים קודמים. לגיבור הסיפור שלנו שהוא סופרהוסט יש שם ונגיד ששמו הוא כשמו של סבא של גל. הוא מדבר רק ספרדית ואני רק אנגלית ואנחנו מתכתבים באמצעות התרגום העלוב של גוגל. שכרנו אצלו דירה וחניה, אבל הוא גר בכלל בעיר אחרת ואולי אינו גר בספרד בכלל. בכדי להכנס לדירה הוא שולח לנו הפניה לאפליקציה שצריך להוריד מגוגלסטור. מוזר, לא הכרנו טכניקה כזו, גל גם אמר פעם לא להוריד אפליקציות לא מוכרות ואם יש איש שאנחנו ממש לא מכירים אז זה בעל הבית שלנו. למרות זאת אני מתחיל להוריד את האפליקציה יוצאת לי הודעה מגוגל באיזה כרטיס אשראי אני מעדיף להשתמש. נזכרתי בהוראות של גל ועצרתי את ההורדה. כתבתי לסופרהוסט שאני לא יודע איך להוריד את האפליקציה. הגענו לדירה וזיהינו את הבניין לפי קטע וידאו ששלח לנו מבעוד מועד הוא פתח לנו את דלת הדירה בשליטה מעיר אחרת. על השולחן בסלון היו מונחים המפתחות וכרטיס מגנטי לפתיחת החניה השכונתית. הוא שלח לנו ביוטיוב סרט המראה לנו היכן הכניסה לחניה ומה מקום החניה המיוחד למכונית בתוך החניה . למחרת היו לנו בעיות עם wifi והוא הפעיל את האינטרנט מחדש ממקום מושבו העלום. בכל חדר כולל חדרי השינה ובמטבח יש טלוויזיה שאפשר להסב אותה לדבר באנגלית התקשרנו והוא הסב אותן לאנגלית בשליטה מרחוק. בסלון יש כורסה חשמלית, במסדרון בדירה, כמו בחדר המדרגות ובחניה נדלק האור רק כשמישהו עובר שם. בפתיחת הדלת ונעילתה המפתח מפעיל מנגנון חשמלי. זה נוח להפליא, אבל יש רגעים שאנחנו שואלים את עצמנו במה עוד הוא שולט מרחוק.

יורם, פייסבוק: שפה ותרבות, אתן דוגמה, בצהרים נמאס לנו מהפער המעליב בין רמת האוכל למחירו באתרי התיירות עד שנכנסנו לבר שכונתי ליד הדירה שלנו והזמנו שלוש כוסות בירה שונות עם שלושה טאפסים, פשטידת תפוחי אדמה עם בצל וביצים, קישוא מטוגן, ואוזני חזיר טאמפורה. חמישה יורו ושמונים, רבע ממנה במסעדת תיירים. אחר כך שאלנו את אשר על הבר היכן המרכול הקרוב והוא במקום לענות: שלשה צעדים ימינה ושלושה צעדים שמאלה, אמר בספרדית במהירות ובהתלהבות (אני מנחש) משהו כמו: אין לך מושג כמה זה קרוב, ממש כאן בסביבה, אני קונה שם כי כל כך זול וגם גיסתי עובדת שם בקופה, הרבה זמן, אולי שלוש או ארבע שנים, אני צריך לשאול את אחיה, חוזה כמה שנים כרמן עובדת במרכול, שבע?!, איך הזמן עובר. תלך קדימה, אחר כך ימינה ושמאלה , לא תספיק להזדקן עד שתגיע.

אני חוזר לחיותה שמכלה בינתיים את הבירה שלי אומר לה: שלושה קילומטר ימינה ארבע קילומטר שמאלה, סך הכל שבעה קילומטר, אחיו וגיסתו אומרים שהמוצרים שם ישנים.

10.6.2019 יום שני Avila

חיותה: יצאנו כמעט בשתים עשרה לסיבוב בעיר ללא מטרה ברורה. נכנסנו למנזר ודקותיים אחר כך הופיע הכומר שדבר שלש דקות והזמין את אחת הנשים מהשורה הראשונה וזו החלה בהקראה של פרק או יותר. הכומר הושיב את עצמו בכיסא מלכות מאחור והקשיב. יצאנו. תוך כדי התברברות בעיר הגענו למדרגות לחומה שנחלקת לשני חלקים.

מה שרואים מלמעלה 1

עלינו לחלק הקצר כ- 300 מטר דרך המדרגות הספרדיות שהן כרגיל מסוכנות בחוסר הסימטריה שלהן. המראה שווה את המאמץ.

מה שרואים מלמעלה 2

מה שרואים מלמעלה 3

החלטנו על טאפס ליד הבית, כבר מגיע לנו, אלא שבשעה שלש בצהרים המקום סגור ומסוגר. ירדנו קצת ברחוב שלנו לעבר פאב פתוח שם התאספו הקשישים של השכונה למשחקי קלפים. יורם מצליח להזמין למרות קשיי השפה שלשה טאפס ובירה צוננת, אוירה מקומית אמיתית וכל זה ב- 5.5 יורו בלבד. למדנו שוב שהמקומות האוטנטיים מוצלחים וזולים. מנוחה בדירה ויורדים בחמש בערב להמשך ההרפתקאות. קודם כל מחפשים את הסופר הקרוב וקשה להבין את ההסברים של המקומיים. בסופו של דבר חצינו את הכביש ובסימטה הצמודה נמצא סופר גדול. קנינו כהרגלנו יותר ממה שצריכים אבל הפעם קנינו מצרכים לארוחת ערב שיורם יכין. השארנו הכל בדירה ורצנו לאורנג' לבדוק עד מתי פתוח – עד השעה תשע בערב אז יש לנו זמן.

מה שרואים מלמעלה 4

עלינו חזרה לחלקה השני של החומה שהיא ארוכה יותר ומשובצת בהרבה מגדלי שמירה ואנחנו כמו קצין תורן חייבים לטפס ולערוך ביקורת בכל אחד מהם וכמובן לבדוק מבחינה ביטחונית את העמק מכל הזוויות האפשריות. מאחר ובשעה שמונה בערב סוגרים את השערים היינו צריכים למהר ולסיים את הקילומטר האחרון בשעה, קצת בלחץ ובמתח. השמש מסנוורת, צד החומה פונה לעיר החדשה, והראשוניות המרגשת של הבוקר נעלמה, חבל. המשכנו לטייל בין החומות וחזרנו הביתה.

פלאסה מיור

11.6.2019 יום שלישי ***Segovia  מעברי הרים וכבישים ירוקים Soto Del Real

השער של אחת הערים הנפלאות בספרד

חיותה: רצינו לצאת מוקדם והפעם הצלחנו לצאת לקראת עשר בבוקר, כמו ברוב הימים הנסיעה בדרך ירוקה מהנה ביותר, וגם להנאתו של יורם, מעבר הרים שכמוהו יהיו מזומנים לנו בימים הקרובים עוד כהנה וכהנה. והדרך נמשכת כשעה וחצי בלבד.

בסגוביה לפי שיורם תכנן אנחנו מגיעים ישר לאלקאזר** הניצב בראש הצוק וחולש על פני העיר והעמק כולו. הארמון מחודש ויורם מסב את תשומת ליבי לכך שהוא נראה כמו ארמון של וולט דיסני. בסיור בפנים (6 יורו לפנסיונר) נבלענו בקהל רב של תלמידים ותיירים.

טיפסנו לצריח, רק 154 מדרגות וכרגיל עקומות וגבוהות, כל גרם מדרגות מציג לנו הפתעה, פעם חצובות בסלע, אחרות לוליניות ותמיד רחוקות אחת מהשניה.

הנוף של העמק מסביב יפה מכל תמונה שראינו בתוך הארמון המפואר. הארמון היפה והסימטרי נבנה במאה ה – 11 על מצודה רומאית עתיקה ,בין שני נהרות והוא מוגן על ידי חומות, מים ותהום.

החדרים לא מצאו חן בעיני אבל יורם היה מאושר לצלם אותם.

יורם: הארמון היה יפה ומצועצע כמו רוב הארמונות שביקרנו בהם בספרד, בחרתי כאן להתמקד בתקרות שקסמו לי כיוון שנותרו מתקופת המורים או שהיו בסגנון דומה

כשיצאנו משם פנינו לחפש את העיר העתיקה**. בדרך מצאנו מרכז לתייר. יורם נשאר ברכב ברחוב צר המתאים בקושי לרוחב מכונית אחת ואני קבלתי מפה והסבר. חנינו במקום שהמליץ עליו הבחור מהמרכז לתייר, אבל הסתבר שצריך לטפס למעלה לעיר העתיקה כי אין כניסה מהמקום בו היינו. יורם לא השתכנע: ראשית, הוא לא יטפס שוב במעלה ההר ואחר כך יהיה עליו לרדת בחזרה. שנית, אין ספק שרכבים מגיעים לשם רק צריך למצוא את הדרך. מפעילים את גוגל מפ וזו מביאה אותנו עד הצנטרום של הפיילה, ליד האקוודוקט*** הכי גדול שראינו בחיים שלנו.

מחנים את המכונית תמורת יורו אחד בלבד בגלל שבעוד שעה מתחילה הסייסטה ואז, בשעות הצהרים החניה חופשית, זה תמיד משמח אותנו ומותיר לנו כמה שעות להסתובב בעיר העתיקה. העיר מאד יפה, ושונה מהערים בהם טיילנו.

הקתדרלה **

ראינו תור ארוך ליד אחת המסעדות ובחלון הראווה נראו על מגש 2 חזרזירים תינוקות. בניגוד למנהגנו עמדנו וחיכינו לתורנו. לא לקח הרבה זמן וקבלנו את אחת הארוחות הטעימות ביותר שהיו לנו. פעם ראשונה שיורם הזמין קיבל ואכל קוצ'יניו ואני קבלתי ערימת ירקות בגריל עם גבינת עיזים – מעדן מלכים. היה יקר אבל טעים ושווה.

יורם, פייסבוק: בסגוביה, היינו אתמול, ואחר כך חצינו מעבר הרים בגובה 1880 מטר ועוד אחד, שעה ומשהו בסך הכל. אנחנו היום ועוד כמה ימים בעיירה קטנה בשם סוטו דל ריאל. אני מספר את הפרטים כי למרות שטיילנו כחמש שעות בסגוביה לא הספקנו הרבה. טעינו, סגוביה היא אחת הערים היותר מקסימות בספרד ומגיע לה לפחות יומיים ואולי יותר. שלושה נושאים בלבד "גזלו" מאתנו חמש שעות תמימות: האלקזר היפה והנוף שמסביבו, האקוודקט שאולי אין גדול ממנו בעולם ואנחנו הולכים מתחתיו ונדמנו בעינינו לנמלים וטומי לפיד. לפני המון שנים נהגנו לנסוע לחול עם המדריך של לפיד. היה פעם משהו כזה. הרבה יותר מוצלח מתוצרים אחרים שלו. גם בספרד הוא כתב כמובן על אוכל. כבר בנסיעה הראשונה ניסינו כמעט הכל, פאיה, טאפס, סנגרייה, הורצ'טה, גספצ'ו. הכל חוץ מקוצ'יניו. אינני יודע לספור כמה פעמים היינו בצפון ומערב ספרד וכמה פעמים שאלתי ולא היה או שזה לא בעונה, לא מצאנו מאז ועד אתמול קוצ'יניו (COCHINILLO). שאקרא לו בעדינות חזירון צעיר, והנה הוא מונח שמח בחלון המסעדה ואני שמח לא פחות כשהוא מונח לי בצלחת.

חיותה: הרוח הנושבת קרה וזה גורם לי לרצות להגיע לדירה בכפר הקטן סוטו דל ריאל. יצאנו מסגוביה, עלינו במעבר הרים של Sierra de Gudarrama ואחר כך בעוד מעבר הרים Siera De la Marcuera וניסינו להגיע לדירה לפי הכתובת Calle Becedas 31 . גוגל מפ מביאה אותנו לכתובת שגויה. סנדרה, בעלת הבית מחליטה לבוא לקראתנו ונותנת לנו סימן - ככר עם דגלים ומביאה אותנו לדירת סטודיו בקומת הקרקע של הבית בו היא מתגוררת עם אימה ושני ילדיה. המקום נראה כגן ילדים עם קיתון שינה, צעצועים, שטיחונים, מסך טלוויזיה שיורד מהתקרה מחובר למחשב ישן לצורך הקרנת סרטים, טייפ ותקליטים עם מוסיקה. אנחנו מסבים עם קצת יין ומקטרת במבואה שהיא מרפסת וכשהשמש נעלמת אנחנו נכנסים פנימה וצופים בסינימה פארדיסו בספרדית.

12.6.2019 יום רביעי כבישים ירוקים, מעברי הרים, יום טיול ירוק

חיותה: יצאנו לפי המלצת סנדרה, בעלת הבית לכיוון Siera De la Marcuera המעבר הראשון Puas de Canenlcia , דרך העירה Miraflores . עיירה זו שימשה צומת ממנה יצאנו לסיורים נוספים כמו Paseu de morserira. בשניהם טעינו לחשוב שיש מפלי מים, אגמים ובשניהם צעדנו ביער לקול ציוץ הציפורים.

אם לא היתה לנו מטרה להגיע למפל הדרך היתה מהנה יותר. במסלול הראשון טעיתי בהבנת הגוגל מפ, ופנינו בפניה לא נכונה. גוגל לא תקנה אותנו והמשכנו לתוך דרך לא סלולה שבסופה הייתה חסומה. חזרנו ותכננו להגיע ל- RASCAFRIA ולהפתעתנו מצאנו את פוארטו דה קסטרה (לשם תכננו להגיע קודם וויתרנו),

בהמשך הכביש בגובה של 1790 מטר. הכביש מתפתל מאד, דרך מעברי הרים. גוגל הפנה אותנו לכיוון פארק גדול שבו אפשר ללכת לאורך הנהר. בדרכנו עצרנו רכב בודד שיצא מגבולות הפארק זוג אמריקאים צעיר, עם הרשאה לנסוע בתוך הפארק בשל מחקר שהם עוסקים בו. הם כיוונו אותנו לבריכות הטבעיות שחיפשנו, במרחק של שני ק"מ. הגענו והשער סגור. בסיכומו של דבר לא הצליח לנו היום הזה. ברספיה היה קר ויורם היה רעב. נכנסנו לפאב הראשון הפתוח קבלנו קלמרי מחוברים בחוט/ גיד, לא טעימים החזרנו אותם יורם קבל מנה שהרגיעה אותו אבל לא הייתה טעימה כלל. היה מאכזב. חזרנו שוב דרך מעבר ההרים בשמחה לסטודיו אחרי יום ארוך. הגענו לפנות ערב. בערב כשסנדרה שאלה וסיפרנו על אכזבתנו הסתבר שאין ממש אגם ומפל אלא בטיול לאורך הנהר נראים מפלים קטנים במים.

בשעה תשע וחצי בערב יצאנו לחפש מסעדה לפי ההמלצות של סנדרה והן נמצאו סגורות. יורם מאד רעב ואני כלל לא. לפתע נראתה חבורת צעירים שותים במתחם של ברים שנקרא ZORU. יורם החליט שזה מתחם של אוכל וצדק. מצאנו מסעדה שכבר ישבו בה ובחצר הגדולה שלה כמה משפחות. הזמנו שתיה ואני הם וביצה ויורם פולפה כלומר תמנון. האוכל היה טעים אלא שקבלתי עוד מנה שלמה של ביצים עם חמון, הסברנו שכבר קבלתי ואכלתי, ולא הזמנו שתי מנות, אבל הם לא רצו לקבל בחזרה את ההזמנה, עד שהגיע אלינו נער ממלצר שידע מעט אנגלית, והסביר שהמנה שקבלתי שייכת לטאפס שבא עם השתיה. אם רק הייתי יודעת. הם ארזו לנו הביתה את המנה. יורם סיים בהצלחה פולפה שלמה טעימה ביותר אבל הוא הרגיש מפוצץ "רוצה למות". לקראת השעה 11בלילה התחילו משפחות שלמות למלא את המסעדה ולהזמין ארוחות כיד המלך, אז נזכרנו למה המסעדות האחרות סגורות בשעה תשע בערב - כי מוקדם.

13.6.2019 יום חמישי אל אסקוריאל***, כפר הציפחות Patones de Arralisa


חיותה: הבוקר קמנו והחלטנו שהגיע זמן לכבד בביקור את מלך ספרד, אנחנו נוסעים בלי להודיע לו מראש אל **. MONASTERIO DE EL ESCORIAL תוך כשעה מגיעים ישירות לרחוב קטן בעיירה סן לרונזו דה לה אסקוראיל, ליד הארמון שיש בו המון חניה. כשהלכנו לשלם נעזרנו בבחורה שאמרה שהחניה מוגבלת לשעתיים ודי יקרה, בחניון מסודר יותר זול – אמרה. נסענו לחניון בדרך יורם התחכם ועשה באמצע הרחוב ההומה, פניית פרסה, שהיא עבירת תנועה ממש ליד קבוצת שוטרים שקפצו אלינו בשמחה. או אז הם ראו זוג זקנים שהולכים לאיבוד עצרו לכבודנו את התנועה ואפשרו לנו להסתובב ולהמשיך. הגענו לחניון שבסופו שלמנו 9.5 יורו לארבע שעות. באנו בשערי הארמון: הספריה מהממת, הפנתאון, מקום הקבורה של המלכים, הכנסיה, אולם הנזירים, הארמון - מגורי המלך, לא התעלפתי. רק ליורם היו אוזניות ושלש שעות הסתובבנו והוא שמע הסברים ארוכים ומתישים. לי לא הייתה סבלנות.

כשיצאנו הלכנו למצוא את DE LARENCO MONESTERIO פאב באסקוריאל שסנדרה המליצה לנו רק לצפות בעיצובו. החלל פתוח לכל שלש הקומות ובאמת מסוגנן בצורה מעניינת. יורם עייף ורוצה כבר לחזור לרכב, הוא גם סובל יותר ממני מהחום. אני מאוכזבת שלא נשארנו לשתות משהו ולספוג את האווירה של המקום, נראה היה לי שמח ומעניין. משם לקח אותי יורם 12 ק"מ לעמק הנופלים – לוס קאידוס. הכניסה 9 יורו לאדם בלי הנחות לקשישים, ואני מסרבת להיכנס כי לא מעניין אותי ויורם כבר היה שם וגם לא מת על פרנקו והפשיסטים. הייתי מאוכזבת מהיום כולו. חוזרים לדירה יורם צונח ונרדם .

אחר הצהרים אנחנו נוסעים לצד השני של העיירה, וממשיכים לפאטוס דה אראבייה, כפר הציפחות עליו המליצה סנדרה, כ- 40 דקות נסיעה וכשמגיעים, מתחילים לטפס בכביש צר מעלה מעלה בפיתולים כמו העלייה לצפת. בדרך עוברים גשר אבן ענק עתיק ממנו נשקף מראה הכפר החדש למטה ומצידו השני בתי הציפחה.

בכפר הכל בנוי מציפחה שחורה – הבתים, הגדרות, הרחובות, המדרכות אם יש. התלהבנו כבר ממבט ראשון.

הקירות מלאים בשלטים המכוונים למסעדות, אבל אין נפש חיה והמסעדות סגורות. קיוסק אחד היה פתוח כבר בכניסה לכפר, זוג אחד ישב שם.

ברחובות בכפר הסתובבו איתנו וצילמו רק עוד שני זוגות תיירים,

הרחובות אינם רחובות אלא מעברי מים בין הבתים שאחד מעניין ממשנהו. עלינו וירדנו ובדקנו ויורם צילם וצילם וצילם את הכפר הזה המיוחד.

בדרך הביתה חפשנו מכולת בכפר למטה אבל אין, כי את הקניות הם עושים בעיר הקרובה, אלא שגם שם כמעט הכל סגור. בסוף יורם מצא ספק מכולת ספק בר לקנות לחם גבינות ועוגות.

הספריה** שאסור לצלם

יורם, פייסבוק: אל אסקוריאל, אתר ענק המפאר את ספרד ומלכיה מימי הביניים ועד הלום. נבנה במאה ה-16 ומוטט את כלכלת ספרד. אפשר לצאת בו למסע של 16 קילומטר ולא לחזור על אותו מסלול פעמים, 24 חצרות פנימיות, כאלף מטר מעל פני הים, בפנוכו אחת הספריות הגדולות והחשובות בעולם לכתבי יד עתיקים. אנחנו מנינו בו יתרונות לא מעטים: 1 - אסור לצלם בו וטוב שכך, 2- שלוש שעות בקומות השונות במסדרונות הארוכים הם אימון גופני טוב, 3- כמו בכל ספרד השירותים נקיים מאוד,4- מחוץ למנזר היה חם מאוד ובתוכו היה נעים, 5- ציורי הקיר בחללים בקומה התחתונה של המנזר הם הוכחה שלא רק אני לא יודע לצייר, 6- החניה עלתה רק תשעה וחצי יורו . אני אולי מגזים אבל מה שהיה מענין באמת היה שני ציורים של הרונימוש בוש, אוסף שטחי הקיר הפלמיים, פנתאון מלכי ספרד, הספריה וחמש דלתות עץ שהובאו מגרמניה. אולי האשמה בנו שאחרי ששה שבועות בספרד אנחנו טועים ונוטים לחשוב שאפשר להבדיל בין יופי לבין מגלומניה.

מי שהציל לנו את היום היא בעלת הבית סנדרה לבית מונטויה (קרובה של " אני אינדיגו מונטויה, הרגת את אבי, היכון למות"?) ששלחה אותנו לראות את העיירה עריבה, ששוכנת על צלע הר בסביבה. אז במקום אסקוריאל הנה מה שגרם לנו הנאה באמת

14.6.2019 יום ששי ** ValenciaMUSEO FALLERO ,

חיותה: 400 ק"מ מזרחה, חמש שעות נסיעה בדרכים ראשיות המפלחות שדות מעובדים מאופק לאופק. ההתחלה מאכזבת Hotel Turia: Career del Professor Beltran 2 Valencia, מלון מאד בסיסי באזור שנראה מאוד שומם. כשהגענו לפתח המלון ניסה בחור מקומי לעזור לנו בחניה ליד המדרכה ולמכור לנו תלושי חניה משומשים, אנחנו לא מתמסרים. בימים הבאים ראינו אותו ואת חבריו משני צדי הכביש מנסים לעשות כסף מעבודה על תיירים אחרים. אנחנו בקומה עשירית, הוויפי מחורבן ומתנתק כל הזמן. לא קבלנו קומקום לחדר. החניה לכל שלשת ימי השהות שלנו - או בכלל לא, למרות שהיינו זקוקים רק ליום אחד כי למחרת בשבת וראשון החניות חופשיות. יש להזמין ארוחת בוקר ערב קודם וגם לשלם בעבורה 6.5 יורו מראש. בדיעבד, אין כמו התחלה משמימה בכדי לבנות עליה את הפתעת הטיול שלנו בספרד. התחלנו בחיפוש תחנת אוטובוס בסביבה, היה חם מאוד, אבל אמרו לנו בקבלה שהאוטובוס קרוב וכך נמצאה גברת מבוגרת אחת שהובילה אותנו לתחנה ושם שאלה ובקשה מקהל הממתינים שיסבירו לנו באנגלית, וחזרה על עקבותיה. בתחנה נמצאה בחורה דוברת אנגלית רהוטה שהגיעה לכאן לגלוש.

יורם: לא טרחנו לקרוא את ההסברים, וגם כשקראנו – שכחנו בגלל ריבוי המוצגים המצחיקים. אז המצאנו להם שמות. למשל : שיחרור האישה

חיותה: שאלנו על מוזאון הבובות שהמליצה עליו יהודית. זו הייתה באמת המלצה מוצלחת. במוזיאון על שתי קומותיו, בובות גרוטסקיות מעץ, פוליאסטר וקרטון הקשורות לאירוע שנתי מהמאה החמש עשרה, שהיה פעם חגיגה של גילדת הנגרים והיום הוא פסטיוול תחרותי בינלאומי שנתי.

ממשלת איחוד לאומי

לפתע נכנסה קבוצה רועשת ובוטה וחיפשה את השירותים. המוצגים לא עניינו אותם כלל. כמובן קבוצה ישראלית. יורם לא התאפק והעיר להן אבל הן רק תקפו אותו חזרה.

הבובה היחידה במוזיאון שלא נועדה לשעשע: מיגל דה סרוונטס כותב את דון קיחוטה

המוזאון היה התחלה טובה. יורם רעב וביקשתי למרות שידעתי שהוא עייף ורעב, לא להתיישב במסעדה הראשונה שנתקל בה, אבל זה מה שקרה. בכוונה מאד טובה לקח אותי יורם למסעדה של קורט אינגלז. המטבח סגור מגישים רק אוכל מוכן. הרגשתי שטעינו שוב אבל יורם לא מוכן לעזוב. גם הפעם שילמנו יקר מעל 30 יורו על שתי מנות מחורבנות. יצאנו ולהפתעתנו גילינו ממש ליד המלון מרכז ענק של קניות מסעדות וסופר במחירים זולים במיוחד. משם חזרנו עם כל הקניות לחדר.

יורם, פייסבוק: ולנסיה היא היום העיר השלישית בגודלה בספרד אחר מדריד וברצלונה. אני חושב שלא היינו נוסעים קרוב לחמש שעות בכדי לבלות שלושה ימים כאן אם יהודית לא הייתה ממליצה. יש לולנסיה רובע עתיק , עיר אומנות ומדע שבנה איש גשרי המייתרים ויליד המקום סנטיאגו קלטרווה שמזכיר לי ממבט ראשון את פראנק גרי, 

ויש לה גם חג מטורף, LAS FALLAS (הלפיד), מין ל"ג בעומר של אמצע מרס שבו משלבים טקס מדורה מימי הביניים עם תחביב מקומי של יצור בובות. למי שמאחר לטכס, כמונו, יש מוזיאון מיוחד שמציג את הבובות שזכו בתחרות, אחת בכל שנה. את אלה שלא זכו שרפו במדורה בחגיגה מלאת שמחה, מוסיקה, תהלוכה, זיקוקי דינור והרבה עשן, (כל אחד והאסוציאציות שלו). היו לנו כמה שעות לפני שקרסנו מעייפות אז הלכנו לשם וגם צילמנו כמה דמויות.

ילדים זה שמחה

15.6.2019 שבת וולנסיה הכנסיה העתיקה, השוק המרכזי*, מוזיאון המשי ותחנת הרכבת**

חיותה: ארוחת בוקר פשוטה וטעימה במלון ומשם הלכנו לכיוון העיר העתיקה. דיווחו על 32 מעלות אבל ממש לא הרגשנו. הצעידה הייתה לאורך הגינה רחבת הידיים לגדות נהר TURIA החוצה את כל העיר. על שם הנהר קרוי המלון שלנו ולא מעט מסעדות, רחובות, חנויות. לא טעינו בדרך כי לא הייתה לנו מטרה. מאוחר יותר גיליתי שליורם היו מטרות מתוכננות.

לגמרי במקרה נפלנו על כנסיית סן ניקולס דה בארי, הכנסייה העתיקה ביותר בוולנסיה,

ותמורת 12 יורו לשנינו קיבלנו אוזניות וכרטיס כניסה גם למוזאון המשי. 16 תחנות לכנסיה ואני הקשבתי באדיקות רבה לכל ההסברים ולא זוכרת דבר. יורם לעומתי היה עסוק בצילום.

משם פנינו למרקאדו השוק המרכזי, הגדול וההומה. השוק היפיפה נבנה ב- 1928 בארכיטקטורה מודרנית של פלדה וזכוכית.

יורם: הפעם הראשונה שראינו את אייפל של זכוכית ופלדה, מגפה שיצאה מהמגדל שהוקם לכבוד תערוכה בינלאומית בפריס בסוף המאה ה-19 והתפשטה בעולם, הייתה שוק מקורה במנאוס שבברזיל. מאז פגשנו את העבודות של גוסטב אייפל או סגנונו כמעט בכל פינה בעולם. אני לא זוכר את כולן אבל הנה כמה דוגמאות: גשר דום לואיס, פורטו בפורטוגל, מעלית בליסבון, מבנים שונים בויאטנאם, תחנת רכבת בבודפסט, תחנות רכבת בצרפת, עבודות רבות שלא ראינו בצ'ילי, פרו, מכסיקו ורומניה. וכאן בספרד שוק במלגה ועוד מזומנת לנו בעוד שבוע תחנת רכבת במדריד.

חניתה: השוק היה עמוס ברוכלים ובקונים והצטערנו שלא יכולנו לקנות דבר כי לא רצינו לסחוב אתנו משאות וגם במלון אין מקרר.

משם פנינו למוזאון המשי Museo de la Seda המתאר את התפתחות עבודות המשי שהובאו על ידי המוסלמים במאה ה- 15 . הוצגו דוגמאות של בגדים ונעלים, ריפודי ריהוט, וילאות ואפילו כפתורים. ניכרת השפעת האופנה צרפתית.

בחרתי לי מספר שמלות שהייתי שמחה לקבל. המראה המיוחד ביותר היה בקומה השניה: אולם שמור ובו ריצוף יפיפה של אריחי קרמיקה. לבשנו נעלי מנתחים על מנת לא להזיק לרצפות השמורות וסבבנו אותו הכי לאט שאפשר.

הלכנו משם לתחנת הרכבת אסטסיון די נורד ** שנבנתה במהלך השנים 1909 – 1917 בהשפעה של האוסטרים.

על הקירות אריחים מצוירים היוצרים תמונות של פרחים, עצים, גנים וכולם צבעוניים מאוד ומשנים את אופיה של תחנת הרכבת. גם העמודים והחלונות מקושטים באותו סגנון.

צמוד אליו נמצא הטורו, זירת מלחמות הפרים Plaza de Toros מהמאה ה 19 שכתוב שהיא היפה והחשובה מכל הזירות של ספרד. בקרבת מקום מצאנו את המרכז לתייר ובקשנו הדרכה כיצד לחזור למלון בתחבורה ציבורית. הבחור המליץ לנו לעלות למטרו, שאלנו מספר פעמים איזה מספר ולאיזה כיוון "לא חשוב, כולן נוסעות לאותו כיוון" ענה. בסוף החלפנו 4 פעמים את הרכבת, שלוש מתוכן לא היו בכיוון הנכון. עם הרביעית הגענו ישירות למרכז המסחרי הסואן שלנו, ושם קנינו את הכריכים הכי שווים בעולם עם טינטו ורנו – קון לימון. מחצית מהם שלא הצלחנו לסיים ולקחנו לחדר לארוחת ערב עם יין הריוחה שנשאר לנו. בסוף היום נזכרתי שהיום יום שבת ולא ראינו חתונות.

16.6.2019 יום ראשון, וולנסיה, לה לונחה**, ארמון אגואס**, עיר האומנות והמדע***

הכניסה לעיר העתיקה*

חיותה: היום נבדוק את כל המקומות שצוינו ע"י מישלן וטרם הספקנו. מזג האוויר מאיר פנים, 23 מעלות , היה נעים כל היום, רק בערב נעשה קריר.

בורסת סוחרי המשי - **La Lonja הבניין מהמאה ה- 15, הוכרז ע"י אונסקו אתר לשימור. שימש כבורסה למסחר המשי של הסוחרים העשירים. אולם רחב ידיים עם עמודים נשגבים היה זירת המסחר. במגדל הסמוך והצמוד מטפסים שוב במדרגות עץ נוחות לאולם קטן ובו רצפות משובצות באלמנטים גיאומטריים בשחור לבן, ומראה יפה מהחלונות. אנחנו יוצאים וממשיכים, תוך כדי טיול אנחנו מוצאים רחבה חסומה בחלקה, עם במה קטנה והמוני שוטרים מתכוננים לביקורו של נשיא פרובינצית וולנסיה. לא נשארנו לצפות באירוע. הדרך רצופה בביניים מקסימים, רחובות ארוכים ופלאסות אלגנטיות.

יורם, פייסבוק: וולנסיה, יום ראשון. לכבוד שתים שיש להן יומולדת המרקיז דה דוס אגואס ואני מעלים את הפוסט הזה. נכדתי רוני שחגגה אתמול יומולדת 16 וחברתי מאירה אונא שחוגגת היום יומולדת, והיא מעצבת נפלאה של כלי קרמיקה, האוסף במוזיאון הלאומי לקרמיקה על שם גונזלס מרטי, כולל עבודות מתקופת המורים ואילך , כלומר מהמאה השמינית, והוא מציג עבודות מרחבי ספרד, אירופה והעולם. יש לשים לב שבצילומים להלן, שמה שאינו, בד או עץ או זכוכית או בשר אדם הוא חרסינה או קרמיקה

הגענו למוזיאון הלאומי לקרמיקה ואמנות דקורטיבית** ששוכן בארמון המפואר** של המרקיז De Dos Aguas. בחצר אוסף קטן של כרכרות פאר מוזהבות.

כל אחד יכול להבחין שזוהי כרכרה לחורף בתנאי שלידה עומדת כרכרה פתוחה לקיץ

נגיד שהמרקיז שמע על סרוויס קרמיקה נדיר שעומד למכירה אצל מרקיז אחר והסוסים עייפים, לצורך זה יש לפחות כרכרונת זעירה ושני משרתים חסונים

בקומה הראשונה תערוכה של עיצוב מודרני של כלי קרמיקה אליה לא התחברתי.

בקומה השנייה היו החדרים המפוארים של המרקיז והאוסף הלאומי העיקרי על שם גונזלס מרטי

חדר הבלוז

פרחים שנאספו לקראת בואנו מגינת פרחי החרסינה

החדרים מרהיבים מהמאה 13-14 בסגנון הבארוק. הכל מקושט בקרמיקה משובחת, הכיסאות, שולחנות, מראות, דלתות, משקופים, ארונות, ספות, אהילים, כלי האוכל כמובן וכל מה שנראה לעין. מאד קיטש אבל מהמם.

בהליכה של מספר דקות הגענו לפלאסה דלאחנטמנט שהיא ככר בית העיריה, כיכר רחבת ידיים, עם מזרקות, גינות ובכיכר דוכנים של סטודנטים מהמכון הטכנולוגי של וולנסיה. בכל דוכן הציגו הסטודנטים את המצאתם בתחומי התמחותם: חקלאות- גידולים שונים, חומרי הדברה ירוקים, מנוע של מכונית המסוגל לנסוע עם ליטר אחד 1300 ק"מ, קסדות מתוחכמות לאופנועים, משקאות בריאות, חטיפים מתולעים, משחקי ילדים ועוד. התהלכנו בין הדוכנים בסקרנות רבה וניסינו להבין מה אנחנו רואים, יורם גם טעם פה ושם.

יורם, פייסבוק: אני משתדל שלא להעלות יותר מפוסט אחד ביום, לפעמים שניים. היום אני מוותר על אחד ומוסיף אחד, יהיו יחד עם השלושה ששלחתי - ארבעה. זה לא בגללי, זה וולנסיה.

באנו בצהרים לכיכר בית העיריה שהיא הכי גדולה והכי יפה בוולנסיה המודרנית (הבניינים מהמאה התשע עשרה והם יפים להפליא). בלב הכיכר הציגו תלמידי האוניברסיטה כמה פרויקטים שהם עובדים עליהם במטרה למשוך ילדים אל לימודים אקדמאים. אני אכלתי חטיפים מתולעים ותיקנים. קצת היססתי אבל טעמתי מכל סוג. אני לא מת על חטיפים תעשייתיים אבל לא היה הבדל. בערב בחדר חשבתי על מה הכנסתי לפה והרגשתי בחילה קלה.

חיותה: הכיכר ענקית וסביבה הבניינים המעוטרים. בצד אחד שלה מצאנו את בניין העיריה שנבנה ב 1915 והיה סגור בגלל יום ראשון ומולו בניין הדואר שנבנה ב- 1923 והוא מקושט בסגנון ניאו קלסי, גם הוא היה סגור. הכל מסביב ענק ומרשים ואין לי מילים חדשות לתאר אותם חוץ מהעובדה שכמו הקתדרלות, הם מגמדים את הצופה בהם או הבא בשערם.

נכנסנו לאחד הפאבים בכיכר והזמנו ליורם את מנת היום פאייה עם בירה ולי כמובן טינטו ורנו. המלצר הסביר לנו במפה למרות קשיי השפה איך עלינו לחזור באוטובוס מהכיכר והיה באמת פשוט. מנוחה.

אחר הצהריים נזכר יורם בעיר המדע והאומנות המשתרעת על שטח של 350.000 מ"ר ועוצבה ע"י סנטייגו קלטרווה.. הקומפלקס כולל בתוכו בנינים לבנים בעיצוב עתידני מיוחד ויפה להפליא. הבנינים מוקפים בבריכות מים בהם שטות ספינות שקופות או ילדים שטים עם פדלים, או ילדים נכנסים ומשתוללים בבלונים מתנפחים הצפים על פני המים. לכל בניין נושא ועיצוב משלו יותר משונה ויותר מטורף מחברו - תענוג ויזואלי.

בין לבין שטחים ירוקים מלווים את המתחם בקומה העליונה. המון משפחות עם ילדים מבלים בהנאה רבה, ויורם טוען שזה הוכחה להצלחת הקומפלקס.

יורם:  מתחם עיר המדע והאומנות . קלטרווה בונה עיר של למידה ובידור הכוללת, בית אופרה, אקווריום הגדול באירופה, היכל מחווה לקולנוע (כשהיינו בבניין הענק הנושא היה הרי פוטר), בנין אינטראקטיווי למדע, כיפת פלנטריום, וביניהם ברכות שעשועים, ומשחקי מדע חינוכיים, שדרות עצים, מבנה כיכר העיר שטרם הושלם ובטח שכחתי משהו

חיותה: חיפשתי קפה ולא מצאתי כי הכל נסגר אבל יורם מצא דוכן הורצ'טה, משקה חלב מתוק משקדים, וקנה בשמחה רבה. חזרנו באוטובוס בקלות הביתה, הרגשנו בני המקום. אולי נרד לאכול בערב מאוחר יותר, אבל שכחנו שביום ראשון והכל סגור. מזל גדול לדיאטה - חסכנו ארוחה.

יורם, פייסבוק: שוב, עיר המדע והאומנות של קלטרווה Santiago Calatrava בוולנסיה, לפני יומיים העברתי צילומים מבחוץ ואמרתי שהוא מזכיר לי את פרנק גרי. היום היינו בפנים והבנתי שטעיתי מאוד. הטעות הראשונה היא בגלל הגודל, אפשר להכניס לפרויקט של קלטרווה את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, את מוזיאון לואי ויטון בפריז ואת אולם הקונצרטים בלוס אנג'לס גם יחד. אבל הטעות השניה הרבה יותר מהותית. פרנק גרי בונה פרויקטים לאליטות (שלא לומר, לתפארת עצמו) קלטרווה הקים עיר לתושבי וולנסיה, בתוך וולנסיה ולא מחוץ לפריז כמו מוזיאון לואי ויטון בפריז, והתושבים גודשים אותה בהמוניהם, משפחות זוגות, קבוצות צעירים. הם לא במוזיאון אלא בבילוי. אני אשלח צילומים אבל כמתאבן, הנה פינה קטנה באחת מהאגמונים שהוא יצרhttps://youtu.be/xb57WF9I4HU

17.6.2019 יום שני ***Toledo

חיותה: קצת דרומה והרבה מאוד מערבה, כמעט ארבע שעות נהיגה עד לחומות העיר העתיקה של טולדו, לדירה של אנטליה. המפתחות בקופסא מאחורי העציץ בחלון הרביעי. הקוד פותח את הקופסא ואנחנו מקבלים שלושה מפתחות, לבניין לדירה ולחניה הצמודה. הכל דופק מצוין. שוב אנחנו בדירה מסודרת אסתטית ונוחה יותר מרב הדירות ששהינו בהן.

יורם: התחרות על החצר הפנימית היפה בטולדו בעיצומה. אנחנו גם לא אובייקטיבים ולא צילמנו הרבה כי החצרות נפתחו רק בערב, בכל מקרה “שלנו” אחת היפות ביותר.

חיותה: מיד יוצאים לבדוק את הסביבה הקרובה ב- 32 מעלות. ליורם יש חלשלשות רק מהרעיון. ליד הבית, כמו שהובטח תחנת אוטובוסים עם שני קווים. אנחנו עולים ונוסעים מעט מאד עד שיורם מחליט שצריך לרדת, טעות. להפתעתנו בחוץ נושבת רוח נעימה והחם לא מורגש כלל.

מחפשים מרכז לתייר, המקום מוצף תיירים ובדרכנו רואים עובדים רבים תולים עציצים עם פרחי פיטוניה לאורך הרחובות על המרפסות, החלונות, ועמודי החשמל .

חלק מהרחובות הצרים מקורים בבד רחב המצל על הרחוב ומאפשר הליכה נוחה מוסתרת מהשמש אבל זה לא מקל על העליות והירידות המאפיינות את הערים העתיקות.

בדרך נראה בנין מעניין ואנחנו נכנסים לבדוק אותו ומגלים שזה המשרד של המרכז לתייר. יש כאלה לפחות שלושה בעיר העתיקה. הבחורה הנחמדה ציידה אותנו במפה ובטיפים על הנעשה והראוי בטולדו, הקישוטים הם לכבוד חגה של מריה שיתקיים ביום שלישי הבא. עברנו ליד הקתדרלה הכניסה אליו עולה 9 יורו לאדם, יקר לנו לשלם עבור אלוהים אחרים, אבל מישלן סיווג את הכנסייה בשלשה כוכבים, אז אסור לפספס. עזרה לי הנזירה שאמרה שיש רק מחצית השעה לסגירת הדלתות ועדיף שנבוא מחר.

חצר פנימית בתחרות, היה צריך לחכות עם הצילום לרגע בו יצאו המבקרים שקיבלו הסברים מבעל הבית

במסגרת ליקוטי השלטים שלנו, זה שלט למשחטת חזירים או לסתם קצביה.

וזה מדבר בעד עצמו

יורם עייף יותר ממני וגם רעב מאד, השילוב קטלני. מצאנו פאב מקומי, שקט וריק שבעליו יושב משועמם. קם בשמחה לשרת אותנו. הודיע שאוכל אמיתי אפשר לקבל אחרי השעה שמונה בלבד, אבל יש לו מנות מוכנות במגשים שעל הדלפק. קבלנו שני טאפסים טעימים ובירות צוננות. בקשתי הביתה כי הייתי כבר עייפה מהסיבובים וידעתי שיורם מרגיש כמוני. בדרך הביתה גילינו שבטולדו מתקיימת תחרות על הפאטיו היפה בעיר העתיקה. למעשה גם קבלנו את מפת המשתתפים בתחרות שלא ידענו את פישרה קודם לכן. אחרי מנוחה בערב יצאנו לחפש מסעדה על פי ההמלצות בחוברת של בעלת הבית וכשיצאנו מהדירה גילינו את השקיעה ואת ערוץ נהר הטאחו הנמצא למרגלותינו.

הוא מקיף את טולדו וזורם לאורך כל ספרד. בפרסום של הדירה ציינה אנטליה (שלא פגשנו) את הנוף הנשקף מהבית ואמנם צדקה , היינו צריכים רק לחצות את הכביש לידינו למדרכה המקבילה לעצור בחומה ולהתעלף מהיופי.

טיפסנו כעשר דקות לכיוון המסעדה ולא ידענו שבימי שני הכל סגור. בדרך הביתה הבנו שהפולניות פוגעת בנו, שנינו לא רעבים וכל אחד הלך בשביל השני. ביקרנו בארבעה פטיו שהם מטופחים מאד ובעלי הבית של כל אחד מהם מקבל את המבקרים בברכה ובשמחה.

יורם: בכל הערים העתיקות שביקרנו בספרד היו סממנים יהודים. ספרד התיירותית מקפידה לפאר את שלושת התרבויות שהפריחו אותה: הנוצרית, המוסלמית והיהודית. בטולדו הנוכחות ההיהודית בולטת מאוד. בכל זאת הייתה כאן קהילה יהודית מפוארת: אברהם בן מאיר איבן עזרא, רבי יהודה הלוי, הראב"ד הראשון, רבי מאיר הלוי (הרמ"ה) והרא"ש ובנו יעקב בן אשר

התרגום כנראה של גוגל

18.6.2019 יום שלישי טולדו, מרכז טולדו***הקתדרלה***, בית אל גרקו* בתי כנסת**

חיותה: יצאנו קצת לפני עשר בבוקר להימנע מהחום. בדקנו את המסלולים עליהם ממליץ מישלן שלא נפספס דבר ומצאנו שרובם מרוכזים בסמוך מאד לדירתנו. יורם הודיע כי עליו למצוא עוד פטיו לצילום. עברנו את הכנסייה סן חואן הצמודה לדירה. לא נכנסנו. הבניינים מהמאה 12-16 יפים מאד מבחוץ. משם התברברנו לחפש את הפטיו עבור יורם. מצאנו את הרחוב אבל כולם סגורים ונפתחים רק בשמונה בערב. באנו לבקר את אל גרקו. צייר שיורם מאוד אוהב, היה מעניין ללמוד על הציורים המקוריים שלו ועל השלבים של הציור עד שהגיע מהסקיצה עד לתוצאה השלמה.

הבית עצמו היה שייך לאציל עשיר שהחליט בתחילת המאה ה-20 שמגיע לאל גרקו יותר מקום ויותר פרסום והקדיש לו את הבית. כשיצאנו אחרי הביקור המשכנו ללכת נגלה לעיננו תור ארוך של תיירים והסתבר שזה המוזאון של אל גרקו, הרגשנו שעכשיו זה מיותר בעבורנו. עברנו דרך שני בתי הכנסת היהודים שהפכו כמובן לכנסייה. באחד מהם קבלה אותנו נזירה ששמעה אותנו מדברים עברית ופצחה בשיחה בעברית: היא חלק מקבוצה חדשה (20 שנה) המונה 11 נזירות ומקים הקבוצה הוא יהודי מומר, יליד צרפת שמשפחתו ניצלה במלחמת העולם השנייה. יש לו בת אחת דתייה שגרה בירושלים עם חמישה ילדים ובן נוסף שהוא כומר. הם מאמינים באהבת חינם, תומכים בישראל ומנסים להשפיע על קבלת האחר. על הצלב אותו נשאה היה מעוצב גם מגן דויד. בחדרון שלה היו פוסטרים עם ציטוטים מהתנ"ך, חנוכייה ועוד מסמלי היהדות. על הקירות ציורים של מנהיג הקבוצה שיש בהם אלמנטים דתיים יהודיים ונוצרים יחד.

החלטנו בכל זאת להיכנס לקתדרלה***, שילמנו קבלנו אוזניות והתחלנו במסע. הקתדרלה המדהימה ביופיה נבנתה במהלך המאות 13-15 כלומר, לפני ואחרי גרוש ספרד. המבנה המקושט שלה ועבודות האומנות היו נפלאים וגדושים מאוד, אחרי כשעתיים קרסנו.

בעבור הפרופורציה לגודל הקתדרלה הצטלמתי ליד הענק המעביר את ישוע בנהר

יורם: בסך הכל כיסאות המקהלה***. מישלן נתן להם שלושה כוכבים כי אין לו ארבעה. כל כיסא הוא סיפור ומלאכת אמנות נשגבת. שני אומנים שונים גילפו אותן ויש סיפור של קינאת אומנים תרבה תפארה

חיותה: יצאנו למסעדה הראשונה שהגישה ארוחת צהרים ולידינו התיישבו ארבעה ישראליים שהזמינו פיצה וספגטי בולונז וספרייט ואנחנו- יין, תבשיל מקומי ופאייה. יורם ציין כמה טוב שאנחנו לבד. חזרה לדירה, כמה טוב שרוב הדרך בירידה.

שומרים על מה שהיה

פייסבוק: הבוקר עזבנו את טולדו, אמש היה שמץ של עצב, בעיקר אצל הנשים, גם השמש השקיעה פחות בתפאורת השקיעה. אנחנו למדריד, תחנה אחרונה.

19.6.2019 יום רביעי ***MadridCARABANCHEL,

חיותה: נסיעה של כשעה בלבד למדריד. נפרדנו מהפיאט בפלאסה אספאניה שסגורה לרגל שיפוצים, הזמנו אובר ונסענו לדירה של חסוס בצד השני של העיר, ברובע CARABANCHEL שלא כהרגלנו, די רחוק מהמרכז

Calle Ramon Serrano 29 Jesus 0034691743953

שתי סיבות היו לדבר, לא היו דירות ראויות במחיר סביר במרכז מדריד וידענו שיש מערכת של רכבות תחתית יעילה בעיר, הדירה של חסוס הייתה לא רחוקה מתחנת המטרו. עמדנו בשעה שתיים בצהרים מול דלת נעולה. יורם כתב לחסוס שנקדים לשעה אחת במקום לשלוש. חסוס כתב שיוציא את הדיירים מוקדם בעבורנו ודחה תור לרופא. ובסוף איחרנו. אז נכנסנו לבניין בעזרת מנקת המדרגות והתיישבנו עם החבילות והמזוודות ליד הדלת וחיכינו עשרים דקות. חסוס כעס על הבלגן ושאנחנו מפריעים לשכנים. דירת מגורים שלו (הוא כנראה הדיירים) מתוקתקת ומכילה את כל החפצים האישיים שלו. למעשה הוא כנראה גר בה ומשכיר אותה מעת לעת. לפי הפיצ'פקס החליט יורם שהוא הומו כי הכל מאורגן, מתוקתק, נקי וזר וורדים שחורים בכניסה.

דלת המקרר מבחוץ. לסיפור של חסוס נחזור עוד

המקרר היה מלא באוכל אבל לא בעבורנו, ארונות המטבח, הבגדים, והמצעים, המדפים, השידות ובר המשקאות היו כולם עמוסים לעייפה. היה מעט מוזר לגור בדירה של מישהו אחר, למרות שבדיעבד הוספנו עוד לילה כי טעינו בחשבון הימים שנותרו. היינו מותשים כנראה בגלל הנהיגה בכרך הענק והסואן, המתח בגלל האיחור בהחזרת המכונית ושעה של חיפוש תחנת הדלק לפני ההחזרה. אחרי מנוחה החלטנו לעשות קניות, למצוא את המטרו וקנינו כרטיס לעשר נסיעות בעזרת אחראי התחנה המשועמם שקבל את פנינו בשמחה רבה. יורם החליט שהאזור הוא של מהגרים. בדרך אכלנו לנו ארוחה קלה פשוטה ומשביעה והחלטנו על פסק זמן עד למחרת.

20.6.2019 יום חמישי יומולדת ליורם . מדריד, מוזיאון פראדו***

חיותה: בוקר של תשישות, ירידת מתח, אין מה למהר. נוסעים במטרו וכשעולים על פני האדמה מגלים כמה נפלאים הבניינים הענקיים המסוגננים והמהודרים.

כבר אין לי מילים לתאר. מכל זווית ומכל כיוון המראות עוצרי נשימה. עברנו גם את הבנק המרכזי ויורם דאג לצלם אותו ולבדוק אם זה הבניין של הבנק בסדרה בית הנייר "פה זה קרה" הוא אומר והסדרה הופכת לראליטי כמעט.

הגענו לפראדו ובהמלצת יורם לא התפזרנו חיפשנו רק את הרונימוס בוש, אל גרקו, פרנסיסקו גויה, דייגו ולסקז. אי אפשר להשתלט על המוזאון, למרות המפה וההדרכה הולכים לאיבוד. הוא גדול, רחב עם חדרים פתוחים לכל הכיוונים ומובילים לאחרים בכמה קומות. בטיילת הסמוכה לפראדו מצאנו את המרכז לתייר, יצאנו לטאפס לאזור הסמוך לפי המלצת הבחור ממרכז המידע. מצאנו שדרה חביבה ארוכה ומלאה בברים. התיישבנו בצל, מאד נעים שם למרות החם, 30 מעלות, אבל מרגיש כמו 25, הרוח נושבת טעים והמחיר מופגז. חזרנו לדירה בסביבות שש למנוחה ולסיום היום. בעשר בלילה קבענו פגישה עם חזוס בכדי לשלם לו בעבור יום נוסף, אז הוא אומר שנהנה מהיין שבמקרר. למחרת נהנינו.

21.6.19 יום ששי, מדריד, קראבנשל, פלאסה מיור**, פלאסה דל סול

כבר דיברנו בקוסטה דל סול באייפל והשפעותיו וגם ברוכלים האפריקאים שמנסים לשרוד

יורם: אתמול חווית הפראדו והשוטטות ברחובות מדריד בחום של יוני היו מתישים ביותר, במיוחד בעבורי, בלילה ההוא גם נדדה שנת המלך. חיותה נתנה בי שני סימנים: הרשיתי לה לשאת את התרמיל גם כשהיה ריק והסכמתי לשבת ברכבת גם כשהיה רק מקום אחד.

פלאסה דל סול

לפיכך היום, לראשונה בטיול, היה יום של האטת המרוץ. הסתובבנו בשכונה, ונסענו העירה לככר העיר (מיור) ולכיכר השמש (פלאסה דל סול) ולרחובות שבינהם

ואפילו הגענו לשני שערים שאחד מהם נחשב לשער הכי יפה במדריד ואולי בספרד. חזרנו מוקדם ואחרי מקלחת בתא החלל (זרמים של מים מגיחים מכל רוחות השמים) בדירתו של חסוס. הלכנו לישון

22.6.19, שבת. מדריד, אוטובוס תיירים, ארמון המלך**


חיותה: ביום שבת פתחנו בסביליה באוטובוס תיירים, כחודשים לא ראינו אוטובוס מבפנים והיום אנחנו מקנחים במדריד באוטובוס תיירים. (תמורת 20 יורו ניתן לבלות בו גם בהפסקות יום שלם עד עשר בלילה.) סיבוב מלא עם האוטובוס נמשך כשעה וחצי ואחר כך החלטנו לרדת בפלאסה אספנייה, כל הכיכר בשיפוצים ולא רואים כלום,

הכניסה לארמון

אז צעדנו כעשר דקות לארמון המלך. טיילנו בגינה שלא כל כך מרשימה ושם ניסו לכייס את יורם ולא הצליחו. אנשים ששאלנו אמרו שאין כניסה לארמון. קבלנו את הדין והתחלנו לחזור, בדרך מצאנו לנו גספאצ'ו ליורם ובירה לי. הדרך חזרה מקיפה את הארמון ולהפתעתנו אנחנו רואים שהכניסה הראשית לארמון היא מהצד השני של המבנה והיא פתוחה.. התור לכניסה נמשך ברחבת הכניסה שמצידה השני הקתדרלה יפיפייה וסגורה.

על מדרגות הקתדרלה בצל, יושבים הרבה תיירים צעירים. נגן רחוב מנעים להם את הישיבה. עמדנו בתור. אין הנחה לקשישים רק לתושבי אירופה, כך נאלצנו לשלם מחיר מלא. הארמון נבנה על בסיס אלקאזר מורי. שימש מגורי המלך עד 1931 ועדיין משמש למפגשים מדיניים חשובים. אנחנו ראינו רק עשרים חדרים מתוך 3418 חדריו. כל חדר מאופיין אחרת. בארמון אוספים כלי נשק, פורצלן, שעונים, רהיטים וכלי כסף. כלי קשת מסוג סטרדיוואריוס. רחבת חצר גדולה עם חומה המקיפה אותה ממנה נשקף הנוף האין סופי של מדריד ואחריה עד האופק. הארמון עשיר מאד ומרשים. מלך ספרד גר בארמון אחר במדריד. יצאנו קצת מאוכזבים, למרות העושר לא היה אופי למראות. יורם כעס. פתאום ראינו את אוטובוס התיירים עוצר מול כניסת הארמון מהרנו אליו וגילינו שהוא כאילו במסלול קצת שונה מהקודם עליו היינו.

לא שבענו מלראות את הבניינים של מדריד והמשכנו אתו עוד סיבוב נוסף של כשעה ההדרכה נשמעה אחרת.

החלטנו שהפעם נאכל בשכונה שלנו וחזרנו במטרו, השעה כמעט שמונה בערב. בבית המרקחת קנינו מגנזיום. הרוקח מספר לנו שהיה שלש פעמים בישראל לבקר את אבא שלו שהוזמן ע"י המחלקה הכימית באוניברסיטת בן גוריון. הוא המליץ על מסעדה באזור. היה טעים, קבלנו קנקן יין למרות שבקשנו שתי כוסות, יורם קבל קוצ'ניו, נראה כמו פולקע של עוף. יום ארוך מאד.

יורם: זה סיפור על מלכי ספרד האחרונים למרות שאני מתחיל אותו בפריז, פיקאסו ולואיס בוניואל. כשנה לפני שנסענו לספרד טיילנו בדורדון שבצרפת וקינחנו בפריז והפרטים מצויים בבלוג אחר שלי שראשיתו בדורדון וסופו בפריז שבאתר הבלוגים של למטייל. בפריז הלכנו, איך לא, למוזיאון פיקאסו. שם בקומה השניה הוקרן סרט דוקומנטרי מ- 1933. הסרט הדוקומנטרי היחיד שביים בוניואל. שמו Las Hurdes בעברית " אדמה ללא לחם". הסרט מתעד כפר עני בגבול ספרד פורטוגל. אני מזכיר – 1933. עוצמות העליבות, המצוקה, העוני המחפיר, חוסר התכלית והיאוש לא ראינו במשכנות עוני בעולם, לא בשכונות הכי נוראיות בעזה או במצריים, או בהודו. אין דבר כזה. אולי יש בספרות המתארת חרפת רעב בימי הביניים. באותם השנים בונה משפחת המלכות הספרדית את אוספיה: כינורות סטרדיווריוס, כלי פורצלן, רהיטים עתיקים וגם שעונים (המלך מאוד אוהב שעונים- זאת ראינו גם באל אסקוריאל), - מעשי ידי טובעים בים ואתם מנגנים בסטרדיווריוס.

יורם: פייסבוק: מצד אחד צילומי אוכל הם כמו ציור המקטרת של מגריט. כלומר מקטרת זה לא. אין בהם טעם, מרקם, ריח, הם אינם חמים או קרים. מצד שני כמו שאומר בני רן. אתה רוצה להכיר תרבות של עם זר לך למסעדות עממיות, לשוק האוכל ולמרכול. עד היום התאפקתי לא רע, אבל לקראת הסוף מתחילים הסיכומים. קנה המידה שלי הוא מה חדש אני מביא לארץ, למטבח שלי. (פאייה, דיונונים בדיו ותמנון הם בתפריט שלי כבר שנים רבות).

בגדול אני מביא שמן זית, עגבניות טריות מרוסקות ומסוננות. בקטן אני אכין גספצ'ו, או סאלמניחו, טוסטים ספוגים בשמן זית ומכוסים ברסק עגבניות, סטייקים לבנים שהושרו כמה ימים בשמן זית, מיגאס (תחפשו בגוגל) וכריכים מחצי בגט ובתוכם שמן זית. חמון וגבינה עיזים או גבינה אחרת בעלת אופי וכמובן פלחי עגבניה, זנב שור מבושל היטב בפיתה שנצרבה בגריל, גמבה בסגנון אנטי פסטי בכל תבשיל. ובטח שכחתי משהו לסיום אני מבקש לצטט את משפטו הנפלא של חברי ארלה שמי הי"ד : אוכל הוא מזונו של האדם

23.6.2019 יום ראשון מדריד, שוק יום ראשון, פלאסה מיור, פרדה

פרטים קטנים: טוב שיש בעלי גוף שנושאים את המגדל

יורם, פייסבוק: במדריד יש שנים וחצי מליון תושבים ושנים וחצי מיליון תיירים. ביום ראשון כולם פורצים לרחובות. חיותה אמרה: כל מדריד בשוק של יום ראשון, אחר כך אמרה כולם בפלסה מיור, ובסוף החליטה שכולם בפלסה דל סול. כך או כך ההרכב המוסיקלי להלן משך הרבה קונים מהדוכנים בשוק. בצדק

https://youtu.be/N2sWUejeTUo

חיותה: התחלנו ליד הבית עם התופרת הסינית שסדרה את המכפלת של יורם למכנסיים החדשים וגם תיקנה את הרצועה של התרמיל. משם לשוק יום ראשון, ענק, צפוף מלא אנשים והרבה קניות והרבה נגנים בהרכבים שונים.

פרטים קטנים: ציורי הקירות בכיכר מיור לא היו מתקבלים באהדה יתרה בבני ברק למשל

המשכנו משם לפלאסה מיור שהיא חיה ותוססת. ארוחת צהרים בפלאסה עם כל האווירה המהנה והמחיר ההולם וחזרה לדירה. יורם עסוק כבר בתכנונים ואריזות. הוחלט להשאיר את הציור הנפלא של שנינו לחאזוס.

פרטים קטנים: יצאנו מכיכר מיור, ראינו את הגברת וידענו בלי לקרוא שזו מסעדה מכסיקנית.

24.6.2019 יום שני מדריד, קרבנשל – BARAJAS – תל אביב

יורם: אחרי ששה ימים במדריד בדירה המטורפת של ישוע שאימא שלו קוראת לו צ'וצ'ו, עברנו היום למלון בבאראחאס, עיירה ליד שדה התעופה כי מחר לפני תשע בבוקר אנחנו טסים הביתה . הבוקר עשינו קניות אחרונות במרכול השכונתי ונהג של אובר הביא אותנו למלון של רשת אמריקאית שמתוקתק לנוסעים כמונו שבאים ללילה אחד. חיותה לא אוכלת במסעדות של בתי מלון אז נכנסנו לבר טאפס מקומי בו אחיו של הברמן צורח על חבריו , זוג בעלי גוף כבני ארבעים מתמזמזים על יד הבר. חיותה הזמינה ג'ין וטוניק שהיו חצי בחצי ואני כוס יין אדום ועוד אחת . הטאפס של חיותה היה נקניקיות תוצרת בית ואני שתי מנות של מולים בחומץ ושמן זית.

פרטים קטנים: מרפסות מצויירות ליד פלאסה מיור

זו הקדמה לסיפור של ישוע כלומר חסוס. בעל הדירה שעונד מגן דוד על חזהו והוא על-פי כרטיס הביקור שלו רב מלצרים ועל פי דבריו הוא בטלר בין השאר של מלך ספרד. משך חודשיים היו לנו בעלי דירות שונים ומשונים. חלק מהם בכלל לא פגשנו אבל חלק גרו לידנו והיה להם סיפור לספר. זוג אנגלים שהגרו לספרד, זוג צרפתים שבחרו לגור במערה, מהנדסת דרכים שנשאה לכפרי בעל אחוזה וסוסים, גננת שהפכה את הגן המושבת לדירה, צעירה אם לשלושה ילדים שבעלה קיבל שבץ ולא מדבר ולא מתפקד ועוד כהנה וכהנה, אבל ישוע היה יוצא דופן גם בסיפור הזה. הוא גר עם חתול בדירה עמוסה של אספן מושבע. כשיש לו אורחים הוא לוקח את החתול ומשאיר הכל לזרים גמורים, כלומר - לנו. החל בארונות מלאים בחפציו האישיים, באוספים מסוגים שונים, כולל מיני מכשירים חשמליים מוזרים במטבח, וכלה במקרר מלא משקאות, יינות, מיני מאכל ופירות, " יש במקרר יין אדום טוב שאני ממליץ לכם עליו" ביום האחרון הוא בא להיפרד להתעקש להוריד לנו את המזוודות מהקומה השנייה למונית והסביר לנהג שהוא מתבקש להכניס את המזוודות ללובי של המלון. התנשקנו כדרך הספרדים ונפרדנו. ב-abnb הוא נחשב כסופרהוסט , לפי ההמלצות (אנחנו תמיד בודקים) הוא נקי מאוד וכיו"ב .

חיותה: חסוס בא להיפרד מאתנו וסוחב את כל המזוודות ומחכה עד בוא המונית, מתנשק כמיטב המסורת וחוזר לביתו. טיסה הביתה

תם ונשלם

פייסבוק: חזרנו. ירדתי למרכול והפירות והירקות אמרו לי: במחירים שלנו מוטב והייתם נשארים בספרד. אז בשביל שנדע מה קורה אצלנו להלן כמה דוגמאות מספרד: מישמישים, אפרסקים, אגסים - יורו וחצי לקילו (6 שקלים בערך), בננות - יורו לקילו, דובדבנים - שניים וחצי יורו לקילו. כוס בירה או יין בבר או מסעדה - שני יורו. אם מקבלים גם טאפס - שלושה עד חמישה יורו, כוס קפה לסוגיו - יורו עד שניים, כמעט כל הגבינות הנפלאות כולל גבינות עיזים - בין שמונה לחמש עשרה יורו, מארז של 12 גביעי מעדני חלב - בין יורו ליורו וחצי, במרכול, יין ריוחה משני יורו ומעלה לבקבוק לפי הסוג, באגט - יורו או פחות תלוי בשעה, ארוחה של ארבע מנות וכוס יין בתפריט היום במסעדות בין תשע לחמש עשרה יורו. דירות מצויידות airbnb בחמישים עד שבעים יורו לילה.

.