2.6.2018 – שיינינג פלטה

אתמול בערב הייתה לנו ישיבת חתך מהארוכות ביותר.
המזג אויר מבשר חדשות טובות אבל אין פסגה רלוונטית מהלו"ז.
אגם Bachalap עוד סגור ועושה רושם שגם המסלול המצופה ממנלישן לקליינה.
רעות מצאה באינטרנט יעד סמוך לאינטרלאקן העונה לשם Schynige Platte.
נופים מרהיבים, נגני נשיפה מסורתיים ורכבת פתוחה, נשמע מבטיח.
השארנו את הרכב בביטנברג ולקחנו אוטובוס לאינטרלאקן ומשם לעיירה הסמוכה Wilderswil.
בתחנת המידע של הרכבת התייעצנו לגבי מסלולי הליכה בשיינינג פלטה ועל הדרך ביררנו אם יש סיכוי שהמסלול ממנלישן לקליינה שיידינג נפתח כבר למטיילים.
"אני לא רואה שהוא סגור" אומרת המוכרת בדלפק, "סוף סוף!".
יצאנו מהתחנה וקלטנו שהיא מכרה לנו בטעות כרטיסים ללאוטרברונן, הרכבת יוצאת בעוד 5 דקות ועכשיו כבר יש תור בדלפק הכרטיסים.
אחת העובדות ברכבת עזרה לנו לעקוף את התור ולהחליף מהר כרטיסים לפני צאת הרכבת.
בין 40 ל50 דקות נסיעה במעלה ההר ברכבת פתוחה בת 125 שנה.
 לרגעים ניתן היה לראות את אינטרלאקן בין אגם תון לברינץ' ואת ההרים הכבירים מסביב.

מולי ישב גבר בשנות ה80 לחייו שהחליט לצאת לטרק היום בהרים ולא הפסיק לחייך כל הנסיעה, עף על החיים.
הגענו, את פנינו קיבלו נגני הנשיפה המסורתיים בעודם מנגנים על הגבעה.
 ככה מתחילים מסלול הליכה! אבל לא לפני...שוקו חם!(היה ממש קר כשהגענו).


לפני תחילת מסלול נקודות צילום ממוסגרות לחובבי הסלפי, משקוף עם פעמונים וגן בוטני.
חלק מהמסלולים היו סגורים, אנחנו בחרנו במסלול מעגלי שלקח לנו בין שעה וחצי לשעתיים.
קצת אחרי תחילת המסלול הבחנו במסעדה מגניבה על צוק עם מרפסת המשקיפה על הנוף.
 בפסגה ההליכה היא בנוף פנורמי פתוח לרווחה כשמצד אחד רואים את אינטרלאקן ושני האגמים ומצד השני את כל העמק.

מאמצע המסלול היו מספר הליכות קצרות על משטחי שלג ולקראת הסוף שמענו להקה מקומית מהדהדת בנעימות בין ההרים.
הגענו חזרה לתחנת הרכבת וראינו אותם בלבוש מסורתי.
הם עלו איתנו לרכבת והנעימו את זמנינו בשירה בהמתנה לצאת הרכבת.
המסלול בשיינינג פלטה היה מעולה ואחד הטובים בטיול - מומלץ ביותר.
כשירדנו מהרכבת קלטנו את הנגנים מהפסגה מחכים איתנו לאוטובוס עם כלי הנשיפה הגדולים שלהם.
פייר, אני דימיינתי שהם חיים על הגבעה וכל בוקר הם יוצאים החוצה לניגון מסורתי, איפה האותנטיות?
ירדנו באינטרלאקן והלכנו לאכול צהריים באחד מהסופרים ששם המחירים יותר מוזלים.
כמו חדר אוכל גדול, יש מטוגנים, סלטים ובשר, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
לא יודע כל כך מה חשבנו לעצמנו שהזמנו המבורגר במקום כזה.
ביקשנו מהגריל מן שישים לנו 2 על האש, הוא פתח קופסא מהמקפיא והוציא 2 קציצות לבנות, מזכיר קצת לוף ובטוח לא נראה מבטיח.
הבחור נראה מאוד ממורמר מעבודתו, ביקשתי ממנו שלא ישים לי חרדל בלחמניה ולאחר מכן עצרנו אותו כשהוא אחז ברצועות של בייקון והתכוון להניח אותם על הלחמניה בלי לשאול.
הוא נתן לנו פרצוף כזה של מה באתם לשגע אותי היום וזרק את העגבניות והחמוצים ובזלזול על הלחמניה.
חוויה קולינרית זאת לא הייתה, כנראה שהיינו צריכים לבחור אחרת.
לאחר מכן ישבנו בבית קפה חמוד Confiseria Tea - Room המכין עוגות בייתיות בעבודת יד.
 הזמנו קפה ועוגת טרפלס לא מהעולם הזה.


בדרך חזרה לאוטובוס נתקלנו בדלפק אטרקציות של רחיפה וביררתי על הדאון שמאוד רציתי לעשות.
מסתבר שבגלל שזה קיים רק ב3 מדינות בעולם (ברזיל, ניו זילנד ושוויץ) זה נורא נורא יקר ונאלצתי לוותר על התענוג.
 חזרנו לדירה בביטנברג ומתחת לדלת פרנזיסקה השאירה לנו לוח שנה עם תמונות שהיא צילמה בשוויץ "קחו אתכם הבייתה שתהיה לכם מזכרת מתוקה מהביקור בשוויץ", חמודה אמיתית.

3.6.2018 – איסלטוולד ומפלי גיסבך

התקשרנו בבוקר למרכז התיירות כדי לוודא שוב שהמסלול ממנלישן לקליינה שיידינג אכן נפתח.
לא סמכתי כל כך על הבחורה מהדלפק אתמול שהרגישה לא מאופסת ובצדק כי דיווחו לנו שהמסלול עדיין סגור.
היום הוא יום גשום, כך לפחות מדווח מזג האוויר וזה הזמן לשלוף את המסלול מהעיירה Iseltwald למפלי גיסבך שלא מצריך עליה לשום פסגה.
נסיעה של 45 מובילה אותנו לאיסלטוולד שנמצאת על שפת אגם ברינץ'.
 עיירה ממש חמודה, בתי מלון, מסעדות ובתי קפה הכל בסמוך לאגם.


המסלול מתחיל לאורך טיילת האגם עד שנתקלים בצומת דרכים.
מצד ימין עליה למסלול אופניים והולכי רגל לגיסבך ומצד שמאל דרך רגלית לגיסבך.
הייתה לי תחושה לגבי הדרך העולה כי ראיתי הולכי רגל מגיעים משם אבל עשו לעצמכם טובה וקחו את הדרך השמאלית להולכי הרגל בלבד.
במסלול האופניים אין ממש מה לראות וההליכה יותר קשה.
הלכנו לאיבוד קצת באמצע הדרך וסך הכל לקח לנו כמעט שעתיים להגיע למפלים.
מפלי גיסבך נשפכים בכמה שלבים אל אגם ברינץ' וניתן להיכנס מאחוריי אחד מהם.
לאחר התרעננות קלה מאחורי המפל ירדנו למסעדת המלון הסמוכה למפל לפי ההמלצות של החבר'ה פה בלמטייל.
 המסעדה הייתה מלאה עד 0 מקום אבל מסתבר שיש גם קיוסק עם שולחנות פיקניק מול המפל המרהיב, מה לא נכרסם איזה פיצה? נכרסם…


אחרי שנחנו מול המפל עלה הרעיון אולי לחזור לאיסלטוולד בשייט.
ירדנו לתחנת העגינה שם התבשר לנו שהספינה תגיע רק בעוד שעה ולכן החלטנו לחזור ברגל.
הפעם לקחנו את המסלול השני ללא רוכבי האופניים שהיה יחסית מישורי והרבה יותר מעניין מהמסלול בהלוך.
בפעם הראשונה בטיול שאנחנו מסיימים מסלול במקום הראשון על הפודיום, במקום השני - השעון השוויצרי המורה על מסלול של שעה וחצי כשאנחנו סיימנו אותו רבע שעה לפני הזמן.
 חזרנו לאיסלטוולד, אל הרכב שלנו, עייפים מהחיים אך מרוצים.

4.6.2018 – יום של נסיכים ונסיכות בתון

נותרנו עם יום אחד בלבד באיזור האלפים הברניים.
גם היום גשם וזה הוא זמן טוב לעוד יום עירוני של נסיכים ונסיכות כאשר הפעם העיר תון על הפרק.
שוב משאירים את הרכב מאחור, יורדים באינטרלאקן ומשם רכבת לתון.
לאחר חצי שעה ברכבת ירדנו במרכז העיר ולא הבנו כל כך איפה נחתנו.
ציפיתי לעיר בסגנון של לוצרן אבל תון נראת קצת פחות תיירותית.
 חצינו את הגשר מעל הנהר והגענו לרחוב עם שרשור של מסעדות ובתי קפה.


נכנסנו למתחם Coop city הגדול ויצאנו עם שקית ענקית של מתנות לאחיינים.
אחרי שהסתובבנו קצת בעיר עצרנו לאכול צהריים במסעדה איטלקית Primavera.
 חונקי כמרים ברוטב קארי עם אננס – מנה מעניינת.


הגענו לסוג של מיצוי והחלטנו שהגיע הזמן לחזור לתחנה.
“רגע, זאת הרכבת שלנו לאינטרלאקן?” שואלים את הבחור מהדוכן שמשיב בחיוב.
רצנו לכיוון הרכבת, רעות הספיקה להיכנס ומיד אחרי הדלתות ניתרקו לי בפנים.
מחפש את הכפתור או הידית שיפתחו לי את הדלת אבל מסתבר שאין חיה כזאת.
היא מסתכלת עליי מבעד לחלון ואני מחזיר לה מבט של חוסר עונים.
הרכבת מתחילה לנוע ורעות נעלמת לי מהפריים, קצת נסערת ולא יודעת מה לעשות.
ברגע אני מוצא את עצמי עומד מול פסי הרכבת עם שקית המתנות הענקית לפניי ואני חושב לעצמי, הסים המקומי בטלפון שלי, הכרטיסים לרכבת אצלי, כל הכסף אצלי ורעות? נשאבה אל השממה.
מה נשמע עם הסיטואציה?
מסתובב לכיוון הבחור השוויצרי שעזר לנו.
"אתם ביחד?"
"כן, זאת הייתה אשתי שמה ברכבת, לא הספקתי לעלות.
אתה יודע מתי הרכבת הבאה?"
הוא בודק בטלפון שלו.
"הרכבת הבאה לאינטרלאקן היא בעוד שעה."
אויי לא...מעיף מבט לעבר דוכן הגלידה ומתחיל לחשוב איך להעביר את השעה הקרובה.
"רגע, יש לך גם רכבת בעוד 20 דקות לעיר שפיץ ושם אתה צריך להחליף מהר רכבת לאינטרלאקן".
שלחתי לרעות הודעה בוואטסאפ בתקווה שתסתדר ותמצא רשת אלחוטית.
בנתיים העברתי את הזמן עם הבחור הנחמד בתחנה.
" מאיפה אתה? ישראל...אני מכיר רק את הכותל."
"ישראל לא יפה כמו שוויץ אבל האוכל חבל על הזמן"
הוא אמר לי שיש כל כך הרבה מקומות שהוא רוצה לבקר בהם בעולם.
"סע לאיסלנד, הייתי שם וזו מדינה מדהימה."
סיפרתי לו על התאונה שעברנו ושאני חושב שעשינו בחירה לא טובה בזה שהחלטנו להשכיר רכב בשוויץ.
הוא חיזק את דבריי ואמר שיש הרבה כבישים מפותלים בשוויץ ושחייבים להיות סופר עירניים על ההגה.
"אז איפה הייתם בשוויץ עד כה? עליתם לשילטהורן? ממש מגניב שם".
"לא, אבל היינו ביוגפראו המקביל, הציפיות היו גבוהות, כולם בישראל מדברים על המקום הזה ומתארים אותו כשיא הטיול כשהוא ממש לא והמחיר בטוח לא מוצדק".
רעות הצליחה ליצור איתי קשר וכתבה שהיא ירדה בתחנת הביניים שפיץ ושנפגש שם.
"הרכבת שלך הגיעה" אומר הבחור ואנחנו נפרדים כידידים.
ירדתי בשפיץ, איתרתי את רעות וקפצנו מהר על הרכבת שכבר חיכתה ברציף הסמוך.
מחר התכנון שלנו היה לרדת לאיזור צ'רמט ולבלות שם את היומיים הקרובים.
המסלול המתוכנן ל- Lac de moiry סגור עדיין אך יש מסלול נוסף שממש רציתי לעשות לאגם ריפל שאמור להיות פתוח כל השנה (לפי אתר האינטרנט).
קפצנו לתחנת מידע באינטרלאקן לוודא זאת ומסתבר שגם הוא סגור מה שהופך את הנסיעה הארוכה לצ'רמט כמיותרת מבחינתנו.
דיברנו עם בעלת הדירה שהיינו אמורים ללון בה בעיירה סאס פי בדרום והיא הסכימה לבטל את השהות.
החלטנו להשאר באיזור האלפים הברניים ביומיים הקרובים וללון במקום שנראה לנו הכי אסטרטגי- לאוטרברונן.
 יותר מאוחר סגרנו 2 לילות ב- Hotel Schutzen שכולל ארוחת בוקר והיה המלון היחידי באיזור שהיה זמין במחיר איכשו סביר.

5.6.2018 – הדרך הרומנטית לקליינה שיידינג

היום הוא יום עצוב.
הגיע הזמן להפרד מהדירה המושלמת ששהינו בה ב10 לילות האחרונים, מתקפלים ונוסעים ללאוטרברונן.
 השארנו את הרכב בחניון של המלון שנמצא ממש על המדרחוב בעיירה ויצאנו להתחיל את היום.


אז מה עושים היום בעצם?
בוא נראה מה יש לתחנת המידע להציע לנו, אחרי הכל גם היום צפוי מזג אויר טוב למדיי.
אמרתי לעובד בקבלה שממש רציתי לעלות למנלישן ולעשות את מסלול 33 לקליינה שיידנג.
מסתבר שיש מסלול חלופי שנפתח לפני מספר ימים, המכונה The romantic way שגם מגיע לקליינה שיידינג פשוט בדרך יותר תלולה וארוכה, "יאללה פסדר".
 עלינו לעיירה Wengen המשקיפה על לאוטרברונן ועמק 72 המפלים ומשם לקחנו רכבל למנלישן.


לפני שהתחלנו את המסלול השארתי את רעות למטה וקפצתי לנקודת התצפית שם חיכה לי נוף פנורמי שחבל על הזמן.
תייר שנכח במקום דיבר איתי בהתלהבות על ההרים מסביב.
 "אתה רואה שם מבעד לעננים? זה היונגפראו ההר הכי גבוהה בשוויץ" העיניים שלו הבריקו.


חזרתי בחזרה למטה והתחלנו לצעוד למרגלות ההרים המושלגים.
 מסלול דיי מגניב, לא מעט שלג כיסה את המסלול, אגמונים קטנים מופיעים מפעם לפעם והיונגפראו שדואג להשאר ברקע לארוך המסלול.


באיזשהו שלב שמתי לב שמשקפי השמש שלי כבר לא עליי "שיט, מתי ראיתי אותם לאחרונה?"
נזכר שכשהסרתי מעליי את העליונית הנחתי אותם על התיק לרגע וכשאספתי את התיק בחזרה לא שמתי לב אליהם.
"אין מצב שאני מטפס עכשיו חצי שעה למעלה בשביל זה".
עצרנו להפסקת נישנוש על הדשא ושאלנו את העוברים אם הם ראו משקפיים
"לא ראינו משקפיים".
עוד קבוצה הגיעה "משקפיים לבנות?"
"כן ראינו אותם!"
...
"הן נמצאות רחוק מאוד מכאן....כמעט בתחילת המסלול."
קיוויתי שמישהו אולי כן יקטוף את המשקפיים בדרך ויעניק לי אותם.
אין ספק שזה היה סוגר סוף טוב לסיפור שלהם אך לא כך היה.
 לקראת סוף המסלול נתקלנו בצומת דרכים שמאלה לעיירה Alpiglen וימינה לקליינה שיידינג.

משם טיפסנו כ20 דקות לסוף המסלול ועצרנו לאתנחתא של שוקו חם ואפל שטרודל במסעדה הסמוכה לתחנת הרכבת.


חזרנו ללאוטרברונן ברכבת ועשינו צ'אק אין במלון Schutzen.
הגברת בקבלה הייתה ממש נחמדה וסימנה לנו על המפה מסעדות ואטרקציות בלאוטרברונן.
 החדר שלנו היה פיצי, חדר הרחצה והשירותים משותפים עם שאר החדרים במלון, אבל מה שכן היה ממש שווה זה הנוף מהחדר למפל המפורסם בעיירה Staubbach.


יצאנו לאכול במסעדת Oberland של מלון Oberland בהמלצת הגברת מהמלון שהמליצה להזמין מקום כי בדרך כלל המסעדה מלאה.
כנראה השעה הייתה עוד מוקדמת והיה לנו מקום בפנים.
 לאחר ארוחה טעימה ומשביעה המשכנו להסתובב, 6 בערב, הכל סגור בלאוטרברונן מלבד המסעדה ונותרנו עם דודא לקפה.


ניסינו את מזלינו בבר המלון שאנחנו לנים בו אך המטבח כבר היה סגור והגברת הנחמדה מהדלפק אמרה לנו שמכונת הקפה כבר סגורה.
"יודעים מה?" הולכת לחדר האחורי וחוזרת עם קופסאת חלב, "גם לי יש חשק לקפוצ'ינו"
"כמה יעלה לנו?"
"עזבו שטויות" מנפנפת בידה.
 כך מסתיים לו עוד יום, מול מפל Staubbach כל אחד והקפוצ'ינו שלו...מה רע לנו בחיים.

6.6.2018 – יום רגוע בלאוטרברונן

עוד בוקר על הפתח, לא ישנו טוב, השכנים עשו המון רעש מהחדרים הסמוכים והמיטות לא היו שיא הנוחות.
אז מה בלו"ז?
לרעות בימים האחרונים התחילו כאבים בברך מה שאומר שאין יותר מסלולי הליכה.
ירדנו לחדר האוכל, המבחר לא גדול אבל לא ציפינו לארוחה קונטיננטלית מפוארת.
על המסך בחדר האוכל מצלמות חיות מהפסגות:
יונגפראו בתוך ענן , פירסט בתוך ענן ומנלישן גם כן...אין ספק שמדובר ביום שחור לעליה לפסגות.
יום לבריכה, או למיני גולף? נראה כבר.
המזג אוויר עד כה בטיול היטיב לנו מעל המצופה, חמים, כמעט ולא היו ימי גשם והעננים היו סלחניים.
 הבריכה והמיני גולף עדיין סגורים, מה שהשאיר אותנו אך ורק עם גיחה למפלי Trummelbach.

אני: " אולי זה לא רעיון כל כך טוב, איך הרגל שלך?"

רעות: "עכשיו היא בסדר, אני מוכנה ללכת"
30 דקות הליכה מהעיר מובילה אותנו לשרשרת המפלים החצובים בתוך ההר.
משלמים דמי כניסה וממתינים בתור למעלית.
 ירדנו בקומה 7 והתחלנו לטפס לקומה העשירית לעומק הסלע, כל פעם רואים שלב אחר של המפל הגועש.


כשהתחלנו לרדת בחזרה הכאבים ברגלה של רעות חזרו והתחזקו עד שבקושי הצליחה ללכת. וויתרנו על הירידה הרגלית למטה ותפסנו מעלית ואוטובוס חזרה ללאוטרברונן.
בהשוואה לקניון רוזנלאווי מפלי טרומלבך יותר מרשימים בעיניי, חבל רק שכמות התיירים חסרי הסבלנות פקדה את המקום.
זה הורגש במיוחד כשתיירת נדנדה לי בחוסר סבלנות מוחלט שאני אפנה את מקומי כי היא רוצה לצלם.
התיישבנו בקפה מסעדה שבמדרחוב בשם Flavours ואכלנו המבורגר שמפצה על סוליית הנעל מהסופר מרקט מלפני כמה ימים.
 במסעדה היתה על הקיר מפה של העולם עם סיכות ופתקים שתיירים השאירו מכל העולם.

כמובן שלא נשארנו פראיירים והדבקנו את נס ציונה על המפה.
 לאחר מכן קפצנו לבית קפה שמגיש קפה קר עם הזלפת סירופ שוקולד.


"חם היום, אולי בכל זאת בריכה? או אולי מיני גולף?" "טוב בסדר שיכנעת אותי, בריכה".
 3 דקות הליכה במעלה ההר והגענו לבריכה עם נוף על העיירה ומים שהיו קפואים כקרח.


יותר מאוחר הזמנו מקום במסעדה שהיינו בה אתמול לארוחת ערב.
בזמן הסעודה משום מקום הגיע עדר של פרות וחצה את המדרחוב בניגוני הפעמונים.
 מסיימים את היום עם שוקו חם לפנים ומתחילים לארוז את המזוודה לטיסה חזרה.

6.6.2018 – יום אחרון בשוויץ

הסוף קרב וזהו סוף עצוב לסיפור שלנו.
היום האחרון שלנו בשוויצריה המדהימה.
אחרי ארוחת הבוקר התארגנו לנסיעה של שעתיים וחצי לכיוון ג'נבה שם נעביר את היום שלנו עד הטיסה מחר לפנות בוקר.
אחרי אקשן בלתי פוסק בכבישים וללא עצירות בכלל מגיעים לאיזור השדה ומתברברים קצת בלמצוא את מגרש החניה של Alamo.
רעות ממלא מספר טפסים עקב התאונה שעברנו.
השכן מערב הסעודית פה, "נו איך היה האוטו?"
סיפרנו לו על התאונה ושעשינו ביטוח דרך Rental car ולא דרכם מה שמצריך מאיתנו לעבור תהליך התקשרות עם Rental car כדי לקבל החזר כספי על הנזק – 7000 ש"ח.
"פעם הבאה תעשו ביטוח דרכינו"
"פעם הבאה לא נשכיר רכב" אני עונה לו, לי הספיק.
השארנו את המזוודה בלוקר בשדה, רכשנו כרטיס חופשי יומי בתחבורה הציבורית ויצאנו לקרוע את העיר.
לא התחברנו כל כך לעיר, לי ג'נבה הזכירה קצת את דרום תל אביב.
 הלכנו לאורך הנהר המשקיף על מזרקת הגייזר המפורסמת, שייט קצר וגלידה.


בהמשך היום נכנסנו ל-Manor - מתחם ענק של קניות כדי לחפש לנו משחק קלפים שיעביר לנו את הטריליון שעות המתנה בשדה אל תוך הלילה.
קנינו משחק בשם Uno ממש דומה לטאקי רק פחות שווה.
השעה כבר 10 בערב, השדה מתחיל להתרוקן לאט לאט מבני אנוש.
רק אנחנו נשארנו עם Uno וקופסאת פרינגלס בטורנירים אל תוך הלילה...אה כן, וגם מנקה הודי אכל לנו את הראש ב3 4 לפנות בוקר.

לסיכום:
שוויץ מהממת, נופים מטורללים לגמרי, ימבה מסלולים, אחלה שוקולד, אחלה אנשים, תבואו!
אמנם שוויץ יקרה, אבל על איכות משלמים ומשלמים ביוקר.
 אבל איזה כייף זה חו"ל?!