לאחר טיול של כשבוע בין הכפרים במחוז גוויז'ואו, אנו יוצאים אל עבר Chengyang. שם יש את גשר הרוח והמים הגדול ביותר בסין אשר בנוי כולו בצורה המסורתית מעץ ללא שימוש במסמרים.
כדי להגיע מ Zhaoxing ל Chengyang יש לקחת אוטובוס תחילה ל Sangjiang
האוטובוס יוצא ב 9:00 בבוקר מ- Liping ועובר דרך Zhaoxing ואז ניתן לעלות עליו כאשר נסיעה עולה 40 יואן לאדם, נסיעה של שעתיים על כביש סביר.
פגשנו את האמא והבת שהכרנו יום לפני כן ונסענו יחד לסנגג'יאנג, הן נסענו משם ליאנגשו ואנחנו המשכנו אל עבר צ'ניאנג. מסנגג'יאנג מקומיים כיוונו אותנו אל עבר מיניבוס הנוסע אל צ'נגיאנג.
המיניבוס הוריד אותנו ממש ליד הגשר וא התברר שצריך לשלם דמי כניסה של 60 יואן כדי להכנס לאיזור.
ראינו גסטהאוס ממש ליד הגשר ולאחר שבדקנו ומצאנו שמצב החדר סביר, החלטנו להישאר ללילה. עלות לילה הייתה 60 יואן. מבחינת מראה, הגסטהאוס היה די מרשים, כולו עשוי מעץ - כמו צימרים בצפון הארץ, אך רק מאוחר יותר נבין שזה המקום הקר ביותר בו נישן.
לא היה חימום בחדר פרט לסדין חשמלי אשר נאמר לנו לא לישון איתו כשהוא דלוק, ובין קורות העץ שהרכיבו את קיר החדר היו חריצים שהכניסו קור מטורף פנימה.
נקודת האור הייתה הנוף מהחדר - גשר הרוח ומים.
בעלת המקום הייתה מאוד נחמדה וחייכנית. היא הציעה להכין לנו ארוחת צהריים. ירדנו אל איזור המטבח, שם יש 2 שולחנות קטנים ושרפרפים. ביקשנו שתכין לנו משהו ללא בשר ואורז מאודה. קיבלנו תבשיל חצילים נחמד ביותר, משביע וזול.
בהמלצתה של בעלת המקום יצאנו לטייל בכפר הנמצא ליד הגשר Ma An.
כשהגענו לכפר הלכנו בעקבות מוזיקה אשר הובילה אותנו לכיכר הכפר שם התקיימו ריקודים ושירה מסורתיים. 
לקראת הסוף, הקהל מוזמן להצטרף לריקודים, וגם בעלי רקד :)
סביב הקהל אשר צופה בריקודים הסתובבו זקנות מקומיות אשר מכרו יצירות יד. הן היו מעט מטרידות ונדבקו לאנשים ולא הרפו. כשכבר החלטתי לקנות כמה דברים מהן, גם כי זה היה צבעוני ונחמד וגם כי הן נראו ממש זקנות ומסכנות, פתאום קפצו עלי כל הזקנות וממש בקושי נחלצתי מהן.
לאחר המופע טיילנו בכפר ומשהתחיל לרדת גשם, חיפשנו מחסה. ראינו בית תה קטן ונחמד. שמו של בעל המקום היה A-Lon והוא היה מאוד חברותי וחייכן על אף שלא ממש ידע אנגלית.
הוא ערך טקס תה, ממש טקס, מבחירת העלים לפי בקשתנו ועד להכנה דרך מספר כלים שונים ולבסוף מזיגת התה. כמה דקות אח"כ הצטרף אלינו חבר שלו מהכפר ולאחר מכן עוד שני בחורים, סטודנטים לאמנות שבאו לצייר בכפר היפה וידעו מעט מאוד אנגלית.
בילינו שם כשעתיים מאוד נעימות, בהן הוכן עוד ועוד תה. גם בעלי בשלב מסויים התבקש להכין תה ולמזוג לאחרים.
כשהגיעה העת ללכת בעל המקום התעקש שלא נשלם לו. הרגשנו קצת לא נעים אחרי כל הזמן שישבנו שם אז השארנו לו קצת כסף בכל זאת.
הגשם פסק והתאפשר לנו לטייל קצת בכפר היפה.
בערב חזרנו לגסטהאוס. ירדנו שוב לאכול במרתף ופגשנו בחור איטלקי שהיה שם לבדו והזמנו אותו להצטרף אלינו לארוחת ערב. מאוחר יותר הגיעו גם זוג קוריאנים וישבנו כולנו סביב שולחן קטן והתחממנו מהגחלים שהיו תחת השולחן, וכך גם התחממו החתולים.
היה מאוד קשה לזוז מהחימום ולחזור חזרה לחדר הקפוא.
בבוקר לפני עזיבת המקום, יצאנו לכפר לאכול ארוחת בוקר אשר הייתה יקרה ללא סיבה - 90 יואן והייתה גם ממש לא טעימה.
הדבר ששיעשע אותנו שם היה כשהזמנו קפה עם חלב וקיבלנו שתי כוסות קטנות עם קפה שחור ומר ושתי כוסות גבוהות מלאות בחלב חם עם קשית. הם לא מבינים שהחלב הוא בשביל הקפה??! בכל מקרה חוייבנו על הקפה והחלב בנפרד. לא ממש התחשק לנו להיכנס לזה..
חזרנו לחדר, לקחנו את הציוד שלנו ויצאנו אל הכביש הראשי ליד הגשר, שם תפסנו מיני ואן שנסע חזרה אל Sanjiang. כאשר היעד הבא שלנו הוא Ping An. ניסינו לשאול את הנהג כמה יעלה לשכור אותו עד לפינג אן אך המחיר היה גבוהה מדי.
בסנג'יאנג יש שתי תחנות אוטובוס - מזרחית ומערבית וכמובן שהתחנה אליה הגענו הייתה השניה, מה שאילץ אותנו ללכת ברגל אל התחנה השניה. אני התחלתי להרגיש לא טוב באותו יום.
בסופו של דבר הגענו אל האוטובוס המיוחל - אוטובוס ללונג שנג. משם לקחנו אוטובוס נוסף לפינג אן, האוטובוס היה מלא בבני מיעוטים ובילדים, בד"כ חוויה מעניינת. אבל אני לא הרגשתי טוב וניסיתי לישון אך כל הנסיעה נשים באוטובוס ניסו לשכנע אותנו לבוא לישון אצלן בבית בפינג אן או בכפרים הסמוכים.
הצלחנו להתחמק לאחר נסיעה מתישה של שעתיים. בנסיעה מטפסים כל הזמן עד לפינג אן אשר נמצאת במיקם מאוד גבוה.
כאשר הגענו למקום כבר היה חשוך ובנוסף היה ערפל כבד. לא הזמנו מקום לינה מראש וכך התחלנו לצעוד לתוך הכפר. ההליכה גרמה לי להרגיש ממש רע. לא ראינו כלום והכאב ראש הלך והתחזק.
במזל ראינו גבר בדרך שהציע לנו לישון אצלו בגסטהאוס. לאחר שווידאנו שיש מזגן לחימום בחדר הסכמנו להתלוות אליו.
הגסטהאוס שלו דרש עוד ועוד טיפוס, באותו זמן זה הרגיש טיפוס אינסופי.
התמקמנו בחדר וירדנו לאכול, בעל המקום בישל במיוחד עבורנו ולפי האדים ניתן לראות כמה היה קר.
בבוקר יצאנו לטייל בכפר ומצאנו בית קפה שהשם שלו שיעשע אותנו - mey you cafe, הכוונה בסינית היא - אין קפה.
החלטנו להיכנס ולשתות מיץ תפוחים סחוט טרי שהיה מעולה. התפריט במקום היה גדול עם הרבה מנות מערביות. חזרנו לשם גם לארוחת הצהריים שהייתה לא רעה בכלל.
אל הכפר הגענו על מנת לראות את טראסות האורז המפורסמות שבמקום. לצערנו הראות הייתה מאוד לקוייה בשל עננות מאוד כבדה. רק ביום השני בכפר הצלחנו לראות מעט מהמחזה היפה.
על אף הקור העז שהיה במקום החלטנו לאכול גלידה, פתאום כולם שם אכלו גלידות. ולבעלי האומץ יש גם גלידה בטעם אפונה ותירס.
בבוקר למחרת, עוזבים את טראסות האורז לכיוון יאנגשו. 
בירידה מהכפר לכיוון הכביש פגשנו לראשונה מספר ישראלים, זה היה מעט מרענן לדבר עברית פתאום עם עוד אנשים.
לא ממש ידענו מתי האוטובוס עובר והחלטנו פשוט לצאת מהכפר ולברר.
בעלי שם לב לקבוצה של תיירים מערביים ושאל אותם לאן הם נוסעים ואיך. התברר שהיה להם אוטובוס פרטי וישיר עד לגווילין. לאחר שיחה עם הנהג הוא הסכים שנצטרף לנסיעה בתמורה לתשלום הגיוני.
זה היה אוטובוס משודרג וחצי ריק. ואני שעוד לא הייתי בריאה לחלוטין מאוד שמחתי על הנסיעה הנוחה.
ירדנו בתחנת האוטובוס בגווילין ובדרכנו למודיעין כדי לברר על אוטובוס ליאנגשו נידנד לנו מישהו שניסע דרכו. בהתחלה נפנפנו אותו אך לאחר המון שכנועים, וללא סיבה ברורה הסכמנו ללכת אחריו.
הוא הוביל אותנו לאורך הכביש עד שהגיע אוטובוס אשר נעצר במיוחד בשבילנו, הוא עלה איתנו לאוטובוס ושילמנו לו.
לאחר כמה דקות הבנו שעבדו עלינו. שילמנו יותר מכפול לכל אחד יותר משאר הנוסעים.
מאוד התעצבנתי על הסיפור הזה. התחלתי לריב עם הבחור שמכר לנו את הכרטיסים, האנגלית שלו הייתה מאוד טובה. אך ללא הועיל. הנהג לא היה מוכן לדבר איתנו וכל הנוסעים עשו את עצמם אילמים ולא היו מוכנים להתערב עבורנו.
הרגשנו ממש לבד, כנראה מדובר בתופעה מוכרת שם, של ספסרים אשר מוכרים כרטיסים לאוטובוס במחיר מופקע.
וכך עברה לה הנסיעה כאשר אנו מלאים בתחושה קשה שהצליחו לרמות אותנו.
זו הייתה הפעם היחידה בה רימו אותנו, מה גם שניזהרנו לאחר המקרה.
בפוסט הבא - יאנגשו.
גשר רוח ומים וטראסות אורז
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
