אוכל איטלקי לא נחשב אקזוטי במיוחד. כולנו הכרנו את הפיצה והפסטה עוד מילדותנו אבל באיטליה אפשר למצוא וריאציות רבות על הנושא. למשל ספגטי עם פרחי קישואים וצדפות.
בקיצור, לא באמת צריך לדאוג שלא נמצא מה לאכול.
אלא אם אתה צמחוני שחושש שבאוכל הסתירו רכיבים לא בדיוק צמחוניים, או – גרוע מזה – ילד שאוהב לאכול בעיקר שניצל וצ'יפס.
בערב הראשון שלנו ברומא הייתה קצת דילמה איפה לאכול ומה. אחרי שיטוט ארוך התיישבנו במסעדת תיירים טיפוסית. הזמנו פיצות ופסטה, אבל אחת הסיבות העיקריות שהתיישבנו שם הייתה שבתפריט היה גם צ'יפס (ולמרבה הפלא – למרות שהוא לא היה בתפריט – היה להם גם קטשופ.)
הפיצות היו קצת שרופות, הצ'יפס היה סביר, הבירה הייתה קרה והלימונדה הייתה מאוד מאוד חמוצה.
כשהגיע החשבון נזכרנו בכלל חשוב באיטליה: מחיר הארוחה תמיד יהיה גבוה מסכום המנות שהוזמנו.
באיטליה אתה משלם על הזכות לשבת ליד השולחן. הרי מישהו ערך אותו למענך ואפילו הגישו לך לחם (בלי חמאה או מטבל כלשהו). האם ייתכן שזה יהיה בחינם? לא באיטליה.
מחיר עריכת השולחן (והלחם) בדרך כלל לא מופיע בשום מקום פרט לחשבון הסופי. ברוב המסעדות בהם אכלנו המחיר היה כ-2.5 יורו לסועד, אבל לרוב היה אפשר לגלות את זה רק כשקיבלנו את החשבון.
למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר במלון. זו לא ארוחת הבוקר של המלונות בישראל (בעיקר חסרו לי שפע הסלטים והירקות הטריים) אבל כל אחד מצא משהו לטעמו. הבן שלי התפעל בעיקר ממבחר מיני המאפה המתוקים שהיו בארוחות הבוקר (רצוי שיהיו ממולאים בשוקולד).
באחד המלונות ציפתה לנו הפתעה אמיתית – כשהגענו לארוחת הבוקר מצאנו שולחן מלא עוגות טריות שנראו תוצרת בית. והם אכן היו כאלה – מסתבר שבכל בוקר בעלת המלון אופה במו ידיה עוגות טעימות לאורחים. באותו הבוקר הארוחה שלי (ולא רק שלי) התבססה על עוגות.
(זה המקום להמליץ על מלון פיקיו באורבייטו).
ומה אוכלים לארוחת צהרים?
מכיוון שאכלנו ארוחות בוקר גדולות בהרבה מהממוצע בארץ, לא היינו ממש רעבים בצהרים. זה דווקא התאים לנו כי הסתובבנו בין מקומות מדהימים למדי וחבל היה לנו לבזבז את הזמן על חיפוש מסעדה, המתנה לאוכל וניחושים לגבי גובה החשבון.
אבל בכל זאת היינו קצת רעבים. מזל שבכל פינה באיטליה יש מזון מהיר, איכותי, בריא, לא יקר ואהוב על כולם: גלידה.
בביקור הקודם שלנו ברומא הצלחנו לאכול פעם אחת גלידה לא מוצלחת במיוחד. כנראה צריך כישרון לזה. הפעם דאגנו לאכול גלידה כל יום (לעיתים פעמיים ביום) ואני משוכנע שכולן היו טובות יותר מהגלידות (הטובות) בארץ.
הגלידה בארץ אמנם השתפרה מאוד בעשרים השנים האחרונות אבל עוד יש לנו מה ללמוד מהאיטלקים (די מובן בהתחשב בכך שהרומאים המציאו את הגלידה).
בין הטעמים המעניינים והמוצלחים שאכלתי אני זוכר במיוחד את פונדנט השומשום, גלידת הליקוריץ וכמובן גלידת הויסקי. עננת מזכירה את טעמי הטירמיסו, הזביון והשמפניה וגם היא וגם העננצ'יקית מתגעגעות לטעמי הפירות והאגוזים – אפרסק, דובדבנים, אוכמניות ופיסטוקים – שנראה שהמרכיב העיקרי בהן הוא באמת הפרי שנתן להן את שמן.
מחיר הגלידה נע ברוב המקומות בין 2 ל-2.5 יורו לגביע קטן – שלרוב מכיל שני כדורי גלידה אך לפעמים רק אחד.
דווקא בגלידירה הטובה ביותר ברומא –ג'יוליטי– מחיר הגביע הקטן 2.5 יורו אבל הוא מכיל שלושה כדורים + קצפת (אם תרצו). תמיד יש שם תור ואין איפה לשבת אבל כדאי להגיע לשם במיוחד כי הגלידה שלהם פשוט מדהימה.
בפירנצה גילינו להפתעתנו כי בכל הגלידריות במרכז העיר גביע קטן עולה 4 יורו(!) החלטנו לא להיכנע לסחטנות והמשכנו לחפש גלידריה עם מחירים שפויים יותר. קרוב לתחנת האוטובוס (שהוביל אותנו למלון) מצאנו גלידריה נחמדה שמחיר הגביע הקטן בה היה יורו ושמונים בלבד (הזולה ביותר בכל הטיול שלנו). לשמחתנו הגלידה הייתה מצוינת. שם אכלתי פונדנט שומשום וגם טעמתי גלידה מפתיעה – שומשום שחור – בצבע אפרפר מדהים ובטעם שקצת מזכיר טחינה.
התמונה בראש הרשימה היא משם - תודה לעננת על הצילום.
אח"כ גילינו שלגמרי במקרה מצאנו את אחת הגלידיריות המומלצות ביותר בפירנצה ![]()
זוכרים שהבן שלי אוהב שניצלים? במהלך הטיול הזמנו לו ארבעה כאלה. שניים היו במקדונלדס – יש גם יתרונות לקיומה של הרשת הזאת. ברומא ראינו ברחוב שלט עם חץ המצביע ימינה וטוען שבמרחק של חמש דקות יש מקדונלדס.
התפצלנו – אני והבן הלכנו לכיוון שעליו הצביע השלט ועננת והבת הלכו למסעדה מומלצת לא רחוק מהמלון.
אחרי חמש דקות הליכה הבנתי שיש בעיה. חזרנו לשלט והפעם בדקנו גם את הכתובת שהופיעה עליו... בדקתי במפה וראיתי שזה לא כל כך רחוק (אם כי הכוונה הייתה כנראה לחמש דקות נסיעה). יצאנו שוב לדרך.
זה דווקא היה די נחמד- אני ראיתי עוד קצת ממראות רומא והבן שלי היה במצב רוח מצוין כי הוא ידע לאן הולכים.
הגענו למקדונלדס בלי בעיות. הופתענו לגלות שהשלטים שלו בצבע ירוק ולא אדום, אבל ארוחת הילדים (עם השניצל) נראתה כמו בשאר העולם.
לגבי השניצלים האחרים יש לי שתי תובנות: הראשונה היא שבאיטליה אפשר למצוא (לפעמים) שניצלים גם במקום שנקרא "פיצריה".
השנייה היא שלא כדאי להזמין שניצל לילד במסעדה יוקרתית למחצה שבה המלצרים לא דוברים אנגלית טובה.
לסיום הסאגה שהתארכה לה מדי רציתי לספר גם משהו על הסעודה האחרונה. לא הציור של ליאונרדו, אלא על הארוחה האחרונה שאני אכלתי במסגרת הטיול הזה. היא הייתה בטיסה חזרה לארץ.
כמובן שהזמנתי ארוחה צמחונית ולשמחתי גם קיבלתי אותה (זה לא קורה בכל הטיסות).
זוכרים את הדאגה שלי שמא האוכל מכיל רכיבים לא צמחוניים?
מתחת לארוחה הצמחונית שלי מצאתי פתק מודפס בחמש שפות שהצהיר בבירור: "ארוחה זו לא מכילה בשר חזיר". נכון שזה מרגיע?
(למען הגילוי הנאות צריך לציין שפתק כזה התלווה גם לארוחות האחרות, אבל אני עדיין חושב שזה היה מצחיק לראות אותו בארוחה הצמחונית).
