עצירה בשימלה
אנחנו בכלל לא התכוונו להגיע אליהן.אחרי מנאלי (Manali) תכננו לנסוע לרישיקש (Rishikesh), להשכיר את הילדים ולשקוע ביוגה ובמדיטציה. לאחר שהתברר לנו שהדרך ממנאלי לרישיקש עוברת בהכרח דרך צ`נדיגאר, החלטנו לנוע עם הזרם, ועם כבר -; להוסיף תחנה בשימלה (Shimla) ועוד תחנה בצ`נדיגאר (Chandigarh).
לשימלה הגענו לאחר נסיעה ארוכה ומזעזעת באוטובוס של חברת התיירות הממשלתית (ראו טיפ מס` 1). הכסאות היו תקועים במצב שלא התאים לגו סטנדרטי, הנהג העלה כל הזמן טרמפיסטים שהפכו את הנסיעה לצפופה ומיוזעת, ונעם הגיב לדרך החתחתים המתפתלת בכאבי בטן ובחילה ובסופו של דבר למד להקיא מחלון האוטובוס כמו כל הודי מצוי (טוב, נו, המגעילים שבהם...).
שימלה היא עיר הבנויה על רכס הר שמדרונותיו מרוצפים בתים ומרום הרכס הוא מקום אליו אסורה הכניסה לכלי רכב. נשמע כיף, לא? לקרוא על זה לפני, זה דבר אחד. להבין שהמשמעות היא שסוחבים את התרמילים כקילומטר וחצי בעליות מאד-לא-מתונות עד איזור המלונות, זה כבר משהו אחר, שהיכה בפני עם אנחת הרווחה ביציאה מפתח האוטובוס המאוס. טוב, אז הלכנו והלכנו והלכנו, עם כל צעד קומתנו התקצרה מעט והסחוס בברכיים הרים קול זעקה (מאיר שלו היה קורא לזה "רגלי חמאה"), אבל בסוף, באמת באמת בסוף, הגענו למלון סביר מינוס, אבל עם טלוויזיה בכבלים שישר בלעה את נעם ופלטה אותו רק לאחר שבוע.
בערך בשלב הזה הבנתי שכוכבי הכתבה על שימלה חייבים להיות הקופים.
שימלה הפתיעה אותנו והתגלתה כעיר ואם אמיתית, עם ציביון בריטי ברור. הארכיטקטורה של מרכז העיר, המהוגנות והאיפוק של הסועדים והצוות ב-Indian coffee house, מבני השילטון שנותרו והוסבו לשימושים הודיים - תפאורה זו איפשרו לי בקלות רבה לדמיין בריטים זקופי קומה ואדומי פנים, מסתובבים בחליפות לבנות, מבקשים מה-boy המקומי תה ואחר כך קובעים לקריקט במגרש הקרוב.
בשימלה ראינו מעט מאד תיירים מערביים, אך היא עיר מוקד לתיירות הודית נירחבת, כנראה בגלל גובהה, שלוותה והחוקים הנוקשים השומרים אותה נקייה (500 רופי קנס ליורקים!) ואת מרכז העיר ללא תחבורה. ומרכז העיר אכן נפלא. סוף סוף אפשר לשחרר קצת את הילדים לאחו האספלט, לתת להם להתרוצץ חופשיים בין חנויות הממתקים לחניון הסוסים למקדש הקופים ללא אימת ריקשות, אפנועים ושאר מזיקין. המרכז הוא טיילת רחבת ידיים ונעימה המתפרשת על פני מספר קילומטרים של עליות מתונות. הבילוי היומי של ההודים (ומשפחה מערבית אחת) הוא לצעוד מפה לשם, לעצור כאן וכאן, לשוח עם פלוני, לרכל עם אלמוני ולתכנן היכן שותים צ`אי ומתי יורדים לשוק לקנות פירות.
אבל מעבר להכל, ברור לי שעיקר הכתבה על שימלה צריך לעסוק בקופים. בשימלה גם ראינו סוף סוף הודיות בלבוש מערבי. שיער קצר, ג`ינס, לפעמים, אללי, אפילו גופייה. נדמה לי גם ששמעתי רבים מהתיירים ההודים המסתובבים בשימלה בחליפותיהם המחוייטות, מחמיצים פנים לכל הודי היורק לתעלה ונגעלים מפושטי היד, ממלמלים בינם לבין עצמם -; איפה המנדט הבריטי כשצריך אותו?
השליטים האמיתיים של שימלה הם, כמובן, הקופים. ממלאים בהמוניהם את רחובות העיר, מדלגים מהגגות לכבלי החשמל לחוטי הכביסה, עורבים לטיילים פתיים המשוטטים עם מזון בחוצות העיר ובעיקר -; לועגים למין האנושי. עם תובנה מוטלת בספק ואבולוציה תקועה הם מצליחים להטיל אימה (כן, פגשנו תיירים שהחליטו לברוח משימלה בגלל הקופים), לעשות בעיר כבשלהם ולהשמין מאוכל טוב. הדת ההודית, שיצרה לעצמה גם אל קוף, תקועה עם יצורים שהיא מחוייבת להגן עליהם, כך שלא מדבירים, לא מרחיקים ואפילו שומרים עליהם היטב בחלק מהמקדשים המוקדשים ל... נכון! אל הקוף.
אחד המקדשים הללו הוא מקדש ג`אקהו (Jakhu), המוקדש לאותו האנומן, אל הקוף. אל המקדש מגיעים לאחר עלייה מפרכת של כחצי שעה (העלייה מתחילה מאחורי Christ Church , הכנסייה של מרכז העיר - לכו בעיקבות השילוט) וביקור בו הוא חוויה מצחיקה של צפייה בקהילת קופים שהשתלטה לחלוטין על מקדש המיועד...להם. בעלייה אל המקדש משכירים מקלות המקנים תחושה מדומה של שליטה במצב.
צפייה בקופים, יודע כל מי שביקר בגן חיות, היא חוויה ממכרת של צפייה בעצמך דרך מראה מעוותת, כשההוא במראה מצליח כל הזמן להפתיע אותך. כמפלסי הדרך מקלוד גאנג` -דארמאקוט, ידענו שיש גם להיזהר מהקופים, להרים אבן או מקל כשהם מתקרבים, לא להתגרות, לא לאכול בחוץ. אז ידענו. לכתוב שלא ניסו לחטוף לנו בננה או תיק? לא יפה לשקר.
אחרי 8 ימים בשימלה מיצינו את תהלוכת המידרחוב, חווינו מצעדי יום עצמאות (חיילים קשישים וחילות רציניות עם מדים מגוהצים, שיער אסוף בקפידה, אבל 2 נזמים ו-5 עגילים בכל אוזן), ביקרנו במבנה היסטורי שהיה משכן המשנה למלך בריטניה (Viceregal Lodge - מבנה מקסים עם גנים נרחבים חצי פראיים סביבו. לא להפסיד את הסיור המודרך המאיר את האירועים ההיסטורים שלקחו חלק במבנה זה ועיצבו את פני האומה ההודית), הילדים מילאו את מאגר החוויות העירוניות שלהם (גלישה על סקטים, רכיבה על סוסים, טחינת טלוויזיה), וההורים רוצים הלאה.
לתחילת הכתבה
צ`נדיגאר
לצ`נדיגאר החלטנו ליסוע ברכבת בקו שימלה-קאלקה-צ`נדיגאר. היה נעים, מרווח, נופים יפים, כיף אמיתי לכולנו. נסענו בקרון כסאות פשוט ומזג האוויר איפשר לנו קרון לא ממוזג, כך שזה יצא אפילו כלכלי. לעומת זאת, צ`נדיגאר המהבילה תקפה אותנו עם הגיענו. כמו אחותה אמריצר, היא שרוייה בענן תמידי של חום ולחות המיתרגם ישירות למעטה זעה שעטף אותנו כמו שריון אבירים מהרגע שירדנו מהרכבת. הגענו מותשים למלון, וכשהתברר לנו שיש רק חדר עם מאוורר ללא מצנן, כבר לא היה לנו כוח לנדוד ובזה קבענו את עתיד 36 השעות הבאות.
צ`נדיגאר היא עיר מתוכננת להפליא, רחבת דרכים ונקייה, נחשבת לאחת הערים המודרניות של הודו, מודרניות שנתקעה אי שם בשנות ה-50, כשהוקמה העיר. מכיוון שעבורנו צ`נדיגאר היתה רק תחנת מעבר, לא בחנו אותה כמו אתר לשהייה משפחתית, אבל בהחלט בילינו בה יום נעים ושני ליליות מזעזעים. בסך הכל היה נעים לבקר בעיר הגדולה, להרגיש קצת כמו ילדי מושב נידח המגיעים לבקר בחופשת הקיץ את הדוד בתל אביב. נפלאות הכרך הזינו כמה ימים חוויתיים, אבל בכל זאת אני חייבת להודות - עכבר הכפר שלי הרבה יותר בריון מעכבר העיר.
רפי היקר רוצה להחליף מיקצוע. לאחר 13 שנות הוראה, הוא רוצה לבדוק תחומים אחרים. ממש מזל שהזדמנו להודו, הפורשת בפניו מיגוון רחב של עיסוקים ייחודיים. רק שב, רפי, הירגע ובחר.
לדוגמא -
- מתקן מטריות. בשימלה פגשנו במיקצוע חשוב זה, המבהיר עד כמה המטריות הן פריט חיוני באזורים הנעים בין מונסון שוטף לשמש קופחת. יושב בחור מתחת למטריה ענקית (נו, באמת), מוקף בערימת קפיצים חלודים, מוטות מתכת, מספריים ויריעות ניילון, ופשוט מעביר את זמנו בתיקון מטריות. ואיזה תור!
- משכיר עגלות ילדים. שימלה העולה והיורדת מציעה למבקריה כלי תחבורה פשוט ויעיל להובלת עוללים כבדים ומייללים בעליות המפרכות. לקח לי זמן להבין שהגברים העומדים בצד הדרך עם עגלות ילדים עטופות בניילון, פשוט משכירים את כלי הרכב שלהם. גאוני. אם לגדולים יש אפניים להשכרה, למה שלא יהיו 4X4 גם לקטנים?
- שוקל. פשוט כך. בצד הדרך יושב איש עם משקל ביתי ותמורת 1-2 רופי מאפשר לאנשים לעלות והישקל. עם טיפ קטן הוא גם יזייף.
טיפים:
- בדרך כלל אוטובוס תיירים הרבה יותר נוח מאוטובוס מקומי, ובנסיעות ארוכות נהוג לבלוע את תוספת המחיר ולהשקיע באפשרות זו. אך אם מדובר באוטובוס של חברת התיירות הממשלתית, עדיף כבר לבחור באוטובוס המקומי. הפער באיכות קיים אך שולי, וההפרש במחיר מאד משמעותי.
- לבקר ב-Indian Coffee House. בגלל הקפה הטוב, המלצרים עם התלבושת המצחיקה, אבל בעיקר בגלל שבקלות אפשר להלבין את פני ההודים הסועדים (פשוטו כמשמעו) ולקבל בריטים גאים.
- להיזהר מקופים, אבל לא לתת לנוכחותם להכריע לגבי ביקור באתר זה או אחר. אל תשכחו שאנחנו קופים הרבה יותר גדולים ובדרך כלל גם יותר חכמים.
- לסוע ברכבת הנפלאה משימלה לקאלקה. 5 שעות של נסיעה כיפית בנופים קסומים.
- טיפ ענק הכי הכי חשוב -; לבקר בצ`נדיגאר בגן הסלעים של נק צ`אנד (Nek Chand). מיתחם גדול של יצירות מחומרים ממוחזרים, פרי רוחו וידיו היצירתיות של אדון צ`אנד, פקח לשעבר בעירית צ`נדיגאר שהעביר את שעותיו הפנויות בהפיכת פסולת לסביבה ולדמויות הנראות כמגיחות מתוך אגדות מופרעות. לא לוותר, בהחלט מהווה לדעתי עילה לביקור בצ`נדיגאר אם אתם באיזור. הגן הוא ברמה בינלאומית, ורק בגלל שהוא תקוע בהודו לא נודע שמו.
לתחילת הכתבה
