הודו של השבטים

כשאני מזכירה את הודו מיד השאלה הראשונה: איך את מסתדרת עם הלכלוך? והריח? והאוכל? כשמדברים על הודו עולה תמונה של נשים עם סארי, פרות ברחובות והרבה רעש, צפיפות, צפירות של כלי רכב, תבלינים, שלל צבעים וכמובן לכלוך (זה שברחובות). אבל, מסתבר שיש גם הודו אחרת, הודו של השבטים, ובפעם הזאת הגענו אל פינה אחת בהודו, שנראית אחרת לגמרי, שמנהגיה שונים לחלוטין, פיסת מדינה בתוך הודו, שאינה מזכירה כלל את הודו הקלאסית. זהו אזור צפון-מזרח הודו, אזור שנקרא "שבע האחיות" (כיום הם כבר שמונה האחיות, כי צורפה עוד מדינה) ואני מדברת על מדינת נאגלנד (Nagaland) -; הכוללת בתוכה 16 שבטים שונים.

אנשי נאגה טוענים, שהם אינם הודים ושהם רוצים עצמאות, וזה לא בכדי. הם אינם נראים הודים, אינם מתנהגים כהודים, אינם הינדים בדתם ואין להם היררכיה של קאסטות, אלא מנהגים שבטיים. מוצאם מאזור מישורי מרכז אסיה, בורנאו והפיליפינים וחלקם אף ממונגוליה וסין ואכן חזותם מזכירה מאוד את הפיליפינים והמונגולים. אנשי נאגה מתנגדים לשלטון ההודי וגם כיום יש עדיין מחתרת פעילה, למרות הפסקת האש, שהוכרזה לפני מספר שנים בין מנהיגות נאגה לבין השלטון ההודי.

 האזור כולו הוא איזור הררי מאוד וגשום (אחד מהאזורים הגשומים בעולם), עם ג`ונגלים וגם יערות גשם במקומות מסוימים (אליהם לא הגענו בגלל קשיי התחבורה והזמן). הכפרים מפוזרים בראשי ההרים ומחוברים ביניהם בכבישים צרים מאוד ומפותלים, יורדים הרבה גשמים באזורים אלו והם הרבה פעמים שוטפים את הכביש יחד איתם. לפעמים קורה, שכביש מעבר נחסם ומיד קוראים לכל הגברים של הכפר הקרוב, שבאים לעזור בפינוי תווי הדרך. כיום כבר משתמשים בדחפורים, דבר שכמובן מקצר ומקל על התהליך. הכבישים מאוד מפותלים אבל אנשי המקום נהגים מנוסים מאוד ומסתדרים ביניהם על הכביש.

לתחילת הכתבה

מגוואטי לדיאמפור

העיר הראשונה שאליה הגענו היא גוואטי (Guwatti), שנמצאת במדינת אסאם והיא העיר הגדולה באזור, שם פגשנו את מי שהייתה מדריכתנו בטיול, רונגסנלה, שליוותה אותנו בנאמנות ובאהבה בכל סיורנו בנאגה. רונגסנלה, בת שבט אהו (Ao) אחד מ - 16 שבטי הנאגה, היא אשת עסקים, שבאה ממשפחה מכובדת מאוד והחליטה בשלב זה "לעשות בשביל עמה" כדי לשמר את התרבות והמנהגים. בבית שלה בדימאפור (Dimapur) היא בנתה מוזיאון ובו היא מציגה חפצים, פסלים תכשיטים וטכסטיל של שבטי הנאגה.

ביקור באזור נאגה מצריך אישור מיוחד, הניתן ע"י הממשלה רק מספר ימים לפני ההגעה למדינה, למרות שצריך לבקש אותו כחודש מראש. מכיוון שיש תנועת התנגדות של אנשי השבטים לשלטון ההודי, שהייתה פעילה עד לפני כ- 10 שנים, שאז הוסכם שהאזור יהיה תחת שלטון הודי, האישורים נדרשים גם בגלל המצב הביטחוני (ואכן כשבוע לאחר חזרתנו אירעו מספר פיצוצים עם עשרות נפגעים באותו אזור). כמו כן, מכיוון שלממשלת הודו אין עניין שיגיעו הרבה תיירים למדינת נאגה, כדי שהתושבים יישארו מנותקים ולא יקבלו רעיונות מזרים. האישורים ניתנים לקבוצות של 4 איש עד 14 או לשניים, רק כאשר הם זוג נשוי.

 כמו שנאמר, רונגסנלה באה ממשפחה מכובדת מאוד ולכן הצליחה להשיג לנו אישור כניסה לשתי נשים (לא נשואות כמובן). דבר זה עורר פליאה בכל תחנת גבול וביקורת אליה הגענו. כדי להבטיח שתנועת ההתנגדות לא תפעל שוב, מסתובבים באזור כמויות עצומות של צבא, שנראים כמו לוחמי גרילה. מגוואטי נסענו יחד עם רונגסנלה אל הבית שלה בדימאפור, העיר דימאפור משמשת כשער כניסה למדינת נאגה ועד לשם מגיעה רכבת (רק לא ביום ראשון).

לתחילת הכתבה

ממשיכים לנאגהלנד

כשהגענו ויצאנו בתחנת הרכבת, נקראנו מיד אל תחנת המשטרה בתחנה כדי לבדוק את ההרשאה שלנו. רונגסנלה מיד הפעילה את כל קסמיה והיכרויותיה ולאחר שיחה קצרה עם מפקד התחנה אושר לנו להמשיך לתוך נאגהלנד. הבית של רונגסנלה נמצא על שטח אדמה גדול וחלקו משמש כמוזיאון וחלקו למגורים. חלק מהמוצגים במוזיאון הם פרטי לבוש של בני השבטים. בשבטי הנאגה, הלבוש הוא אחד הסימנים של מכובדות האדם והמשפחה. ניתן מיד לדעת מהו הסטאטוס של האדם, לפי צבע השכמייה אותה הוא לובש, הקישוטים שעליה, השרשראות על הצוואר וצבע החרוזים. יש צעיפים, שרק לגברים מותר ללבוש ויש כאלה שגם גברים וגם נשים יכולים לשים עליהם.

 המשפחה והכפר הם הדברים המשמעותיים אצל בני שבט הנאגה, כל כפר הוא ישות עצמאית - קהילה. יש לכל קהילה מועצה עצמאית, אשר מקבלת החלטות בכל הרמות. הקהילה היא שמחזיקה בבעלות על הקרקע ואין לממשלה אפשרות לעשות שום דבר על האדמה או עם האדמה ללא רשות המועצה. צ`יפ הכפר הוא בעל העוצמה בכפר וברשותו לשפוט בכל ענייני הכפר והממשל מכבד את שפיטתו (כולל מתן גזר דין מוות שכיום כבר לא מיושם בפועל).

בכניסה לכל כפר נמצא שער מגולף, שאותו היו סוגרים כל ערב לפני חשכה בימים עברו, שבהם היו עדיין השבטים נלחמים זה בזה. כיום השער כמובן פתוח ונמצא ליד שביל המעבר אל השדות. פריט נוסף המוצג במוזיאון של רונגסנלה הוא תוף ארוך (Long Drum), שבו השתמשו בני השבטים להעברת מידע בין הכפרים לפני המצאת הטלפון האלחוטי.

לתחילת הכתבה

יום רגיל בכפר קונומה

את הטיול התחלנו מהבית של רונגסנלה עם ג`יפ Tata ועם נהג צמוד. חברתTata  היא אחת החברות הגדולות ביותר בהודו וחולשת על תעשיית הברזל כמעט כולה, רוב המכוניות במדינה הם של חברת Tata ובעיקר הג`יפים. יצאנו מדימאפור לכיוון כפר קונומה (Konoma), שהוא אחד מכפרי שבט האנאגאמי (Angami), שפתח את שעריו לתיירות והכריז על עצמו ככפר אקולוגי, המשמר את הטבע העשיר סביב הכפר. שבט האנאגאמי הוא אחד השבטים הגדולים והחשובים מבין 16 השבטים של נאגה.

 רוב האוכלוסייה של הכפר היא נוצרית, בכלל רוב שבטי הנאגה קיבלו עליהם את הנצרות במשך השנים תוך כדי שמירה על הטכסים והמסורות המיוחדים להם. המיסיונרים הנוצרים הגיעו לאזור לפני כ- 120 שנה וצרפו את התושבים המקומיים למאמיני ישו, דבר שנראה די מגוחך, לנוכח המראה השבטי (מונגולי-פיליפיני) של האנשים. עדות לנצרות הן הכנסיות העצומות הבנויות בכל כפר, ללא שום קשר למבנה הבתים המקומיים, שרובו מבמבוק וגגות פח.
עד דימאפור מגיעה רכבת, אבל משם ואילך הנסיעה היא בכבישים צרים בתוך ההרים ובתוך הג`ונגלים. בכפר קונומה התארחנו בבית אחת המשפחות וקמנו מוקדם בבוקר כדי לראות חלק מאורח החיים שלהם, לפני היציאה לעבודות היום.

קמנו מוקדם בבוקר (בשעה 05:00), עם זריחת השמש ובשעה 06:00 יצאנו אל הכפר. כולם כבר היו ערים ועסוקים בהתארגנות לקראת יום העבודה. כל אנשי הכפר היו עסוקים בארוחת הבוקר, שכללה אורז דביק ומעט מירק הסקווץ המבושל (ללא שום טעם), את הארוחה הם אכלו בכניסה לבית. המטבח הוא בתוך הבית, אבל האכילה היא בחוץ. המטבח הוא בדרך כלל חדר גדול ובו נמצאים כלי האוכל ובו פינת הבישול, שבה מקום למדורת עצים באמצע הרצפה או בצד של המטבח, מעל אזור המדורה תולים את הבשר לייבוש.

 בני שבטי נאגה אוכלים כמעט כל דבר שזז, זה כולל צפרדעים מיובשות או מבושלות, זחלים מסוגים שונים וגם בשר כלבים נחשב אצלם למעדן. את הבשר הם תולים לייבוש מעל האש הדולקת ומשמשת לבישול בבית. לדבריהם בשר, שיובש כהלכה, יכול להחזיק שנה ויותר. חלק נכבד מארוחת הבוקר הוא יין אורז, שאותו הם מכינים בכפר. לבני נאגה אסור להכניס משקאות אלכוהוליים לאזור. יין האורז מיוצר בתהליך מיוחד על ידי בני המקום ומהווה תחליף למשקאות האלכוהוליים, הוא נחשב כחלק מהאוכל, הם שותים אותו כבר מהבוקר ומסתובבים "מסטולים" כל היום.

לתחילת הכתבה

השבטים אז והיום

בעבר חיו בני השבטים בבתים עשויים מבמבוק כאשר לכל שבט יש מבנה מיוחד לו. כיום הם גרים בבתי אבן עם גגות פח ורק המורונג (Murung) נשאר במבנהו ההיסטורי הארכיטקטוני. אחד המוסדות המעניינים בכפר הוא המורונג - זה המקום המרכזי בכפר. המורונג משמש מקום ריכוז של אנשי הכפר בשעת מלחמה, שלום או קבלת החלטות, הנוגעות לכפר. המורונג גם משמש כמקום המגורים של הבנים המתבגרים של השבט, שבו הם לומדים את מורשת השבט ומנהגיו. גם לבנות המתבגרות יש מוסד מקביל, מקום מגורים נפרד, אליו הן עוברות בגיל ההתבגרות ובו משמשות נשים אלמנות, או עריריות כאימהות מחליפות ומורות לחיים.
הכניסה למורונג היא חצר מקורה ובה מדורה באמצע. סביב המדורה שורות ספסלים, עליהם יושבים הנערים בשעה שהם שומעים את מנהגי השבט. מחצר הכניסה עוברים לחדר פנימי, שהוא חדר השינה, הכולל פלטת עץ, עליה הם ישנים אחד לצד השני. חדר פנימי יותר הוא המטבח. כיום ברוב הכפרים כבר לא משתמשים במורונג בשימושו המקורי, אלא למגורים בלבד. בין שבטי הנאגה השונים יש הבדלים באורח החיים, במבנה הבתים וכמובן בלבוש. אנחנו ביקרנו הפעם בשני שבטים מתוך 16 השבטים שמרכיבים את נאגהלנד: האנאגאמי והאהו והשארנו את שאר השבטים לטיולים הבאים.
אבל מי שרוצה להכיר את שבטי הנאגה ואורח החיים שלהם, כדאי שיזדרז בהגעה לאזור, כי המקום משתנה במהירות. התיירות הנכנסת, יחד עם החופש לנסוע בעולם וכמובן הטלוויזיה (שנמצאת כמעט בכל בית) משנים את התמונה ומהר. כיום הלבוש הוא מערבי, בעיקר של הגברים, כל אחד מחזיק בבית לבוש מסורתי ותכשיטים שעוברים מדור לדור, אבל את הלבוש המסורתי לובשים כיום רק באירועים חגיגיים, משפחתיים או שבטיים וכן בפסטיבלים, שהם גם המקום בו עדיין אפשר לראות את הריקודים והשירה המיוחדים לשבט. מבחינתי, זהו אזור קסום, שהצצה אליו מציגה תמונה של עולם שונה ובו תרבות אחרת ומיוחדת, עולם של חיים שבטיים, הקיימים עד עצם היום, אבל הולכים ונעלמים ונבלעים במהירות בתוך העולם המודרני.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה