מפגש בליקיר
אוף, קשה קשה בהודו... (סתם בציניות)... זהו זה. חזרתי ל"לה" אחרי שבועיים של טירוק קל וקשה בהרים ובכפרים. קשה לי לתאר מה עבר עלי בשבועיים האלו. עברתי המון המון, גם מבחינה חווייתית וגם מבחינה לימודית. איפה להתחיל? אחרי שסיימתי טרק של 9 ימים,טרק שנקרא "מרקה וואלי" (שעליו אני כבר לא אפרט כי צריך לחתוך איפשהו) חזרתי לעיר הגדולה "לה". הייתי בעיר יומיים ואז כבר הרגשתי צורך עז להמשיך לי לדרכי, ללכת לראות דברים חדשים. וכך היה. ביום חמישי לפני שבועיים יצאתי לי לבדי לטרק בין הכפרים.
אמרתי "לבדי"??? אז זהו, האמת היא שיצאתי לבד כי ממש רציתי קצת זמן עם עצמי, קצת לטייל לבד, לישון לבד, לקום לבד, להיות לבד, לחוות לבד. אבל בתכל`ס קשה פה להיות לבד כי כל הזמן פוגשים אנשים מאוד טובים ומאוד מעניינים וקשה לברוח מזה כי זה כיף... בכל אופן, נחזור לענייננו - אז יצאתי מ"לה" לכיוון כפר שנקרא ליקיר. בליקיר יש גומפה (מקדש בודהיסטי) ענקית אז עליתי לי להנאתי לאט לאט למעלה ואז פתאום משום מקום אני שומעת הדרכה בעברית. הקיצר, מה מסתבר, הייתה שם קבוצה של 25 חבר`ה ישראלים בגילאים של אבא-אמא, עם מדריך מדהים בשם עוזי. איך שהם ראו אותי וקלטו שאני ישראלית הם התנפלו עלי בשאלות אבא-אמא:
מה את מטיילת לבד?
איך את סוחבת את כל התיק הענק הזה על הגב?
כמה זמן את בהודו?
התקשרת להורים?
ההורים מאוד דואגים, תתקשרי ואל תטיילי לבד.
הקיצר, אחרי 5 דקות כבר נהיינו חברים והם הזמינו אותי להצטרף אליהם להדרכות ולטיול בג`יפ איתם. אני חשבתי בדיוק שנייה ואז החלטתי שלא כל יום נופלים עלי דברים כאלו, אז שיניתי תוכניות (כמו שאני עושה כל יום בהודו), והחלטתי להצטרף אליהם... משם התחיל לו יום חווייתי בטירוף, נסעתי איתם בג`יפ, עברנו מכפר לכפר, מאתר לאתר, דאגו לי כמו 25 אבא ואמא... הזמינו אותי לארוחת צהרים איתם. הקיצר, קיבלתי פינוק משהו משהו. בסוף היום הגענו לאיזה מנזר נשים טיבטי, אז שם החלטתי להגיד להם שלום, להיפרד יפה ולהישאר לישון לילה במנזר. וכך היה. נפרדנו.
ממשיכה לבד
הפרידה הייתה קשה, באמת. טוב, נו, הקושי היה יותר להם מאשר לי הם כ"כ דאגו לי, שככה אני אשאר לי במנזר... (אבא, אמא, אל תדאגו, הכל פה כ"כ נעים, שקט, רגוע, המנזר זה המקום הכי בטוח עלי אדמות! מבטיחה). בכל אופן אז הם התחילו להמטיר עלי שאלות:
יש לך שק-שינה? יש לך בגדים חמים? איך תצאי מפה? מה מספר הטלפון (להודיע להורים שהכל בסדר, שאני מטיילת עם ה ר ב ה אנשים טובים, שאני לא לבד!!! הקיצר שקרים). זהו. נפרדנו, לא לפני שהשבעתי אותם ללכת ביום שישי בערב לבית היהודי ב"לה". בדיעבד פגשתי חבר`ה שאמרו לי שהגיעו ביום שישי בערב מלא חבר`ה מבוגרים והיה ממש חוויה גם למטיילים הצעירים וגם למבוגרים... אז זה מה שאני נתתי להם במתנה... זהו, משם המשיך לו המסע המהמם שלי. כל רגע הייתה הפתעה חדשה. המנזר, שתבינו, כולו מוקף בעשרות עצי משמשים. כן, כן, התחלתי לאכול בלי הרף. מותר לאכול כמה שרוצים, אז כמו כל ישראלי טוב, שיש ומותר אז מתחילים לזלול. עמדתי שעה מתחת לעץ וקטפתי ואכלתי. בהמשך קיבלתי לי חדר במנזר. אמנם כיתת לימוד אבל מי צריך יותר מזה? פרשתי לי שק-שינה, פיזרתי את התיק (זה החלק הכי כיפי בלהיכנס לחדר חדש) והצטרפתי לנזירות. דיברנו, התקשקשנו, ואז התיישבנו לפרק משמשים. כלומר, להוציא את הגוגואים מהמשמש. ככה ישבנו בערך שעתיים-שלוש. הם פשוט מפיקים מהגוגואים שמנים לשיער ולפנים. ואת המשמשים הם מייבשים בשמש ומוכרים.
טוב, אני לא אמשיך לפרט כי זה לא ייגמר. בקצרה אני רק אומר, שמשם המשכתי למחרת בהליכה מייגעת לכפרים נוספים, כל יום כפר אחר (חוץ משבת שעצרתי באיזה כפר ואפילו עוד כמה ישראלים הצטרפו אלי לעצירת שבת והיה ממש כיף). ביום ראשון פגשתי חברים שקבעתי איתם מראש והמשכנו ביחד לטרק של 6 ימים בשטח. אתם יודעים: אוהלים, שק-שינה, בישולים מדהימים, מקלחות רק במים קפואים של הנחל וכו` וכו` וכו`. קשה לתאר כמה כיף זה להסתובב עם תיק על הגב. בתיק יש את כל מה שאתה צריך. לא צריך יותר מזה כלום, אפשר להסתדר עם מה שיש על הגב, עוצרים לישון איפה שרוצים, איפה שיש נחל, מים זורמים ונוף יפה. אח, כמה קשה בהודו.
כשסיימנו את הטרק לא חזרתי ישר לעיר הגדולה, הייתי צריכה עוד כמה "ימי התרגעות" בשטח, אז המשכנו 4 אנשים ביחד, מצאנו לנו נחל מ ד ה י ם עם בריכות כל כמה מטרים, התנחלנו שם ליומיים. שם הייתה המקלחת הכי טובה שלי בחיים!!! לקחתי סבון, מגבת, הלכתי רחוק, מצאתי בריכה פרטית. שתבינו, רק אני והטבע, שום גורם נוסף. ושם הייתה המקלחת. הקיצר, שם העברנו יומיים של זולה פראית, של אי-עשייה למעט בישולים, אוכל, רחצה בבריכות ומשחקי קלפים. אין מילים לתאר.
מצטערת ששיגעתי אתכם עם כל התיאורים האלו אבל הייתי חייבת לתאר לכם קצת ממה שעובר עלי פה. וזה רק מבחינה חווייתית. תארו לכם מה עובר עלי מבחינה נפשית! האנשים שפוגשים פה זה משהו מאוד מיוחד. השיחות כל יום מפתיעות מחדש, אני לומדת המון על עצמי, על העולם, על איך צריך לחיות (אבא, אמא, אל תדאגו, אני לא אמשיך לחיות לנצח בהודו, אבל לומדים פה מלא דברים מעניינים על החיים, על העולם, על עצמי).
זהו בינתיים, ואני אמשיך להתנצל שאני לא מגיעה לכתוב לכל אחד בנפרד, וגם שאני כותבת לכולכם אז זה פעם בהרבה זמן, אתם חייבים להבין שהאינטרנט היחיד באזור זה כאן בעיר, ז`תומרת כל פעם שאני מחוץ לעיר (שזה רוב הזמן), אז אין לי גישה לאינטרנט. וכשאני בעיר אז מאוד איטי פה ומאוד מאוד יקר.
אבל אתם, אל תפסיקו לכתוב לי, תמשיכו לתאר לי מה עובר עליכם בחיים, איך המצב רוח וכאלו. תמשיכו לכתוב כי תדעו לכם שכל אחד ואחד מכם מעניין אותי (כן, כן, גם פה בהודו)... ומאוד מעניין אותי לדעת מה עובר עליכם.
מה הלאה? אין לי עדיין מושג, רק חזרתי מטרק ארוך, כרגע אני צריכה זמן לנוח, לארגן דברים, לחדש מצברים ולהחליט מה הלאה. אח, כמה קשות ההחלטות בהודו... חבר`ה, אתם קולטים שאני כבר חודשיים בהודו (פחות שבוע)???!!! הזמן טס טס ולא ממש נראה לי שנתראה בקרוב, אלא אם כן אתם מתכננים להגיע לאזור... אבא- אמא, תתחילו לחשוב על קפיצה לביקור. חולה עליכם, חושבת עליכם אבל נהנית פה מכל רגע ורגע. עז ההרים (כינוי חדש, מה לעשות אני צוברת פה שמות חדשים... תתחילו להתרגל)
