הבוקר התחיל בקפה חם ליד חלון גדול שמביט אל הרחוב הראשי של העיר הקטנה בה אני שוהה בימים אלה בדרום גרמניה. עוד לפני שהספקתי להוציא את המחשב מהתיק עבר מולי זוג מקומי עם הכלב שלהם וברקע נשמעו פעמוני כנסייה. יש משהו מאוד גרמני ברגעים האלה. סדר. דיוק. הכל מתנהל כאילו לפי לוח זמנים נוקשה שלא סוטים ממנו. אני מתיישב ליד שולחן עץ ומתחיל יום עבודה חדש כנווד דיגיטלי.
אני עובד על פרויקט עם צוות שמפוזר בחמש מדינות שונות. השיחות עוברות דרך המסך אך אני מרגיש קרוב יותר מאי פעם לאנשים האלה. אולי כי הנדודים הופכים אותך ליותר פתוח. אני לומד להקשיב אחרת, להבין מבטאים, לזהות ניואנסים. העבודה מרגישה לפעמים כמו גשר שמחבר בין עולמות רחוקים, ואני יושב כאן בגרמניה ומתפקד כנקודת החיבור ביניהם.
אחר הצהריים יצאתי לטייל לאורך הנהר. השמש חצתה את השמיים והטמפרטורות היו נעימות להפליא. ילדים רצו על הדשא, זוגות שכבו על שמיכות וזקנים שיחקו שחמט על ספסלים. תוך כדי הליכה פגשתי צעיר סורי שישב על ספסל עם מחשב נייד. התחלנו לדבר והוא סיפר שהוא למד הנדסה בעיר חאלב לפני שברח. הוא סיפר כמה קשה היה לו להתקבל כאן בחברה המקומית, כמה ביורוקרטיה וכמה עיניים חשדניות ננעצות בו. ישבתי לידו והקשבתי.
באותו ערב פגשתי באכסניה שתי בחורות מאוקראינה. הן הגיעו לכאן לפני שנה וקיבלו סיוע מהמדינה כמעט מיד. הן מצאו עבודה זמנית, זכו לחדר מסובסד ואפילו קיבלו שיעורי גרמנית בחינם. תוך כמה חודשים הצליחו להתאקלם באופן סביר. שמעתי את ההבדלים בסיפורים שלהם לעומת זה של הצעיר הסורי וישר חשבתי כמה החוויות שלהם מציירות מציאות שונה לגמרי.
כנווד אני רגיל להיות הזר. תמיד להיכנס למקומות חדשים, ללמוד את החוקים המקומיים, להרגיש על בשרי את תחושת השייכות שנבנית לאט לאט. אבל מה שלי הוא בחירה ולחלק מהפליטים היא גזירה. כשאני פותח מחשב בבית קפה אני יודע שמחר אוכל להמשיך הלאה. כשהם פותחים מחשב הם מחפשים עוגן, קרקע יציבה שאולי סוף סוף תעניק להם שקט.
אני מנסה להבין את הפערים. גרמניה נפתחה מאוד לפליטים מאוקראינה, אולי כי הם נתפסים קרובים יותר מבחינה תרבותית, אולי כי המלחמה שלהם קרובה לגבול. לעומת זאת, רבים מהפליטים מהמזרח התיכון מתמודדים עם חומות של חשדנות, עיכובים וחוסר סבלנות. זהו שיעור חברתי שאני מקבל תוך כדי מסע. לא מתיאוריה ולא מעיתונים אלא ממפגשים אמיתיים על ספסלים ועל שולחנות אכסניה.
בערב התיישבתי לכתוב את הדוח השבועי ללקוחות שלי. במסמך אחד אני מתאר התקדמות בפרויקט טכנולוגי ובמקביל במוחי מסתחררות מחשבות על אנשים שנאלצים להילחם על הזכות לעבוד בכלל. אני מרגיש לפעמים שזכיתי בפריבילגיה לא הוגנת. יש לי דרכון שמאפשר לי לנוע יחסית בחופשיות, יכולת להתפרנס מרחוק וכישורים שמקבלים ביקוש. מנגד אני פוגש אנשים מוכשרים לא פחות שמבזבזים שנים יקרות של חייהם על טפסים, ראיונות לא מוצלחים ומאבקים להוכיח שהם ראויים.
כשהשמש שקעה הלכתי שוב לנהר. הפעם ישבתי לבד והקשבתי לשקט. מסביבי נשמעו קולות שיחה בגרמנית, רוסית וערבית. תחושת ערבוב התרבויות הייתה מוחשית. חשבתי לעצמי שאולי גרמניה היא סוג של מיקרוקוסמוס של העולם כולו. מקום בו נבחנים גבולות הסבלנות, הנכונות להכיל את האחר, ההעדפות הלא תמיד מוסברות בין קבוצה אחת לאחרת.
אני לא יודע אם התשובות שלי ברורות. אולי אין תשובות פשוטות. מה שאני כן יודע זה שכל מסע שלי לא נמדד רק בנופים שראיתי או בעבודות שסיימתי אלא גם במפגשים האלה, במחשבות שמחלחלות בי כשאני פוגש אנשים שהחיים שלהם שזורים בכאב ובתקווה.
החיים כנווד דיגיטלי הם שילוב של חופש ועומס. מצד אחד אני שולט בזמן שלי, בוחר מאיפה לעבוד, מגלה תרבויות חדשות. מצד שני החופש הזה חושף אותי לשאלות שלא תמיד נוח לשאול. לפעמים אני מתגעגע לבית יציב, למיטה קבועה ולשגרה. ואז אני פוגש אנשים שלא בחרו לנדוד אבל מצאו את עצמם חסרי בית ונטולי יציבות. פתאום הגעגוע שלי מקבל פרופורציות אחרות.
בלילה חזרתי לאכסניה, התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. אני מרגיש שהוא חשוב. כי הנדודים שלי לא רק מרחיבים את אופקיי אלא גם מעמתים אותי עם מציאות אנושית שאני לא יכול להתעלם ממנה. מחר אחזור שוב למסך, לקוד ולשיחות הווידאו. אבל היום אני הולך לישון עם מחשבות על הפליטים האוקראינים והסורים, הצעיר הסורי, הבחורות מאוקראינה, ועל הדרך שבה מדינות מתמודדות עם האחר.
בסופו של דבר אני נזכר שבכל מקום שאני מגיע אליו יש אנשים שמחפשים שייכות. זה לא משנה אם אתה נווד שבחר בדרך או פליט שנדחק אליה. כולנו מחפשים בית. לפעמים הבית הוא מקום. לפעמים הבית הוא תחושה. ואני ממשיך במסע הזה, מחפש ומוצא חלקי בית בכל פגישה, בכל שיחה, בכל נוף חדש שנפתח לפניי.