"השנה" יוצאים בחנוכה. כי זה מתי שבן דודי ר' פנוי. אני אוהב לקרוא לו ר' בבלוג שלי כי זה נותן לו מין נופך של איש מוסד לשעבר, כי עכשיו הוא מלמד בתיכון (הוא אכן היה בקבע אבל ב-"סתם" תפקיד, לא משהו סודי) .
וחנוכה נופל בדיוק על הכריסטמס מה שלא נותן תקווה לגבי מחירים. ואז החלטנו שנחזור למאירהופן. מכל מיני סיבות. אבל אחת מהן היא שהתגעגעתי. אני פשוט אוהב את עמק צילר.אל תשאלו למה. נהיה קליק ביננו. משהו שם יושב לי יותר טוב מאשר במקומות אחרים. מכל מיני סיבות ומשום סיבה . והשנה היינו אמורים להיות רק שנינו לאחר שנים של נסיעה עם הבנים השניים של שנינו שלא יכולים להצטרף שלו בצבא, שלי עתודאי ולומד קשה.
שלושה שבועות לפני הנסיעה מסתבר שהחייל יהיה בחופש בחנוכה, לאחר כמה בירורים זריזים מאשרים לו עוד כמה ימי חופשה (כל הכבוד לצה"ל) ואנחנו הופכים לשלישיה..
טיסת אל על נבחרה כי היא יוצאת אחה"צ ור' יספיק עוד ללמד. עם המזל שלי ביום הטיסה פורצת סערת גשמים ורק מההליכה מהדלת לחנייה ומהאוטו לכניסה לתחנת הרכבת אני ספוג מים בנכנסיים ואפילו קצת בנעלים, לכל אורך הנסיעה ברכבת מנתניה לנתב"ג. פעם ראשונה שבירכתי על החום בנתב"ג שעזר לי להתייבש סופית. טיסת אל על יצאה למרבית ההפתעה בזמן ונחתנו בתשע בערב במינכן הקפואה. החייל התלונן שהוא משלשל וחשב שזה בגלל האוכל במטוס. בזמן שהמתנו בתור הוא רץ פעמיים לשירותים. אחרי שקיבלנו את המפתחות הוא הקיא באמצע השדה ככה סתם ואז הבנו שהמצב לא טוב. ערב כריסטמס וחצי העולם סגור בגרמניה. אנחנו יוצאים לדרך. בדרך מצאנו מקום לקנות את הוינייט לאוסטריה וחיכינו עוד 20 דק' לסשן של עוד הקאות ושלשול.... ביציאה מהתלנה הGPS מפנה אותנו לכיוון ימין, אנחנו מחליטים להתעלם ממנו ולהמשיך על האוטוסטרדה אבל מתחילים לחשוש שאולי יש עבודות שם או משהו בעיקר כי הוא מנסה כל הזמן להפנות אותנו לכביש אחר. הפעם החלטנו לסמוך על זה שאנחנו מכירים כבר את הדרך. בכניסה לאוסטריה עוצרים שוב על האוטוסטרדה. המסכן מקיא את נשמתו בקור של מינו 2 מעלות בצידי הדרך וכמעט מתעלף. בשלב זה גיליתי שה GPS (המובנה של האוטו) היה מכוון לנסיעה לא על כבישי אגרה.... ברגע שסידרנו אותו "נחסכו" לנו למעלה מארבעים דק'!!
בבוקר, לאחר מעט שינה קמנו. החולה כבר הפסיק להקיא (לא את השאר) אבל לא היה במצב של לזוז. ר' ואני אכלנו ארוחת בוקר. צנועה מאוד ובסיסית, קצת מבאס אני חייב להודות אבל מצד שני בשביל מה ששילמנו??? והוחלט שנשאיר אותו בחדר, נצא לגלוש בהורברג וניצור עימו קשר בצהריים לראות מה מצבו. זה גם כי בגלל החג ברופא היחיד שהיה אמור להיות זמין באיזור קיבל החל משעה 5 אחה"צ. בית חולים היה ברור שלא צריך.
יום גלישה 1:
ההורברג נמצא במרחק פחות מחמש דק' נסיעה! אין יותר קל"ב מזה. אנחנו מחפשים ולא מוצאים את חנות הציוד (ליד הרכבל) בסוף אני נכנס עם דף ההזמנה המוקדמת לאחת בחנויות ושואל איפה זה. בעלת הבית אומרת כאן!. אנחנו מתחילים עם כל המדידות המעייפות , הפרטים במחשב, אני גומר ראשון ניגש לבדוק משהו ורואה שבעלת הבית מול המחשב מקמטת את המצח ולא מצליחה להבין משהו. שואל אם יש בעיה היא לא ממש מתייחסת. ואז ניגש הבחור השני לעזור לה ומסתבר שהיא טעתה ואנחנו לא בחנות הנכונה.... בתערובת של צחוק ועצבים אנחנו עוברים לחנות הנכונה 100 מ' משם מקבלים ציוד וסוף סוווווף לאחר הקדמה ארוכה עולים להר.
המראה שנגלה לעיננו עצוב. המדרון לאורכו עולה הרכבל חום או ירקרק. איפה המדרונות הנפלאים מלאי השלג שמלווים כל עלייה לאתר סקי ? וכשמגיעים למעלה האתר נראה כמו בשר משויש. הכל חום עם מין פסים לבנים שחוצים אותו.
אבל במפתיע השלג במצב מדהים. אחרי מסלול כחול קצר אנחנו מרגישים מספיק בטוחים לעלות לאדום ואחרי שני אדומים מחליטים לעשות את ה – devi's runהשחור וגומרים אותו בלי בעיות מיוחדות. אין מה לומר, האוסטרים פשוט קוסמים בשלג והמצב הכל כך טוב שלו מאפשר לנו לחזור לטכניקת גלישה במהירות רבה. בהורברג כמעט ולא השתנה כלום פרט לדבר אחד. כל מספרי המסלולים השתנו, לידיעת הוותיקים. את כל היום בילינו בכיף בהורברג משני צידיו כשאנחנו גולשים במהירות רבה מאוד יחסית אלינו ובביטחון רב. המסלולים והרכבלים אותם מסלולים והחרקירי היה סגור משום מה. לידיעת המתחילים – על ההורסרג יש מסלסול כחול נורא נחמד הבעיה היא שהחיבור אליו מהרכבל נעשה דרל גבעונת תלולה , קשה ודי מפחידה לחסרי ניסיון. ראו הוזהרתם.
לא היה עמוס במיוחד, במפתיע ומזג האוויר אפילו חמים לסקי. אזור ה 4 מעלות ומטה. בצהריים תיקשרנו עם החולה שכבר הרגיש יותר טוב והודיע שהעבירו אותו /נו חדר. מסתבר שאנחנו נכנסנו לחדר 2 אבל היה כתוב בפתק קומה 2 (גרמנית, 1.30 בלילה. לך תבין) .... בקיצור חזרנו למציאות של חדר זוגי שהוכנסה אליו מיטת יחיד על ספה נפתחת. מארמון עברנו לצפיפות של אוהל סיירים.
בערב ויתרנו על יין חם וחזרנו לאסוף את החולה המתאושש. הקפצנו אותו לחנות הציוד לקחת ציוד ולחסוך זמן בבוקר המחרת.
ואז, שוב סוג של סאגת איפה ה..... לקח זמן למצוא את מלון אלפינה בו אכלנו ארוחת ערב אבל בסוף הגענו. ה GPS לא מזהה כתובות מדייקות בתוך הכפר לצערנו וכך נסענו לצד אחד של הכפר, ג'יעג'ענו לפה ולשם ובסוף איכשהו נמצאה האבידה. בצד השני של הכפר כמובן.
יום גלישה שני:
בהרכב מלא ובריא יורדים לצילרטל ארינה הנפלאה. 10 דק' נסיעה ואנחנו כבר בכניסה לחניון. סקי פס לחייל החולה ועולים למעלה. למרבית הבאסה החיבור לגרלוש סגור אבל גם ככה בארינה עצמה יש מגוון של מסלולים אדומים נהדרים שיושבים בול על היכולת שלנו כגולשים. מבחינת רמת הגלישה ואורך המסלולים. הבעיה היחידה היא שלמרות מזג האוויר הנעים נושבת רוח חזקה וכשמגיעים לתחילת מסלול תמיד יש רוח מקפיאה. גובה ההר כבר הכל מסתדר.גם פה השלג במצב מצוין והעומס בינוני. אנחנו חורשים את כל האתר "מימין לשמאל" – מכיוון הרכבל הכחול עד לחיבור לגרלוש שם יש מסלול יפיפה (20) עם אגם קפוא באמצע אבל שהעלייה חזרה נעשית בדו מושבי איטי ופתוח . אחרי פעמיים השניים האחרים נשברים כי קר ואנחנו חוזרים לאתר המרכזי. בביקור זה גילינו שנפתח מסלול חדש (מס' 10). שחור כהלכתו, לא פשוט ולא קל אבל מאפשר ירידה בגלישה עד למטה (מנקודת האמצע שפעם הייתה הנקודה התחתונה) בין הרכבל הכחול לאדום.. למי שאוהב כמונו לגמור את היום בגלישה ולא ברכבל אלו חדשות נפלאות. אז עשינו אותו פעמיים. פעם בצהריים ופעם בערב. רצוי לשים לב שממש לקראת הסוף יש פיצול במיקום לא נוח ולא ברור שממנו מגיעים לשתי תחנות האם של הרכבלים. זה ממש לא מסלול למתחילים או בינוניים ברמה נמוכה.
יום גלישה שלישי:
והיום קלטנבך- עוד 5-7 דק' נסיעה אחרי צילרטל ארינה (יש יתרונות ללינה בהיפאך!!). בדרך ל.... ר' שנוהג מפספס את הפנייה שמאלה ואנחנו נאלצים לנסוע עד לפנייה להוכפוגן ולחזור משם. בזבוז מעצבןשל 10-15 ד'. בקלטנבך חונים קצת רחוק מהכניסה בחניון הגדול שבנוי שם ומתמלא מהר מאוד. כך שרצוי להגיע כמה שיותר מוקדם לאתר. גם פה מתחילים את הבוקר בביאוס קל כי אין חיבור להוכפוגן (יש רק שלג דליל דרכו רואים את העשבייה....) אנחנו גולשים קצת בצד על כמה מסלולים אדומים שנמצאים שם. באורך בינוני ומטה. חימום טוב. השחור לא קשה במיוחד וכל תותחי השלג עובדים כך שזה מרגיש כמו סופת שלג אבל עם שמש... נחמד. אחרי כשעה וקצת חותכים למרכז ונופלים למה שקוראים בגל"צ – "פקק באיילון" – האתר עמוס וברכבלים תור של לפחות 20 (ע-ש-ר-י-ם!) דק' לעלות למעלה. אנחנו נשברים ומחליטים לעזוב. גולשים בחזרה למרכז דרך מסלול מאוד יעיל וקל שמסומן באות Z . ואז במסלול השחור על שמו של סטפן אברהרטר (מסלול 1) המסלול די קשה אבל נורא כיפי. מגיעים לתחנת האמצע ועולים שוב למעלה בשביל לעשות אותו עד למטה. טעות רצינית- החלק מהממצע ומטה (המסלול/חלק האדום למעשה) חרוש וממוגל בצורה נוראית וזה הופך לקריעת תחת רצינית. הרגליים עייפות, מאמץ גדול ושום כייף. ולחשוב שכמה ימים לפני הנסיעה קיבלתי התראה על כך שזה המצב. המלצה שלי? לגלוש עד לאמצע ומשם ברכבל.
אנחנו יוצאים לאוטו- חמש דק' נסיעה וחזרנו לצילרטל ארינה. פה המצב הרבה יותר טוב וכייפי. אין עומס, המסלולים כייפים. אנחנו נהנים מחצי היום השני וסוגרים את היום בירידה במסלול 10 השחור. ממש לפני סוף המסלול , בירידה האחרונה (תלולה מאוד וקשה) אני רואה שר' שהיה קצת לפני שכוב על השלג. עד שאני מגיע אליו , עניינן של חצי דקה בערך, כבר התאספו סביבו אנשים כולל אוסטרי שלקח את המגלשיים שלו ורץ לפאב הסמוך להזעיק עזרה (100 מ' מסוף המסלול L ). חמש דק' אח"כ מגיע חובש בריצה, עוד כמה דק' אח" כ מגיע חובש בגלישה ועשר דק' אח" כ מסוק. אפילו שני שוטרים מגיעים לתחקר אותי אם מישהו "נכנס" בו או שהוא נפל לבד. כנראה שזו עבירה פלילית להפיל מישהו ולברוח באוסטריה.
ר' מועלה למסוק ומשם לביה"ח בעירה שוואץ (40 ק"מ בערך מהיפאך- ליד אינסברוק), אנחנו טסים למלון לארוז לו תיק ולהביא את הניירת של הביטוח הרפואי שלו. זה נגמר בחמש (5!!!) צלעות שבורות, הטסה רפואית לארץ חמישה ימים אחרי שאנחנו חזרנו ויותר מחודש היעדרות מהעבודה.
אבל אני חייב לציין לא רק את מהירות הטיפול בו על ההר אלא גם את איכות בית החולים. משהו משהו. אם להפצע, אז שם
יום גלישה רביעי:
נותרנו שניים והיום מחליטים סוף סוף אחרי 3 פעמים באיזור להגיע לקרחון. ההינטרטוקס. לפני כן עוצרים בחנות הסקי להזדכות על הציוד של הפצוע (ללא בעיה- אגב ) ומשם ממשיכים וחוצים את מאירהופן ואחריה בדרך הררית ציורית ויפה מרחק של 17 ק"מ עד שהעמק "נגמר" . פשוט הכביש מגיע למקום מוקף הרים , מין עמק קטן וזהו. שם הקרחון! (עוקבים אחרי השלטים לכיוון ה- TUXXER) מד החום מראה על מינוס 6 ( ומינוס 11-14למעלה ) ואפילו העשב בחניון עליו הולכים קפוא ומחליק.
מה אני אגיד לכם, איזה טיפש אני שלא לחצתי בשנים קודמות על הפרטנרים שלי לבוא. הקרחון פשוט מרהיב. נוף מדהים, מסלולים שחלקם רחבים כמו מגרש כדורגל., אבל גם רוח קרה ומקפיאה. לא לוותר על הקרחון בשום אופן אבל לבוא רק בימים חמימים. וזו הפעם היחידה בסיור כשאנחנו "למעלה" (גובה 3 ק"מ) שמרגישים את חוסר החמצן. אבל שווה, שווה, שווה. מה שכן בניגוד לקרחון ליד צל אם זי בקרחון הזה יש הרבה מסלולים אדומים ולא כל כך הרבה כחולים, לידיעת הגולשים ברמות הנמוכות. אנחנו "עוברים" כל רוב המסלולים ונהנים מאוד מכולם. נורא כיף לעלות עד למעלה ולרדת למרכז (דרך מין "עמק" פשוט מקסים) אלא שאז העלייה בחזרה למעלה קצת מסורבלת ואיטית. לשיקולכם. גם פה סוגרים את היום בגלישה למטה , מגיעים עד לחניון כמעט, ובחניון אני כמעט נופל בגלל הקרח על האדמה. עוד אירוע שקרה לי זה שקפאו לי המים בצינור השלוקר. וזה אחרי שפה בפורום דיברו על זה ואמרתי שלי אף פעם זה לא קרה. אז הנה קרה, והרגשתי כמו דביל. וכתוצאה מכך כנראה שגם התייבשתי קלות ( בדיעבד) מחוסר נוזלים מספיק. אבל עדיין –חוויה מופלאה. "קרחנה בקרחון".
אבל לכל שבת יש מוצאי שבת והדרך חזרה פשוט סיוט. אנחנו ממהרים לבית החולים ונתקעים מאחורי שני אוטובוסים איטיים, וכשאני סוף סוף עוקף אותם (לא פשוט כי הדרך צרה) אני מצליח לנסוע אולי חמש דקות בקצב מהיר ונתקע בפקק פגוש אל פגוש במאירהופן.... פשוט סיוט. אני רואה מהחלון את היכל הנקניקים בצד שמאל אבל לצערי אין רגע להתעכב כי אנחנו בדרך ל-"ביקורחולה". ובבית החולים בשבע סוגרים את המחלקה.
יום גלישה חמישי:
והיום לגרלוש- הפעם הנסיעה די ארוכה ומתפתלת וגם כאן קור עז כשמגיעים אבל האתר שווה את הנסיעה. אנחנו עולים למעלה ומיד גולשים במסלול השחור (36) ומשם לאיזור הקוניגשליטן שפיץ ומעבר לו להוך קרימל במין סוג של מיני סקי ספארי שבו אנחנו גולשים לאן שבא בלי תכנית (אבל אני עם עין אחת על המפה ושניה על השעון ). כל החלק הזה של האתר משופע בהרבה מסלולים אדומים וכחולים והוא פשוטי גן עדן למתחילים/ בינוניים. גם כי האדומים הם מהזן ה "ורדרד". עוד יתרון גדול לחלק של גרלוש- ווייפיי חופשי בכל האתר ולא רק במסעדות. בהמון מקומות יש את סמל הוויפי מה שמאפשר לנו לתקשר הן עם הפצוע הן עם הארץ מדי פעם בלי להצטרך לתכנן ולבדוק איפה יש או אין וויפי. בכל מסעדה או איזור מסחרי אפשר להתחבר לרשת. למודי נסיון אנחנו יורדים חצי שעה יותר מוקדם בגלישה למטה במסלול נחמד אבל שמשני צידיו הכל חום (קצת הזוי, אני מודה) ונוסעים עם בגדי הסקי ישר לבית החולים. בדרך עוצרים בשני מקומות על מנת לקנות קצת מנות וממתקים למסכנים שנשארו בארץ.
י יום גלישה שישי ואחרון:
יום אחרון ואני שוב בהורברג/פנקן- הצעיר בפעם הראשונה. מתחילים באיזור ההורברג עצמו ובירידה של המסלול השחור (ה – devi's run) אני נוכח שהוא קצת קרחי. הקצה שלו , למי שזוכר, הוא קטע קצר מאוד תלול וכשאני נגיע לשם אני מציץ , נזכר במקום שבו בן דודי נפל ) שהיה הרבההההה יותר קשה) ופשוט "מאבד את זה"... אין לי בטחון בשיט ואני גולש אותו כמו מתחיל בסנו פלאו. אבוי לבושה. איזו השפלה! J. משם אנחנו יוצאים לסקי ספרי , עולים ברכבל ה -150 לראש הפנקן ומשם אפשר למעשה לגלוש ברצף עד לאגאלם בשילוב של כמה מסלולים ושביל סקי (ממש לא סיפור- סתם מסלול צר נורא יפה ולא קשה, לא יודע למה הוא זכה לסימון מיוחד). אנחנו עושים כמה מסלולים שם ואז נזכרים מפעם קודמת שהירידה לעיירה היא די גיהינומית. מצטלמים מראש האגאלם עם הקרחון ברקע (מדהים כמה הוא קרוב אווירית ורחוק בנסיעה...). הדרך חזרה יותר מסורבלת וכרוכה בשילוב של 4-6 רכבלים ותכנון מדוייק. אז לא להשאיר את זה לסוף היום כי נורא קל להתברבר. גם אנחנו התברברנו פעם אחת בדיוק כשהיינו צריכים לשירותים בדיוק באיזור שאין בו ואל תדמיינו כמה זה כיף לעלות ברכבל עם שלפוחית מלאה בכל פעם שהוא עובר מעל עמוד ומתחיל לרעוד ולקפוץ. בסיומו של דבר אנחנו מגיעים בחזרה להורברג, נכנסים למסעדה, מתרוקנים, מתמלאים מחדש ועושים את חציו השני של היום באיזור תוך מעבר בין אדומים ובסוף, היום הצעיר "מגהץ" 3-4 פעמים את ה – devi's run כשאני במקביל עושה אדום אחר. לא רציתי להסתכן.
בדרך לבית החולים עוצרים בקניון היפה של שוואץ וקונים ספר לחולה. חוזרים למלון והולכים בפעם האחרונה למסעדה- ארוחה חגיגית וכייפית לקראת השנה החדשה (אין תפריט – ארוחה אחידה ומושקעת לכוווולם).
יום אחרון- קמים בחמש בבוקר- במטבח מחכה לנו לחם עם מוצרים להכנת כריכים לדרך שבעלת הבית הואילה להשאיר לנו בטובה. יוצאים לדרך חזרה שתמיד יותר ארוכה מהדרך הלוך משום מה.... ליד מינכן אנחנו נכנסים לערפל כבד ביותר שגורם לפספוס יציאה. לא נורא, מזל שלקחתי קצת זמן ספייר. מסתבר שאפילו ירד שם קצת שלג (לא כמו בהרים) ומראה העצים הקפואים מקרח בערפל הוא מדהים , לא מהעולם הזה.הטיסה עוברת בשלום (עוד פעם סרט של ג'ק ריצ'ר- תמיד אני רואה אותם בזמן טיסה...) ובארץ אני סוף סוף מזדכה על החייל הצעיר בפני אימו!
הפצוע חזר בהטסה רפואית (מחלקה ראשונה!!!עם כל הפינוקים- מניאק) חמישה ימים אחרינו.
סיכום:
אני פשוט מאוד אוהב את עמק צילר. בשבילי זה האיזור האידיאלי שמתאים לי ככפפה ליד, נו טוב, למגלש. השהב גם מכר השאיל לי נעלי סקי שממש התאימו לי , נעלים ,"קלות" (במשקל וללבישה- הסרה )וגם סוף סוף לא גרמו לי כאבים ברגל (אז קניתי אותן אחר כך...).
מלון- כאמור- 40 יורו ללילה כולל ארוחת בוקר. על ארוחת הערב שילמנו עוד 10. זה היה במלון אלפינה בכפר (3-4 דק' נסיעה מהמלון שלנו שהיה על הכביש הראשי של הכפר).
המלון היה בסדר גמור. ארוחת הבוקר בסיסית על גבול המבאס. חבל קצת. ארוחת הערב לא מדהימה אבל לא היו נפילות מדי פעם היה אפילו "מעניין". טבח יצירתי. מרק קישואים מוקרם למשל עם טעם ברור של קארי. מנת קציצות מסורתית מהאיזור שבמקום רוטב אדום כלשהו הרוטב הזכיר בטעמו סלט מרדומה (אני אהבתי ממולי פחות). בר סלטים אחלה, מנות אחרונות לא הכי יציבות . אבל בשביל מה ששילמנו היה ממש בסדר. במרקים- יום מרק צח (עם תוספת כלשהי – אטריות, שקדי מרק כאלה, חביתיות וכו) יום מרק ירקות מוקרם (יותר טעימים לדעתי). ומבחר של שלוש מנות לבחירה – אחת צמחונית.
סקי פס -244 יורו. דלק כמעט 60 ( כולל 4 נסיעות לבית החולים של כ 80 ק"מ כל אחת)- היה לנו רכב עם מנוע דיזל חסכוני לאללה.
המלון עלה 40יורו ללילה כולל ארוחת בוקר, 10יורו נוספים לערב. לא היה וואו אבל היה בהחלט בסדר. בעלת המלון הייתה סופר נחמדה ועזרה בכל מיני דברים קטנים שהיו קשורים לחטלים והפצועים השנה.
פינוי במסוק 10.000 יורו .ברצינות. וטוב, סתם כתבתי את זה לראות אם אתם עוקבים ולוודא שאתם עושים ביטוח!
