הודו כאן ועכשיו - מרץ 2013

חלום היוגה-טראק בהודו נרקם בראשם של איל שפרוני ונוגה לוזיה לפני מספר חודשים. ברגע שראיתי את הפרסום, ידעתי שזוהי ההזדמנות להגשים חלום שהוא גם שלי! שאלתי את איל "למי המסע מתאים"? והוא ענה שלמי שאוהב לטייל ואוהב לתרגל יוגה. ואילו נוגה שיתפה אותנו באהבתה הגדולה להודו, ובמיוחד לאנשי הכפריים דרי ההימלאיה. מכאן, דרך שני טיולי הכנה בכרמל, המלווים בסיסמה: "חזק באימונים - קל בקרב" , התגבשה לה קבוצה של 17 איש.

מילים: דלית נויהאוז

חלום, חלום עכשיו

תפוס לך ענן

טפס

עלה

התנחל

יד מתחת לעורף

הייה נשר

הייה קשת

הייה כוכב

חלום, חלום עכשיו

מחצית מהגברים בקבוצה שיצאה להודו נקראים גיל. התרגום לגיל ואושר בסנסקריט הוא "אננדה". בית ההארחה בו שהינו בכפר Netala על שפת הגנגס נקרא Anand Ganga, שמחת הגנגא, ולא בכדי. מקרישנה (המכונה 'קרישנה מותק'), החבר של נוגה והבעלים של בית ההארחה, למדנו כי באי המקום שמחים ומודים כל יום על כך שמשכנו של בית הארחה הוא על שפת הגנגס. עפ"י ההינדואיזם נהר הגנגס הוא בעל קדושה מיוחדת ואף נחשב לאלה, ועל כן הוא נקרא "אמא גנגא" (מא-גנגא). מקורו של הנהר בקרחון גנגוטרי בהרי ההימלאיה והוא זורם לאורך למעלה מ- 2,500 ק"מ. כל הודי שואף להגיע לפחות פעם בחייו, רצוי קרוב למותו, לטבילה בנהר הגנגס, כדי לטהר את נשמתו. חוק הקארמה, שעומד בבסיס ההינדואיזם, גורס כי סך כל המעשים הטובים והרעים שעשה האדם בחייו יקבע את אופי חייו הבאים. לכן חשובה כל כך ההיטהרות מחטאים. 

יום שני, 18 במרץ, 2013

המטוס נחת בניו-דלהי בשעות הבוקר. החלפנו כסף ומצאנו את הנציג שהמתין ל- Noga Group, והחל להוביל אותנו אל הרכבים אשר יישאו אותנו להרידוואר ( (Haridwar. לאחר מאמצים מיוחדים להעמיס המזוודות על גגות הרכבים, וכששני כלבי רחוב ידידותיים מקשקשים סביבנו, יצאנו לדרך. סליחה! לא לפני ביקורת הצמיגים של חגית J, דבר שהוכיח עצמו כנדרש, מכיוון שכבר בתחילת הנסיעה התבשרנו על כך שאחד הרכבים נסע על מנת להחליף צמיג. אל דאגה רק את הרזרבי.

נסענו בכבישים בעודנו מנומנמים ועייפים משהו, אך לא יכולנו שלא להשקיף מבעד לחלון ולהתבונן בסרט הנע המלא בהתרחשויות, שאנו היינו חלק ממנו. רכבים שונים עקפו אותנו, אחרים באו ממולנו, לא ברור מי עובר קודם. עקפנו עגלות רתומות לשוורים, פרות, קופים, אנשים, אופניים, אופנועים עליהם רכובות משפחות שלמות, ועד מהרה קלטנו כי בהודו לא זו בלבד שנוהגים עם הגה בצד ימין, אלא שהנהגים מצפצפים ללא הפסקה.

מעניין באיזו מדינה מבקשים בצורה מפורשת לצפור ואף כתוב על הרכבים: Please horn או Blow Horn או כל מסר דומה?

נראה כי בהודו אין הקפדה על כללי נהיגה כלשהם מלבד חוק אחד: הנהג חייב להשתמש בצופר בכל מקרה של עקיפה או סכנה. מכיוון שאחד משני התנאים האלו התקיים כל הזמן, הצפצופים היו מנת חלקנו לאורך כל הדרך, כשש שעות. לכן שימחה אותי נדיבותה של חברת התעופה אשר ציידה אותנו באטמי אוזניים וכיסוי לעיניים. חבל רק שלא זכרתי לקחת אותם איתי....):

לאחר שיצאנו מדלהי זכינו לטעימה ראשונה מהאוכל ההודי. עצרנו במסעדת דרכים בה אכלנו קרפים (דוסה) ממולאים בירקות (Masala Dosa) או בגבינה (Paneer Dosa), נאן (אחד מסוגי הלחם הנפוצים בהודו), מלאי קופטה (כדורי ירקות וגבינה ברוטב עשיר), ודאל (תבשיל המבוסס על עדשים וקטניות). בשעות הצהריים המאוחרים הגענו להרידוואר - אחת מארבע הערים הקדושות ביותר להינדים. התארגנו במלון ונחנו מעט לפני היציאה לטקס הדתי המסורתי, הפוג'ה, המתקיים בהרידוואר מדי ערב.

פירוש השם 'הרידוואר' הוא – "שער השמיים". העיר מהווה מרכז קדום לעלייה לרגל ומושכת אליה מידי יום מאות אנשים הבאים לטבול בנהר הגנגס ולהשתתף בטקסי אש וטהרה. הרידוואר ידועה גם בזכות הכינוס הדתי קומב-מלה המתקיים בה אחת ל-12 שנה. מדובר בפסטיבל אדיר בממדיו, בו מילוני מאמינים הינדיים יורדים לטבול בנהר הגנגס.

אחה"צ יצאנו אל האר-קי-פאירי (Har-Ki-Pairi), מתחם הטקסים המרכזי של הרידוואר, כדי לקחת חלק בתפילת "פוג'ה ארטי" בטקס השכבת הגנגה לישון אל מול פסלו של שיווה העומד. פירוש השם האר-קי-פאירי הוא 'עקבותיו של אלוהים'. לפי המקומיים זו הנקודה בה מתחיל הגנגס, כלומר בוקע מבין הרי ההימלאיה. המאמינים באים לרחוץ במקום כדי להתנקות מחטאיהם, להתקרב לדת, ולהניח על פני המים מנחות לאלים. הגענו בשעות השקיעה, אז הנהר קיבל מצבעה האדום של השמש. המראה היה מיוחד במינו ופסלו של שיווה העומד, זהר בגבו באור יקרות. 

ברגע שחנינו מיד דהרנו אחרי נוגה ממתחם החנייה אל מקום הטקס. בדרך יכולנו לקנות מנחה קטנה לאמא גאנגא תמורת 10 רופי: גביע קטן עשוי עלים מלא בפרחים ונר במרכזו. השתתפנו בחוויה תרבותית מרתקת, שבה הסדרן היחף עם המשרוקית שקיבל את פנינו וכיוון אותנו בעקשנות למקומות ישיבה מסוימים על הארץ, בין המוני הודים, הפך להיות מטיף ומנצח על הטקס.

אני מודה כי לא הבנתי הרבה מהמתרחש בפוג'ה, הילולה של אש ונגינה של תפילות "אום גאנגה", טבילה של אנשים במי הגנגס, ונערות שהסתובבו בינינו וביקשו לצייר לנו טיקה על המצח. שמרנו בינינו על קירבה בעוד ההודים מתבוננים בנו בסקרנות שאינה נופלת מהסקרנות בה אנו התבוננו בהם. בתום הטקס התחברנו במעגל, שילבנו ידיים ושיננו יחד את האום, המציין את המוחלט והאינסופי. ואני מצאתי את הרגע הזה כרגע מכונן. היה זה הערב הראשון ולי היה ברור כי מסענו יצלח, ויחד נלמד להכיר את החדש, השונה, המעניין וליהנות מהלא מוכר לרובנו.

בתום הפוג'ה אחדים מאיתנו חזרו למלון ואחרים נשארו להסתובב בסמטאות הרידוואר. התיישבנו במקום קטן, גרסה מקומית לבית קפה, בו ישבו מקומיים. טעמנו את הסמוסה הראשונה שלנו בהודו, כיס בצק במילוי תפוחי אדמה פיקנטי. בשל קדושתה של העיר הרידוואר לא זו בלבד שלא שוחטים בה פרות קדושות, אלא לא אוכלים בה כלל בשר או ביצים. התושבים ומרבית התיירים מכבדים את קדושת העיר ונהנים מהמטבח הצמחוני. אחרי הסמוסה קינחנו במגוון מתוקים על בסיס קוקוס, שקדים יחד עם כוס צ'אי (תערובת של תה וחלב) או תה שחור.

ואם כבר פתחתי צוהר למטבח ההודי הרי שניתן לומר באופן כללי כי הוא איננו אחיד. הן בשל המרכיבים השונים שיש באזורים השונים והן בשל דתות ואמונות. יתרה מכך, הודו היא בעלת היסטוריה של מפגשי תרבויות. הגיעו אליה סוחרים, מהגרים, פולשים וסתם תיירים וכולם הטביעו את חותמם על המטבח והתרבות ההודיים. אחד המאפיינים הבולטים במטבח ההודי הוא הצמחונות המעוגנת בדתות הבודהיסטית, הג'יינית וההינדית, והיא מייחדת את הודו כבר מהמאה השישית לפני הספירה

לילה טוב ראשון בהודו במלון בהרידוואר, מים חמים זורמים וחדרים צנועים ונקיים.

בבוקר יצאנו מהרידוואר לכיוון רישיקש (Rishikesh). בסה"כ 24 ק"מ אך לפחות שעה נסיעה. ואם אתם שואלים למה, הרי שזה לא בגלל הנהג. נהג המיניבוס שלנו (אחד מהשניים שעמם נסענו) התגלה במהלך היום והדרך כווירטואוז וכמנהיג. שמו גריש, שמשמעו הר (ואנו הלא נטפס במשך היום על הרי ההימלאיה). גריש הוא נהג לעניין, ובכבישים בהודו, בודאי בהרים, אתה חייב להיות נהג מעולה.

בדרכנו בין שתי ערים קדושות אלו, ליווה אותנו תחילה הגנגס, ואח"כ היער, מקדשים, פרות שמשוטטות בחופשיות, נשים לבושות בסארי צבעוני, כורעות וכובסות בנהר או רוחצות כלים, תנועה ערה של אופניים, אופנועים, וריקשות. עצרנו לפני מסילת הברזל על מנת לאפשר לרכבת לעבור, מעמד עצירה משמעותי: גריש דומם מנוע! אח"כ הסתבר לנו שגם עצירה של דקתיים מלווה בכיבוי המנוע ולא בגלל איכות הסביבה כנראה. בכניסה לרישיקש ראינו שורה ארוכה של משאיות גדולות חונות. נוגה הסבירה שבנקודה זו המשאיות הגדולות פורקות סחורה וזו מועברת למשאיות קטנות יותר, אשר תמשכנה בדרכן במעלה כבישי ההימלאיה הצרים והמפותלים.

הגענו לרישיקש ומיד נפלתי בקסמה. וזאת, למרות שהתעכבנו בה היום רק לשעה קלה. בשל קדושתה של רישיקש היא מהווה מרכז עלייה לרגל כמו גם מרכז תיירות, ובין התיירים תרמילאים ישראלים רבים. באחד מאתרי התיירות כתבו על רישיקש את הדברים הבאים:

"היא מהפנטת, בלא ספק שהיא מהפנטת. האוויר בה צלול, כמעט ניתן לומר טהור... עם הרים סביב לה כתפאורה והנהר הקדוש בתוכה וכן אנשיה השלווים וריח הפרחים והקטורת הנישא מן הסמטאות, אין פלא שהקסם מהלך על מרבית המבקרים כאן. אפילו הסוחרים והקבצנים נינוחים בהשוואה למקובל בערי הודו האחרות. יש האומרים שגם עשרות הקופים המדלגים בין הגגות, רגועים יותר מאחיהם. על-כן אולי רישיקש היא מרכז יוגה מוביל. אחד המרכזים החשובים בעולם".

הבוקר חנינו בסמוךלגשר שבנו הבריטים בשנות השלושים של המאה העשרים, לאקשמן ג'ולה (Lakshman Jhula, ג'ולה = גשר), הלא הוא אחד משני הגשרים התלויים המאפשרים מעבר בין שתי גדותיו של הגנגס. אם אתם מדמיינים גשר מסיבי כלשהו תשכחו מזה. כאשר חוצים את הגשר מגלים איך הגשר הצר מכיל הולכי רגל, אופנועים, ריקשות, פרות, כלבים וקופים. וכולם צפופים אך לא נוגעים בפקק תנועה מרשים. הגשר השני ברישיקש, מכונה ראם-ג'ולה(Ram Jhula) והוקם בשנות התשעים ע"י השלטונות בהודו. שמות הגשרים ממש לא מקריים. ראם (ראמה) ולקשמן (לאקשמנה) היו שני אחים. ראם היה מלך צדיק, גיבור הרמאינה, אחד משני האפוסים הגדולים של הודו. רישיקש קרובה לאתרים המזוהים עם סיפורי הראמיאנה ועם גיבורי המיתולוגיה ההינדית ובראשם האל שיווה שעוד נזכיר בהמשך.

רישיקש התפרסמה במערב כמקום בו להקת הביטלס התאכסנה בשנות השישים ופגשה את הגורו מהרישי מהאש יוגי, מייסד תנועת המדיטציה הטרנסצנדנטלית. באשרם בו שהתה הלהקה נכתבו לפחות 48 משיריה ביניהם האלבום הלבן, מהמפורסמים באלבומיה, ולכן עד היום אמנים רבים מבקרים במקום כדי לנסות לגלות את סוד המוזה. היה זה החיפושית ג'ורג' האריסון אשר גרר את חבריו ללהקה לחופשה ממושכת בהודו, וב-1968, בעוד ארבעתם מזיעים באשרם מעל הגנגס, ג'ורג' כתב בין השאר את The Inner Light, האור הפנימי, המבטא את הנדבך החשוב ביותר ברוחניות ההינדואיסטית, המבט פנימה:

"ככל שתרחיק לנסוע/ כך תדע פחות / כך באמת תדע פחות/ הגע מבלי לנסוע/ ראה מבלי להסתכל/ עֲשֵׂה מבלי לעשות".

השיר נכתב בהשראתו הברורה של הבהגאוואד גיטה: "מי שרואה אי פעולה בפעולה ופעולה באי פעולה, הינו החכם באדם. למרות מעורבותו בפעולות שונות, הריהו שרוי בנשגב".

וזה מוביל אותי לתובנה הראשונה משבועיים אלו: "מסע הגילוי אינו טמון בחיפוש נופים חדשים, כי אם בהסתכלות מבעד לעיניים חדשות...."

ובחזרה למסענו. בשעה 10:00 התחלנו בטיפוס מרישיקש לאוטארקשי, לא לפני שעצרנו במעין מינימרקט קטן שמכרו בו גם מוצרים שאינם מוצרי מדף רגיל בהודו, דוגמת משקה סויה. לפני ששילמתי תפסו את עיניי חבילות עטופות בעיתונים מדיפות ניחוח של מאפייה. המוכר שעקב אחרי עיניי אמר: "מעשה ידיו של הבאבא". באבא??? אני מכירה רק "עלי באבא וארבעים השודדים". מכיוון שמיהרנו, נוגה הבטיחה שתסביר לי בדרך מהו באבא. רכשנו שתי חבילות מגולגלות בנייר עיתון. באחת לחם בננה ערב לחיך ממנו נהנינו בהמשך עם כוס התה. בשנייה לחם מקמח מלא, שהשתלב יפה עם הטחינה בארוחת הערב אצל קרישנה.

אז מהו באבא? למילה באבא יש לא מעט פירושים בהודו: באבא הוא שמו של האל שיווה בפי מאמיניו ועל שמו נקראים כל מי שבחרו בחיי פרישות; באבא משמש גם כפנייה של כבוד לאדם מבוגר; כשאומרים באבא לרוב מתכוונים לגבר בא בימים אשר פרש מחיי המשפחה בהגיעו לגיל 60 או 70. רואים אותם מסתובבים ברחובות לבושי גלימות כתומות בדומה לנזירים. באבא הוא סוג של נזיר נודד, שעיקר עיסוקו הוא ברוחני ובהתחברות לנשמתו שלו. ומה לעשות, לעתים נדרשת פרנסה. הבאבא שלנו כנראה היה אופה לפני שהגיע לחיי הפרישות, ולפרנסתו הוא מכין מאפים.

רישיקש נמצאת כ-400 מטר מעל פני הים. נפרדנו ממנה והתחלנו מטפסים אט, אט אל רכס ההימלאיה, שפירוש שמו בסנסקריט "מעון השלג", והוא ידוע גם כממלכתו של האל שיווה. ואכן, על גגות המקדשים על פניהם חלפנו בדרך בלט הקלשון המשולש, כלי הנשק של שיווה. שיווה מתואר בכתבים רבים כמי שיושב בהימלאיה ומודט כאחד היוגים. תוך כדי ישיבתו, הוא חוסם את נהר הגנגס בשיערו המסודר כמעין סכר על מנת שלא יציף את העולם כולו, ומותיר אך לזרם מים אחד לזרום במורד ההר.

ההימלאיה היא רכס ההרים המפריד בין תת היבשת ההודית מדרום ובין מישורי טיבט בצפון. זהו רכס ההרים הגבוה ביותר בעולם ובו נמצאת הפסגה הגבוהה בעולם, האוורסט, למעלה מ-8,000 מטרים מעל פני הים. הרכס נחשב גם לאחד הרכסים הצעירים ביותר בעולם, רק בן כ-70 מיליון שנה, ונראה צעיר לגילו J. התיאוריה הגיאולוגית המקובלת כיום היא שהרכס נוצר כשתת-היבשת ההודית, אשר לפני מיליוני שנים הייתה אי, נדדה באוקיינוס עד שהתנגשה באסיה והתחברה אליה. מעוצמת ההתנגשות נוצר רכס ההימלאיה. מלבד ההיבט הגיאולוגי, יש לרכס חשיבות היסטורית ותרבותית עליונה. ההרים היוו מחסום בין שתי תרבויות גדולות, הסינית וההודית, ומנעו מהן מלהתערבב.

ככל שהתקדמנו בטיפוס בכביש המתפתל לו, שמחנו שההגה בידיו של נהגנו גריש. הופתענו לגלות כי למרות שהכביש בו אנו נוסעים הוא נתיב צבאי ראשי שצריך להיות פתוח תמיד, הכביש הזה, מצדו האחד הר ומצדו השני תהום, צר מלהכיל רכבים שנעים משני הכיוונים, והוא נחסם לפרקים, בעיקר בתקופת המונסונים, בגלל מפולות הסלעים. התנועה הלכה והתדלדלה במהלך הטיפוס, האוויר היה צח, והנוף נפלא. מסביבנו הרים גבוהים ומיוערים, פסגות מושלגות, עמקים מוקפים במצוקים תלולים, נהר הגנגס מופיע לפרקים, שדות חיטה מעובדים על מדרון ההר, מדרגות מדרגות בגווני ירוק.

בדרך צפינו בפועלים העובדים בכבישים, ובעיקר בנשים שבהם, מניפות כלי עבודה כבדים בעודן לבושות בבגדים עזי צבעים, לרגליהן לכל היותר כפכפים ולעיתים הן נושאות פעוט על הגב. מסתבר שבחלק זה של העולם אנשים עובדים בעבודות פרך ועדיין מחייכים.

לא בכדי נשים רבות נצפו עובדות בכבישים ובשדות שבדרך. במדינה זו, Uttarakhand, מדובר לרוב בנשים גארוואליות ((Garhwali people, אשר בעליהן מגויסים לצבא ההודי, ותפקידן למלא את מקום הגברים בהעדרם ולפרנס את המשפחה.

בשעות הצהריים עצרנו בעיירה צ'אמבה, הנמצאת בגובה של כ-2,000 מטרים, לארוחת הצהריים. ובהודו כמו בהודו, ברגע שמזמינים ארוחה נכנסים לזמן הודו. עד שהגיע האוכל אחדים מאיתנו תרגלו יוגה ביחידים ובזוגות, לטיפול בגב הדואב לאחר ישיבה ממושכת ברכב. מה אכלנו? אוכל הודי שכלל אורז, ירקות, נאן, Aloo Gobhi (כרובית ותפ"א), אפונה ותפוחי אדמה, אורז לבן או עם ירקות, ועוד ועוד, הכל מתובל מאוד. הייתי אומרת חריף מאוד אבל אני לא דוגמא J.

יצאנו מצ'אמבה שבעים מאוד ומרוצים. המשכנו בנסיעה בדרך על פיתוליה הרבים. בהמשך חלפנו על פני סכר המעכב את זרימת הגנגס, בתים ושדות במורדות ההרים, ובמקומות מסוימים אף ראינו בתים מקושטים בדגלים במגוון צבעים. אלו בתיהם של גולים טיבטיים, שבדומה לדלאי למה קבלו מקלט מדיני בהודו וקבעו בה את משכנם לאחר כיבוש טיבט ע"י הסינים.

לקראת 18:00 הגענו ל-Uttarkashi הנמצאת בגובה מעל 1,200 מטר ובה נמשכת זרימתו הטבעית של הגנגס. נסענו עוד 7 ק"מ צפונה אל הכפר Netala, שם נמצא בית הארחה. חצינו חלקים נכבדים מהכפר והרכבים שמו פעמיהם מטה, לכיוון הגנגס. מידי חצי שעה בשעתיים האחרונות, צלצל הטלפון של נוגה ועל הקו קרישנה-מותק שואל שאלה שלוותה אותנו במשך הימים הבאים: "איפה אתה נוגה-מותק?" קרישנה ציפה לנו בדאגה רבה.

בהגיענו למרחק של כמה מאות מטרים מבית הארחה התגלתה הוירטואוזיות של נהגי המיניבוסים במיטבה. תפקידם היה למנוע את מפגש חוטי החשמל עם המזוודות שעל גגות הרכבים. ואם לא צלחו בנקודת זמן הרי שה- "“bellboys המקסימים, שליוו אותנו כל שמונת הימים הבאים גם בתפקיד מארחים, טבחים, וחדרנים, סייעו בידם.

בהגיענו לחצר אננד-גנגא, קרישנה מותק קיבל את פנינו בטקסיות וחמימות רבה בעודו לבוש בחולצה לבנה ועטוי, ממותניו ומטה, בדהוטי (Dhoti),מעין חצאית לבנה. קרישנה הניח זר פרחים כתומים על צווארנו, סובב באוויר מקל קטורת והטביע בין גבותינו טיקה – טביעת אצבע של אבקת עץ מעורבבת במים – ואמר "ברוכים הבאים".

קרישנה הוא הינדו כלומר, מאמין בדת ההינדואיזם, אחת הדתות העתיקות ביותר בעולם. עם למעלה ממיליארד מאמינים היא מהווה היום את הדת השלישית בגודלה בעולם. ההינדים עובדים לאלים שונים הנתפסים כהתגלמויות שונות של האלוהות האינסופית . יתרה מכך, ההינדואיזם כולל בתוכו גם תפיסה חברתית המחלקת את מאמיניו לקאסטות. בראש הפירמידה נמצאים הכוהנים (הברהמינים) וקרישנה שלנו שייך לקאסטה זו. רוב הברהמינים הם כוהנים או מורים וקרישנה מורה במקצועו.

על פי הבהגאוואד גיטה, "עבודות הברהמין הינן שלום, הרמוניה עצמית, הסתפקות במועט וטהרה. אהבה, סליחה ויושר, ראייה, חוכמה ואמונה."

לאחר שהתמקמנו בחדרים, יצאנו לתרגול ראשון של יוגה, כאשר על מצחנו המקושט בטיקה חבשנו גם את פנס הטיקה. בערב הראשון באננד-גנגא, ללא תאורת רחוב או תאורה באולם היוגה, אך ים של כוכבים על ראשנו, פנס הטיקה התגלה כשימושי ביותר.

בוקר ראשון בכפר נטלה. השעה 6:30. קריר משהו. תה צמחים איורוודי ממתין עבורנו בחדר האוכל. בחמישה לשבע אנו כבר עושים דרכנו אל אולם תרגול היוגה ואיל כבר מחכה.

פתחנו את התרגול באום, המציין את המוחלט והאינסופי, מסיר מכשולים בהתפתחות הרוחנית של המאמין והמתרגל.

המשכנו במזמור: "אום שאנטי שאנטי שאנטי" המופיע במקורו באופנישדות, חלק מכתבי הקודש ההינדים. משפט זה הוא הקריאה לשלווה, לדממה אלוהית, לשלום נצחי.

ॐ Saha Nau-Avatu- Om, May God Protect us Both (the Teacher and the Student)
Saha Nau Bhunaktu - May God Nourish us Both
Saha Viiryam Karava- Avahai - May we Work Together with Energy and Vigor

Tejasvi Nau-Adhii-Tam- Astu Maa Vidviss-Aavahai –

May our Study be Enlightening not giving rise to Hostility
ॐShaantih Shaantih Shaantih - Om, Peace, Peace, Peace.

יוגה היא מילה בסנסקריט ויש לה מגוון משמעויות, שאחת מהן היא "איחוד". קטונתי מלנסות ולהרחיב, אך היות שמקורה של היוגה בחכמה ההינדית, ברי למתרגלים כי לא מדובר רק באימון גופני גרידא אלא גם בפילוסופיה רוחנית. רק לשם הבהרה, יוגה אינה שם נרדף להינדואיזם, ולא כל ההינדים יוגים! יוגה אמיתית לא מתחרה בדתות אחרות ולא שוללת אותן. כאשר אומרים "איחוד" מתכוונים למעשה למטרה העומדת בפני המתרגלים למצוא במהלך התרגול את האיחוד: איחוד בין גוף לנפש, בין המורה לתלמיד, בין החברים לתרגול, ואף, אם יורשה לי - בין היחיד לאלוהיו.

אני מאוד אוהבת את הגדרת היוגה כפי שטבעה אליזבט גילברט, בספרה "לאכול, להתפלל, לאהוב": "מקור המילה יוגה במילה יוג' שפירושה – לשאת בעול – אותו עול המונח על צוואר השוורים, ומשמעותה להירתם למשימה במשמעת של שור".

כשחזרנו מהתרגול לקראת 8:30, ארוחת הבוקר המתינה לנו בדמות סלט פירות טריים ודייסת קוואקר. קרישנה-מותק כבר היה לבוש בדהוטיוקיים את תפילת הבוקר מול הגנגס. תפילתו, כך סיפר לי, מיועדת לאלה הגדולה אם היקום, דורגה מאהא דווי שמה, הלא היא בת זוגו של שיווה. הוא נושא תפילה מידי בוקר לאלה, ומבקש ממנה את ברכת היום, שיהיה רווי במחשבות טובות בלבד. בערב קרישנה מתפלל שוב, אז הוא מודה לאלה בעבור כל שהתרחש ביום שחלף. ואם ארע משהו רע אזי הוא מבקש שהרע לא יישנה. כמה יפה ופשוטה היא האמונה. טקס דתי זה מלווה במנחה המיועדת לחרקים, עלה ועליו גבישי סוכר.

לא בכדי מדינת Uttarakhand מכונה לעתים קרובות "ארץ האלים". לא זו בלבד שיש בה מקדשים רבים ומרכזי עלייה לרגל, יש בה גם את האחוז הגבוה ביותר של ברהמינים בהשוואה למדינות אחרות בהודו. באזור Garhwal, בו שהינו, כ-30 עד 40 אחוז מהתושבים הם ברהמינים, בהשוואה להיותם 20% מהאוכלוסיה בכל הודו.

יצאנו מאננד-גאנגא רכובים על ג'יפים, שהעפילו לגובה של כ-2,900 מטרים, נקודת ההתחלה של הטראק. ככל שהגבהנו, הצמחייה הצטמצמה לכדי שני מיני עצים עיקריים – אלון ועץ נוסף עמו נפגשנו לראשונה ה– Rhododendron. עץ הרודודנדרון פורח בפסגות אלו בגוון אדום עז. הפריחה האדומה הרחיבה את ליבנו. אך לא רק מראה הפרח משפיע על הלב. מיצוי של פרחי הרודודנדרון, כך אומרים הכוהנים ההינדים, מסייע בפעילות הלב.

בנקודת ההתחלה של המסלול היו מספר בקתות של תושבים מקומיים, מקדש קטן, ילד קטן עוד יותר שרצה לסייע בכוונון מקלות ההליכה, ודוכן קטן, שאפשר למי שרצה לתדלק בצ'אי לפני היציאה לדרך. בעוד אנו חמושים במקלות הליכה מכווננים, קרם הגנה והמון התלהבות, יצאנו לדרך, תחילה במעלה ההר ואח"כ במורדותיו אל אגם Nachiketa. במחצית השעה הראשונה צעדנו לפי בקשתו של איל בשתיקה, שסייעה בידנו להתחבר לטבע. השביל התפתל בתוך יער קסום ומנגד לו פסגות מושלגות, פרחים מרהיבים הציצו מקירות השבילים, ועץ הרודודנדרון, שאין בילתו, הרחיב כאמור את ליבנו. 

בהגיענו לאגם מצאנו מקום נעים אשר משרה סביבו שלווה ראשונית, מקום טוב למדוט בו. וכך אמנם עשינו במשך 20 דקות, לא לפני שהתכנסנו לשמוע מפיו של קרישנה את סיפורו של המקום.

הסיפור, שנלקח מתוך קאטה אופנישאד שבכתבי הקודש ההינדים, מספר על ילד ששמו נצ'יקטה. שהיה נבון ואמיץ במיוחד. אביו של נצ'יקטה - ואג'אשראווסה, היה איש חשוב, שנהג אחת לשנה לתת פרות כצדקה, אבל הפרות שהוא נתן היו זקנות ורזות. נצ'יקטה הבין שאביו אינו נוהג כשורה ואינו מפגין נדיבות אמיתית. לכן, ניגש אל אביו ושאל אוֹתוֹ: "ואותי, אבא, למי תיתן?" אבל האב לא ענה. נצ'יקטה, לא ויתר, וחזר והקשה על אביו, עד שהאחרון כעס מאוד ואמר: "לאל המוות אתן אוֹתך". נצ'יקטה אמנם נבהל, אך ככל ילד הודי הוא היה ממושמע וכיבד את אביו, ולכן מילא מיד אחר דברי אביו, הלך אל ביתו של יאמא - אל המוות והתדפק על דלתו. משלא נענה הילד ישב וחיכה בסבלנות שלושה ימים עד שאל המוות הסכים לראותו. עת נפגשו ברך אותו אל המוות באדיבות ואמר כי הוא ילד ראוי להערצה על כי המתין שלושה ימים בהם לא אכל ולא שתה. כאות הוקרה הוא אפשר לנצ'יקטה לבקש ממנו שלוש משאלות – אחת עבור כל יום. נצי'קטה הרים את הכפפה.

במשאלתו הראשונה ביקש הילד לדאוג לכך שאביו יחדל לכעוס עליו - יאמא הסכים והגשים את משאלתו. במשאלתו השנייה נצ'יקטה ביקש מיאמא ללמדו את אש הקורבן, המובילה לגן העדן. יאמא נענה גם למשאלה זו. הילד המשיך למשאלתו השלישית בה רצה לדעת את סוד המוות אך, זו משאלה שניתן לממשה רק לאחר המוות. לכן, יאמא ניסה לשכנע את נצי'קטה לבחור משאלה אחרת ואף הציג בפניו פיתויים רבים, וביניהם להפוך אותו למלך האזור וליהנות מחיי נוחות. אולם נצ'יקטה עמד בכל הפיתויים וטען כי הם 'חולפים וחסרי משמעות' נוכח משאלתו המקורית. יאמא נאלץ אם כך להיענות למשאלת המוות של נצ'יקטה.

יאמא אמנם מסמל את המוות הבלתי נמנע, אך אין בו משום הייאוש מכיוון שההינדים מאמינים שצורת הקיום שלנו, המכונה בסנסקריט סמסרה, נשלטת על ידי מחזור מתמשך, גלגל שאין לו קץ, של לידה, מוות ולידה מחדש. ממש כמו בשיר מעגל החיים, שמילותיו נכתבו ע"י טים רייס והולחנו ע"י אלטון ג'ון עבור סרט האנימציה של דיסני - מלך האריות.

"It's the Circle of Life/ And it moves us all/ Through despair and hope/

Through faith and love/ Till we find our place/ On the path unwinding/ In the Circle/ The Circle of Life"

בתום המדיטציה יצאנו לכיוון קרחת יער בה אכלנו צהריים וחגגנו לגילי רוט יומולדת, בעזרת עוגה שהכינה איילה אשתו בעוד מועד.

לקראת ערב שבנו אל אננד-גאנגא ומיהרנו אל תרגול היוגה הרסטורטיבי, וממנו לארוחת הערב המושקעת, שכללה הפעם סמוסות, לשמחתם של רבים. נעריו של קרישנה התגלו כמשקיענים ועמדו לשירותינו בכל בקשה לתה כזה או אחר. גם אם האנגלית שלהם לא מעולה הם עשו הכל כדי לשמח אותנו. התשובה לכל בקשה הייתה בכל פעם "כן", גם אם הסתבר שדווקא "לא".

במהלך המסע שאלתי את חברי לדרך לתחושותיהם וחוויותיהם. בערב יום רביעי שאלתי מספר אנשים מה עשה להם את היום. גילי רוט, אמר שהיה "אחלה יום" והוא מאד נהנה. הטראק הרגלי אמנם היה קצר מידי בעוד שהנסיעה אליו ארוכה מידי, אך הוא הביע תקווה שהדברים יתאזנו בהמשך. דורון אמרה שפריחת הרודודנדרון האדומה כמו גם הטרסות המוריקות במורדות ההרים הם שעשו לה את היום. סיגל התרשמה מההודיות עם הסלים, היורדות עם סלים ריקים במורד ההר אל בין הטרסות וחוזרות ועולות עם סלים מלאים. חסרה לה פעילות המשרד לאיכות הסביבה, כי נפגשנו גם בלא מעט זבל באזורי המגורים. צפירה ציינה לטובה את היוגה הרסטורטיבית בסוף יום ההליכה, שסייעה לה לארגן את היום ולשים את הכל במקום, גוף ונפש. עוד היא אמרה, שבמקום המופלא בו אנו שוהים אי אפשר שלא להזכיר את המיית גליו וזרימתו של הגנגס, שנמשכת בכל עת, גם בלכתנו לשון וגם עם שחר. איל אמר מילה אחת: הרודודנדרון. רם נפעם מצילום השקיעה מבית הארחה ומהמדיטציה על שפת אגם נצ'יקטה.

כמה מילים על בית ההארחה שלנו. בחדר האוכל שולחן שדי בו היה להכיל כמעט את כולנו, והוא מחובר למטבח קטן. באותו חדר שוכן גם מקדש קטן, בו מתחיל פולחן האלה פעמיים ביום. על השולחן בפינת החדר שוכן לבטח מיכל עם מסנן מים, ממנו ניתן היה למלא בקבוקי מים, ומתחתיו ארגזים עם בקבוקי מים מינרלים. למי שנדרש לנייר טואלט, מוצר לתיירים בלבד, אפשר היה לרכוש מקרישנה במחיר סמלי. עוד בחדר האוכל ספרים ומגזינים, חלקם בעברית, ומחשב נייד של קרישנה, ממנו ניתן היה לנסות להתחבר לרשת האינטרנט שעובדת בזמן הודו. חדר זה שימש ללינה את הארי, המלווה החמוד שלנו, כשהוא צפון בתוך שק שינה מכף רגל ועד ראש בעודו מחייך מתוך חלום, ולעיתים גם את נעריו של קרישנה, שבד"כ גרים בכפר הסמוך. חדרי השינה שלנו, חמישה במספר, הם חדרים מרווחים למדי המיועדים לשניים עד שלשה אנשים. בכל אחד חדר אמבטיה צמוד ודוד מים חשמלי, משמע ניתן ליהנות ממים חמים כל עוד לא הייתה הפסקת חשמל. בכל הימים התקלחתי במים חמים! יחד עם זאת, מאחר וזרם המים היה חלש משהו בחלק מהחדרים, אחדים מאיתנו למדו להתקלח בעזרת hot bucket. בקיצור, בית ההארחה אננד-גאנגא ממש אחלה. ארבעה מאיתנו ישנו בבית הארחה הסמוך, השייך לאיל הנדל"ן המקומי עליו אספר בהמשך, ממש מתחת לאולם תרגול היוגה.

הלילה ירד על אננד-גאנגא וגשם ירד לראשונה מאז הגענו. רעמים וברקים. טוב שהגשם יורד בלילה. והעיקר שבבוקר השמש תזרח!

בוקר חדש על שפת הגנגס. ב-9:30 תרגול היוגה וארוחת בוקר היו כבר מאחורינו. השמש זרחה, השמיים היו נקיים מענן, היה חמים ונעים ללא זכר לגשם של הלילה שעבר. בתוכנית היה המסלול אל הכפר Ayana-devi. נאמר לנו שהמסלול מתחיל במישור ולאחר מכן, חלקו הארי של הטראק הוא בירידה. ירידה וקוץ בה: ב-14:30 כאשר התיישבנו לאכול צהריים טרם התחלנו לרדת.

נחזור אל הבוקר. פגשנו את אשתו היפה של קרישנה, שציידה אותנו ב'רוטי', מעין לחם דק, מאפה ידיה. יצאנו לדרך. תחילה אספנו את המלווה של הטיול, כהן מהכפר Ayana-devi , שהצטרף אלינו בשמלתו הלבנה ובכובעו הצהוב. נאמר לנו שהוא מלווה אותנו כי יש מקדש חשוב בכפר אליו אנו צועדים. הכביש התפתל וטיפס בדרך יפהפייה, עד לגובה 1,800 מטרים. במבט לאחור ולמטה, המראה של הכפרים בתוך העמק ושל טרסות החיטה הירוקות היה מלבב.

עם תחילת המסלול טיפסנו בשביל בין עציהרודודנדרון ופריחתו האדומה והמרהיבה. בין העצים הציצו הפסגות המושלגות כשברקע משלימים שמיים תכולים את המראה רב העוצמה. בשלב מסוים התחלנו להבין שכאשר המקומיים אומרים "הליכה במישור ואח"כ ירידה", הם אינם מתכוונים ממש למישור. והרי יכולנו לנחש מראש ש"יש עליות בירידות."

לא פשוט לתאר במילים את היופי שסבב אותנו, אם יש גן-עדן, הרי שהוא מגולם שם בתוך היער בו צעדנו על הרי ההימלאיה. מלבד הפריחה האדומה היו גם עצים עם פריחה לבנה שדומה לפריחת השקדייה, ועצי אלון גבוהים במיוחד. מדי פעם עצרנו מלכת בשביל המתפתל והשקפנו מטה אל תמונות נוף מתחלפות של עמקים פוריים, כפרים קטנים, והגנגס. ממקומות מסוימים ראינו גם את הכפר Netale, בו שוכן בית ההארחה של קרישנה. באחד מ'מישורי' הדרך צעדנו באחו בו פגשנו ג'מוסים רועים בתיאבון.

צעדנו בשבילים נושאים תרמילי גב מתוחכמים ששוקלים ק"ג בודדים כשמנגד הופיעה קבוצת נשים הנושאות על גבן חבילות עצים להסקה קשורות בחבל, במשקל שנראה לפחות כמו משקל גופן. רבותיי! עבורנו הליכה בהימליה היא טיול, עבורן זו מציאות חיים! כאן הגעתי להכרה שהשבילים הללו נסללו ברגליהם של כפריים, כפריות וג'מוסים ולא עבור טיילים.

כשראיתי אותן צועדות ביער, לבושות בבגדיהן הצבעוניים, ענודות בתכשיטיהן, ומחייכות כשהשמש זורקת קרניה בשערן השחור, התנגן לי שיר ישן של להקת כוורת בראש. שיר על אותו דוד בטלן שהתעצל לנוח והיה הולך לנמלה וחוזר בלי מצב רוח. ופה, חשבתי לעצמי, במדינת אוטארקנד, זה מה שיש – "גם תוספת לפתגם: ראה דרכיה וחכם". אתם שואלים האם זה פייר? אני לא יודעת. ככה זה בחלק זה של העולם. אנשים, ובעיקר הרבה נשים, עובדים קשה למען משפחתם.

בשעות הצהריים המאוחרות הגענו אל הכפר הקטנטן Ayana-deviומיד הפכנו לאורחים הכי מעניינים. חלפנו על פני מקדש שיווה הנושא את הקלשון, כשרעש צעדינו מבריח מספר קופים מגג המקדש. לצידי הדרך בלטו צמחי הבר הרפואיים המקומיים בדמות קנאביס טרי.

הכהן שהוביל אותנו שם פעמיו למקדש אחר, ורוד, הנישא במקום הגבוה יותר בכפר, מקדש האלה דוגה. בכפכפיו הפשוטים, שמלתו הלבנה וכובעו הצהוב, הוא צעד בצעדים קלילים אל יעדינו. חלצנו נעלים וטיפסנו אחריו אל המקדש. שם, בטקס צנוע ובמבט בוחן ורציני, הוא ברך כל אחד ואחת מאיתנו, בעודו מצייר טיקה על מצחנו.

אז מיהו הכהן שליווה אותנו? מסתבר שהכינוי הנכון שלו הוא 'פנדיט', קרי, מלומד. הפנדיט משמש בכפר כמרפא וכאסטרולוג, ולכן מעבר להתמחותו בריפוי חולאים יש לו תפקיד משמעותי בחיי היום יום בקהילה. בהודו השימוש באסטרולוגיה מאוד נפוץ ומבוסס על מסורת עתיקת יומין, השונה בהיבטים אלו ואחרים מזו המערבית. האסטרולוג מעורב בהחלטות מהותיות בחיים, החל משלב מתן השם לתינוק והמשך בבחירת בן זוג ותחום לימודים.

הפנדיט שלנו לא זו בלבד שהיה קל רגליים ושלו ביותר, אלא הוא אף ניצל את המסלול לאיסוף פרחי רודודנדרון. בכל פעם שאנחנו הרגשנו כי השביל תלול מידי, העלייה קשה מידי, ועצרנו רק לצלם פרחים ולהסדיר את הנשימה, הפנדיט פשוט התיישב כמה מטרים טובים לפנינו והמתין, בעודו מפריד את עלי הכותרת האדומים מעמוד התפרחת, וממלא את השקית אשר בידו. כששאלתי אותו מה פשר העניין אורו עיניו. הוא סיפר שהוא מכין מעלי הכותרת מיצוי לטובת חולי הלב בהם הוא מטפל. מרגע ששאלתי הוא החל לעצור ליד עצים וצמחים שונים כאשר הוא מציין לאיזה תחלואים ומכאובים הם משמשים: אחד לדיזנטריה, אחר לדלקות עיניים. ועוד. עוד הוא פרש לפני את המפה האסטרולוגית, שהיתה הפריט המרכזי הנוסף אותו הוא נשא לאורך כל הדרך.

ארוחת הצהריים הוגשה לנו ע"י המלווים שלנו בסביבות 14:30. ישבנו לצד הבקתות הנמצאות בשכנות למקדש דוגה. לחם הרוטי אותו הכינה בבוקר אשתו של קרישנה, השתלב היטב עם קוביות תפוחי האדמה הצהובים מכורכום ומנוקדים בזרעי חרדל או תבלין טעים אחר. היה כל כך טעים, עד שפרות הכפר התכנסו סביבנו ואחת אף הראתה התעניינות גדולה בצלחת של נוגה. גיל השמיע קול "בררר" שהיא כנראה מעולם לא שמעה קודם, כי היא נראתה מאוד נעלבת. היא הלכה היישר אל קרישנה והארי, שליטפו וניחמו אותה מהעלבון הנורא. קינחנו בקלמנטינה ונחשפנו לראשונה לעוגיות הכי טובות באזור, Aarogya biscuits, של מותג הבריאות Patanjali.

בעוד אנו יושבים ונהנים מהנוף הפרוש מתחתינו, הכפריים לא הפסיקו לעבוד. חלקם נשאו שקי קש, ואחרים טיפלו במקנה. ג'מוסים ופרות רעו בסביבה. קריאות נשמעו מהבקתות מסביב. עניים ודלים ככל שנראו בעיננו, הם מסבירי פנים ביותר. הצעות להכין עבור כל הקבוצה שלנו צ'אי זרמו ממספר בתים, ומשפחה אחת זכתה בהזדמנות לארח אותנו בחצרה.

בינתיים מזג האוויר שינה את פניו. ענני גשם אפורים וכבדים עלו מעבר לרכס ההימלאיה הגבוה יותר ממולנו והתחלנו לנסות לחשב כמה זמן ייקח לגשם להגיע אלינו. הפנדיט רצה להתחיל להתקדם לכיוון אותה ירידה ארוכה שהבטיחו לנו, בעוד שהמארחים כבר הכינו את הצ'אי.

התעכבנו לצ'אי ואז הגשם התחיל. עצה אחת יש לי: כיסוי גשם לתרמיל, כמו גם שכמייה אינם מוסיפים הרבה למשקלו של התרמיל, בעוד שטיפות גדולות של גשם כן. נא להצטייד בהתאם! צעדנו במסלול במורדות ההרים ומישהו מלמל שהוא מתגעגע לעליות. מקלות ההליכה נתגלו פה כסופר חשובים. למזלנו, הגשם כמו שהתחיל כך גם פסק, וכעבור זמן מה ניתן היה להשתחרר מכיסויי הניילון, השכמיות והמעילים.

המסלול התפתל בדרך מטה, כשהוא מוביל אותנו לאחר שעות אחדות של צעידה אל כפרים הסמוכים לכפר Netala. בבריכת מים שפגשנו מצאנו את רם ואת נוגה מזנקים למים, ואת מירי, שלמגינת ליבה החליקה קלות, ונעלי ההליכה שלה טבלו אף הן במים הקרים.

לאחר חוויה רטובה זו, בעוד שעות בין הערביים עוטפות אותנו, מיהרנו לטפס על אמת מים צרה וארוכה, שהיוותה כפי הנראה את הדרך הקצרה ביותר לסוף המסלול. בתום אמת המים הגענו היישר אל שתי טחנות קמח קטנות, הפועלות בכוח זרימת המים.

תמה ההליכה שלנו ליום זה והשמש כבר שקעה לה. נפרדנו מהפנדיט ונסענו אל בית ההארחה לקראת תרגול היוגה הרסטורטיבי, שהחזיר כל גיד וכל שריר למקומו.

יום שישי, 22 במרץ , 2013

יצאנו לטיול רגלי קליל שתחילתו בכפר מעורב של טיבטים והודים. בהגיענו לכפר נדרשו אחדות מאיתנו לשירותי השדה, שם פגשנו שיחי סרפד אלימים במיוחד. הם לא אצילים כמו הסרפד שבארץ. מספרים כי הסרפד נחשב צמח בעל ערך כמרפא נגד חוליים רבים ומגוונים, בזכות תכולתו המזינה, אך באותו רגע חשבתי רק איך להתגבר על הצריבה. מגבוני אלוורה עשו את העבודה, לפחות באופן חלקי. השעות שנקפו בהמשך היום סייעו יותר.

לאחר כיבוש טיבט על ידי הסינים בשנת 1959, נמלט המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי, טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה, יחד עם אלפי פליטים טיבטים להודו. ממשלת הודו הסכימה לשכן את הנמלטים במדינה ואף לאפשר להם להקים בה ממשלה גולה. מאז ועד היום, מקום משכנם של הממשלה הטיבטית ושל מרבית הפליטים נמצא בדרמסלה, ומשם ממשיך העם הטיבטי לדרוש משלטונות סין עצמאות לחבל טיבט.

כפר ובו חיים גולים טיבטיים ניתן בקלות לזיהוי בזכות דגלי תפילה טיבטיים. אלו הם דגלי בד מרובעים וצבעוניים, הנתלים בין הבתים על מנת לברך את הארץ. בדגלים סדרות של 5 צבעים מימין לשמאל: כחול-חלל, לבן-מים, אדום-אש, ירוק-אוויר ורוח, צהוב-אדמה.

ביקרנו תחילה במקדש טיבטי בודהיסטי שעל קירותיו החיצוניים מצאנו גלגלי תפילה, הקרויים גלגלי מאני (Mani Wheels). גלגלים אלו משמשים לצורך פיזור אנרגיה רוחנית חיובית. פעולת התפילה נעשית על-ידי סיבוב הגלגל על צירו. בתוך הגלגל מצויים גלילי נייר עליהם כתובה פעמים רבות המנטרה "אום מאני פאדמה הום" (Om Mani Padme Hum). כפי הנראה פיזרנו המון אנרגיה חיובית או לפחות היינו מעניינים במיוחד בעיני ילדי הכפר. בעת שהותנו במקדש ילדים רבים הגיעו והקיפו אותנו, מתבוננים בנו בסקרנות חיננית. מה שאפיין את הילדים היה "השקט שבהתבוננות". הם בחנו אותנו, הקשיבו לנו, ולא איכפת היה להם שמצלמים אותם.

לאחר הביקור במקדש הבודהיסטי יצאנו לטיול רגלי קליל בין בתי הכפריים. ראינו מקרוב את חיי הכפריים המקסימים, אנשים פשוטים וחייכניים. נשים כובסות בתעלת מים, ילדים רועים ג'מוסים בדיוק אל אותה תעלת מים, נשים וגברים סוחבים סלים, נשים וילדים מנקים, תולים כביסה. נכנסנו לביקור קצר ב'ריטריט', מקום אליו ניתן לפרוש מחיי היומיום כדי להתבודד. לאחר מכן חזרנו אל בין הכפריים, שהיו מסבירי פנים, סקרנים וחייכנים. רבים נפנפנו אלינו בשמחה. בהודו כמו בהודו, המשותף לגנדי, הדלאי למה, המשורר כביר וכנראה גם תושבי הכפרים, הוא שכולם נכונים לקבל את הזולת.

ביקרנו בכפר דונדה (Dunda) במבנה כמעט נטוש של בית הספר שפעל בהשראת רוחו של הפילוסוף והמורה הרוחני ההודי ג'ידו קרישנמורטי. קרישנמורטי הטיף לשחרור האדם מסמכותו של גורו זה או אחר והפיכתו לסמכות ולאדון לעצמו. נוגה וקרישנה מותק שלנו נפגשו לפני כ-15 שנה בבית הספר הזה, שם הועסקה נוגה כמורה לקדרות, וקרישנה שימש כמורה להינדי ולניב המקומי. בשדה שליד בית הספר שיחקו בני נוער קריקט, וקהל צעיר מקומי הריע בכל מהלך מוצלח של השחקנים.

על שפת הגנגס אחדים מאיתנו יצאו לטבילה במים הצוננים והנקיים ואחרים מהרו אל העיירה הסמוכה אוטארקשי, לביקור בשוק המקומי. השוק היה מלא בכל טוב: ירקות ופירות טריים ומגוונים, מיני מאפה הודיים מתוקים, חנויות מזון כאלה ואחרות, חנויות בגדים, מוצרים לבית, וכל מה שחיפשתם ולא העזתם לשאול. אחת החנויות אליה נכנסנו היא של המותג פטנג'לי. שם מצאנו את העוגיות אותן טעמנו יום קודם במחיר יפה לכל נפש, 10 רופי החבילה J.

בערב התקיים ערב הווי והעשרה עם קרישנה, שניגן עבורנו ב-'Harmony', כלי נגינה המשלב קלידי פסנתר ומניפת אקורדיון. קרישנה שיתף אותנו קצת בתרבות ההודית והזכיר את גנש, בנו של שיווה, האל בעל ראש הפיל והאחראי על הסרת המכשולים וגם על רווחה, שגשוג והצלחה.

כמה פשוטה ומקבלת היא האמונה ההינדית, המקבלת את החיים ואת המצבים בחיים כמו שהם, ובעיקר נכונה לקבל את הזולת!

נסו לחפש את הכפר Ewai בגוגל או במפה בכלל. ניסיתי. הוא לא מתועד בשום מקום ואתם מוזמנים להפתיע אותי. ואנחנו טיפסנו ועלינו והיינו שם, אכלנו והשקפנו על הנוף, ועוד איזה נוף!

קרישנה הבטיח כי “הדרך ל-Ewai אורכת 45 דקות עבורי, ואילו עבורכם שעתיים וחצי”. ואיןבאמירתו זו ולו חצי מידת היוהרה. העניין פשוט. אנשי ההרים מהלכים בשבילים משחר ילדותם. קרישנה כילד היה צועד שעה וחצי בכל כיוון אל בית הספר ובחזרה.

עם בוקר, לאחר תרגול היוגה והארוחה, חצינו את הגשר מעל הגנגס וטיפסנו מהכפר נטלה, על השביל העולה אל הרכס שמנגד, אל הכפר Ewai. בית ההארחה הלך וקטן מאחרינו, בעוד שהעצים נעשו גבוהים, והפסגות המושלגות הנשגבות שמנגד בלטו בין העצים במלוא תמירותן. צעדנו נינוחים והרבינו בעצירות לטובת מדיטציה, ללגום מים, סתם לקחת אוויר או לצלם את הנוף.

בהולכנו במסלול הרגשנו איך האנשים בני המקום חיים, ואיזה מאמץ יומיומי נדרש מהם. מירב אמרה "השביל הזה מרגיש לי כאן ועכשיו. אנחנו צועדים בדרך הכפרית אותה בני המקום עושים יום יום ושעה שעה". יעל דיברה על התענוג שבטבע, הצעידה הנינוחה מבלי למהר לשום מקום. היא הסבה את תשומת ליבי לילדים הקטנים שבתמונה המרתקת אותה צילם רם ואמרה "מה שמדהים אותי הוא שהילדים האלו עושים את הדרך בכל יום מבלי להניד עפעף". את שלושת הילדים החמודים הללו פגשנו במה שנראה לנו אמצע שומקום. המדריך ההודי שלנו דיבר איתם והם סיפרו לו שהם חוזרים מקניות בשוק (התיק הכחול) ובדרך לכפר הם יעצרו להביא מים (הג'ריקן הריק). שימו לב כי ה'מבוגר' האחראי שביניהם רק בן 6.

רכס ההימלאיה מוכר לכל הדרים בו כמעונו של שיווה. ואם היה לנו ספק בעניין, הרי שהוא נמוג בדרכנו לכפר Ewai, עת פגשנו את סמלו העתיק של שיווה, הלינגאם. הסמל נגלה לנו באחת העצירות בכוך חצוב בסלע מעל לצינור מים זורמים בו טבלנו ראשינו ונערנו שערותינו, מתיזים מים במשובה לכל עבר.

במקום הייתה תצפית נוף יפהפייה, בה מצאנו עצמנו בתנוחות יוגה כאלו ואחרות. הלינגאם שבתמונה עשוי מאבן והוא בעל צורה פאלית. חיבורו עם סמלה של פרוואטי, זוגתו של שיווה, מייצג את האיחוד הקוסמי בין הכוח הזכרי של שיווה לבין הכוח הנקבי של פרוואטי.

מספרים כי עיקר הפולחן סביב שיווה נעשה ע"י השיווה-לינגאם. מה זה אומר? משמעות השם "שיווה" היא מבשר טובות, הצירוף "שיווה לינגאם" משמעו, אם כך, "סימלו של האל הגדול של היקום, שהוא כולו מבשר טובות".

בהגיענו לפסגה הראשונה בכפרEwai , בחצר המקדש המקומי שבקצה הצוק, הרמנו ראשינו והנה מעלינו חגה להקה של שלושה נשרים הודיים, Gyps Indicus. הנחנו כי החבר'ה מקננים כאן בסביבה, אם בצוקים ואם על העצים הנישאים.

זה לא היה פשוט כלל ועיקר לתפוס את הנשר בעדשת המצלמה. מובאת כאן לפניכם הצלחה נוספת אשר נרשמה לזכותו של צלם המוכשר שבחבורה שלנו: רם עמית. בדומה לנשרים ממקומות אחרים בעולם, גם ראשו של הנשר ההודי קירח, מוטת כנפיו ארוכה מאוד, ואומרים שהוא שוקל יותר מחמישה ק"ג.

חברים, מעבר לפרות הנראות בכל מקום, התאואים המתרחצים בברכות ורועים באחו, חבורות של קופים וחזירים מדובללים, גם מלך העופות שוכן פה במעונו של שיווה. סחתיין עלייך אמא טבע.

בתום טיפוס של שעתיים וחצי הבטן החלה מקרקרת. אין כמו צ'אנה מסאלה, גרגרי חומוס מבושלים באין סוף תבלינים (ניסיתי בבית) ולצידם צפ'אטי טרי להשביע את הרעב. קינחנו בעוגת יומולדת של ענת חודש לפני החלפת קידומת.

המלווה שלנו בטראקים, איש קטן עם חיוך גדול ורגלים קלות, ערך לנו סיור בין בתי הכפרEwai , כשהוא מציין מדי פעם "זה שלי" ו"ההוא שלי", ומחזק את המוניטין שבנה לעצמו כאיל נדל"ן: בתים בכפר למעלה, בית הארחה בכפר למטה, בית באוטארקשי, ועוד היד נטויה.

האיש הזה צעד חמישה ימים בצעד קל לפנינו, בכפכפים, בחולצה ובסוודר כמעט זהים. בעליות שמענו מפיו קריאות עידוד, בהתעקלויות שמענו אזהרות מפני תהום קרובה. בידו החזיק שקית צהובה מדגם איקאה, בה נשא עבורנו את ארוחת הצהריים. בתום הארוחה נהג לשטוף את הכלים ולהחזירם לשקית.

למי ששואלים איזהו העשיר הרי ברור שכאן מצאנו את האחד "השמח בחלקו". מה דעתכם?

לאחר ארוחת הצהריים המשכנו בטיפוס מהכפר Ewai אל אוכפו של קו הרכס, עלייה תלולה בין עצים נישאים.

בעודנו מטפסים חשבנו על הכפריים ההודיים שפגשנו בדרך. יישובים בבתיהם הפשוטים, שחלקם מעין בקתות מתחת לגג קש, בחצר קשורה פרה, ילדים מסתובבים, תינוקות זוחלים. הסתובבנו בין הכפריים ונדהמנו מההסתפקות במועט שבמועט, מהריהוט הדל, מהשימוש בגללי פרות להסקה, ויחד עם זאת מנדיבותם כלפינו.

בהגיענו לאוכף ההר, התמוגגנו מקרחת היער שנפרשה בפנינו והזכירה לאחדים מאיתנו את הילדות או הפעילות בתנועה. אחדות פרצו במחול סוער, אחרים יצאו במסע לתצפית מראש ההר, ולבסוף התיישבנו כולנו במעגל, מלאי מרץ וחדוות נעורים, ויחד שיחקנו ב"חפצים עוברים מהר מיד ליד..." וכל מי שפספס יצא מיד. אך לניצחון עם חפץ ביד אין ממש ערך, כי הלא למדנו במהלך המסע שכדאי לשחרר. כדבר המדען הדגול אלברט איינשטיין – "אם אתם רוצים חיים מאושרים, היצמדו למטרות. לא לאנשים או לחפצים."

יום ראשון, 24 במרץ, 2013

בלילה שבין שבת לראשון נפתחו ארובות השמים ולא נסגרו אלא בשעות הצהריים המאוחרות. למזלנו התקבלה יום קודם החלטה מושכלת, לשנות את תוכנית השבוע, ולהקדים שני ימי יוגה מלאים לטראק הבא. אנחנו תרגלנו יוגה ובחוץ קרררררר, רעמים וברקים, נשיאים ורוח וגשם יש!

התחלנו את היום בתרגול מדיטציה, שהיוותה עבור כל אחת ואחד מאיתנו הזדמנות לחיזוק המודעות ותשומת הלב, תוך השקטת הפטפוט הבלתי פוסק של המחשבות. לא פשוט! אך אם אתם מדמיינים את המחשבות המקפצות לחבורת קופים המתנדנדים מעץ לעץ, קל יותר להתמודד איתן, ורצוי בחיוך J וללא שיפוטיות. "מדיטציה היא חלק בלתי נפרד מהתרגול היוגי" אמר איל. אצלו בסטודיו כתוב כי מי שאינו מוצא עשרים דקות ביום למדיטציה, צריך להקדיש לה שעה ביום.

הגשמים המשיכו לרדת מהשמים בשטף, ובאולם היוגה איל הוסיף לנו מחכמת התרגול ללא הרף ביצירתיות אין קץ, כ"מעיין המתגבר", כאותם המים הפורצים מהאדמה דווקא, מאותו מקום בו רגלנו היו נטועות. "בכל תנוחת יוגה" אומר ב.ק.ס איינגאר, " נדרשים שני דברים: חוש כיוון ומרכז כובד". עבדנו אחוזים ברצפה, שומרים על מרכז הכובד, ומשכללים את חוש הכיוון.

במהלך הפסקת הצהריים בקרנו במרכז שיבננדה, השוכן על שפת הגנגס בסמוך לבית ההארחה של קרישנה. מרכז זה הוא רק אחד מכמה עשרות מרכזים של שיבננדה הפועלים ברחבי העולם. בניגוד לרחשי הכפר שמחוץ למרכז, כאן שוררים השקט והניקיון בכל פינה. גילנו אי מבודד מההמולה. חלצנו נעלינו ונכנסנו לשמוע מפיו של אחד המורים על סוואמי שיבננדה ועל קורסי היוגה במרכז.

בתום הסדהנה היה סוואמי למורה היוגה החשוב ביותר בהודו. למרות שכמעט לא עזב את רישיקש, התפשטה תורתו במהירות ברחבי הודו ובעולם, אם מפה לאוזן ואם בזכות מאות הספרים שכתב. תורת התרגול היוגי עפ"י שיבננדה, על קצה המזלג, כוללת תרגול פיזי של תנוחות ברצף קבוע, עם דגש חזק על נשימה והרפיה. תורתו ההוליסטית כוללת גם תזונה נכונה, צמחונית כמובן, ומדיטציה.

אציין כי במרכז שיבננדה לא עוסקים רק בתורת תרגול היוגה, אלא מגלמים את ערכיו של שיבננדה גם בתחום הסיעוד והרפואה. במרכז מעניקים לתושבי הכפרים טיפול רפואי ותרופות ללא תשלום. כה אמר סוואמי שיבננדה:"שרת, אהוב, תן, טהר, מדוט והגשם."

"לעולם אל תהיה נמהר או מרושע, אין דבר לשנוא בעולם. שנאה היא בורות. יש להיפטר מכל תיעוב על ידי אהבה וחקירה עצמית".

---------------------------------------------------------------------------------

רחוקים ככל שהיינו, את פסח שמחנו לחגוג כהלכתו, עם מצות עשויות כוסמין J.

ועדת הסדר הוקמה מבעוד מועד. פגישתם הראשונה הייתה סוערת. שורש הפלוגתא הייתה השאלה: הגדה קיבוצית או הגדה מסורתית? ועוד איזו פלוגתא. לא פשוט היה לגשר על הפערים. אך לבסוף נמצא הפתרון בדמות הגדה ממוזגת שכללה הן שירי אביב והן שירים מההגדה, וכמובן את סיפור יציאתם של בני ישראל ממצריים. אילה מונתה על המקהלה, מירי וסיגל על התפריט והבישול, וגילי רוט הוכתר כאב הסדר.

בערב פסח, במהלך הפסקת הצהריים שבין תרגולי היוגה, מירי, סיגל וצפירה נכנסו למטבח, ויעל סייעה יחד עם נעריו של קרישנה, בכל מה שנדרש מסביב. ריח הבישולים החל עולה באוויר. לקראת ערב ההתרגשות פשטה בינינו. כולם הגיעו בבגדי חמודות, חולצה לבנה לכל הפחות, גם אם זו חולצת טי שהושאלה מחברה, נודפים ניחוח סבונים. השולחן היה ערוך באופן חגיגי וארוך מהרגיל כדי שכולנו נהיה מסובין. צוותו של קרישנה נעמד על הסף המטבח, משתוקקים לראות ולשמוע כיצד אנו חוגגים. רם קישט את חדר האוכל בתמונת בד מרהיבה, שהכניסה לאווירת מצריים בעת שלטון הפרעונים.

גילי רוט הוביל בגאון את הסדר וכולנו היינו שותפים לקריאת ההגדה. לכוסות היין נמזג מיץ ענבים. קרישנה, כמו הינדים רבים אחרים, איננו רק צמחוני אלא אף נמנע מאלכוהול. כולנו שרנו במקהלה משירי האביב ושירי החג. במיוחד הפליאה בקול הזמיר אילה היקרה. על השולחן כיכבו השיבולים שנקטפו אחר הצהריים מאחת מטרסות החיטה שבכפר.

הבוקר נסענו כשעה וחצי צפונה מהכפר נטלה, במעלה נהר Bhagirathi, ממקורות הגנגס, לכיוון גנגוטרי, מקום הקדוש מאוד להינדים מכיוון שבו הגנגס מתחיל.

כעבור יותר משלושים קילומטר של טיפוס, בדרך יפה להפליא, הגענו לכפר קטן בשם Barsuהשוכן בגובה 2,250 מטרים. מיקומו של הכפר יפהפה עד מושלם, כיון שמכל חצר או גג ניתןלצפות על פסגות ההימלאיה רבות, שחלקן גובהן עולה על 6,000 מטרים ובהןJonli, ו- Draupadi-Ka-Danda.

הכפר מכוסה בשלג בחודשי החורף, ואילו אנו הגענו אליו בעונת האביב, בה רק הפסגות הגבוהות יותר מושלגות. בדרכנו אל המפלים הסמוכים לכפר צעדנו בשבילים בין הטרסות, בהן משפחות עיבדו את האדמה. הגברים אחזו בצמדי שוורים הקשורים למחרשה והנחו אותם במהלך החריש, בעוד הנשים והילדים עסקו בניכוש ובזריעה של תפוחי אדמה. הוקסמתי מאוד מהאווירה בכפר. בעוד הכפריים עמלים בשדות, נשקף מול עיניהם נוף מרנין של פסגות מושלגות וצמחייה יפה, הכוללת את כוכב העונה, הרודודנדרון. המשכנו בירידה התלולה אל המפלים, אך הסתבר לנו שהדרך אליהם נסחפה ורובנו הסתפקנו בקצה המפל הקטן. חדורי המוטיבציה שבינינו יצאו למסע חיפוש אחר השביל למפל הגדול. חיפשו וחיפשו ומצאו דרך לראות מפל נוסף וחלות דבש, אך המפל הגדול נסתר גם מעיניהם.

חזרנו אל בית ההארחה של הכפר, בו אכלנו צהריים ותפסנו אתנחתא קצרה, כמעט שנ"צ, במדשאה הצופה אל הפסגות הלבנות. משם נסענו כעשרה קילומטר צפונה, אל כפר בשם "גאנגה נני" Gangnani . עשרה ק"מ לא נשמע הרבה, נכון? אבל בכבישים מפורקים, הארוגים טלאים טלאים, ובמהירות נסיעה מתאימה לתנאים, הנסיעה ארכה לפחות שעה. בכפר גאנגה נני מצאנו מרחצאות חמים הידועים גם בשם Rishikund Tirth. ההינדים שמחים לעצור במרחצאות אלו בדרכם לגנגוטרי ולטבול במי המעיין החמים. ישנן במקום בריכות נפרדות עבור גברים ונשים, ומקלחות פתוחות לכולם, נשים וגברים כאחד. המקום היה ריק באופן יחסי, מלבד קבוצת גברים שעסקה במשחק קלפים כלשהוא. המים להטו ורק שניים או שלושה מחברי הקבוצה הרהיבו עוז וטבלו בהם. אלו שטבלו נראו ממש בוערים כאשר גוון עורם נצבע אדום.

לקראת ערב שבנו לנטלה "עייפים אך מרוצים", לתרגול היוגה המסיים את היום.

בבוקר זה, במהלך תרגול היוגה, איל הקדיש זמן על מנת לשתף אותנו בקורות חייו ומורשתו של ב.ק.ס איינגאר.

איינגאר, יליד 1918, היה הילד האחד עשר במשפחה ענייה בת 13 ילדים, שהתגוררה בכפר קטן בדרום הודו. אביו נפטר בהיותו בן תשע בלבד. יתרה מכך, בילדותו סבל ממחלות רבות וקשות, כך שסיכוייו לעתיד ורוד או אפילו לחצות את גיל עשרים היו קלושים בלבד. מהתחלה עגומה זו ועד להכתרתו על ידי המגזין טיימס כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם, הוא עבר כברת דרך ארוכה והעולם יצא נשכר.

איינגאר מלמד יוגה מאז היותו בן 17, ובזכות כישרונו ודבקותו הבלתי נלאית בתרגול היוגה הוא נחשב אחד המורים המשפיעים ביותר בעולם כולו. כששאלו אותו לפני מספר שנים, בראיון ל-CNN האם אי פעם ציפה לתואר כזה, הוא ענה: "לא, אף פעם לא חשבתי ולא חלמתי שאהיה דמות בינלאומית. התחלתי עם יוגה כדי לשפר את הבריאות שלי, משום שסבלתי משחפת. המטרה שלי הייתה להירפא מהשחפת. אך הנסיבות הכריחו אותי, ואנשים שהחלו לבקש ממני ללמד אותם יוגה גרמו לכך שהיוגה הפכה למטרת חיי".

איל מספר שהמהפך בחייו של איינגאר ארע כשעבר לגור אצל אחותו הבכורה ובעלה, מורה היוגה הנודע שרי ט. קרישנמצ'ריה, שחשף בפניו את עולם היוגה. כששואלים את איל מה מייחד את שיטת איינגאר יוגה, תשובתו היא:

"המאפיין העיקרי והחשוב ביותר של שיטת איינגאר הוא תשומת הלב הרבה שניתנת לפרטים בביצוע התנוחה. איינגאר חקר את התנוחות לעומק וחשף תחום ידע עשיר, המתאר את הפעולות השונות שיש לבצע בכל תנוחה ותנוחה. הפרטים האלה, שלכאורה נראים טכניים ואולי גם לא חשובים, הם שעושים את ההבדל. ההקפדה על הפרטים יוצרת דיוק המאפשר היערכות נכונה של האיברים, alignment באנגלית.

ל- alignment נכון יש חשיבות רבה ברמה האנטומית וברמה הפיזיולוגית. הוא מונע שחיקה של המפרקים, מחזק את השלד ומפחית את המאמץ השרירי הנדרש לביצוע התנוחה. כמו כן, כאשר איברי הגוף ערוכים בצורה נכונה, נוצרים סימטריה ומרחב פנימי, המביאים את האיברים הפנימיים בחלל הבטן והחזה למקומם הנכון, באופן שמאפשר להם לתפקד טוב יותר. עיקרון ה- alignment חשוב אפוא לשמירה על הבריאות ומהווה את העיקרון המרכזי של השימוש הטיפולי באיינגאר יוגה".

"היוגה אינה מצטמצמת לבריאות פיזית בלבד. כאשר יצא לאור ספרו של איינגאר 'Light on Life', שבו הוא מסכם את מסע חייו המרתק, שאלו אותו: "מהי החשיבות של הדיוק באיינגאר יוגה?". להלן תשובתו: 'חברים, alignment מוליך לדיוק, ודיוק הוא מצב אלוהי שבו האדם חווה את מיזוג הכוח הקוסמי עם הכוח האינדיבידואלי. בקצרה, דיוק הוא נקודת המפגש בין הנשמה האינדיבידואלית לנשמה האוניברסלית."

שאלנו את איל שאלה שהטרידה אותנו: אז איך אנחנו יודעים אם אנחנו מתקדמים ביוגה?

תשובה אחת מגיעה מפטנג'לי, שהיה הראשון שאסף, ערך וגיבש את האזכורים אודות היוגה והפך אותם למשנה סדורה. אסאנה עפ"י פטנג'לי צריכה להיות נינוחה ויציבה. ככל שהמאמץ בביצוע שלה יורד, מסתייעת השתקעות באינסוף, והיוגי יכול לממש את שאיפתו להיות שווה נפש. כלומר, ככל שנשתפר כך נהיה נינוחים יותר בתנוחה, ונרכוש חסינות לצמדי הניגודים בחיים כמו צער ושמחה, כאב ועונג, ונגיע לשוויון נפש.

תשובה שנייה, פשוטה אולי הרבה יותר, מגיעה מדסיקאצ'אר, הגורסת כי הקריטריון להתקדמות ביוגה בא לידי ביטוי במערכת היחסים של כל אחד ואחת מאיתנו עם האנשים הקרובים לנו ביותר, בני זוג וילדים. כמה פשוט ומדיד!

חג האביב נחגג ברחבי העולם בדרכים רבות ושונות ולעתים אף בלתי שגרתיות. עד כמה לא שגרתיות? עד כמה שאפשר בהודו. בני דת ההינדו ובני הדת הסיקית מאמינים שזהו הזמן לחגוג את הצבעים הרבים של האביב.

החג, הנקרא כאן בפשטות "הולי" (Holi), מציין את סוף החורף. הוא נחוג יום לאחר ליל הירח המלא של חודש מרץ. החוגגים, מילדים עד מבוגרים, מתרוצצים ברחובות ומתיזים זה על זה גלאל, אבקה בצבעים עזים, וגם סילונים ודליים של מים. בזמן ההולי, כך למדנו על בשרנו, האווירה בקרב החוגגים פרועה במיוחד, האנרגיות נמרצות, וכולם נראו לנו מבושמים משהו והרשו לעצמם להשתחרר. אולי זו השמחה על סיומו של החורף, אולי זה הירח המלא, אולי זה החשיש או האלכוהול, ואולי, כפי שההינדים מסבירים, זהו החג האהוב על קרישנה ואהובתו ראדה, חג האהבה,  ולכן הם מרשים לעצמם להיסחף במיוחד ביום הזה.

יצאנו אל הכפר הסמוך לנטלה, צעדנו בין הבתים והטרסות המוריקות, בעוד העוברים והשבים מברכים אותנו בעיניים קורנות בברכת ”Happy Holi” . ראינו ילדים ומבוגרים צבועים, פרותקדושות ותאואים מעוטרים, וגם נשים שעובדות כרגיל בשדות, מהלכות עם ערמות חציר על גבן האיתן. ציפינו כי מכל גג תקפוץ עלינו חבורת כפריים עליזה ותתיז עלינו צבעים מכל הבא ליד, ולא כך היה. לפחות לא בחלק הראשון של החגיגות. לאחר שארחו אותנו בבית אחותו של קרישנה עשינו את צעדינו בחזרה לבית ההארחה, חצינו את הגשר מעל הגנגס, חלפנו על פני מרכז שיבננדה הדומם, ובסיבוב זה קרה. נתקלנו במארב של נשים עליזות וקולניות, שחיכו לנו ובידיהן צבעים מכל הבא ליד. כן, הן המתינו לנו, כוחן במותניהן בתום יום עבודתן המפרך, שמחות וטובות לב, ריקדו וקפצו איתנו, וכמובן צבעו את פנינו. המגע בפנים פגע בכל אחד ואחת מאיתנו ישר בלב, הן הכניסו אותנו לאווירת החג. שמחה אמיתית שכזו תחזיר אותי תמיד להודו. אז Happy Holi רבותיי!

יום חמישי, 28 במרץ, 2013

בבוקר נפרדנו מקרישנה מותק, כשכולנו חוברים יחד לצילום קבוצתי. נשיקות, חיבוקים, ברכת הדרך, ועלינו לרכבים. הנהג שלנו, גריש, שכבר התגלה בעבר כווירטואוז, הרים את הכבלים האוחזים את הגשר, על מנת שהמיניבוסים העמוסים במזוודות יוכלו לעבור מתחת להם.

הדרך התפתלה לה, הפעם במורדות ההימלאיה. עיניי נצמדו לשמשה על מנת להביט מקרוב בנופים, וכבר נמלאתי ערגה לשוב לכאן. כעבור שעה קלה על חלקנו כבר נפל נמנום קל, עד שאחד מחדי העין הערים קלט את ארבעים השודדים, והנהג התבקש לעצור אחר כבוד. בטרסה שבאחד הפיתולים גילינו כארבעים קופים גונבים לאור היום, מן היד אל הפה, ובלעיסה נחפזת זוללים עשב חיטה. קפצנו החוצה מהרכב כדי לתפוס בעדשת המצלמה את השודדים. הגדיל לעשות איל קל הרגליים, שטיפס עם כרית התמיכה לצוואר היישר אל גג המיניבוס כדי לתפוס תמונה טובה. רוב הקופים ברחו מפנינו, מלבד אלו שנראים בתמונות. אנו בחרנו לנוח קמעא בבית התה המקומי לטובת צ'אי. בשעות הצהריים עצרנו בצ'אמבה וסעדנו את ליבנו בשנית במסעדת Gautam Residency, אותה מסעדה בה עצרנו בתחילת המסע.

כל מי שנוסע בכבישים בהודו יודע ודאי כי הדרך מלאה בשלטים, שחלקם מעניינים, אחרים מצחיקים או מוזרים, או גם וגם. חלק גדול מהשלטים מתייחסים למהירות הנהיגה. לא שממש ניתן להרביץ פה מהירות, כשתהום מצד אחד וצלע ההר מנגד. ואולי דווקא בגלל זה יש גם שלטים.

להלן כמה פניניםבהקשר של מהירות הנהיגה:

Leave Sooner, Drive Slower, live longer

This Highway is not A Runway

Better to be late than a late man

Speed is a knife that cut's life

Speed thrills but kills

וגם After Whisky Driving Risky - אם שותים לא נוהגים.

בשעות אחה"צ כבר ראינו את רישיקש ממורדות ההימלאיה. בפיתולים האחרונים ירדנו מגובה 1,400 מטרים לכ-400 מטר בבת אחת. לפני המיניבוס דהר אופנוע ועליו שלושה אנשים, שניים מהם ילדים. הנהג אחז בשתי ידיו בכידון ובפיו אחז את הטלפון החכם. הילד שישב מאחור הניף את שתי ידיו כמו ציפור, ונפנף בהן קלות. כמה חופש ודרור היו טמונים בהנפת ידיו של ילד אחד קטן. ואולי לא ראה או קרא את השלט License to Drive not to Fly. לילד ולשאר רוכבי האופנוע שלום. יחדיו הגענו לרישיקש.

ברישיקש יש משהו נעים ומרגש העומד באוויר. ואולי בעצם זו אווירת קדושה, אותה משרים המאמינים ההינדים. לאחר שהתמקמנו במלון, יצאנו לקפה ראשון בהודו במקום החביב על נוגה, Café Coffee Day. הקפה, למדתי שאפשר להתנהל יפה מאוד גם בלעדיו, ובכל זאת היה טעים.

לקראת השקיעה הסתמנה נהירה גדולה לכיוון גשר רמה ואנחנו הצטרפנו אליה. לראשונה זה אחד עשר ימים שמענו גם די הרבה עברית. פגשנו צעירים ישראלים וגם משפחות. בעוד אנו צועדים את הקילומטר האחד בין שני הגשרים, משתלבים בהמונים, לא יכולנו שלא לשים לב לאשרמים הרבים שפרוסים ברחובות, להרים הירוקים והגדולים העוטפים את העיר, לנהר הגנגס העוצמתי, לחול הזהוב שעל גדותיו, ולכמות המרשימה של הבאבות הלבושים בבגד כתום. ובין כל הצועדים והדוכנים נעו ללא מורא גם רוכבי האופנועים והפרות הקדושות.

בהגיענו למתחם הטקס כבר נשאו ברמקולים שירים ומזמורים בסנסקריט. הנשים ההודיות היו לבושות בחגיגיות, כאילו הן הולכות לחתונה. שערן הכהה השתלשל על גבן, לבושות בסארי צבעוני, ענודות טבעות על אצבעות הרגליים, צמידי זהב על ידיהן, לאק צבעוני משוח על ציפורני ידיהן ורגליהן, ולכל אחת באמצע המצח טיקה או סינדור*. כמה מטופחות הן ושונות מהנשים הכפריות.

בסביבת האזור בו נערך הטקס נמכרו נרות, זיקוקים ופרחים. תפילות מנטרה נשמעו ברמקולים ומפי האנשים. המוני המאמינים שפקדו את האזור השאירו את נעליהם בשירות שמירת החפצים. רבים הדליקו נר בגביע עלים המלא בפרחים, הביעו משאלה, ושמו את הגביע המואר על מי הגנגס הסוחפים. היה זה מראה מלא צבעים, פרחים, אור, ותקווה. הייתה זו חוויה אותנטית ומרגשת, לא פחות מזו שחווינו בהרידוואר.

בתום הטקס, יצאנו לחפש מקום לארוחת ערב. ברחוב הראשי היה מגוון גדול של מסעדות ובתי קפה. נכנסנו למסעדה עם טעם של בית, סלט ירקות ישראלי, פלאפל וחומוס. ניחוח של הבית שנמצא אלפי קילומטרים מרישיקש.

* סינדור - קו אדום המתחיל בשביל השערות הקדמיות של הראש וחוצה את המצח. זהו סימן לאישה נשואה, המבדיל אותה מנשים רווקות או אלמנות.

הקדשנו את היום הזה לרישיקש. רובנו עסקנו בקניות ופחות התעמקנו במימדיה הנוספים של העיר. ניתן היה לרכוש בדוכנים ובחנויות הקטנות מכל הבא ליד: תיקים, תכשיטים, ציוד יוגה, בגדים, ספרים, מוסיקה ועוד. העיר ההומה משלבת תנועה של אנשים מקומיים ושל תיירים, של פרות המשוטטות להן בנחת ונהנות ממעמדן הקדוש, ושל חמורים שלא נראים נהנים ממעמדם כסבלים. על גדרות הגשרים התגודדו קופים רבים, ובין האנשים נדחפו גם אופנועים. בין קנייה לרכישה וסיור בין הדוכנים, התבוננו גם במי הגנגס הקרירים וראינו אנשים מתרחצים. הגנגס באזור זה נקי למדי והחולות הלבנבנים מפתים מאוד. רק צריך לשים לב ולרחוץ רק בסמוך לגדה, כדי לא להיסחף ולהגיע לורנאסי למשל. בין יוגה למדיטציה, שהייה באשרמים או ביקור במקדשים, העיר מציעה למבקרים בה שפע של מאפיות ומסעדות, המגישות אוכל הודי לצד מגוון בינלאומי רחב. בשעת הצהריים רובנו בחרנו להתרחק מהמולת העיר הקסומה, ולהצטרף לנוגה, לארוחה אותה בישל עבורנו במיוחד חבר שלה, עמית, הודי בן המקום. הוא הקים מסעדה בביתו, השוכן על צלע אחד ההרים העוטפים את רישיקש. הבית פינת חמד, עם עצים גבוהים וסנאים שמתרוצצים, רחוק מכל המולת הרחובות של רישיקש. האוכל שהכין עבורנו היה טעים ביותר, אולי הכי טעים שאכלנו בהודו. עמית סיפר כיצד הכין לנו ממרח חומוס, ולשם כך טחן זרעי שומשום, על מנת להוסיף טחינה כנדרש. ההודים בהימלאיה מגדלים מספר סוגי שומשום, ועל כן התכבדנו בשומשום מקומי.

שהינו ברישיקש עד שעות הערב המוקדמות ואז יצאנו בדרכנו להרידוואר, כדי שנוכל להשכים קום בבוקר ולתפוס את הרכבת לדלהי במועדה.

השכמנו קום ב- 4:30 בבוקר כדי להספיק לרכבת של 6:40. בהגיענו לתחנת הרכבת נתקלנו תחילה במשפחות שלמות, שהיו שרועות על הרצפה, כמו גם בהמוני אנשים בתנועה מתמדת, עם תיקים ומזוודות. מהר מאוד הבנו שלא כדאי לעמוד במקום אלא לחפש את הרציף המתאים, כי מבט אחד למעלה, אל תקרת התחנה, הסגיר את המוני הקופים המתגוררים בין הכלונסאות, שבעת הצורך לא התביישו להטיל מימיהם על העוברים והשבים.

הארי, המלווה הנאמן שלנו, איתר עבורנו את הרציף המתאים, ומיד שמנו פעמינו בצעד קל אחריו. עמדנו שם בין עשרות אנשים והמתנו לרכבת. מזל שהיו לנו מקומות מסומנים. המזוודות הועלו בעזרתו האדיבה של הארי למדפים מעל המושבים. יצאנו לדרך, כאשר בין הקרונות התנועעו כל הזמן מוכרים של מיני מזון ושתייה ואיש שניקה את רצפת הקרון. הרכבת מחולקת לקרונות בכמה סגנונות ורמות והתשלום בהתאם. הקרון שלנו היה ממוזג, כלומר מצויד במאווררים, ונמצא נוח ונעים. הנסיעה מהרידוואר לניו דלהי ארכה כחמש שעות.

ואז הגענו לניו דלהי. חם, לוהט, והומה אדם. סבלים במדים אדומים עטו עלינו ושמו ידיים על המזוודות, כדי לשאת אותן אל מחוץ לתחנה. על כל מזוודה קיבלו שכר של 100 רופי, 7 ₪, וזו פרנסתם! הרגשתי נבוכה כאשר כל סבל נשא שתי מזוודות במשקל של כחמישים קילוגרם על ראשו, ורץ איתן בין ההמונים, כאילו הוא נושא על ראשו נוצה, ואנחנו אחריו, מתקשים לנוע עם התרמיל האחד שנשאר על גבנו. אכן בזיעת אפיים הם מביאים לחם, או צ'פאטי, הביתה.

לאחר שנפרדנו מהסבלים עמדנו ב"תור" בתחנת הריקשות והמוניות שמחוץ לרכבת. עייפים מעט ומיוזעים המתנו לכלי רכב פנוי שיישא אותנו למלון שליד ה"מיין בזאר".

הדרך ל"מיין בזאר" הכניסה אותנו בבת אחת לאווירת העיר ניו דלהי. תנועה כבדה של מכוניות, "ריקשות" ממונעות, משאיות, ג'יפים, אופנועים, אופניים והולכי רגל רבים. הנהגים בניו דלהי "חותכים" האחד את השני, כנראה בהסכמה. הם צופרים ללא הפסקה כדי להזהיר, ולא בעצבנות בכדי לחנך את האחר. לא ראינו אף נהג שמקלל או מכה, והפלא ופלא גם לא מתנגש. והנה הגענו בשלום היישר אל תוך התוהו ובוהו של ה"מיין בזאר". סמטאות צרות ובתים צפופים, רוכלים, דוכנים, חנויות. ושם, ברחוב צדדי, התגלה בפנינו המלון.

מלון Metropolis הוא מלון נקי ופשוט ולאו דווקא יעיל. זו הפעם הראשונה במסענו שבה התמודדנו עם הזמנה לחוד ומציאות לחוד. כולנו לבסוף קבלנו חדר, לא לפני שפקיד הקבלה, שלכאורה קיבל את ההזמנה, קיבל על הראש מהמנהל, שצץ פתאום משום מקום, ואיבד את משרתו לעיננו, ומיד הפך לנער המזוודות שלקח את כל מזוודותינו לחדרים. ממש אפיזודה מהסדרה "המלון של פולטי" בגרסה ההודית. הרי ג'ון קליז גרס כי

“Comedy always works best when it is mean-spirited”

ובתרגום חופשי: קומדיה תמיד עובדת הכי טוב כאשר היא קצת מרושעת.

במחצית היום שנותרה לנו יצאנו לקרוע את העיר. ניו דלהי ענקית ועמוסה, כך שאם רוצים ליהנות ממנה במספר שעות מצומצם כדאי להיות סבלניים וממוקדים. יש שהמשיכו במסע הקניות אותו התחילו ברישיקש, אחרים נסעו למקדש הסיקי המדהים, ואחדים מאיתנו סעדו את ליבם במסעדת Malhotra הטובה מאוד שבמיין בזאר.

לילה אחרון בהודו לטיול הזה, משאיר טעם של עוד.

בשש בבוקר היינו ישובים כבר על טיסת "טורקיש" בדרך הביתה. שדה התעופה שבו בילינו בטרם העלייה למטוס מהווה מיקרוקוסמוס מערבי לחלוטין, וכך גם המחירים בחנויות. יתרה מכך, רק עבור מעט מוצרים ניתן היה לשלם ברופיס וכל היתר ניתן לרכוש רק תמורת מטבע זר ובמחירים גבוהים. עדיף שתשאירו את הרופי'ס כטיפ לכל דכפין, ויש הרבה כאלו בניו דלהי.

I am peace, peace is in me

בערב החג השני של פסח, 31 במרץ שבנו הביתה. לאחר יום יומיים של התאקלמות מחדש בארץ הקודש התחלתי לעכל את חוויות המסע בהודו, אשר הטביעו את חותמם המרגש והעוצמתי. בחודשיים האחרונים, ניסיתי להעביר את החוויות האלו אליכם בפוסטים.

כפי שודאי הבחנתם, המסע היה בעיני מוצלח מאוד, הן בהיבט הפעילות, צעידה, יוגה, מדיטציה, והן בהיבט הבינאישי והאישי. ההימלאיה היא חלקת ארץ ייחודית ויפהפייה. חיים בה אנשים פשוטים ומסבירי פנים. העוני, בעיניים המערביות שלנו, ודאי נתפס כמחפיר, אך האנשים שפגשנו לא בהכרח עצובים או סובלים יותר מבני המערב.

עיכלתי את הודו לאט ובתשומת לב מלאה, כשם שכד מתמלא מהתחתית כלפי מעלה, וכשם שבנשימה יוגית אנו ממלאים ומרחיבים את הריאות תוך התבוננות בנשימה וחיבור לעצמי. חזרתי מהודו מלאה ושמחה לחלוק עם אהוביי את אשר חוויתי.

שלמי תודה לנוגה לוזיה ואיל שפרוני על הרעיון, לחברי הקבוצה, שנמצאו כחברים אמיתיים לדרך ולרם עמית, שתפס בעדשת מצלמתו רגעים מרגשים, שינציחו בליבנו תמונות מוחשיות מהחוויה שלנו בהודו.

ולבסוף, רציתי לחלוק עמכם את קולה ומילותיה של זמרת מדהימה בשם Snatam Kaur, שהדיסק שלה לא מש מרכבי מאז שחזרתי. השיר האהוב עלי מצורף בלינק ליו-טיוב.

Ong Sohung (I am Thou, I am Peace) http://www.youtube.com/watch?v=hKeMr9YybXA