מוזיאון אוטו ויידט – הסיפור שלוקח את רשימת שינדלר בהליכה

אשמח אם תקראו את הפוסט הנ"ל, אך לפני כן הודעה חשובה: הפוסט הזה הינו ראשוני ביותר וחסרים בו פרטים רבים. מבצע ההצלה של אוטו ויידט היה מורכב מאוד וכלל שיתוף פעולה עם אנשים רבים. למעשה, האיש הצליח בלב בירת הרייך להקים רשת של הצלה עבור יהודים. בין הפרטים הרבים החסרים כאן, מודגש חסרון הידע שלי על תפקידה של אליס ליכט, לימים ברנר. אליס שימשה כמזכירה של אוטו ויידט, אך הייתה הרבה יותר מכך עבורו. היא הייתה כבת, ושותפה מלאה למבצע ההצלה. אינני יודע עדיין מה היה בדיוק תפקידה במבצע זה, אך ברור לי כי הוא היה מאוד מרכזי. אכתוב פוסט רחב הרבה יותר על הנושא לכשיהיו בידי עוד פרטים ומקווה שזה יהיה בקרוב. שגיא, 29.11.2011 הרייטינג ההיסטורי של מקומות, ארגונים או אנשים, הינו נושא כבד משקל שיכול לפרנס כמה וכמה עבודות דוקטורט. לפנינו סיפור על מוזיאון לא מאוד ידוע המנציח את סיפורו של אוטו ויידט -; גרמני לקוי ראייה שהקים מפעל למטאטאים ומברשות והציל את עובדיו היהודיים ובני משפחותיהם העיוורים ושלא היו עיוורים. מה חסר כאן בכדי להפוך את הסיפור לסיפור גדול? מבצע הצלה הרואי של איש אחד -; יש. חילוץ אישה יהודייה מאושוויץ -; יש. התנגדות למשטר הנאצי, למעשה מפעולות המחתרת היעילות ביותר באותה עת -; יש. ובכל זאת הסיפור לא ידוע. בסוף הפוסט אנחש ניחושים למה. אנו נמצאים במוזיאון אוטו ויידט ברחוב רוזנטלשטראסה 39. תמר גבלינגר, מחברתGablinger Berlin Tours, מספרת: מוזיאון אוטו ויידט עוסק למעשה במבצע הצלה שארגן אדם בשם אוטו ויידט, גרמני לא יהודי, אשר פעל להצלת עובדים בבית מלאכה לעיוורים שבו ייצרו מברשות ומטאטאים. הוא פעל בכל מיני דרכים להצלתם. דמות מרכזית במוזיאון היא אינגה דוייטשקרון, אחת הנשים שאוטו ויידט הציל, אשר כתבה ספרים רבים על אודותיו ופעלה להנצחת שמו ולהכרה בו כחסיד אומות עולם. היא ראתה טוב, אך אוטו הצליח לסדר לה עבודה שם. אוטו ויידט עצמו, אגב, היה ככל הנראה כבד ראייה אשר התהלך עם כלב נחייה. הוא ראה, יחד עם זאת, יותר טוב ממני, יש לציין. אחד מספריה של אינגה דוייטשקרון נקרא "בית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט -; מקום של אנושיות ברייך השלישי". הויטרינה הראשונה עוסקת בתנאי החיים של יהודים בברלין בין 1933 ל1945. הדבר הראשון שרואים פה זה את תעודת הזהות של מרטין דוייטשקרון, אביה של אינגה דוייטשקרון, שאולץ כמו כל היהודים לשאת שם אמצעי "ישראל" לבנים ו"שרה" לבנות. חובה זו הוטלה על היהודים החל מ1.1.1939, והחל מה19.9.1941 חויבו היהודים לשאת על חולצתם טלאי צהוב. ואנו עוברים לחדר שמספר על כמה ממבצעי ההצלה של אוטו ויידט. הדרך הראשונה בה נוקט אוטו ויידט על-מנת להציל יהודים הינה שיחוד אנשי בירוקרטיה נאצית לצורך הגדרת המפעל כעסק חיוני לשעת חירום, מה שמאפשר לו להעסיק יהודים כעובדי כפייה. עובדי כפייה מוגנים בשלב זה משליחה למחנות ריכוז והשמדה. משלוחי יהודי ברלין למחנות הריכוז וההשמדה מתחילים ב18 באוקטובר 1941. המפעל של אוטו ויידט מייצר מברשות לוורמאכט ולמחנות ריכוז והשמדה. לעובדה זו תהיה משמעות בהמשך. המדיניות הנאצית כלפי היהודים מחמירה מאוד בשלהי 1942, וזאת במקביל כמובן לתחילת ההפסדים של גרמניה במלחמה. התעמולה הנאצית טענה מלכתחילה כי היהודים אשמים בפרוץ המלחמה, והנה בלב הרייך, בבירת גרמניה, ישנה קהילה יהודית גדולה. לפתרון הבעיה מגוייס קלווין ברונר שרכש ניסיון בוינה בהכחדת יהדות העיר. ואכן, קצב המשלוחים של יהדות ברלין מואץ מאוד, המשלוחים גדלים בהרבה לכאלף איש בכל פעם והם נעשים ישירות לאושוויץ. רבים מיהודי ברלין נשלחו בתחילה לטרזינשטאט, שהיה גטו ראווה ועל כן כביכול פחות נורא, והיה ניתן לשלוח ממנו גלויות שעברו צנזורה קפדנית. "אקציות המפעלים" בין נובמבר 1942 לפברואר 1943. פשיטות על מפעלים בהם מועסקים יהודים בעבודות כפייה, מעצר המוני של העובדים במפעלים אלה ושליחתם לאושוויץ. חלק מהיהודים מצליחים עם זאת לרדת למחתרת ולהינצל מאקציות אלו. אוטו ויידט, שרקם בינתיים קשרים עם אנשים בגסטפו, מצליח להוציא את אלו מעובדיו שנעצרו מהמעצרים, או שהוא מקבל אזהרה מוקדמת על ביצוע אקציה ומצליח להעלים את עובדיו. אוטו ויידט מתחיל לבנות חללים בתוככי המפעל בכדי לשכן שם את האנשים שיסתיר בבוא העת. בחדר בו אנו נמצאים למשל, הסתיר אוטו ויידט, מאחורי ארון קיר, משפחה בת ארבע נפשות. שמה היה משפחת הורן. מובן מאליו שלחיות ארבע נפשות בתוך חדרון מאחורי ארון זה דבר קשה מנשוא, ואחד משני הילדים מתחיל בלילות להתגנב החוצה מהמחבוא לשאוף אוויר, שם הוא פוגש בחורה. בין השניים נוצר רומן, אבל לבחורה היו תכניות אחרות. היא מפצירה בנער שיעשה לה טובה: עליה למצוא מקום מסתור ללילה, היות והיא יהודייה. הבחור הצעיר, כמו גבר אמיתי, אומר לה: "אל דאגה, אנחנו מסתתרים כאן בבית המלאכה מאחורי הארון ואת מוזמנת להצטרף". העלמה אומרת בחיוך כובש: "הו, אני הולכת להביא את הדברים שלי ובאה". והיא אכן הולכת, אך עם שובה היא מביאה את הגסטפו. לגברת קראו סטלה גולדשלג. כינויה היה "הרעל הבלונדיני". היא נהגה לפתות יהודים שחיו במסתור, לגלות את מקום מחבואם, להסגירם לגסטפו, בידיעתה כמובן שמעשה זה מביא לרציחתם. עיתונאי שלמד איתה באותו בית ספר יהודי, פוגש חברים מהכיתה בפגישת מחזור ושואל אותם מה עלה בגורלה של מלכת הכיתה, סטלה. הם סירבו לענות, אך אט אט נודע לו על כל מעשיה. הוא מאתר אותה ומקיים איתה ראיון בו היא מצדיקה את פשעיה, אך זמן מועט לאחר הראיון היא שולחת יד בנפשה. משפחה נוספת שאוטו ויידט ניסה להציל: גבר עיוור, אישה רואה ושתי בנות. לבחור קוראים אריך פריי. הוא היה בעל מקצוע מאוד רציני, בוודאי ביחס לאדם עיוור בגרמניה. הוא עבד בבנק, אך הנאצים שללו ממנו את רישיון העבודה. הוא מנסה להימלט מגרמניה, אך בכל מקום מסרבים לקבל מהגרים עיוורים, כולל בפלסטינה. "היישוב היהודי אינו זקוק למהגר עיוור", כך פחות או יותר אומרים לו. כשאריך מבין כי לא יוכל להגר עם משפחתו, הוא שולח את בנותיו מחוץ לגרמניה. האחת מגיעה לקיבוץ שובל ואת הבת השנייה הוא שולח בטרנספורט הילדים לאנגליה. אריך עובד אצל אוטו ויידט וכשמתחילות אקציות המפעלים, אף אותו ואת אשתו אליזבת אוטו ויידט מסתיר. באפריל 1944, שנה וחודשיים לאחר אקציית המפעלים, הלשנה מביאה להסגרתם יחד עם עוד 19 איש שהתחבאו באותו מחבוא. ועכשיו, שאלת מיליון המארק: הגסטפו גילו כבר מספר מחבואים שאוטו ויידט מארגן ליהודים, כולל בתוך המפעל שלו. כיצד הוא לא מוצא להורג מיד? לשאלה זו מספר תשובות אפשריות. ראשית, אוטו ויידט רקם קשרי עסקים עם מספיק אנשים מהפקידות הזוטרה בגסטפו בכדי שלא יהיה כדאי להם להסגירו. שנית, אוטו ויידט יכל להשתמש בטענה שהוא עיוור ועל כן לא השגיח בנעשה סביבו. ושלישית, הנאצים לא נהגו בציבור הגרמני בקשיחות שהפעילו כנגד עמים כבושים. הם לא רצו להתסיס את דעת הקהל. רבים מעובדי המפעל נשלחו לטרזינשטאט, ואוטו ויידט מרבה לשלוח להם חבילות אשר עליהן הם עונים לו בגלויות עם מסרים מוצפנים. כך עשתה גם אליס ליכט, לימים ברנר, שהייתה מזכירתו ושותפתו הקרובה למבצעי ההצלה עד למעצרה. אליס נשלחת לטרזינשטאט ומשם לאושוויץ ולאחר מכן לכריסטיאנשטאדט אך אוטו ויידט לא אומר נואש. החלצותה של אליס ליכט ממחנות הריכוז וההשמדה, באמצעות אוטו ויידט, הינה מעשה שניתן להגדירו כלא פחות מהירואי. במהלך כל ימי שהותה בטרזינשטאדט, באושוויץ ובכריסטיאנשטאדט אוטו ויידט לא אומר נואש ועושה את כל אשר לאל ידו להצילה! שכהיא בטרזינשטאדט הם מתכתבים והוא שולח לה חבילות מזון. כשהיא באושוויץ אוטו ויידט מגיע לשם בכדי למכור את מרכולתו לשלטונות מחנה ההשמדה אך הדבר לא מסתייע והוא חוזר לברלין במפח נפש. למרבה המזל, כשאליס מגיעה לכריסטיאנשטאדט אוטו ויידט מצליח לרקום קשרים עם איכר פולני הועבד במפעל בו אליס מועסקת כעובדת כפייה. דרך צינור הקשר הזה מעביר אליה אוטו ויידט מזון, בגדים ואת כל הנחוץ להימלטותה בשעת הכושר.

ואכן שעת הכושר מגיעה כאשר אליס אמורה לצאת בצעדות המוות. באתר "יד ושם" כתובים על אליס הדברים הבאים:

"One of Weidt's most spectacular exploits involved the rescue of a Jewish girl who had been deported to the camps in Poland. Alice Licht and her parents were accommodated at a ";secondary site" of the workshop, ensconced behind a front of brushes and brooms. When the Gestapo, tipped off by a Jewish informer, discovered the hiding place, Licht was deported first to Theresienstadt and from there to Auschwitz and to Christianstadt (a sub-camp of Gross Rosen). According to her testimony, Otto Weidt traveled to the camp to searchfor her. Licht told Yad Vashem that Weidt made plans for her escape, but they did not materialize. When the inmates of Christianstadt were taken on a death march, Licht managed to make her escape and return to Berlin. By that time Weidt's apartment had been destroyed by a boming, but he sheltered her until the end of the war. Alice Licht's parents never returned."

סיפורו של אוטו ויידט מעלה שאלה רצינית: מהי דמות איש המחתרת האידיאלי? אוטו ויידט לא נרתע משימוש בגינונים נאציים, לרבות הקפדה על כתיבת "הייל היטלר" בכל מסמך שלו. מתנגדי משטר אחרים ביצעו פעולות מחאה, ניסו לחבל במאמץ המלחמתי ואילו הוא עסק בהצלה, תוך החלטה ככל הנראה שאת חייו הוא מסכן ומשליך מנגד, ובכך הוא הפך למתנגד משטר נועז ואמיץ. קל יותר להיות מרטיר המבצע פעולת התאבדות הרואית מלהיות לוחם שצריך לשתף פעולה עם האויב. אוטו ויידט החליט ככל הנראה להשליך את חייו מנגד ולהציל את כבוד האדם. לגבי דידי הוא גיבור אמיתי. ועכשיו לשאלה: מדוע דמותו לא קיבלה את הפוקוס לו היא ראוייה בתודעה הישראלית? אוטו ויידט זכה כאמור לאות חסיד אומות העולם. כך כתוב באתר יד ושם על חסידי אומות העולם: "רוב המצילים היו אנשים רגילים. חלקם פעלו מתוך הכרה פוליטית, אידיאולוגית או דתית. אחרים לא היו אידיאליסטים, אלא אנשים פשוטים שגורלו של האחר נגע לליבם. במקרים רבים, הם לא תכננו להפוך למצילים ולא היו מוכנים כלל לרגע בו יצטרכו לקבל החלטה כה מרחיקת לכת. הם היו אנשים רגילים, והאנושיות המובנת מאליה שלהם צריכה לשמש לנו לדוגמה. עד היום, יד ושם הכיר בחסידים מ-44 מדינות ולאומים. מדובר בקבוצה מגוונת: יש בה נוצרים מכל הכנסיות והכתות, מוסלמים, ואנשים חילוניים; גברים ונשים מכל הגילאים; החסידים באים מכל השכבות החברתיות -; משכילים ואיכרים חסרי השכלה, אנשי ציבור לצד אנשים משולי החברה, עירוניים ואיכרים, מכל קצוות אירופה, מכל המקצועות -- מרצים באוניברסיטאות, מורים, רופאים, אנשי כמורה, נזירות, דיפלומטים, פועלים קשיי-יום, משרתים, לוחמי מחתרת, אנשי משטרה, איכרים, דייגים, מנהל גן חיות, בעל קרקס ורבים אחרים. חוקרים ניסו לאפיין את החסידים ולזהות מיהם אלו שסביר יותר שיושיטו את ידם לעזור ליהודים או לאנשים נרדפים. חלקם טוענים שהחסידים הם קבוצה מגוונת של אנשים אשר הדבר היחיד המשותף להם הוא אנושיותם ואומץ הלב אשר הפגינו בכך שעמדו על ערכי המוסר שלהם. סמואל אולינר ופרל אולינר הגדירו אישיות אלטרואיסטית. על ידי השוואה והנגדה בין מצילים לבין עומדים מהצד בזמן השואה, הם הצביעו על כך שמי שבחרו להתערב, התאפיינו בתכונות אופי של אמפתיה ותחושה של חיבור לזולתם. נחמה טק שחקרה מקרי הצלה רבים, מצאה שרבים מבין המצילים היו אינדיבידאוליסטים שהיה בדמותם משהו שהעמיד אותם בשולי החברה. העצמאות שהפגינו אפשרה להם לפעול בניגוד למוסכמות ולאמונות המקובלות. בזמן השואה, מי שעמדו מנגד היוו את הכלל, ואילו החסידים היו היוצאים מן הכלל. אך דווקא המיעוט הזה מלמד אותנו שתמיד קיים במידה זו או אחרת חופש בחירה, גם אם נדרשים אומץ בלתי רגיל כדי לממש אותו. הצלת יהודים לא היתה בלתי אפשרית, אך המחיר יכול היה להיות גבוה מאד, וההחלטה לשלמו אינה מובנת מאליה ודרשה תעצומות נפש גדולות ועצומות." נשאלת השאלה עדיין - מדוע סיפורו של אוטו ויידט לא זכה לפרסום מעבר לאקט הפורמאלי? שתי הנשים שאוטו ויידט הביא להצלתן לא עלו לישראל, אלא לאחר מספר שנים. אליס ברנר, שהייתה קשורה מאוד לאוטו ויידט וודאי לא זנחה אותו בליבה, ביקשה להותיר את מאורעות השואה מאחוריה בכדי שתוכל להמשיך לחיות חיים נורמאליים. ואילו אינגה דויטשקרון הקימה את המוזיאון בברלין, אך לא תרמה להבאת הסיפור לתודעת הציבור בישראל. הרייטינג של אירועים הקשורים בשואה ואישים שנטלו בהם חלק נקבעה בעיקר על-ידי מערכת החינוך הישראלית וכלי התקשורת. סוכנים אלו, כך אני מתרשם, מעדיפים להבליט את סיפוריהם של ניצולי השואה שעלו לארץ ואת סיפורם של אלה מביניהם שהשתייכו לזרם הפוליטי הדומיננטי. אני סבור, כי העובדה שאוטו ויידט היה עיוור, הגם שאינני יודע מה הייתה מידת לקות הראייה שלו, ממסגרת אותו בתודעה הציבורית כאדם עם מוגבלות ולא כעוד אדם שהציל אנשים. יש להצטער כי דמותו של אוטו ויידט עוד טרם נחשפה וישנן שאלות רבות המחכות לפתרון. פרטים על המוזיאון: Museum Blindenwerkstatt Otto Weidt RosenthalerStraße 39 Erster Hof, linker Aufgang 10178 Berlin אתר: www.museum-blindenwerkstatt.de שעות פתיחה: כל יום, בין השעות 10:00-20:00 סגור ב24 בדצמבר