בנפאל הרחוקה הרחוקה.. אההה

מעבר הגבול המזרחי מהודו לנפאל

"only after the last tree has been cut down. Only after the last river has been poisend. Only after the last fish has been caught, only then will
 you find that money cannot be eaten.

הלכתי למשטרת התיירים לדווח, שיהיה.. התווכחנו שעה על זה שאני עכשיו חושבת שכל הנפאלים גנבים והשוטרים חושבים שכל הישראלים וולגארים למדי וחוצפנים. ויצאו לי עליהם כל הקוצים אבל זה נגמר בשתי כוסות תה עם מנהל התחנה ושיחות על ישראל דת ומדינה. ממש קול ציון לגולה. בסוף אני אהיה שגרירה של כבוד. מפות סכמטיות ישראליות שנוצרו תחת ידי מפוזרות לאורך ולרוחב התת-יבשת בואך ההימליה.

זה יקרה בעתיד הקרוב אבל טוב: כבר חיכיתי שזה יבוא. לא יכול להיות שזה לא בא, כל כך הרבה ישראלים במקום אחד. כל כך הרבה מהם היו בארץ בחודשים האחרונים זה ממש עלול לקרות במהרה. כאילו מחכים למשהו לא נעים ומרגש ביחד. ואז ערב אחד עופר פתאום מסתובב.. ועושה לי "... רגע.. את..את מוכרת לי מאיזשהו מקום..." משהו בפנים עשה: או הנה זה בא, משהו אחר אמר לו עזוב זה בטח מהצבא. ואז הוא אמר: "אההה... את מאלה שכותבים את היומנים בלמטייל" וזימזם את שיר הנושא מהכתבה השניה. חשבתי שאני מתה מסלבריטאות, הברכיים פקו ולא ידעתי איך להתנהג. בסוף התנהגתי. הייתי חזקה מהחורף.

כמו מקיצה אל חלום: האנשים האמיתיים שלחו לי מסר, משהו על העולם. משהו שקראתי בספר ודיגדג לי מוכר. לבחור לחשוב את המחשבות השמחות ולא האלו שלא. לחגוג את ההשתפרות האישית ולא סתם את הזמן החולף, להיות קשוב לכשרונות שלך.. להיות יותר ויותר טוב בהם כל הזמן. למדתי שקצת נהייתי יותר טובה לעצמי, למדתי את המשמעות האמיתית של להיות חופשי... ואסיים באווירת הלאחר פסח זו.
"בני חורין אתם
לא עת ריקים ימיכם מדאגה
ולילותיכם בלא מחסור וצער.
אלא עת אלה יקיפו אתכם
ואתם מעליהם תרומו גלויים וטהורים" (על החירות - ג`ובראן ח`ליל ג`ובראן).

 מהעיר siliguri לוקחים אוטובוס מקומי לעיר panitanki. שם לוקחים ריקשה של אופניים לעשות את כל הסיבוב. חתימה ביציאה מהודו. נסיעה למשרד הנפאלי והוצאת ויזה (30 $ מדוייקים). נותנים ויזה ראשונה ל-60 יום. ואח"כ נמצאים כבר בתוך קאקארוויטה. מקאקארוויטה יש אוטובוסים ישירים לקטמנדו ולפוקארה. עדיף תמיד לקחת את אוטובוס הבוקר. כי אז הם עוצרים פחות לישון בדרך. אפשר עדיין להשתמש בכסף הודי בקאקארוויטה .. האמת שגם בקטמנדו בחלק מהמקומות. אוטובוס לקטמנדו עולה 440 רופי נפאלי (350 הודי). אם הוא נוסע מהר וממעט בעצירות זה יכול לקחת 17 שעות בערך. יש גם אוטובוסים שיוצאים אחה"צ 15:30 כמדומני.

לתחילת הכתבה

פאניטאנקי וקאקארוויטה

צעד אחד לפני הנהר: הוד קישקישיותי הגיעה עם העננים לפאניטאנקי, העיירה ההודית האחרונה לפני הגבול הנפאלי. כבר אז משהו התחיל להרגיש חשוד, שכן רוכבי האופנריקשה מלמלו משהו על שביתה אבל ביניהם לא היה להם אכפת. הם צריכים עבודה והם בהודו, ובהודו לא שובתים, כי ממילא אף אחד לא עובד. החתמתי לעצמי את הדרכון ליציאה, שילמתי כרטיס כניסה לממלכה ואז באמת התברר לי (למרות שהתעקשתי לא להאמין) שהכל סגור ליומיים. וגם אם אני אקפוץ מאוד גבוה, אף אחד לא זז מקאקארוויטה (kakarvitta עיירת הגבול במזרח נפאל). לא באוטובוס, לא באוטוריקשה, לא על אופניים ולא ברגליים. יש טיסות אם את רוצה, אמרו לי במעבר. ואני הייתי כולי צמרמורות של כעס ואיך שום דבר לא הולך לי ומה זה הענן שנמצא מעלי כל הזמן ומוריד גשם. מה? מה ? מה עשיתי רע? (מה עשיתי טוב מצד שני?).

כל נפאלי שנתקלתי בו, שנראה לי כמו הודי ממוצע רק קצת שונה ולא יודעת במה, חטף ממני קוצים חדים של דורבן מפוחד. של חתול מסומר, של מכשפה עם פלולה על האף שלא הצליח לה הכישוף. התעקשתי איתם רק כדי שיהיה לי מישהו להוציא עליו את העצבים. הם עיקמו את הפרצופים המוזרים שלהם ואני ניסיתי להבין למי הם דומים, להכניס אותם לאיזו קטגוריה, ולא הצלחתי, לעזעאזל, מה זה פה?! רפובליקת בננות?. לך תסביר לעצמך שעברת מדינה.

אמרתי לעצמי שהכל לטובה. ושעוד מעט תבוא הטובה ואני אראה לי. אבל ההרגשה הזאת שמשהו מתחרבן רדפה אותי, עד שנשכבתי במיטה. ואמרתי לעצמי בקול הכי מרגיע שמצאתי, "אפרת, את בטיול, מה קרה לך? אז שוב פם התבלגנו לך התוכניות... אפשר לחשוב... תוכניות. אלק." זה בא בהדרגה. השלווה חלחלה לי מבפנים בלי שאני ארגיש, עד שהיא השתלטה עלי כולי, נפלתי לזרועותיה, והיא תפסה אותי. שמה לי מוסיקה (ביקשתי את שוטי הנבואה והיא אמרה לי שזה די פתטי במצבי, אם לא אכפת לי היא תשים מה שהיא רוצה, אבל לא היה לי גלי עטרי, אז היא שמה אהוד בנאי, מי אמר שלשלוות אין טעם טוב).

החיים, החיים, אלו החיים, כמו מנגינה אשר אין לה סוף, נקווה רק לטוב. תהיתי לי מה זה כבר יכול להיות המיחוש הזה שפעם כאן פעם שם, הלכתי לשירותים והסתבר שמה שזה לא יהיה זה יוצא בנוזל. הקשתי על בלוטת הטימוס שלי במרכז החזה, כמו שעושים בפולין, וצעקתי לבפנים לחבר`ה להתעורר. כמו בתוכנית האלמותית, ראיתי את כדוריות הדם הלבנות שלי בדמיוני מפהקות ומתמתחות ונבהלות למראה כמה מפלצות קטנות וכחולות שיושבות לי בקיבה ואוכלות את כל האוכל. מישהו מבפנים צעק "hold it! מה זה הבלגן הזה????"

המעי היה הפוך וערימות של שרידי כדוריות ושאריות שומנים מהאוכל האחרון היו זרוקות בכל מקום, החיידקים הטובים שתמיד נראים כמו לטאות חומות ותמימות, הלכו בעצלתיים מחייכים, כצאן לטבח, ישר לתוך הלוע של המפלצות. עוד צעקה נשמעה ממעמקיי: "אנטיביוטיקה!!!" ואני צעקתי בחזרה "על גופתי!!" והלכתי לברר אם יש רופא. אבל היתה שביתה. פתחתי במשטר קשוח וקומונוסטי, בהשראת האווירה המקומית, והכנסתי במשך יממה שלמה שלושה ביסים של בננה שהתקבלו בעיקום מעי בולט. למחרת היום ערכתי תדרוך קצר לחבר`ה הטובים ואמרתי להם "צ`מעו, אני אבצע הסחת דעת ואתם תטפלו בעיניינים.. דיל?" -"`סדר" הם אמרו. אני נשמתי עמוק. ודחפתי בשיטטיות כמות אורז על-אנושית, אפילו הסינים היו נעלמים דום.

 המערכת נעצרה ואני ראיתי איך כל מפלץ קטן עומד עם גרגר אורז בפה ומניף את ידיו אל השמיים (קיבה עליונה בשבילם) בחוסר אונים, עושה קולות של מישהו שתקוע לו בפה .. אאוו אווו אוואאוו.. בעוד החבר`ה שלי, ממח העצם, מתחילים לפנות את האשפה. Well, lets hope for the best.

ארץ של טירוף ומטבחים: אחרי שנכנסים למטבח אחד.. כבר אי אפשר להגמל מזה. מעקצץ לך בידיים.. ואתה חייב להכנס לראות מה יש בסירים. כבר הייתי לגמרי שאנטי בקאקארוויטה, וישבתי ודיברתי שעות על ישראל, עד שבעל המלון שלי אמר לי... תגידי לי? את מורה? התקפלתי מגודל המחמאה, אחר כך נתתי בו מבט נוזף של תלמיד שמנסה לקטוע את חוט מחשבתי והמשכתי בהסברי הגיאוגרפים המפורטים, השפלה וההר.. כן גם לנו יש הרים, לא הימליה, אבל הרים.

 אני יכולה להאשים רק אותו באיך שהתגלגלו אחר כך העיניינים... שיצאו לגמרי משליטה. הכל התחיל כשהוא הוציא מפיו את השאלה הבלתי מחוייבת על אוכל ישראלי. בפרצוף אדיש לחלוטין אמרתי לו שאם הוא נורא רוצה אני אראה מה יש לו במקרר ונראה מה אפשר לעשות. איך שנכנסתי למטבח עטפו אותי בסינר. הטבח הבהוטני גנש (מה יש לי עם פילים?) התרוצץ מסביבי כטרנטלה עם פנקס קטן וסכין גדול. ואני הצצתי למחבואי המחבואים, לקרביי הקרביים, למתחת של המתחת של הסירים והבנתי סוף סוף. למה אוכל ישראלי, זה סלט, שניצל ושקשוקה. זה מה שיש להם במטבח!!!!!!!!!!!! הכנתי לי ארוחת ערב על חשבון הברון, השכלתי לשים צ`ילי בשקשוקה כדי שיהיה לטעמם.. וכולם טעמו והימהמו, רשמנו מתכון וקבענו מחיר. נקודה ישראלית (לטובתי?).

דרך ארוכה ואני ציפור: היה עוד חושך אבל בקאקארוויטה אף אחד לא חשב לישון. משעה שתיים בלילה כל הרחוב כבר היה ער, ילדים שלחו אבות לעבודה. אמהות החלו לאדות מומואים. נגמרה השביתה. הכל חוזר חלילה. האוטובוס לקטמנדו עמד בתחנה ונטף טיפות, גשם גשם משמים, רעמים וברקים בלפנות בוקר חם. מידי פעם איזה ילד היה עומד על השמשה הקדמית (מבחוץ) ומנגב בידיים במקום וישרים (כי אין), מי צריך נוצות? איפה הנהג... תהיתי ..תהיות של טרום זריחה. נכנס ילדון שהכסא היה גדול עליו ואני נבהלתי עד עמקי נשמתי, הילד הזה, אם יש לו רשיון, אני בטטה, אפילו לצפור הוא לא יודע. בסוף התברר שהוא רק המלווה (אחד מתוך איזה 8 אנשים שעזרו לנהג להסיע את האוטו friend are for). במהרה נרגעתי, על הכיסא המרופד שלפני, התיישב וחסם לי את כל השדה, נפאלי מגודל שנראה כאילו אף אחד לא יפריע לו לצפור מתי שהוא ירצה, איך שהוא רוצה ובשני הצופרים.

 לאוטובוסים יש שפה משלהם. בהתחלה אתה שומע רק ציפצופים עד שהאוזניים שלך צועקות גוועלד! לאט, כמו אסימון תקוע בטלפון ציבורי ישן, אתה מתחיל להבין את השפה. האוטובוסים ממש מדברים אחד עם השני. כשהם באים ממול יש שלום - שלום. שלום למלכה. לפעמים גם מה העיניינים - אחלה. יש גם שיחות שלמות של -"אני עוקף" - "פנוי פנוי, עבור אח שלי" - "וואללא תודה" - "חופשי תבוא כל יום". לפעמים זה מתחיל אותו דבר ואז באמצע יש איזה טוטוטיטוטו שאומר "אויש, לא הצילח לי העקיפה" - "לא נורא בפעם הבאה". וגם צעקות: טוטוטוטוטווווווו -"תגיד מה אתה מפגר? למה אתה לא עוצר?" טו - "סליחה". ישבתי לי ככה בנסיעת אוטובוס הכי ארוכה שהיתה לי בחיים. המצאתי כתבות ושיחות עם עצמי. נאחזתי חזק בצדדים כשהרכב חשב להתפרק עצמו לדעת. קיללתי את משרד התשתיות הנפאלי (בשקט, בלב שלא יסגירו אותי לשלטונות לפני שאני מספיקה פה משהו). בכביש היו בורות, או יותר נכון בין הבורות היו כמה חתיכות של כביש...והאוטובוס קרטע במהירות של צב שמנסה לא לעשות רעש עם הנעליים, והשמיע קולות של משאית שעברה ברית מילה ע"י מוהל מהשוק השחור. רחמים. הדרך לקטמנדו רצופה כוונות טובות - יאסר הרצף לאלתר!

לתחילת הכתבה

קטמנדו

קט-מנ-דו דו דו, דחוף קדימה, טחון קפה / קטמנדו דו דו איזה כיף פה ויפה / טו דה לפט, טו דה רייט / יש פה גלידות וקפה / קאם אנד דאנס אוורי וואן / רק תביאו לי רופא"
(ידיים למעלה, גם הגברת עם הבגד ים).

אחרי כל כך הרבה זמן של נדודים וחיפושים, הגיע ההרגשה הזאת, שחיכית לה שנים. אמממ.. חודשים לפחות. המנוחה והנחלה. בכל מקום שהגעתי אליו, ולא משנה אם היה טוב מאוד או רע מאוד מיד קפץ לי היעד הבא מול העיניים. הבהב לי. התיק שלי ישב במתח, כיסי צד על המותניים, מחכה להארז ולהדפק שוב בנסיעה למקום חדש. ואז יום אחד הגעתי לאיזשהו מקום, נקרא לו קטמנדו לצורך הענין. זרקתי את התיק על הרצפה של החדר, הוא נאנח, אני נאנחתי ולא היתה יותר תחושה של לקום. רציתי שזה יקרה לי באיזשהו מקום רוחני ויוגה ועיניינים. שאני אוכל להתיישב לי בלי לחץ ולעשות איזה קורס מורים. אבל זה לא בא ואני המשכתי הלאה והלאה והלאה. ולא יכולתי להשאר. והחלטתי שאם מורה ליוגה אז אולי קודם שאני אעשה בעצמי לעצמי ואחר כך שאני אעשה מעצמי מורה...זה בא מתי שזה בא.

פתאום לא מרגישים תיירים. ולא מרגישים בחופשה. מרגישים שאלו החיים.. ואם בא להשאר בחדר ולקרוא ספר כל היום אז זה מה שעושים ואם בא לשבת כל היום ולאכול באיזה מאפיה אז זה מה שעושים. ואם בא לבדוק מיילים כל יום אז זה מה שעושים. פתאום הרגשתי שנכנסתי שוב לאוניברסיטה. הטיול ממשיך מחדש. החיים ממשיכים מהתחלה. ועשיתי, רק מה שאני אוהבת, רק מה שאני חושבת שיהיה לי טוב.

בעולם כל כך קשה ל`יתבלט זה לא יפה: עם ישראלי, אשתו, הבת שלהם והאחיין המאומץ. אלוהים (ובית חב"ד קטמנדו) יעזרו לי, אין לי מושג מאיפה גייסתי את חוש ההומור בשביל להתמודד עם זה, אבל גיליתי שזה בעיקר משעשע אותי. ישבתי, הלכתי, הסתובבתי והסתכלתי. יש פה את הישראלים שבאו מתאילנד ולא יגעו בהודו אפילו עם מקל. הם טוענים שמלוכלך פה למרות שלדעתי נורא נקי וכשהם רואים פרה קטנה ברחוב הם מתלהבים. יש את אלו שבאו מהודו, ובשביל הקונטרא לתאילנדים, הם יגידו שהם מתגעגעים להודו נורא, וכבר מתים לעוף מנפאל בחזרה. יש פה את הישראלים שבאו לסדר ונשארו כי לא היה להם כוח לזוז.

יש פה את הישראלים המאוכזבים, שחשבו שהם יפגשו פה את הישראלים המטרקים ובמקום זה הם פגשו את המגניבים, (שזה שם כולל לאלו שהיו בסדר ולא רוצים לזוז ולאלו שלא רוצים לזוז, בלי שום קשר לסדר, או ליהדות בכלל).. יש את הישראלים המטרקים שעוברים מהאראונד ללנטנג לאגמים לבית חולים האורטופדי לבעיות בירכיים ושברי הליכה. יש את אלו שרק נחתו מהארץ עם התרמילים הגדולים שהם עוד לא יודעים מה נמצא בהם ואיפה. יש את המשפחות וכאלו שבאו גם עם הסבתא. יש את הקיבוצניקים שבית חבד עושה להם רע. יש את הכיפות סרוגות עטופם בחיוכים, ולכולם כולם, יש אי נעימות כזו או אחרת בבטן. וכולם יושבים על הספות בבית חב"ד משחקים שח או שש-בש (אפילו אני עשיתי למישהו מרס... אני?!) וזה נראה בגדול כמו מועדון פנסיונרים כחול. הללויה לעולם.

הכל עומד במקום, הזמן ממשיך ללכת, הייתי כאן ופתאום איבדתי את הדרום: האוטובוס עבר ברחובות המוזרים של קטמנדו. כשאח שלי היה באי קוס, הוא אמר שזה נראה כמו כפר קאסם עם ים, אז קטמנדו נראתה לי כמו כפר קאסם עם בלי מסגדים ופיתות. נחתנו בטאמל.. קטמנדו לתיירים, ירד גשם קליל. והאורות הזוהרים של המסעדות והפאבים והחנויות והמאפיות האירו את הרחובות בצבעוני. התכוונתי להתארגן באיזה מלון עם ג`וליה מהאוטובוס וללכת לבדוק אם תהיה איזה ארוחת מצות של יום שישי מחר בערב. כשהודיעו לי שהיום כבר יום שישי ומחר שבת מנוחה ואיבדתי יום בקאקארוויטה. יום חמישי הוא תמיד יום מוזר.

 בימים הראשונים תקפה אותי הרגשה מוזרה שלא ידעתי להגדיר ולא מצאתי לה שיר. אחר כך הבנתי שקוראים לזה ללכת לאיבוד בלי יכולת לדעת איפה אתה ואיך אתה חוזר על עקבותייך. לקח לי חמישה ימים למצוא גסט האוס של חברים שני רחובות ממני (לא הם כבר לא היו שם), ושבוע בשביל להכנס לרחוב שלי ולהרגיש שכבר הייתי פה פעם. אולי עכשיו אולי היום. כן היא שלי עכשיו.

לתחילת הכתבה

פאטאן

ניצב מקדש תפארת זאת אומרת: יצאתי לפאטאן, העיר הדרומית, לחפש את המקדש של ציפור האבן. אחרי שעות של נסיונות להתכוונן על ידי הנפאלים.. (כל פעם צריך לשאול אותם על יעד שנמצא שלושה מטר מהם אחרת הם לא ממש ידעו להסביר לך איך ללכת) הגעתי. הוקסמתי. העיר הקטנה והמרכזית החביאה בתוכה סימטאות צרות וסודיות שהזכירו לי (בלי להעליב את הסינים, אה... בעצם אני בנפאל, אין להם שום דבר נגד הנפאלים..) מן שילוב של הבתים בנמר דרקון ובניינים עתיקים מעיירות מבוצרות בטוסקנה.... הלכתי לאט, כאילו אני עושה טאי צ`י תוך כדי שיטוט.

הסתובבתי בין הפילים המפוסלים למזרקה שכבר לא מבזבזת את מימיה (רק בעונה). ואין ציפור מאבן. עשיתי עוד סיבוב ... ואחד קטן יותר. הציפור לא באה. אולי זה לא כאן? עבר לידי סוחר שניסה לכפות כמה צמידים על תייריות אירופאיות, ניצלתי את האתנחתא לנשימה שהוא לקח לפני שהוא התחיל איתי ואמרתי בנפאלית מקומית: "אוסקוז מי, קן איי אקס יו סומסינג?...". עוד לפני שהשמעתי את הצליל של הסימן שאלה בסוף הוא כבר שאל: "גלי-`טרי?". חייכתי בהקלה (לפעמים להיראות ישראלי מקצר לך כל-כך הרבה תהליכים) ואמרתי "כן, איפה?" הוא הצביע לעבר ציפור קטנה שעומדת על נחש מאחורי הפסל של המלך יוגאנארנדרה המשקיף על פאר היצירה של ארמונו.

 ציפור לא עפה. והאמת שבהתחלה חשבתי שאולי קצת עובדים עלי.. זה לא הציפור, היא בכלל לא מאבן, הראש שלי היה מלא בתאוריות קונספירציה עיתונאיות בגלל אהוד אשרי (בלעתי את הספר שלו כאילו אין מחר). אבל לא היתה שום ציפור אחרת בשומקום וכשהיא תעוף אל התכלת הזכה (מתישהו בספטמבר מתחיל להתבהר פה שוב). אז הפילים המפוסלים יתחילו לצעוד לעבר המזרקה לשתות. המלך האהוב יקום לתחייה וישוב לארמון, וכמובן, לא תהיינה מלחמות, המזימה והאימה, יהיו רק זכורונות מן השנים העגומות. חזרתי לקטמנדו בשקיעה. אבל הייתי מסופקת מאד שזה באמת המערב איפה שהשמש נמצאת.ההמזימה והאימהמזימה והאימה יהיו רק זיכארונות מן השנים העגומות.

אז יעלם הפשע ולא ישתלם הרשע בנפאל הרחוקה: נסענו לבהקטאפור העיר העתיקה... עתיקה עתיקה...אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. וגם לפני שאתם. ביום שהגענו היה שמח במיוחד כי היה ראש השנה הנפאלי. מה אתם יודעים? כבר 2061 עכשיו. פסטיבלים ברחובות, אנשים קופצים מהגג... מטפסים על עצים, מתחפשים לעציצים. כשחזרתי נדחקתי באוטובוס מקומי והתרכזתי בלדבר עם איתן, שהסיח את דעתי, עד שגילינו שהציפור באמת עוד לא עפה ויש פשע ורשע וכייסו לי את הארנק. אפילו אותי הפתעתי בקור הרוח שלי, מסתבר שלומדים לא להקשר יותר מידי לדברים. ושכסף זה רק כסף או כמו שאומרים האינדיאנים (שלא מהודו)

לתחילת הכתבה

המלצות

קאקארוויטה- מלון מונה ליזה. יופי של מקום. אנשים נחמדים. מרגישים שם ממש כמו ליאונרדו דה וינצ`י.
מגורים: בטאמל היכן שיתחשמק לכם. החדרים הזוגיים נעים בין 200 ל-300.
קניית ציוד: ככל שמתרחקים מהמרכז של הטאמל המחירים יורדים ב-100 רופי ל-100 מטר. חבל שהטאמל קטן ונגמר.
קניית מצלמות וחשמלים: new road הרחוב המאד מערבי.
ארוחת בוקר: מאפיית פומפרניקל (מול סוויסה - אני לא רוצה לקלקל את החוויה הישראלית העצומה שיש כאן אז אני נמנעת מלפרט).
 טיולים בעמק קטמנדו: כיכר דארבר בקטמנדו ובפאטאן (ללכת ברגל). נסיעה לבהאקטאפור העיר העתיקה. משם לנאגארקוט ממנה נשקף נוף הרים והוא נחשב אתר קייט מפורסם. משם אפשר לרדת בחזרה לקטמנדו ברגל או באופניים. בית חב"ד- יופי של מקום. להביא הרבה ספרים בעברית להחליף ולהשאיר. אינטרנט זול וטוב. טלפון לקבל שיחות מהבית וביסלי.

לתחילת הכתבה