אגם יאק לאום
מקומי אדיב, חבוש קסדה כחולה, בעל טוסטוס מיושן תוצרת דאלים - קוריאה, הציע להסיע אותי לאגם יאק לאום. אגם שנוצר, כך אומרים, בלועו של הר געש. ביציאה המזרחית של העיר באן לוג על הדרך המובילה לוויטנאם , פונים ימינה ועולים על דרך אספלט זרועת מהמורות. הדרך מסתיימת בחנייה שגרם מדרגות יורד ממנה אל האגם. דוכני בגדים ואוכל ומקדש מקומי קטן מקבלים את פני המבקרים. תיירים לא ראיתי כאן אבל מקומיים כן. מבעד לעצים נשקף אגם עגלגל שמימיו זכים. מוזיקה מקומית בקעה מרדיו שהונח על רצפת המקדש. הרבה מקומיים החלו להגיע. הם פרשו מחצלות על רחבת המקדש ווהתענגו על סעודה שהביאו. אני החלטתי להקיף את האגם בדרך מנותבת. 5 קמ של דרך להערכתי. השביל נפתח לפרקים לנוף האגם באמצעות רמפות עץ שנחו על המים. חלפתי על פניו של מה שהיה פעם מוזיאון לתולדות האגם. אבל הוא היה סגור. ככל שאתה מרחיק לצעוד השביל נעשה סבוך ולא מטופל. הפועלים המטפלים באחזקת השמורה, נראה שהם אינם מרחיקים עד לכאן. כשסיימתי את ההקפה, קהל רב גדש את רחבת המקדש וחלק מהילדים עטו עליהם תלבושות של ילידים שבטיים שחיו פעם באיזור. אחת מהחנויות מלבישה את המעונינים, תמורת תשלום וצלם מקומי מנציח אותם. משם נסעתי עמ הנהג האדיב לכפר מקומי השוכן 7 קמ צפונית לבאן לוג. השלטונות בנו צריפים גדולים מעל לכפר. הצריפים היו מחולקים לחדרים שבהם התגוררו משפחות מעוטות יכולת. שני מחזות משכו את עיניי. האחד היה בקומת העמודים של אחד הצריפים, ישבה חבורת גברים ונשים על דרגשי עץ ושיחקה ״בינגו״. על הדרגש לפני המשחקים, היו מונחים לוחות המספרים כשלידם תלולית של אבנים זעירות. על הריצפה ישב מנהל המשחק שגילגל את גלגל המספרים והכריז על המספר שעלה. ואז המשחקים שהיו מרותקים ללוח המספרים שלהם, נטלו אבן מהתלולית והניחו אותה על המספר שעלה . ערימת שטרות נחה על הדרגש המרכזי, זה היה הפדיון של כולם. ומי שכל המספרים שלו עלו בגורל, זכה בערימה. ברוב המקרים הערימה עברה למנהל המשחק. המחזה השני התרחש בספק חנות , ספק בית מרזח מקומי. ישבו בו גברים שצפו בסרט שהוקרן בערוץ הטלוויזיה המקומי ובצד ישבו שתי נשים שעיניהן היו מעורפלות מרוב שתייה. הן רכנו על כד שהיה מלא בשיכר אורז וינקו את השיכר דרך צינורית דקה של במבוק, כל אחת בתורה. הן היו מחוקות לגמריה. שני המחזות העניקו לי תחושה שהכפר הזה הוא כפר של בטלנים. בתוך הפסטורליה הזו הסתובבו הרבה חזירים, מהם ענקיים ואחריהם צעדה עדת חזירונים קטנים. כל חצר מטופלת בשלושה עד חמישה כלבים שנוכחותי לא ערבה עליהם. הייתי צריך להתמודד כל הדרך בגירוש כלבים ששעטו לעברי. בתום הביקור בכפר רכבנו לביתו של הנהג האדיב. הבית שכן על דרך עפר במרחק של 3 קמ מהשוק העירוני. בית לבנים צנוע שהוא בנה במו ידיו. בבית היו באותה עת אשתו, אחותה ואביו של הנהג. האבא נושק ל 90, אבל עדיין עירני. אישתו החביבה של הנהג, שמחה לקראתי. היא רכבה על אופניה כדי להביא קפה עם חלב בשקית פלסטיק וקוביות קרח. כולנו ישבנו על דרגש ולגמנו מהקפה. זה היה היום שהיה.
