16.5.2019 – האי הירוק

הגיע הזמן שלנו לקחת סוג של אתנחתא מהמסלול הסטנדרטי של טייוואן, לצאת מהערים הגדולות ולפגוש בשיא הטבע.
האי הירוק הוא אי געשי זעיר ויפייפה השוכן במזרח טייוואן (כשעה הפלגה מטאיטונג במעבורת).
האי התברך בהרים שופעים, חופים יפים, שוניות אלמוגים עשירות ומוכר כיעד אידיאלי במיוחד לצלילה ושנירקול.
נאלצנו לוותר על ארוחת הבוקר הכלולה כדי להספיק לתפוס את האוטובוס למעבורת.
 ירדנו מהאוטובוס ולאחר כ5 דקות של הליכה הגענו לנמל.


בתחנת מכירת הכרטיסים היו תלויות על הקיר מפות של איים קטנים נוספים בטייוואן שניתן להגיע אליהם במעבורת.
שעת ההפלגה מתקרבת וזה בדיוק הזמן שלי להחליק בגרון כדור נגד בחילה בהיותי אדם בעל קיבה רגישה.
המעבורת מתמלא לאט לאט, המון נופשים מגיעים היום לאי הירוק.
תפסנו מקום ישיבה במרכז, הנחתי שאולי פחות נרגיש את הגלי הים באזור הזה של המעבורת.
למרבה הפלא נפלנו על יום טוב והים היה דיי שקט.
בשלב מסויים ראיתי נוסעים שקמו מהמושב שלהם בפתאומיות, הסתכלנו שמאלה וזכינו לראות להקת דולפינים שוחה בסמוך למעבורת.
את 2 הלילות הבאים באי הירוק סגרנו בבית הארחה שנקרא Dolphin house הקרוב לנמל.
לאחר כשעה הגענו לאי הירקרק, ירדנו למסוף וחיפשנו נציג מהDolphin house שאמרו שיאספו אותנו מהנמל.
פגשנו את סמי החייכנית שהחזיקה שלט עם לוגו הדולפין של בית הארחה ועליו היה רשום "Reut yefet tzadoc".
בית הדולפין מנוהל על ידי זוג מאוד סימפטי סמי וסם שהעניקו לנו את מלוא תשומת הלב, ולמרות שהם לא דוברי אנגלית הם כבר משופשפים הייטב באפליקציית Google translate.
מצאנו את עצמנו מנהלים שיחה עם הקול הרובוטי של גוגל ומדי פעם בין ההקלדות הקול הרך של סמי מיישר איתנו קו "ok? ok?".
 הדרך הטובה ביותר להתנייד באי הירוק היא באמצעות טוסטוסים שניתן להשכיר בערך בכל מקום מסביב.


התדירות של האוטובוס המקיף את האי מסתכמת בפעם בשחכתי והאי יחסית גדול, לכן כולם משוטטים כאן עם טוסטוסים.
אני מודה שאנחנו הצלחנו להסתדר בלי טוסטוס אבל הכל הודות ליחס המעולה של סמי וסם הנסיכים שהתנדבו להקפיץ אותנו מפעם לפעם.
 החדר שקיבלנו בDolphin house היה נקי ומרווח, נוף לים, אך ללא מעלית ולכן נאלצנו לסחוב את המזוודות במעלה המדרגות.

יחס מעולה מבעלי המקום, קרוב לאתר צלילה ולנמל אבל רחוק מאזור המסעדות,

סך הכל 4.5 פנינים.
פנינו שוב לסמי והתעניינו לגבי סשן צלילה בשונית האלמוגים, היא הרימה טלפון למועדון הצלילה הסמוך וסגרה לנו את הפינה.
"בשעה 14:00 זה בסדר?" Google translate מדבר וסמי מוודא אחריו "ok? Ok?"
 "אם אתם רוצים סם יכול להקפיץ אתכם עכשיו לאזור המסעדות"


"שלוקלוקים חתול! אנחנו מסודרים" אני מצביע לרעות על סניף הבאבל טי האהוב עלינו בטייפה בכיכובה של הפרזנטורית הלו קיטי.
סם הוריד אותנו בסניף 7Eleven הסמוך למספר מסעדות.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו במקום שמגיש נודלס ודאמפלינגס טעימים עם משקה Wintermelon אגדי שגרם לנו לוותר על השלוקלוקים שאחרי.
 עייפות כבדה נפלה עליי פתאום, הרגשתי חלש...כנראה שזו תופעת לוואי מהכדור שלקחתי הבוקר.

סם הגיע לאסוף אותנו חזרה אל בית הארחה, עוד חצי שעה אנחנו אמורים איכשהו לצאת לצלילה.

בשלב הזה הייתי כבר גמור ודי משוכנע שאני ממש לא כשיר כרגע לצלול.
סמי הצליחה לדחוף את הצלילה שלנו בעוד שעה קדימה, בזמן הזה עליתי לנוח בחדר בתקווה להתעורר עם כוחות מחודשים...

 "בוקר טוב!!!"

אני פוקח את עיניי מול החיוך הרחב של רעות ומתחיל להרגיש שהאנרגיות חוזרות אליי "אתה נראה הרבה יותר טוב ממקודם".
סמי הובילה אותנו אל ה-Dive center שניתן גם להשכיר בו ציוד צלילה ושנורקלינג.
בזמן ההמתנה למדריכים הילד החמוד של בעלי העסק סיפק לנו בידור קל.
 העבירו אותנו תדריך קצת מלחיץ על איך לתקשר מתחת למים עם המדריכים ואיך כל הסיפור בעצם מתנהל.

"היום אנחנו נרד לעומק של 10 מטרים" קצת הלחיץ אותנו כל עניין הלחץ מתחת לפני הים ואיך האוזניים שלנו יגיבו לכל הסיפור.
נסענו עם כל הציוד כ100 מטר אל החוף הקרוב, הידקו אותנו ברצועות, משקולות ובלון חמצן ששקל כמעט כמוני, נוסיף לכל היופי הזה את גלי הים ושיהיה לנו בהצלחה.
 שביל בטון סלול מהחוף הביא אותנו עד לנקודה עמוקה יחסית.

בשלב זה כבר כל אחד התפצל עם המדריך שלו.

חבשתי את מסכת הצלילה, צפתי על גבי, עם מבט לשמיים, מנסה להתרגל לנשימות הכבדות.

ברגע אחד עולמי התהפך והשמיים התחלפו בשונית האלמוגים.
 המדריך שחה מעליי והשיט אותי במשך רוב הזמן, לנו אסור היה לשחות.


אני מרים את המבט למעלה ורואה יד מושטת קדימה, שואלת לשלומי.
 שומע את עצמי מתנשם ואת הבועות העולות מין המסכה, אני בעולם אחר, בעולם המים, פלשתי לטריטוריה של יצורי הים, אני סוג של עב"ם במרחב הימי.


 שוב יד מושטת מעליי, מסמנת לי שאנחנו יורדים כעת לעומק.

"יאללה בוא נרד" אני מסמן חזרה והמדריך בתגובה מסמן לי לשחרר לחץ באוזניים.
 אני מפמפם שוב ושוב, מאזן את עור התוף עד הנחיתה בקרקעית.

אנחנו 10 מטרים מתחת למים, נוגעים בקרקעית ומוקפים ביצורי ים.


אני מרים מבטי שוב מעלה, המדריך מניף את זרועותיו מהר בתנועות סיבוביות, זה לא סימן מוסכם או משהו שעברנו עליו בתדריך.
התחלתי לחשוש שאולי משהו יצא מכלל שליטה אבל מסתבר שבסך הכל המדריך ניסה להראות לי איך ניתן לשגר חישוק מתחת לפני הים באמצעות בועות ותנועות ידיים זריזות.
המשכנו לשוטט בקרקעית כשהפעם המצלמה התת ימית בידיי, נשיונל גאוגרפיק – לתשומת ליבכם.
 סלפי עם נימו וממשיכים הלאה, השונית הייתה מדהימה ומגוון הדגים היה עשיר.

מדי פעם עצרנו והמדריך ניסה ללמד אותי שוב ושוב את הטריק עם החישוק.
הוא היה כמו המורה שלי, המאסטר שלי ואני הייתי התלמיד, ממש כמו סון גוקו שלומד לראשונה את טכניקת הקמאהמאה (יותר מדי דרגון בול זי).
 הצליח לי בסוף מה אני אגיד לכם...


במבט למעלה זיהיתי את רעות והמדריך שלה צפים על פני הים.
תם הסשן, הודתי למדריך על החוויה המדהימה.
"מאיפה אתם?” הוא שאל ובתגובה לישראל הוא השיב “אהההה, כמו וונדר וומן, גל גדות”
 רעות הצטרפה אליי "איך היה לך?? לא ירדנו בכלל לקרקעית, האוזניים הרגו אותי, אבל עדיין היה כייף"

מהשיחה שלי איתה השתמע שהמדריך שלה דרך ופגע בשונית בזמן הפעילות, קצת מאכזב לשמוע שככה אנשים שזה המקצוע שלה מתייחסים לשונית.
חזרנו אל מועדון הצלילה שם העבירו לנו את כל התמונות מהפעילות.
פגשנו שוב את סמי ששאלה אם אנחנו רוצים שסם יקפיץ אותנו אל המגדלור שבקצה האי וציינה שנצטרך לחזור משם בכוחות עצמנו (כ50 דקות הליכה), קפצנו על ההזדמנות.
חצינו גן חביב מראה וטיפסנו לקומת הקרקע של המגדלור שם הייתה מרפסת עם תצפית לעבר האוקיינוס.
הקפנו את המגדלור והגענו לרצועת חוף מרוצפת סלעים ונדירה ביופיה.
 מתחת למגדלור מצד החוף הייתה בריכה שהצטברה כתוצאה מהגאות והשפל ובכל כמה רגעים הגיעו עוד ועוד אנשים להשתכשך במיימיה ולהנות מהשקיעה.


קצת הסתבכנו עם הדרך חזרה עד שמצאנו נתיב מסורבל שהעביר אותנו דרך מגורים של תושבי האי.
 בדרך עצרנו במתחם המסעדות לארוחת ערב סבירה ומשם חזרה לבית הדולפין.

.

17.5.2019 – טיול באי הירוק

השמש זרחה והעירה את האי הירוק ליום חדש.
ירדנו לנשנש את ארוחת הבוקר שסמי הכינה עבורנו שכללה הפעם את מלאווח הטייוואני בדומה למה שטעמנו בטאיטונג.
החלטנו להתעורר היום מוקדם יחסית כדי להספיק לטייל קצת לפני שהחום הופך לבלתי נסבל.
התכנון הוא להסתובב קצת באזור צפון מזרח האי שמצאנו להכי אטרקטיבי עבורנו.
 התדירות של האוטובוסים דיי איומה על האי, פעם בשעה/שעתיים יוצא אוטובוס שמקיף את כל האי ויש רק 5 כאלה ביום בסך הכל.
ממש לא אידיאלי, אבל אין לנו הרבה ברירה אלה להתחשב בלוחות הזמנים.
נהג האוטובוס הוריד אותנו בתחנה באמצע שום מקום, היה באזור רק פונדק ומכולת שבה נעזרנו כדי להבין איך להגיע לתחנה הראשונה שלנו - נקודת התצפית בNiutoushan.
 יצאנו לדרך, מתחילים סוף סוף להבין מדוע האי הירוק שרבוי היום מהרגיל קיבל את שמו.


 לאחר כ10 דקות הגענו לנקודת התצפית המדהימה שהזכירה לי קצת נופים מהטיול שלנו באיסלנד.

חזרנו למכולת להתרעננות קצרה במזגן, הטמפרטורות עולות והחום מתחיל קצת לעבור את גבול הטעם הטוב.
היעד הבא שלנו - החומה הסינית הקטנה שנאמר לנו שנמצאת במרחק של כ20 דקות הליכה.
שוב השמש קופחת על ראשינו, צועדים לאורך הכביש, מפעם לפעם טוסטוסים חולפים על פנינו, מדי פעם לטאה שחוצה את הכביש, והחום? ממשיך בשלו.
 עצרנו לייד אגם קטן והצלחנו לקלוט משם את החומה בזוית העין.


המשכנו לטפס במעלה הכביש, 20 דקות חלפו להן כבר מזמן.
"זה נראה שהחבר'ה על הטוסטוסים ממש מבסוטים עלינו שבחרנו לטייל ברגל מסביב לאי" רעות אומרת לי ואני עונה לה "או שהם חושבים שאנחנו לא נורמלים שאנחנו עושים את זה במזג האוויר הנוכחי".
הגענו לחומה וגילינו שבקרוב האוטובוס חזרה יעבור בתחנה הקרובה והבא אחריו רק בעוד שעתיים.
 לאחר התרשמות קצרה מהחומה הסינית ומהנוף הנשקף ממנה החלטנו לסיים את הטיילת להיום ולעלות על האוטובוס הקרוב.


 האוטובוס השלים את העקפה, אנחנו מזהים את סם כבר ממרחק רב עם ההעמידה האופיינית לו כשידיו מאחורי גבו.

"אתם רעבים?" הוא שאל והקפיץ אותנו לארוחת צהריים באזור המסעדות.

מכיוון שאין מבחר גדול החלטנו ללכת על בטוח ושוב אכלנו במסעדה שמגישה נודלס ודאמפלינג מוצלחים ביותר...ועכשיו, איפה השלוקלוקים חתול שלנו?


קינחנו עם הבאבל טי האהוב עלינו (Taro milk tea) וחזרנו לנצל את מה שנשאר מהיום בשביל לשנרקל מעט.
קפצנו למועדון הצלילה והשכרנו מהם את כל הציוד הנדרש.
המוני קבוצות באו לצלול היום והגלים היו קצת מעצבנים, לכן החוויה הייתה פחות מוצלחת הפעם.
לקראת השקיעה יצאנו לסיבוב על המזח, מחר אנחנו נוטשים את האי הירוק וחוזרים למסלול העירוני יותר של טייוואן.
 אין ספק שהאי הירוק עלה על הציפיות.

.

18.5.2019 – צ'ישאנג העיירה הקסומה

יום שבת היום, מעבורת מפוצצת בנופשים פורקת את מטענה באי הירוק וזה בדיוק הזמן שלנו לעזוב.
אכלנו את ארוחת הבוקר באוויר הפתוח בזמן שסמי וסם ניסו להשתלט על הקהל שהגיע ללון בבית הדולפין.
לאחר שהעניינים נרגעו קצת סם לקח אותנו לקנות כרטיסים למעבורת.
זה הזמן להיפרד מבית הדולפין, מסמי וסם ומהאי המדהים הזה עם צביטה קטנה בלב.
"תתפסו את המושבים האחוריים ביותר במרכז המעבורת"
 סמי וסם משחררים לנו טיפ אחרון ומנופפים לשלום.


עלינו על המעבורת בשלב יחסית מאוחר כאשר רוב המקומות הטובים כבר נתפסו, למזלנו גם היום הים היה רגוע.
חזרנו לטאיטונג ומהר מאוד נדחסנו לאחד המיניבוסים שהמתינו בשורה מחוץ לנמל.
היעד הבא שלנו הוא Chishang - עיירה קטנה וקסומה למרגלות ההרים.
האטרקציה הפופולרית ביותר בצ'ישאנג היא טיול אופניים בין שדות האורז, על שבילים המיועדים לרוכבי אופניים בלבד והדובדבן שבקצפת הוא העץ המפורסם באי - Mr. Brown שנמצא שם.
 ירדנו בתחנה המרכזית בטאיטונג והעברנו את זמננו בלכרסם סנקים מה7Eleven עד ליציאת הרכבת.

יצאנו לדרך, מהחלון נשקפים נופים עוצרי נשימה של שדות אורז, הרים ירוקים ושמיים אפרפרים.


ירדנו בצ'ישאנג, גשם התחיל לרדת, עושה רושם שנאלץ לדחות את טיול האופניים למחר.
במרחק יריקה מהתחנת הרכבת נמצא ההוסטל שסגרנו לפני מספר דקות.
Good farming day b&b ועליו יש לי המון מה להגיד, בעיקר דברים רעים.
נתחיל מהיחס של עובדי ההוסטל שכמעט ולא היה קיים – הדבר בא לידי ביטוי בעיקר כשהעבירו אותנו ועוד זוג תדריך קצר (בסינית בלבד) לגבי קוד הכניסה אל ההוסטל.
 החדר היה קטן מדי כדי להכיל אותנו, מוזנח, רמת ניקיון נמוכה, לא אטום מספיק ואין מעלית.

Good farming day b&b מקבל ממני אך ורק פנינה וחצי.
בעצם ההיתרון היחידי שמצאנו בהוסטל מלבד הקרבה לתחנת הרכבת היה זה שממולו הייתה חנות באבל טי, אבל איך נשתה באבל טי אם נגמר לנו הכסף?
יצאנו לסיבוב בעיירה הגשומה במטרה לחפש כספומט בין לאומי.
 אני דיי בטוח שביקרנו בכל סניפי ה-7Eleven/Famly mart למיניהן בעיירה והכספומטים פשוט סירבו לשתף פעולה עד שהבנו ממש במקרה שפשוט עשינו משהו לא נכון בתהליך המשיכה.

זה היה כמו נס, עכשיו אפשר ללכת ולקרוע את העיירה.


 קפצנו לנודלסיה (甘味堂 - 原甘盛堂) שזה עתה נפתחה והזמנו את מנת הבית – מרק נודלס עם בקר.

שולחן ליידנו ישבה משפחה ולא היה אפשר שלא לשים לב לילד הצעיר ששאב את אותו הנודלס בקולות מוגזמים של הנאה.
"וואו, זה כנראה ממש טעים לו" אני אומר לרעות.
מסתבר שהנודלס הזה בדומה לבירה הוא סוג של טעם נרכש כי מה שקרה לאחר מכן זה שהמנה הזאת הפכה למנה העיקרית אהובה עליי בטייוואן.
המשכנו להסתובב בעיירה היפייפיה, חיפשנו את שוק הלילה שלהפתעתנו לא היה פעיל ולאחר מכן קפצנו לסופר מרקט גדול.
 מסתבר שיש אבקה חומה שהטייוואנים מוסיפים אותה בהמון מנות, האבקה הזאת גם הייתה נוכחת בכל ארוחות הבוקר הכלולות בבתי המלון והוגשה בתור מתבל.

אני דיי בטוח שנפגשתי עם אותה אבקה פנים אל פנים באחד המדפים בסופר מרקט ומתוך סקרנות עברתי על הרכיבים...מסתבר שהאבקה הזאת היא תערובת של ירקות כתושים, חזיר ושרימפס - טוב לדעת.
קפצנו לבית הקפה הקרוב להוסטל, הברמן קיבל את פנינו ונתן לנו לטעום ממספר עוגות התה שלהם.
בשלב מסויים נשארנו לבד בבית הקפה וניצלנו את הסיטואציה כדי לברר עם צוות העובדים איפה ניתן להשכיר אופניים ואיך מגיעים למיסטר בראון.
חזרנו לקרטון, מטר על מטר ומזרן כמו בטירונות.
הזוג הסימפטי והמתחשב מהחדר הסמוך הפך את חווית השינה לאתגר, זה היה נורא מעצבן, רציתי לקום ולעצור את הטירוף הזה אבל לא היה לי נעים להעיר את אשתי היפה משנת הנסיכות שלה.
 ברגע שקלטתי שרעות התעוררה קפצתי מהמיטה בפרץ אנרגיה ופתחתי את הדלת "שששששששששששש!!!"

.

19.5.2019 – מצ'ישאנג להוואלין

היום בורכנו במזג אוויר מושלם וזהו זמן מעולה לבקר את מיסטר בראון.

השכרנו אופניים זוגיים בחנות הסמוכה להוסטל וסללנו את דרכנו אל שבילי האופניים הטמונים בין שדות האורז במרחבים הירוקים.

עצרנו בתחנה הראשונה לייד עץ וכינור, ברקע התנגנה לה מוזיקה קלאסית ובצמוד לשביל עמדה מסגרת שתוחמת את הנוף.
 יום ראשון היום, הרבה מטיילים פקדו את שבילי האופניים ולכן כל מי שרצה להצטלם לייד המסגרת נדרש להמתין לתורו.


משם המשכנו לרכב אל העץ המפורסם בטייוואן - מיסטר בראון.
רק לפי ההתקהלות הפסיכית וכמויות האופניים שעצרו בשוליי השביל ידענו לאתר את מיקומו של העץ,
 תמונה טובה של הבראון כבר לא נתפוס היום.

המשכנו לחרוש את המרחבים הנפלאים, עצרנו בנקודת תצפית נחמדה ומשם חזרנו לחנות ההשכרה.

היה סופר נחמד למרות ההמולה, אטרקציה מומלצת בחום.
היעד הבא שלנו - העיר הוואלין שממנה ניתן להגיע לאחת מאבני החן של טייוואן ”Taroko National Park”.
 בזמן ההמתנה לרכבת להוואלין התחשק לי לקפוץ לחנות הבאבל טי הסמוכה להוסטל ולנסות טעם חדש של תה קר עם שעועית מתוקה.

כשפניתי אל המוכרת היא שאלה אותי אם התפריט שלהם מספיק מובנת והתייעצה איתי לגבי איך ניתן לייעל אותה יותר.
 חזרתי לתחנה עם המשקה שלמרבה הצער לא עמד בציפיות “אתה והשטויות שלך, אני הולכת להביא באבל טי בטעם Wintermelon” רעות עוזבת את התחנה ולאחר מכן חוזרת עם משקה שנכנס לרשימת הבאבל טי'ז הטעימים ביותר.

בזמן ההמתנה על הרציף הבחנו בעובדים המסורתיים בשדה האורז הסמוך.


 הרכבת שלנו נכנסת לרציף “אני לא מאמינה! זאת הרכבת של הלוו קיטי!” רעות נלהבת כאילו הלו קיטי בכבודה ובעצמה תקבל את פנינו על הקרון.


יצאנו מהתחנת הרכבת בהוואלין והתקדמנו לעבר מקום הלינה שלנו ביומיים הקרובים Rhino hostel שפועל גם כחברה להשכרת רכב.
אחרי ההוסטל הקודם בצ'ישאנג הרגשנו שבא לנו להתפנק בחדר שווה, ומה אני אגיד לכם... הצליח לנו.
 את פנינו קיבלה גברת בשם סאן, סופר ידידותית וזמינה 24/7 לכל שאלה.
החדר שלנו היה מרווח, נקי, שקט ובנוסף הייתה לנו מרפסת עם נוף להרים, עכשיו אנחנו רגועים.
החסרון היחידי בRhino hostel הוא שהוא מרוחק יחסית מהדאון טאון של הווואלין (כחצי שעה הליכה).
 הפעם אני מפרגן ב4.5 פניני טפיוקה.


אחרי שיחה קצרה עם סאן שסייעה לנו לגבי התוכניות שלנו בסביבה יצאנו החוצה לאכול.
רעות ממש התלהבה שמתחת להוסטל שלנו יש Foot massage “אני עוד אבקר שם”.
 אחרי שוטטות קצרה באזור התיישבנו במסעדה עממית על תבשיל אורז מוקפץ עם בשר.

סאן המליצה לנו על שיטוט בחוף היפייפה Qixingtan שהומלץ גם ע”י Lonley planet מה לא נלך?

5 דקות לאחר שסאן הרימה את הטלפון המונית המתינה לנו מחוץ להוסטל, רבע שעה מאוחר יותר כבר ירדנו בחוף.
 יחסית לחוף שהרחצה בו אסורה בילו בו לא מעט מבקרים שהגיעו בשביל לאכול גלידה, לטייל או סתם להתחרדן תחת השמש.

עלינו לנקודת תצפית המשקיפה על החוף הציורי והתקדמנו לכיוון הטיילת.

בטיילת עצרנו בגלידריה וטעמנו לראשונה גלידה בטעם טארו, היה נחמד מאוד.


תפסנו מונית חזרה להוסטל ויצאנו לארוחת ערב בWang Tea House המסעדה הכי פנסית שסעדנו בה עד כה בטייוואן.
 התחשק לי שוב לאכול הוט פוט למרות שבמסעדה כזאת זה כנראה פחות אידיאלי, גם יותר יקר וגם החוויה פחות אותנטית...בכל מקרה היה נחמד.

.

20.5.2019 – פארק טארוקו

והיום בלו"ז - הפארק הלאומי טארוקו.
טארוקו הוא אחד מאתרי הטבע המרשימים והיפים ביותר בטייוואן וחלקו המרכזי הוא נקיק שייש צר שנחצב על ידיד נהר זורם.
הדרך האידיאלית להתנייד בפארק היא באמצעות רכב, אך ניתן גם לנוע בו באמצעות אוטובוס שמקיף את כל הפארק (בערך פעם בשעה).
לפי מה שהבנו בגלל מפולות הסלעים המתחרשות מפעם לפעם בפארק הכביש נפתח בצורה מבוקרת אך ורק פעם בשעה לכמות מוגבלת של זמן.
תפסנו אוטובוס לפארק, בערך כ50 דקות נסיעה מהתחנה הקרובה להוסטל.
הדלת של האוטובוס לא תיפקדה כראוי והנהג היה צריך בכל תחנה להתרומם ממושבו ולדאוג לפתוח ולסגור אותה פיזית, פשוט הזיה.
ירדנו בכניסה לפארק, התוכנית שלנו הייתה לתפוס אוטובוס פנימי לShakadang trail שהומלץ לנו על ידי סאן ומשם להמשיך ליעדים נוספים על פי הצורך, אבל לא לפני שנשב על קפה ועוגה כמובן.
במרכז המבקרים ניתן היה לרכוש קפה מיוחד בטעם דבש אפרסק שמיוצר אך ורק באזור הפארק - לא רע בכלל.
נאמר לנו שלא מעט שבילים סגורים היום בעקבות מפולות סלעים שאירעו לאחרונה, מה שלא משאיר לנו מקום להתבלבל יותר מידי.
האוטובוס הוריד אותנו בכניסה לShakadang trail שם הייתה תצפית ראשונית לעבר קניון השייש הסיני.
 התחלנו את הצעידה בנקיק בסמוך לנהר הטורקיזי, מדי פעם עצרנו להתרשם בנקודות תצפית.

באחת מהן נשקפה בריכה קטנה התחומה באבני שייש ומפלון קטן, כמה רציתי לקפוץ פנימה...


בהמשך הדרך נתקלנו במטיילות גרמניות שהגיעו לטייוואן לא מזמן והחלפנו איתן קצת מידע על הטיול באי.
מאחר והן היו מעוניינות לקחת אתנחתא של בטן גב בהמשך המלצתי להן בחום להגיע לאי הירוק.
הן המליצו לנו לבקר בשוק הלילה של הוואלין - מה שיקרה היום בשלב מאוחר יותר.
פגשנו אותן עוד מספר פעמים בהמשך השביל, פעם אנחנו מצלמים אותן ופעם אחרת הן אותנו.
 המשכנו ללכת לאורך הקניון היפייפה, בין לבין נתקלנו בפרפרים,שפריריות ועכבישים בגודל מפלצתי.


הגיע שלב שהשמיים התערפלו, הנוף היה יפה יותר, אך מצד שני נראה שהגשם בדרכו אלינו, זמן מעולה לפרסס.
 בדרך חזרה נתקלנו ב-2 ישראלים בפעם הראשונה ואחרונה בטייוואן (סה"כ 2 תיירים ישראלים בזמן של שבועיים וחצי באי).


גשם התחיל לרדת ובדיוק בזמן הצלחנו לתפוס אוטובוס עד לתחנה הבאה.
כשהבנו שהגשם לא מתכנן להפסיק בקרוב החלטנו להרים ידיים ושהגיע הזמן לחזור לעיר.
גילינו שהאוטובוס הבא יגיע רק בעוד שעה, נכנסנו לMode של טרמפיסטים ותפסנו את תשומת ליבו של מדריך קבוצת מטיילים שבזה הרגע סיימה את עיניינם בטארוקו.
הסתתרנו מהגשם מתחת לדלת הבגאז' וניסינו לברר אם יש לנו מקום במיניבוס.
"מצטער, אנחנו מלאים" אמר המדריך וניסה להסביר לנו איך להגיע חזרה לתחנת האוטובוסים במרכז המבקרים.
באותו הרגע הבחנתי בזוג צעיר מתקדם לעבר רכבם כ30 מטרים מאיתנו.
פצחתי בספרינט, מנופף בידי לשלום, הבחורה כבר נכנסה לרכב ואת בן זוגה תפסתי 3 צעדים לפני.
נכנסתי מתחת למטריה שלו "היי, יש סיכוי שאתם במקרה יוצאים מהפארק? אנחנו מחפשים טרמפ חזרה למרכז המבקרים"
הבחור היסס לרגע..."אמ האמת שאנחנו מתכננים להמשיך פה קצת, סורי".
חזרתי אל רעות שעדיין שוחחה עם המדריך, לא עברה דקה והבחור עם המטריה הופיע ליידנו הפעם עם בת זוגו.
"אתם יכולים להצטרף אלינו, אנחנו נוריד אתכם במרכז המבקרים"
מושלם! מסתבר שגם הם החליטו בסוף לחתוך מהפארק.
לפני שיצאנו לדרך המדריך של הקבוצה דאג להעמיס אותנו בבקבוקי מים ובננות שנשארו לו מהטיול.
ברכב היה לנו בונדינג טיים עם הזוג הטייוואני שהגיע מטייפה לסוף שבוע ארוך.
סיפרנו להם איפה היינו ומה אכלנו עד כה בטייוואן.
"מה המאכל המומלץ ביותר בטייוואן?" שאלתי אותם.
"הו, יש המון דברים טובים בטייוואן....כדי לכם לנסות את הסטינקי טופו"
אני ורעות הסתכלנו אחד על השני וציחקקנו - אין סיכוי.
"אתם יודעים מה? אם אתם רוצים אנחנו יכולים להקפיץ אתכם כבר לתחנת הרכבת הסמוכה להוואלין, תחנה אחת משם ואתם במרכז"
"נשמע לנו לא פחות ממדהים!"
 הם היו 10 אין מה להגיד.


נפרדנו בסלפי, איש איש לדרכו, תפסנו את הרכבת לתחנה המרכזית ומשם חזרנו להוסטל.
"היי! איך היה בטארוקו??" פגשנו את סאן בדרך לחדר.
 "היה מעולה, לא הספקנו יותר מדי אבל זה עדיף על כלום"

"רוצים לטעום עוגיות ממש טעימות?"
סאן שואלת ופותחת את החבילה שהמתינה על הדלפק.
"זה עוגיות ממולאות בשעועית אדומה".
 העוגיה הייתה לחה, קרירה ולא שיגרתית, הכל נמס בפה וכרגיל - השעועית המתוקה שלהם היא פשוט תענוג לחיך.


העוגיות רק פתחו לנו את התיאבון ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים מסעדה בשעת הסיאסטה כשרוב המסעדות כבר סגורות.
הגשם התחזק, ניתרנו בין השלוליות עם מעילי הגשם עד שהגענו בעזרתו של Google Maps למסעדה מקומית.
ניחוחות של תבשילים מהמטבח הטייואני התפזרו באטמוספירה החמימה, ניחוחות שכבר מוכרים לנו הייטב.
"יודעת מה? בא לי על המרק נודלס כמו שאכלנו בצ'ישאנג" נזכר בילד ששאב את האטריות בקולות של הנאה.
המבול בחוץ לא הותיר לנו הרבה ברירה אלה לבקש מעובדי המסעדה שיזמינו לנו מונית חזרה להוסטל.
לקראת שעת הערב הגשם פסק, סאן הזמינה לנו מונית לאזור הדאון טאון שהיא המליצה עליו בסמוך לשוק הלילה.
 שוק הלילה בהוואלין התגלה כשוק מאוד גדול עם לוק קצת לונה פארקי.


הדוכנים לאט לאט התחילו להיפתח לקהל הרחב.
רעות טעמה גירסא יותר פופולרית של המלאווח המטוגן ממולא בביצה שהתנפצה עליה באחד הביסים הראשונים.
שמתי לב שהרבה אנשים מסתובבים בשוק עם תירס חום, מצטלמים איתו ועפים עליו בקטע הזוי.
הלכתי אחרי העדר ועמדתי בתור כמו ילד טוב, עם מספר ביד בשביל תירס על מקל מקורמל ומתובל ברוטב לא ידוע.
רבע שעה המתנה מול הדלפק, כנראה שמדובר פה במשהו שהוא לא מהעולם הזה.
מאחורי הקלעים ניתן היה להציץ בתהליך הקירמול של התירס ועל המסך רץ בלופ סרט שמסביר עד כמה שזה מדהים.
לצערי לא הצלחתי להתחבר כל כך לטעם, לא הבנתי על מה כל המהומה, איך אפשר להרוס תירס? ולמה זה שווה סלפי?
יצאנו מהשוק לכיוון הרחובות הראשיים בחיפוש אחר הבאבל טי האהוב עלינו.
שוטטנו קצת סביב החנויות והתחלנו לחזור ברגל לכיוון ההוסטל כ25 דקות הליכה.
בדרך תפסנו שוב את משאית הזבל המוזיקלית שהסתובבה לה בין רחובות העיר.
 היום הזה גמור, מחר עוזבים את הוואלין וחוזרים לטייפה.

.

21.5.2019 – חזרה לטייפה

יש לנו עוד לא מעט זמן לצ'אק אווט, אפשר לגמרי להספיק להתפנן על ארוחת בוקר ו-Foot Massage לנסיכה.
ירדנו למטה ושאלנו את סאן איפה אפשר למצוא קפה ומאפייה טובה באזור.
"יש מאפייה ממש מוצלחת במרחק של 10 דקות הליכה, אבל אין להם שמה קפה.
אתם יכולים לקנות שם מאפה ומעבר לכביש יש מקום שתוכלו לשבת בו על קפה"
"זה בסדר שנשב שם עם המאפה מהקונדיטוריה ממול?"
"כן בטח, בואו אני אקפיץ אתכם לשם עם הרכב"
"מה? לא, באמת שלא צריך...אנחנו יכולים להגיע לשם ברגל"
"מה פתאום, למה שתלכו, חכו לי פה, אני מוציאה את הרכב מהחניה ובאה".
יצאנו מהרכב ביחד עם סאן שהחליפה מספר מילים עם עם המוכרת בקפיטריה, קפצנו מעבר לכביש לקנות מאפים וחזרנו לקנות קפה.
בזמן שהזמנו את הקפה הצונן אישה מבוגרת הגיע רכובה על אופניים, נעמדה מאחורינו ומילמלה לעצמה בעודה בוחנת שלט קטן מחוץ לדלפק.
התיישבנו באחד מהשולחנות הפנויים והגברת באה בעקבותינו "אפשר להצטרף אליכם?" היא שאלה בחיוך.
אני פחות הייתי בעיניין ולא ידעתי כל כך איך לאכול את הסיטואציה.
בזמן שהיססתי רעות מתוך נימוס איפשרה לה להצטרף.
"טייוואן - מספר 1, טארוקו - מאוד יפה” היא משבצת מילה אחר מילה ומרכיבה מהם משפט.
"אתם נשואים?...לי - אין בן זוג, אבל אני שמחה" היא אומרת אך לא נראת כל כך שמחה.
"זה הכי חשוב" רעות עונה לה בחיוך חברותי.
"אנחנו חברים לא?” הינהנו בראשנו.
 השיחה איכשהו המשיכה הרבה אחרי שכבר סיימתי לשתות את כוס הקפה ועל צלחת המאפה שלי נותרו רק פירורים בודדים.

נפרדנו לשלום מדמות שכנראה שלא תשכח כל כך מהר והתקדמנו חזרה לכיוון ההוסטל.

סאן ליוותה אותנו אל הFoot Massage הצמוד להוסטל והצליחה להלחיץ את רעות כשאמרה שהטיפול כרוך בכאב.
איכשהו שתיהן הפכו את כל העיניין לבדיחה וזאת בעצם הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה, כשהיא יוצאת החוצה בצחוקה המתגלגל.
כשחזרנו להוסטל לאסוף את מזוודות היא כבר לא הייתה באזור ועל כן שלחנו לה הכרת תודה בוואטסאפ.
עכשיו הגיע הזמן שלנו לחזור לטייפה, העיר התוססת והצבעונית שתהווה לנו בסיס לימים האחרונים בטייוואן.
מצאנו בבוקינג בית מלון שנקרא The Roaders ברובע שימן שמאוד מזכיר את הFinders אשר לנו בו בימים הראשונים שלנו בטייוואן.
לאחר כשעתיים של נסיעה ברכבת נחתנו בתחנה המרכזית בטייפה ועצרנו לאכול צהריים במסעדה קוריאנית Dubu House Breeze שנמצאת באותו מתחם.
הזמנו מלאווח קוריאני (לא התחברנו) ותבשיל עוף עם אורז, היה בסדר ולא מעבר לזה הפעם.
הגענו אל ה-Roaders hotel, אין ספק שיש המון קווי דימיון בין המלון הזה למלון הFinders, בעיקר בלובי.
משחקים כמו מכונת כדורסל, הוקי אוויר, הטלת חיצים ומכונת ארקייד היו זמינים לשוהים במלון.
בנוסף הייתה גם עמדה של שתייה חופשית (היה להם שם Milk tea נדיר), פופקורן מתוק, מנות חמות, וחטיפים.
שאלתי את אחד מעובדי הקבלה אם ישנו קשר כלשהו בין המלון הזה למלון הFinders ומסתבר שבאמת 2 בתי המלון שייכים לאותם בעלים.
השירותיות הייתה טובה, המיקום מושלם, חדר נקי ומסודר, אולי לא אטום מספיק כדי שנשמע מפעם לפעם את שכנינו אבל לא סיפור גדול.
סך הכל 4 פנינים.
 יצאנו החוצה לשוטט קצת בעיר המגניבה הזאת, התגעגנו.


 מצאנו ברובע שימן חנות Action figures ממש מגניבה עם בובות של Marvel, Starwars, דרגון בול ועוד שטויות.

המוכר ניגש אליי והתעניין מהיכן הגענו "הרבה תיירים ישראלים מבקרים בטייפה" הוא אמר לי.


לא רחוק משם עמד דוכן של Mammy Pancake- קינוח פנקייקי ייחודי הממולא במגוון טעמים ומומלץ ע"י מישלן – היה לא רע בכלל.
לאחר מכן המשכנו למקדש לונגשאן הפופולרי שכבר נמצא במרחק הליכה סביר.
 לונגשאן הוא המקדש הראשון בטייוואן ומוגדר כמקדש בודהיסטי.

הוא משמש כיום לתפילות למעל 160 אלים שונים והדבר ניכר בעומס המבקרים בו.

אחרי שהתרשמנו וספגנו קצת מהאווירה העברנו את מה שנשאר מהיום בשווקי הלילה באזור המקדש ולבסוף חזרנו למלון לסשן כדורסל לפני השינה.

.

22.5.2019 – אגם אלף האיים

ירדנו אל הלובי ופתחנו את הבוקר בסופגניות, Milk tea מדהים ועוד טורניר של כדורסל.
התחזית מבשרת על מזג אוויר מעולה, מה שאומר שהגיע הזמן לשלוף מהשרוול את מסלול ההייק האחרון שלנו במסע ואחד המקומות היפים ביותר בטייוואן - אגם אלף האיים "שידינג".
האגם נמצא במרחק של כשעה נסיעה מטייפה ומוקף בגבעות המוקדשות לגידולי תה.
 באזור ישנן מספר מסעדות שניתן להנות בהן מתה מסורתי או מרק נודלס בשמן תה.

שדות התה פזורות כמו זבל על הגבעות והנוף הנשקף - מרהיב ביופיו.


תפסנו את אחת הרכבות עד לתחנה האחרונה שלה ומשם אוטובוס נוסף שהוריד אותנו פחות או יותר בשום מקום.
התכנון היה לעשות את ההייק לגבעה שנקראת Ba gua אך לא באמת היה לנו מושג אם אנחנו בדרך הנכונה כי כמעט ולא היה שילוט.
 ירדנו במורד הכביש ולאחר מספר דקות נחשף בפנינו נוף פנורמי של האגם.


אחרי ירידה של כ20 דקות התחלתי לתהות לעצמי איך נעלה לאחר מכן את כל הדרך חזרה עד לתחנת האוטובוס, מדובר פה בטיפוס לא פשוט בכלל.
בהמשך הכביש חלפנו על פני קבוצה של גננים בשדות התה שבדיוק לקחו להם הפסקת צהריים.
 על פסגת הגבעה מצאנו מסעדה נחמדה והזמנו נודלס בשמן התה האופייני לאזור, לא נפלנו, לפחות הנוף היה יפה.


 "מה זה שם?" רעות מצביעה...הפנתי את מבטי הצידה ואז הבחנתי בו לראשונה בטיול.

עקעק כחול טייוואני - ציפור יפיפייה ממשפחת העורביים ונפוצה אך ורק בטייוואן.
 הייתה להקה של עקעקים כחולים בחצר המסעדה שכל כמה רגעים נסקה מטה לשדות התה.

מספר צעדים מהמסעדה הייתה גישה לנקודת תצפית עם אחד הנופים היפים ביותר שראינו בטייוואן- הרים סינים נעלמים באופק, שכבות של גבעות, עצים, שדות תה ואגם שידינג בתחתית.


 המשכנו להתקדם עם הכביש מטה עד לגובה האגם וחזרנו למסעדה.


תהינו אם יש דרך קלה ומהירה לחזור את כל הדרך חזרה אל תחנת האוטובוס.
השתעשתי קצת ברעיון שבטח כל רגע הגברת שישבה איתנו אתמול בבוקר בהוואלין תגיע רכובה על האופניים שלה ותציע לנו טרמפ בחיוך רחב "אנחנו חברים לא?".
ניסינו לברר אם יש אפשרות להזמין מונית דרך המסעדה ולבסוף התמזל מזלינו לתפוס טרמפ עם מקומית שהסתובבה שם.
ירדנו בתחנת האוטובוס ותפסנו קו שהוריד אותנו לא רחוק מרובע שילין שם אכלנו צהריים במסעדה קוריאנית נחמדה (חיים שלנו מסעדות קוריאניות).
 רעות התלבטה קצת עם המלצר לגבי המנה שלה שטען שהיא קצת פיקנטית.

כשהיא טעמה את המנה והבינה שפיקנטי אצלהם זה חריף מעבר לגבול הטעם הטוב המלצר ניגש אלינו בצחוקו המתגלגל והציע להחליף לה את המנה.
בהמשך היום המשכנו להסתובב ולתור את העיר עם הבאבל טי האהוב עלינו.
בערב יצאנו לשוטט ברחובות המרכזיים של רובע שימן, נהננו ממופע של אמן רחוב מוכשר שרקד והרים לקהל וסגרנו את היום במסעדת הוט פוט מגניבה.
 לא מעט צעירים סעדו במקום, חלקם בין חברים וחלקם יושבים לבד, עם ההוט פוט שלהם, קוראים עיתון או מאזינים למוזיקה.

לא רק האווירה הצעירה הפכה את המקום למגניב, בתוך המסעדה היה סופר מרקט קטן שבו בעצם בוחרים ורוכשים את המוצרים שיהיו לאחר מכן בתוך המרק.

.

23.5.2019 – ארמון המוזיאון הלאומי

היום הוא היום המלא האחרון שלנו בטייוואן.

השאלה "מה עושים היום?" נזרקת לאוויר.
"אני בעד לצאת היום אל הטבע, יש מזג אוויר טוב, אולי ניתן צ'אנס נוסף לפארק יאנגמינסאן?"
"אני פחות בקטע, מעדיפה יום עירוני ורגוע"
"שננסה את מוזיאון הארמון הלאומי?"
אז למוזיאון הארמון הלאומי והמפורסם בטייוואן קיבלנו כרטיסים חינם עוד בשדה התעופה מקתאי פסיפיק וחשבנו שזה זמן מעולה להשתמש בהם, גם יום חמישי היום ובטח לא יהיה מפוצץ, כך חשבתי לעצמי.
 רכבת ואוטובוס לקחו אותנו היישר אל מתחם המוזיאון.

מוזיאון הארמון הלאומי מומלץ ע”י Lonley planet ומכיל את אוסף האומנות הסינית הגדול ביותר בעולם.


המוזיאון היה עשיר במייצגי אומנות אך מפוצץ בקהל מה שפגם מעט בחוויה.
אי אפשר היה שלא לשים לב לטיזרים הפזורים ברחבי המוזיאון של פריט האומנות המנופח והמתעלה מעל כל המייצגים האחרים.
יצירת המופת מככבת גם בכרטיסי הכניסה, בחנות המזכרות, ובכל פינה - הכרוב הסיני הנודע המגולף באבן ירקן, כן, אנחנו מדברים על פיסת כרוב.
 אין ספק שמדובר ביצירת אומנות משובחת אבל זה עדיין לא מסביר את ההתלהמות שהייתה רק סביב היצירה הזאת.


 את רוב הזמן הקדשנו להתרשמות מהציורים שהוצגו בקומות הביניים אך לאחר כשעה איבדנו את הסבלנות והרגשנו שמיצינו את המוזיאון.


הגיע שעת הצהריים ואיתה גם הרעב, התחשק לנו לקפוץ שוב לDin Tai Fung המסעדה האהובה עלינו ביותר בטיול עד כה.
 חזרנו לרובע שימן והעברנו את הזמן בקצת שופינג, מנופיי בובות ובאבל טי.

בערב מצאנו מקום קטן שמוכר באנים צמחוניים וממש טעימים עם רוטב חריף.

מחר המסע מגיע לקיצו.

.

24.5.2019 – יום אחרון

יום אחרון בטייוואן זוהי גולת הכותרת, אורזים את המזוודות בפעם האחרונה ומשאירים אותם בשמירת החפצים של המלון.
קפצנו לקונדיטוריה הצמודה למלון הFinders שבה אכלנו את ארוחת הבוקר הראשונה בטייוואן, אך הפעם הכל הרגיש קצת אחרת.
היום המסע מגיע לסיומו ופתאום נזכרנו שלא פגשנו עדיין פנים אל פנים את טייפה 101 – גורד השחקים המפורסם והגבוהה בעיר המתנשא לגובה של 509 מטרים.
הביניין בעל 101 קומות ונחשב בין השנים 2004-2010 לגבוהה בעולם.
 הרכבת התחתית הורידה אותנו בדיוק בתחתית הביניין, משם יצאנו לסיבוב קצר בקניון שנמצא בקומות התחתונות של ה101 ולאחר מכן קפצנו לגשש לגבי אחת האטרקציות המפורסמות בעיר- העלייה לקומה האחרונה בבניין המשקיפה על כל טייפה הקסומה.


 המחיר בעיני היה יקר מדי עבור התמורה, תור ארוך השתרך מעבר למעלית, מדובר בחצי שעה המתנה...כמובן שוויתרנו על התענוג.

יום אחרון בטייוואן, הגיע הזמן להיפרד מכל הדברים שהכי אהבנו בטייפה ועל כן סימנו בGoogle maps את המסעדה האהובה עלינו Din Tai Fung כיעד הבא.

בעיקרון ישנו סניף של המסעדה ממש מתחת ל101, אך בגלל שהוא זכה במישלן והביקוש גבוהה יש להזמין מקומות מראש.

לכן הלכנו לסניף אחר של המסעדה שנמצא כ10 דקות הליכה משם.


ישבנו על 3 מנות עיקריות וקינוח - סה”כ 55 ש”ח, ואנחנו מדברים על מסעדה שסניף אחר שלה זכה במישלן כן?
שוטטנו קצת בקניון וחיפשנו בסופר מרקט חטיפים ושטויות לארוז לארץ שיזכירו לנו את הטעמים של טייוואן.
רעות קטפה ביצי קינדר לאחיינים שלנו "אתם לא קצת גדולים לביצי הפתעה?" עוברת אורח פנתה אלינו.
"חחח, זה לא בשבילנו "רעות ענתה לה.
"כן ברוררר...בטח זה בשביל ילדים ממש ממש גדולים" היא אמרה בחיוך כשהיא מביטה בנו מחזיקים בשלל.
חזרנו דרך הרכבת התחתית לרובע שימן ובילינו בו את הרגעים האחרונים שלנו בטיוואן, מיותר לציין - עם שלוקלוקים וטפיוקה.
העצב הזה שמלווה אותך בסוף כל טיול הוא הטעם שנשאר לך בפה כל הדרך חזרה הבייתה.
עצב של פרידה, מרגישים שמשהו חסר ואת הגעגוע עוד בטרם נפרדת לשלום מהשגרה היומיומית שהתרגלת אליה שתתחלף ממש בקרוב.
עצב טוב שסך הכל קפץ לביקור ומנסה לומר לי שהייתה לנו כאן חוויה מטורפת.

טייוואן, “איליה פורומוזה” - האי היפה, ללא צל של ספק הפתיעה בגדול, שיחקה אותה.
אוכל טוב, תרבות עתיקה, מדינה עשירה באופי ויופי מהפנט, המזרח במיטבו.
 ועכשיו כמיטב המסורת - קליפ סיכום לכל החוויה המטמטמת הזאת.

נתראה בטיול הבא.